מאה וחמישים שקל?
(מבוסס על מעשה שהיה)
אתם בוודאי מכירים את האמהות הטובות הללו שמזילות דמעות מול נרות השבת, אבל דמעות, מפלים כמי-נהר. עין במר בוכה, ולפעמים הלב לא כל כך שמח. כזאת היא הגברת מזל אבוטבול שתחיה, אמא חמה אוהבת לחמש בנות נשואות ואחת רווקה. אמא מחבקת ועוטפת ועוטפת, שהתפילות שלה מרקיעות שחקים ושערי דמעות מבחינתה מעולם לא זזו ימינה או שמאלה. יש כמה מחברותיה שטוענות בעקשנות, שגם אם היו ננעלים השערים הללו - חס וחלילה - עם 1,000 מנעולים, מזל שתחיה היתה פורצת 100 מנעולים בדמעה אחת. ועכשיו תעשו חשבון, עשר דמעות והשער חוזר למתכונתו הראשונה.
אז מה היו לנו פה? לא הרבה. בואו נרד קצת לפרטים. דווקא חמש בנותיה הקטנות הן הנשואות, ובלי עין רעה, יש לה נכדים מכל אחת מהן. לא סופרים כי זה בגלל אותה עין "חמסה, חמסה". אבל דווקא הבכורה, הכי מקסימה, נאה וחכמה, דניאלה אבוטבול, שהמריאה אל מעבר לגיל 33, עדיין רווקה. לא נעים, וגם לא היה קל לשכנע את אחיותיה לקבל שידוכים לפניה כמנהג כמה משפחות מיוחסות שלא מעדת הספרדים. אבל דניאלה הנינוחה וטובת-הלב ויתרה, ולא עשתה שום ענין מכך שאחיותיה הקימו את בתיהן הרבה הרבה לפניה. היתה לה שמחת-חיים מיוחדת שכזו, שלא הקרינה אפילו לא שביב קטן של קינאה או עצבות חלילה. היא באמת שמחה בשמחתן, אבל היתה איזושהי שריטה קטנה שהעיבה על השלמות של המשפחה... עמוק עמוק בליבה, עין לא ראתה. רק עינו של ריבונו של עולם.
נו, ומה עושה אמא מזל בשביל שדניאלה תתחתן? הופכת עולמות, מרעישה שמים וארץ, פוקדת את כל ציוני הצדיקים שוכני עפר, מעוררת ישנים ומקיצה נרדמים בדמעות עד אין מספר, ובזעקות מן הלב עד אין חקר. ומי צדיק מנוחתו עדן, ששמע את תחינותיה של מזל אבוטבול ומרשה לעצמו להתעלם? חלילה וחס, עשרות ואולי מאות צדיקים מבאר-שבע בדרום ועד ציון הרשב"י בצפון כבר הכירו היטב את הרווקה דניאלה אבוטבול שנכנסה לעשור הרביעי של חייה, ועדיין אין שידוך מתאים באופק.
כאן אולי המקום לציין, שדניאלה הצדקנית שכמובן גדלה בבית חרדי למהדרין, עם אהבת ישראל מתפרצת, לא רצתה להינשא לבעל תשובה. רק לחרדי מבית. למה? ככה. מי אנו שננבור בעולמה הפנימי ונעשה שם בדק בית. השדכנים עייפו, הרבניות נואשו, החברות התרחקו, ורק אמא אבוטבול בלתי נלאיית, מחפשת עוד ציון צדיק כדי שייכנס גם הוא לרכבת הארוכה של הצדיקים שוכני עפר, שמרעישים שבעה רקיעים ואולי אף למעלה מזה, והכל בעבור דניאלה בתה האהובה, שרוצה רק חרדי מבית ולא בעל תשובה. נו, נו.
