אור ברסלב
העיתונאי 3 כל נקמה בזמנה

העיתונאי 3

כל נקמה בזמנה

השדרנית מגיבה למצב

(משל מן החיים)

טעם הנקמה מתוק הוא. לאנשים רבים אין סבלנות, אם מישהו פוגע בהם בממונם, בכבודם, או במעמדם הם נדרכים לנקום, להשיב לו כגמולו.

סבלנות? אין. ברצון לנקום טמונה כפירה כמעט בלתי מורגשת, כאילו שאין בורא לעולם המודד מידה כנגד מידה והוא ארך אפיים, אבל מאריך אַפֵּיה וגובה דילֵיה. יהודי איננו צריך לנבור בהנהגותיו הכמוסות והנעלמות של מי שאמר והיה העולם, ובוודאי שלא מוטלת עליו שום חובה "לעזור" לו. לא בנטירה ובוודאי ובוודאי שלא בנקימה. אלא מה, האגו הענק הטמון בתוכנו, קרי היצר הרע - הוא השטן - צווח באוזננו השכם והערב: "תראה לו, אל תוותר, הוא לא יעשה ממך כזה קטן. אתה חשוב ממנו, אתה מכובד ממנו, רצוץ את ראשו וכתוש אותו לרסיסים, זה מגיע לו!!!".

לא מכבר נפגשתי עם עמיתי הוותיק וגדוש הסיפורים - בעיקר סיפורי עם קולחים וססגוניים - מיסטר רונלד צוקרמן, שהוא במקרה או לא יהודי אמריקאי קשיש לבוש בחליפה צבעונית, כובד ברט דהוי, ומבט שובב תמידי בעיניים. לצוקרמן יש במלאי סיפורים לכל מצב, לכל עת, ומעולם לא תתפשו אותו בלי תחמושת מכווננת ומעודכנת. ובכן, בין לבין אני מספר לו (בלי שמות כמובן) על ארוע רב משתפים בו ניצל ראובן הזדמנות לנקום בשמעון לעיני קהל עם ועדה.

"הו, זה לא בסדר". גיחך ר' רונלד צוקרמן בעגה אמריקאית כבדה, "לא יפה שבן-אדם עושה את העבודה בשביל הקדוש-ברוך-הוא, וזה כמובן מזכיר לי סיפור מיסטר לוי, סיפור ללקק את האצבעות".

אתם מבינים? איך שצוקרמן קורץ לי בחצי עין, אני נכנס לכוננות ספיגה כדי להכין לכם כמובן את הסיפור הבא.

"ובכן מיסטר לוי, אתה יודע, פעם היה מלך בריטי, לא זוכר את שמו, אבל בשביל הסיפור בוא נקרא לו ריצ'רד... השלישי, הרביעי, השמיני. לא חשוב, העיקר ריצ'רד. מה אני אגיד לך, מיסטר לוי, זה המלך נשא לעצמו יותר מ- 50 נשים. נכון לא כמו שלמה המלך, עדין רחוק ממנו, אבל גם אז בימים ההם, הדבר הזה לא היה כל כך מקובל בקרב המלכויות של אותה תקופה. אבל זה ריצ'רד המלך היו לו את החשבונות שלו, והוא כמובן דאג לכל אשה בצורה מכובדת, נתן לה ארמון יפה, טירה עם המון משרתים ועוזרות, בגדי מלכות רב כיד המלך, ושפע עצום של מיני תופינים ומגדנות העמיס במזוויהן. העיקר שלא יתלוננו נשותיו על חוסר תשומת לב. וכמובן היה לו סופר כישרוני שליווה אותו במסעותיו, וזה הסופר היה כותב - בפקודת המלך - אגרות שלומים לנשות המלך, כתובות ביד אומן, מסוגננות במיטב המילים המשובחות והמפרגנות, וכל זה בשביל שכל אחת תרגיש שהיא המלכה הכי חשובה והכי אהובה. באמת אין מה לומר, למרות נטל המלכות ועול הציבור שהונח על כתפיו של המלך ריצ'רד, הוא לא שכח את תפקידו כבעל נאמן לנשותיו, ואבא מסור לצאצאיו הרבים".

כן ר' צוקרמן, אני מדרבן אותו, עד כאן סיפור בנאלי, תגיד תכל'ס מה הסיפור?