ארנון שיר חזר בתשובה באנגליה. כאן לא המקום והזמן לספר על עלילותיו, אך די אם נוביל אתכם לפרק האחרון בגילגולו החילוני. שעת בוקר, תאונת דרכים על ציר הררי לא רחוק מגבול סקוטלנד. אדון שיר הטיילן המושבע רכוב על אופניו, מתנגש בטנדר. שיר בעלייה הטנדר בירידה. ארנון שיר עף עם אופניו למרחק 50 מטר לעבר תהום עמוקה ומיוערת בדלילות. תהום כזו שאם נוחתים עליה, רק אנשי זק"א המיומנים יודעים איך לאסוף את הזכרונות. אלא שכנראה מן השמים ריחמו, ושיר נחת על צמרת עץ פרא תלוי בין שמים לארץ. כוח נעלם נטע בו כוחות לאחוז בענפי העץ, וכשכולו שותת דם מכל חלקי גופו, הוא הביט מטה והבין, שאם חלילה הוא מרפה... זה הסוף שלו.
נו, וזה בדיוק הזמן הנכון והמתאים לעשות היכרות עם אבא. איזה אבא? אבא שבשמים. ארנון שיר מושבניק מחוספס ונהנתן, עשה באותן דקות היכרות עם אביו ואמר לו: "אבא שבשמים תשמע... אני יודע שאני בידיים שלך, ומצד שני אני יודע שאף פעם לא התייחסתי אליך ולא עשיתי לך כבוד. ותסלח לי שאני עכשיו בין שמים וארץ, לא מסוגל אפילו להזכיר את חטאי. אבל אני, כאן ועכשיו, חצי-חי חצי מת, נשבע! אם אני יוצא מכאן חי, אני מקבל על עצמי להיות חרדי כמו מאה שערים...".
לא תאמינו, זה הספיק. תוך דקות ספורות הגיעה למקום קבוצת חילוץ מיומנת שבעזרת מנוף מתאים, חבלים והרבה אומץ שלפו את ארנון שיר מן הטראומה, העלו אותו לכביש ומשם לבית-החולים.
בואו נקצר. ארנון שיר התעורר מעלפונו אחרי יומיים. לידו ניצבה אמו המודאגת. עם חיוך של שלוש שיניים שבורות ואף פחוס הוא לחש לה "אמא חזרתי בתשובה כשהייתי על העץ, בתהום...".
עסק לא רע הוא עשה עם הקב"ה, היות ושבועיים אחר כך בדרכו לישראל במטוס הוא כבר תיכנן את צעדיו הבאים.
"אני אלמד בישיבה הכי טובה שיש בישראל, ולא של חוזרים בתשובה, של חרדים מבית". אמר ועשה. אחרי ברור ממושך הוא הגיע לישיבת "פעמי דוד" בדרום הארץ ונכנס מיד לחדרו של ראש הישיבה הרב ברוך קרמן והודיע לו נחרצות "באתי ללמוד כאן". לא עזרו השידולים וההסברים שהוא "צריך ללכת לישיבה של בעלי תשובה", "לאט לאט", "וזה לא מקומך", וכל מיני תרוצים. ארנון שיר שלף שק-שינה, פרש אותו על הארץ ונרדם ליד שער הישיבה. ביום השלישי ראש הישיבה נכנע, העקשנות משתלמת.
שיר צמח בישיבה כמו אקליפטוס ענק, אבל גם זקנו ירד לו על-פי מידותיו גדול ומרשים. "יש לו הדרת פנים של ראש ישיבה" ציחקקו חבריו. "כנראה האימה ויראת שמים שקיבל בעודו תלוי על העץ באנגליה המושלגת חלחלו בו, ולכן הדרת פניו כה מאירה".
דוד בניסטי החברותא של ארנון שיר, היה גם מעריץ גדול שלו. במיוחד שבה את ליבו הצחוק המחוספס של המושבניק, שהיה מסוגל בהתפרצות אחת גורפת, להפוך ישיבה רדומה לנהר שוטף של שטייגן וחיוכים מתוקים. שיר אהב לצחוק ודוד בניסטי ידע איך להצחיק אותו. שלא תטעו, הם למדו מצויין, אבל בניסטי הירושלמי למד מרבותיו, כי בדיחה טובה בתחילת הסדר, דוחפת ללימוד שופע שמחת-חיים, ושיר שיהיה בריא, אהב לצחוק עם כל השפתיים והשיניים והלחיים והזקן הענק שלו ריחף כמו ענני הקוטב, וכאילו כל העולם צוחק יחד איתו.
זו השנה השלישית שארנון שיר ודוד בניסטי לומדים בצוותא. רבים כבר הספיקו לשכוח ששיר הגיע לכאן עם שק שינה ואחרי בילוי על צמרת עץ אנגלי. הגיל של המושבניק התמר ל- 34, ושידוך? אין עדיין באופק.
לפתע הבזיק במוחו של בניסטי רעיון. יש לו בת דודה מוכשרת ונאה, מעוכבת שידוכין, היא כבר בת 33, ואמא שלה, דודתו רבת-החסד מזל אבוטבול עדיין אצה ורצה מציון לציון ומרעידה שערים וארמונות, ולא נותנת מנוחה לא לפמלייה של מעלה, ולא לפמלייה של מטה. היא רוצה שדניאלה תתחתן כבר. נכון, יש בעיה, היא רוצה רק חרדי מבית, אבל "ריבונו של עולם תמצא כבר את המכסה לסיר של דניאלה, מצידי שיהיה חוזר בתשובה שמטפס על עצים, העיקר בשביל הכבוד שלך...".
הופה... שימו לב, גב' אבוטבול הבליעה את התואר חוזר בתשובה עם התואר מטפס על עצים... את המשפט הזה זכר היטב דוד בניסטי כשביקר לפני כחודש בבית דודתו והדיבור הזה התלבש יופי יופי על ארנון שיר מיודענו.
"תשמע ארנון, יש לי שידוך מעולה עבורך. בחורה מצויינת במידותיה, מבית טוב, עם מקצוע מכניס, היא בת 34 אתה בן 35... ובלי עין רעה יש לך חזות של צדיק קדוש ותלמיד חכם. רק תעשה לי טובה אל תגיד לה בפגישה הראשונה שאתה חוזר בתשובה, כי זה יקלקל הכל... ועוד טובה קטנה, אל תצחק בפגישה הראשונה שלך כמו שאתה נוהג לצחוק וסוחף חצי עולם. היא ישר תקלוט שהצחוק הזה בא מאיפשהו, ובטח לא ממאה שערים או מישיבת גייטסהד...".
בניסטי ושיר קיבלו את ברכתו של ראש הישיבה הרב ברוך קרמן, ולאחר תאום טלפוני הפגישה הראשונה יצאה לדרך. האמא הנרגשת מזל אבוטבול, אחזה ספר תהילים והחליטה לא לעזוב אותו עד תום הפגישה גם אם זה יקח 10 שעות.
ארנון שיר היה מרוגש בדרך לתל-אביב, ושינן לעצמו "אל תספר שאתה בעל תשובה, ואל תצחק צחוק סוחף. וגם אל תספר לה שהיית תלוי על עץ באנגליה...". ואז הוא התפרץ באוטובוס באותו צחוק מתגלגל שהדביק לעברו המון עיניים תמהות וחוקרות.
ארנון שיר עם עיניים תכולות ובורקות מהתרגשות, נכנס לפנות ערב ללובי מלון "אכדיה" בהרצליה, מביט בשעונו, מתיישב בכורסא צדדית וממתין למשודכת שלו דניאלה אבוטבול. הוא שולף מכיס ספר משניות ומשנן.
אם תרצו או לא תרצו, העולם - באותן דקות - התחלק לשלושה חלקים בולטים.
החלק ראשון שייך למזל אבוטבול הישובה במטבחה הקטן שבדירתה בפתח-תקווה, אוחזת ספר תהילים ובוכה בלי הפסק. הפעם היא לא הרפתה גם מדוד המלך, והזעיקה אותו מגנזי מרומים לא להחשות ולא להתעלם. "אתה מלך המשיח, אתה מנהיגו הנצחי של עם ישראל, ולא תתכן גאולה שלמה, מבלי שיכלו כל הנשמות שבגוף. אדוני המלך דוד, אני מתחננת לפניך שתרעיד שמים וארץ כדי שבתי דניאלה תזכה היום לשידוך הגון עם חתן תלמיד חכם משורש נשמתה".
נו, כאשר תפילה כזו פורצת מעומק הלב ומחביונותיו הטהורים, דוד המלך יכול להישאר אדיש?