"מיסטר לוי ס-ב-ל-נ-ו-ת. אז ככה, בוקר אחד יצא המלך ריצ'רד בחברת פמלייתו המכובדת, ובה רוזנים ודוכסים וקציני צבא לרוב, לעבר היער הסמוך. אתה יודע ידידי, מלכים ועוזריהם אוהבים את ענף הציד. יודע למה? כי כאשר אין מלחמות בין מדינות, הם משועממים למדי מכל אותם מתחים מלחמתיים שהם מאד מכורים אליהם, ושם בין עצי היער הם מוצאים פורקן ליצר המלחמה המקנן בתוכם. אתה יודע הם מתענגים לתקוע 200 חיצים בדב או בצבי אומלל. והנה בעודם שועטים על סוסיהם ברחוב הראשי של העיר לכוון שער היציאה, הם מבחינים באיש גבה-קומה העומד על החומה ומיידה לעברם אבנים. לא יאומן, האיש שעל החומה מבחין היטב שמדובר במלך ריצ'רד, שהיה לבוש בגדי מלכות וכתר יהלומים על ראשו, אבל הוא לא התרגש, ההיפך, כשהמלך ופמלייתו כבר הגיעו סמוך לשער, הוא פער פיו הרשע הזה וצעק לעבר המלך: "ריצ'רד אתה נואף!!! לא מגיע לך שום כבוד, כי אתה דוגמא רעה לכל העם. תתבייש לך!".

"אתה קולט אדון לוי, הוא פשוט חצוף ממדרגה ראשונה, הוא הפך את המלך לאחרון גורפי הביבים. דממה של מבוכה השתררה בקרב הפמלייה. הראשון שהתעשת היה שר הצבא טוני תומפסון. "כבוד המלך" צעק השר "אני עולה הרגע לחומה ומשסף את גרונו של הנבל החצוף הזה, הוא מורד במלך לעיני נתיניו, דינו מוות!".

"המלך ריצ'רד היסה את שר צבאו "ש... ש... ש. ידידי שר הצבא תומפסון, אתה ושר האוצר ג'וני בונטון עוזבים כרגע את הפמלייה לכוון הארמון. אני מבקש שתביאו לי משם שק מלא מטבעות זהב. לפחות 1,000 מטבעות, ותעניקו לאיש את הפרס הגדול הזה..." והללו "אבל המלך, הוא מקלל ואתה עוד רוצה לשלם לו?".

"צאו מיד לדרך" זעם עליהם המלך.

"תכין לי כוס תה מיסטר לוי, הגרון שלי מתחיל להתייבש" ביקש ר' רונלד צוקרמן. מיד אחרי הלגימה הראשונה הוא המשיך.

"שני השרים דהרו כמוכי שיגעון ותדהמה לאוצר המלך ושלפו משם שק זהובים. תוך זמן קצר הם העלו את השק לחומה והודיעו לחצוף שעמד עליה: "זו מתנת המלך".

"המלך הורה לפמלייתו לחבוט בסוסים ולנוע לכוון היער.

"והנה חלפו להן בקושי 3 דקות. ואחד מאבירי המלכות התקרב אף הוא אל שער היציאה של העיר, בדרכו לכוון אחד מארמונות הנשים כדי לשמור עליו. הרשע החצוף שנותר על החומה נדהם ונרגש מן הזכיה שנפלה בידו, היה סבור כי כנראה יצאה הוראה מאת המלך, כי מי שמקלל אותו ואת אנשיו, יזכה בפרס כספי גדול, ואין הוכחה גדולה מזו, שהרי הוא אוחז בידו שק גדוש מטבעות זהב. "עשיתי עסקה מצויינת" הרהר הטיפש.

"שוב נעמד אותו גולם על החומה וקרא לעבר האביר החמוש: "נואף, תתבייש לך, לא מגיעה לך טיפה של כבוד. אתה בושה לכל העם הבריטי!!" אמר והשליך לעברו לבנה ענקית שכמעט פגעה בראש האביר...

"שים לב מיסטר לוי, האביר הזה היה אחד מגיבורי המלחמה הכי קשוחים של המלך, והוא לא חשב פעמיים. הוא נעמד על סוסו, זינק עם חרבו לעבר החומה ותוך שניות ספורות שיסף את גרונו של הרשע החצוף וזרק את גופתו שתתרסק על הארץ מאכל לכלבי השמירה.

"ממרחק 200 מ' משם הביטו אנשי פמליית המלך בסצינה המזוויעה והיפנו את תשומת המלך לנעשה. אמר להם המלך: "תבינו חברים יקרים, אתם חשבתם שאני לא יודע שהנבל על החומה חייב מיתה, על בזיון המלכות, פשוט הדבר. אבל אין זה מכבודי להמיתו... ידעתי שיבוא מישהו עוד מעט ויעשה את העבודה בשבילי. קצר ולעניין. כי רשעים שכאלה צריכים לשלם מחיר כבד על מעשיהם, אך אין זו מן התבונה המלכותית שאלכלך את ידי בדם בגללם".

"המלך פרץ בצחוק גדול, היכה בסוסו האציל, והשיירה פנתה בדהרה מלווה בענני אבק לעבר היער, אל הציד הבא.