החלק השני של העולם היה שייך כולו ככולו לאותם צדיקים שוכני עפר המה, אשר הצטרפו לתחינותיה של הגברת אבוטבול במגמה טוטלית לסיים פעם אחת ולתמיד את הפרוייקט הבלתי נגמר של שידוכי דניאלה, שכן עם כל הכבוד, זה לא הנושא היחיד העומד על הפרק על שולחנם של צדיקי הדורות מנוחתם עדן.
נו, והחלק השלישי והאחרון כמובן, היה שייך רובו ככולו לאדון ארנון שיר, ולגברת הצעירה דניאלה אבוטבול, אשר פתחו בשיחה מגומגמת משהו, באותו לובי ממוזג המשקיף לעבר מרחבי התכול של אגן הים התיכון.
אחרי כמה מילות היכרות מנומסות, וחילופי משפטים לא מחייבים על מזג האוויר, המיזוג, ועל החום המעיק בארצינו הלבנטינית, אזרה דניאלה אומץ ושאלה את ארנון שאלה מתבקשת. אך לפני שנעסוק בפרטי השאלה, נזכיר ונציין בפניכם, כי דניאלה אפילו לא העלתה בדעתה שהצעיר החביב היושב מולה הוא בעל תשובה. זקנו והדרת-פניו העידו כ- 1,000 עדים, שהעלם הינו בנם של קדושים. יתרה על כך, היא היתה בטוחה במיליון אחוז שבן דודה הבחור היקר דוד בניסטי יודע, שבעלי תשובה - עם כל הכבוד - לא מעניינים אותה, הוא רוצה חתן חרדי מבית. חד וחלק. אלא שהפעם כידוע לכם, דוד בניסטי, והאמא הצדקנית מזל אבוטבול שיתפו פעולה כדי להעלים פרט שולי זה, וניצלו את העובדה שאדון שיר הוא במקרה החברותא של בניסטי הלומד באחת הישיבות המעולות שבארץ, אשר לשם לא היתה מעולם, דריסת רגל לבעלי תשובה... למעט אותו שיר שהתמקם לו - כזכור - עם שק שינה מול שערי הישיבה.
"רציתי לדעת" ביקשה דניאלה "באיזה ישיבות למדת בצעירותך?".
ארנון שינן לעצמו היטב, שאסור לו להזכיר שהוא בעל תשובה, ולא לצחוק את צחוקו המתגלגל. כמושבע ועומד מהר סיני, הוא חיפש לעצמו תשובה שתניח את דעתה של דניאלה ואז הבריק רעיון ממוחו.
"למדתי בישיבת "עץ העמקים".
"עץ העמקים"? תמהה דניאלה "איפה הישיבה הזו, אף פעם לא שמעתי שם כזה של ישיבה".
"זו ישיבה באנגליה" אינפף שיר והרגיש איך הצחוק מתגלגל ומבעבע מבטנו, ומאיים להתפרץ.
"עץ העמקים - ישיבה באנגליה?" שאלה שוב דניאלה, "מי הראש ישיבה שם? ומה לך ולאנגליה, הבנתי שאתה בן מושב...?
"הגעתי לשם עם אופניים, ולעץ העמקים הגעתי על ידי טנדר, וראש הישיבה שלי הוא הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו". ומכאן ואילך פרץ ארנון שיר באותו גל צחוק מתגלגל שהרעיד את ליבם של כמה קונסולים עדיני גוף ונפש בפאתי הלובי. הם הביטו בו וחייכו... פקיד הקבלה ומזכירת המלון הביטו בשיר הצוחק והמתגלגל והצטרפו אליו מחוייכים עד השמים.
דניאלה קלטה מהר מאד שהבחור - עם זקן העבות ועיני התכלת - במקרה הטוב הוא בוגר "ישיבה" על צמרת עץ התקוע במורדות ואדי אנגלי, ושתי דקות אחר כך היא שמעה מתוחה ונרגשת את סיפור הצלתו מצמרת העץ, ואת הקבלה שקיבל לעשות תשובה, אם הוא יוצא משם חי.
למה להאריך, דניאלה אבוטבול שתחיה, אחרי שעתיים שיחה עם ארנון שיר, הודתה בפני אמה מזל המודאגת, שהחברותא של בן דודה הבחור דוד בניסטי, הוא אומנם בעל תשובה, אבל יש לו יראת-שמיים ותאוות לימוד תורה, שאין להרבה חרדים מבית. "אני המומה כיצד מושבניק מרוחק מסוגל להגיע במסירות שכזו, לרמת לימוד תורה עצומה שכזו... ואת יודעת מה אמא, יש לו חוש הומור ושמחת-חיים ואהבת השם שאין לארבע מאות תלמידי חכמים...".
אז רגע, תגידי לי דניאלה, סוגרים וורט?
סוגרים וורט? כן, לאחר עוד שתי פגישות נוספות קצרות וענייניות עם שפע הומור נסגרו הקצוות, שברו צלחת כמנהג אשכנז, הביאו את הפייטן צ'רלי מרציאנו מדרום תל-אביב ואת הטבח צורי מנטרו מנתניה, ועשו ליל אירוסין אפוף באושר מוסיקלי וברכות גסטרונומיות. מזל טוב, מזל טוב מכל הכוונים והצדדים.
מזל טוב, זה יפה, אבל מזל אבוטבול הגביה שתי עיניה למרום, ואמרה "ריבונו של עולם - תודה. אני מבקשת סליחה שהטרדתי את כל הצדיקים שלך, אבל בינינו לבין עצמנו זה היה כדאי...".
כשהגיעו ההזמנות לחתונה מבית הדפוס, מזל אבוטבול היתה המאושרת באדם. היא חיבקה את ההזמנה משל היתה תינוקת שנולדה אחרי 15 שנות עקרות. היא הדביקה אותה על דלת המקרר ועיטרה אותה מסביב עם פרחי נייר צבעוניים.
האבא המאושר אדון משה אבוטבול הודיע לבנותיו, חתניו ונכדיו, שיש להם חשבון פתוח אצלו, שיקנו בגדים - הכל חדש. גם נעליים. החתונה של דניאלה היא האחרונה במטס המשפחתי ואחרי כל כך הרבה שנות ציפייה, כולם חייבים להגיע מקושטים ויפים. "הכל על חשבוני" הבטיח וקיים.
ליל החתונה.
אח, איזה אולם מדהים ביופיו. וילונות משי, זרי פרחים מגוונים, תאורה מרצדת, נרות בכל פינה, צלמים, מצלמת וידאו. ה-כ-ל.
ומי מנצחת על ההפקה הססגונית בכישרון רב? כמובן הגברת מזל אבוטבול ששחררה תוכנית חסכון דשנה, כדי שלא יחסר דבר בהווה ובעתיד של הזוג.
החופה.
דניאלה הכלה כמו מלאך בלבן צועדת בלוויית האמהות לעבר הרגע הכי משמעותי בחייה. צלילי התזמורת מלטפים את השושבינים ומדגדגים את זקנו האדיר של החתן ארנון שיר, הפוסע מעדנות עם האבות היקרים, כדי להקים בנין עדי-עד עם בחירת לבו.
מזל אבוטבול מרגישה שמתגשם לה חלום. היא נותנת למשפחת שיר את המתנה שהיא הכי אוהבת בעולם. זה אולי לא מנומס לעשות מזה סיפור בפרהסיה, אבל מזל אבוטבול אוהבת את דניאלה יותר מכל בנותיה, היא מעריצה את אופיה הצדקני של בתה בכורתה, ואת הנהגותיה האצילות. זו ילדה שאין לה מחיר... ודמעות ענקיות זוחלות במורד לחייה של הגב' אבוטבול ונושרות לארץ, והזרם לא מפסיק.
קידושין.
"והתיר לנו את הארוסות..." ברך רב העיר פתח תקווה. היא עדיין בוכה, הצלמים לוחצים על הכפתורים, הקהל אף הוא מרוגש. "הרי את מקודשת לי..." מודיע החתן שיר, והטבעת עושה דרכה לאצבעה של דניאלה. חלום.
"מקודשת מקודשת מקודשת" מזל אבוטבול שולפת ממחטה לבנה מתיקה הקטן וכמנהג אמהות מרוקאיות חמות וטובות, מנגבת דמעות שאין להן סוף.