"שתבין מיסטר לוי, תגיד למי שאתה רק יכול להגיד שלא יקחו את הדין לידיים. יהודי הוא בן של מלך. יש דין ויש דיין, אצל המלך ריצ'רד זה לקח כמה דקות, אצל בורא עולם זה יכול לקחת כמה שנים אבל בסוף זה מגיע לכל נקמה יש את הזמן שלה. ועדיף שנשמור על ידיים נקיות ולב נקי מרצון לנקום".

ואז נפנה ר' רונלד צוקרמן לעבר כוס התה שלו שכבר הספיקה להצטנן, ושתה אותה בלגימה אחת.

הקבצנית. הדוכסית. העוגה

(משל מן החיים)

"מיסטר לוי, אני מאד שמח שפירסמת בשבוע שעבר את הסיפור "כל נקמה בזמנה". זה באמת כבוד גדול בשבילי שאנשים מקבלים מוסר השכל מסיפורים קטנים של רונלד צוקרמן, שהוא בסך הכל יהודי אמריקאי קשיש, שכל כוחו בפיו, נניח. אתה יודע מר לוי אנשים בודדים כמוני זקוקים לתשומת-לב, להצלחות קטנות, לחיזוק. אין לך מושג כמה נחת גרמת לי בשבוע שעבר, באמת תבורך מפי עליון". כך רונלד צוקרמן ידידי האמריקאי הותיק.

"או-קי רונלד" אני משיב לו "אנחנו ידידים ותיקים ומעת לעת אשמח לשמוע ממך סיפור עסיסי טוב עם מוסר השכל גדול. אתה יודע מה, השבוע נתקלתי בסצינה מביכה. אספר לך אותה, ואולי תצליח גם השבוע להשחיל סיפור מתאים. ובכן, באחד הסיורים שלי במשרדים של אנשים כביכול חשובים, פגשתי גבאי צדקה מבוגר, לבוש עם קפוטא ושטריימל ושתי פאות ארוכות מתבדרות משתי צדעיו. האיש נכנס לאחד המשרדים ופנה לאדון שישב שם וביקש צדקה. מה אגיד לך מיסטר צוקרמן, התגובה של איש העסקים היתה מבישה למדי. הוא פנה ליהודי ואמר לו: "אני לא נותן צדקה לאנשים כמוך". גבאי הצדקה הסמיק מבושה ולא נשאר חייב "אתה לא חייב לתת לי צדקה, זו זכותך, אבל דע לך, אתה לא נותן צדקה, אתה מקבל זכויות". ענן של מבוכה התאבך בחלל המשרד, והאיש פנה לצאת. ברגע האחרון התעשת איש העסקים וקרא לו. הגבאי חזר למשרד וקיבל מתת הגון מידיו של האדון. משהו כמו 500-400 ₪. "תודה" אמר הגבאי "עשית הרבה בשביל עצמך".

"הו, הו מיסטר לוי, יש לי סיפור ענק בשבילך, ששמעתי אותו לפני חמישים שנה כשהייתי בטיול בבריטניה הגדולה. זהו סיפור עממי שמאד מתאים למקרה שסיפרת לי.

"נפלא, אני רושם".

"ובכן, לפני כ- 200 שנה באנגליה, היתה ידועה ומוכרת במחוז יורקשייר, קבצנית מיוחדת במינה, שמה היה גרטרוד ואן-דרוק. מוצאה - כך מספרים - היה הולנדי וגם שם משפחתה מעיד על כך. הגב' גרטרוד היתה אשה עניה וערירית שלא נישאה מעולם וגם לא תיכננה אי פעם, לסיים את חייה כאשה נשואה. מעתיקי סיפורי הפולקלור הבריטי טוענים, שאת כל חייה היא הקדישה לעיסוקה כקבצנית, ושמה הלך לפניה כטרדנית מן המעלה הראשונה. היא לא בחלה בהתרמתם של רוזנים ודוכסים, פקידים בכירים במלכות הבריטית, עד שואבי המים וחוטבי העצים. היה לה לקבצנית ואן-דרוק עצבים של ברזל, היא לא נסוגה מאף עלבון, וכאלה לא חסרו לה. לגבי צידקותה של הגויה הזו, ישנה מחלוקת לא קטנה. יש הטוענים שהיא אגרה את כל רכושה והטמינה אותו עמוק באדמה במעבה אחד היערות, ואם יש בנמצא חובב אוצרות אני ממליץ שיצא לשם ויתחיל לחטט. ויש כאלה האומרים בעקשנות כי הקבצנית גרטרוד פירנסה הרבה יתומים ואלמנות בהיחבא ובסתר, ולא השאירה לעצמה פרוטה אחת לפורטה. היא חיה - לדבריהם - בעניות משוועת וגם מתה מזיקנה מופלגת באותו צריף קטן ודולף אי שם סמוך ליערות מנצ'סטר. אבל הדבר שהכי איפיין את גרטרוד ואן-דרוק היה משפט מפתח שהיא נהגה לומר לכל מי שתרם לה".