אחר כך עלה ראש הישיבה ברוך קרמן והחל לקרוא את הכתובה, וכאשר הגיע לרגע בו היה צריך להכריז על הסכום שקבע החתן בכתובה, הרגישה מזל אבוטבול שעולמה חרב עליה. הרב המשיך לקרוא, אבל גב' אבוטבול כבר לא גילתה ענין בחתונה, ליבה ניצרב בקירבה מעלבון והלם. היא הירפתה מידה של בתה, ומבלי שישימו לב היא פנתה לאחורי החופה ונבלעה בין קהל הנשים. דקה אחר כך היא כבר היתה מחוץ לאולם מסמנת לנהג מונית.
כשהסתיימה החופה והחלו החיבוקים, קלטו בני המשפחה שאמא נעלמה. מזל צנעני השכנה דיווחה "ראיתי אותה עולה על מונית... אינני מבינה מדוע... קרה משהו?".
שתבינו טוב, מזל אבוטבול האמא לא נמצאת בחתונת בתה האהובה מכל. איפה היא? למה היא נמלטה מן המקום? מי פגע בה? שנים רבות של תפילות ותחינות הביאו ללילה המאושר הזה, אבל היא לא שם...
בשעה שש בבוקר צלצל הפלאפון של הכלה דניאלה שיר (לשעבר אבוטבול), בביתם השכור של הזוג הצעיר. על הקו אמא שלה.
"דניאלה סליחה! אני מתנצלת בפניך ובפני ארנון, אני ממש מתביישת שלא זכיתי לחגוג איתכם את היום המאושר בחיי, ואת יודעת כמה מסרתי נפש בשבילך, כמה בכיתי והתפללתי אבל לא זכיתי לשמחה מושלמת דווקא בליל חתונתך, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!"
אבל אמא, תסבירי לי למה נעלמת? קרה משהו?
"דניאלה יקרה, אני מתביישת לספר לך. אבל כשהרב הקריא את הסכום שארנון ביקש לתת לך בכתובה, שמעתי "מאה וחמישים שקל" ופשוט נפגעתי עד עמקי נשמתי. הבת שלי שווה 150 שקל? חשבתי לעצמי, כמה חצוף הארנון הזה, מקבל ממני פרח, ילדה מוכשרת חכמה וטובת לב, ונותן לה בכתובה מאה חמישים שקל, מה היא שפחה הבת שלי? מה היא סיר נירוסטה? וזה הרס אותי דניאלה. פשוט הרגשתי מרוסקת, חשבתי שעולמי מתרסק עלי, חרדתי גם לגורלך... לא יכולתי להישאר במעמד הזה ופשוט נעלמתי משם, עוד יותר בוכה מכל הבכיות שבכיתי בשביל שתינשאי... אבא חזר מהחתונה לפנות בוקר, וכשהסברתי לו על העלבון שלי, הוא שלף את הכתובה מתיקו ופתח אותה והיה רשום שם "מאה וחמישים אלף שקל" ואני, עקב הרעש וההמולה מסביב לא שמעתי את המילה "אלף". איי איי איי, כנראה שזכויותי לא עמדו לי לשמוח איתך ברגעים הקדושים הללו של חתונתך ויום שמחת ליבך בתי היקרה... אנא בקשי בשמי סליחה מארנון... מזל טוב, מזל טוב...".
אחרי השיחה המכאיבה הזו נרדמה מזל אבוטבול כשעל גבה לילה של שברון לב מיותר וחסר-טעם. בחלומה היא ראתה המון צדיקים קורני אור ושופעי שמחה. ואם היא איננה טועה, נדמה היה לה שהיא שמעה בת-קול לוחשת לה: "מזל מזל, כמה כואב מחיר החיפזון. וחוץ מזה, דניאלה כל כך יקרה לך והיא זכתה להינשא, אז 150 שקל פחות או יותר, מסוגלים לגנוב לך השמחה...? לא חבל?".
טעם של החמצה עלה גם בפיו של הסופר שסיים זה עתה לתאר לכם עלילה אמיתית זו.