משפט מפתח?

"כן מיסטר לוי, לכל מי שנתן לה מטבע היא היתה אומרת את המשפט הבא: "כל מה שאדם עושה, עושה עבור עצמו". כן, חוכמה בגויים תאמין. האמת היא שרבים וטובים התרגלו למשפט המוסרי הזה, ולא עשו ממנו עניין "כל מה שאדם עושה, עושה עבור עצמו" זה מסר פשטני, שגם אנחנו כיהודים מאמינים בו, בבחינת במידה שאדם מודד מודדין לו, או כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם ועוד ועוד, לטוב ולרע.

"ובכן אדון לוי, יום אחד הקישה גרטרוד שלנו, על דלת אחד הארמונות המפוארים במנצ'סטר, לשם עברה לדור לא מזמן אחת הדוכסיות החשובות דיאנה צ'רלסטון שמה, אם זכרוני איננו מטעני. הדוכסית צ'רלסטון היתה אלמנה ולה בן אחד בן 18, אשר עתיד היה לנחול את העושר האגדי שלה, ולנהל את האחוזות.

"השעה היתה 10 בבוקר כשהדוכסית צ'רלסטון פתחה את הדלת והבחינה בפתח בגרטרוד הזקנה לבושה סחבות. "צדקה, מטבע לאשה עניה" ביקשה גרטרוד. הדוכסית צ'רלסטון חייכה לעברה, הניצוץ הלבבי שבעיני הקבצנית מצא חן בעיניה. "חכי רגע אני כבר חוזרת עם תרומה" אמרה הדוכסית. היא נכנסה פנימה לחדר האוצרות שלה ספרה 50 מטבעות כסף, סכום מכובד מאד, הכניסה לתוך שקית-בד והגישה לקבצנית. "תודה גבירתי הדוכסית" אמרה גרטרוד "אבל שתדעי לך שכל מה שאדם עושה הוא עושה בשביל עצמו".

"הופה, זה מר לוי לא מצא חן בעיני הדוכסית וטעם מר עלה בלשונה. "היא חצופה הזקנה הזו, מקבלת ממני 50 מטבעות כסף, ואני זו שעושה לה טובה, והיא מטיפה לי מוסר שכל מה שאני עושה, בשביל עצמי אני עושה. אני עוד אלמד אותה לקח" הרהרה הדוכסית, והניצוץ שבעיני הקבצנית דמה לה באותם רגעים, לניצוץ נוכלותי ומרושע.

"הדוכסית צ'רלסטון לא שכחה את הקבצנית, והיא המתינה לה שתשוב בשנית. ואכן, לאחר שלושה חודשים שוב דפקה גרטרוד בדלת וביקשה צדקה. הדוכסית צ'רלסטון פתחה הדלת וחייכה אליה: "הו ברוך שובך גבירתי. הפעם אתן לך דבר מאכל". הדוכסית נכנסה למטבח ארמונה, שלפה משם עוגה גדולה ופיזרה בתוכה אבקה מתקתקה של רעל קטלני. בקיצור מי שיתן ביס עתיד לקבל הרעלת קיבה שתחמיר משעה לשעה, עד למוות ביסורים קשים אחרי מספר ימים. "תודה רבה גבירתי הדוכסית ואני רוצה להזכיר לך, שכל מה שאדם עושה בשביל עצמו הוא עושה". הדוכסית חייכה חיוך שטני רחב "כן אני יודעת" ובלבה הרהרה "החצופה הזו תסיים את חייה ביסורים קשים על המוסר המטופש שלה".

"הקבצנית ואן-דרוק הגיעה לביתה והטמינה את העוגה בארון. "אסעד אותה בעוד מספר ימים כשיגמר הלחם בביתי" חשבה. למחרת יצאה הקבצנית לעבר היער הסמוך כדי לנשום אוויר צח, ולפתע היא שומעת צעקות. היא החישה צעדיה לעבר הצעקות והנה היא מבחינה באיש צעיר שכוב על הארץ ומתאונן מכאבים. רגלו של הצעיר נלכדה במלכודת שועלים שהניחו ציידי המלך, דמו שתת וקלח וזעקותיו קרעו שחקים. הקבצנית הזקנה אזרה כוחות, פתחה את המלכודת וחילצה את רגלו. היא חבשה את פצעיו בסוודר שלה ועזרה לו לקום. אט אט דידה הצעיר לכוון הצריף של גרטרוד, והוא התיישב על כיסאה הרעוע מזיע וכואב. היא הגישה לו כד מים והוא לגם ולגם, שטף את פניו ורגלו ופנה אליה: "גבירתי אני תשוש ורעב, יש לך מאכל בשבילי?

"נפלא, חשבה גרטרוד, יש לי עוגה טעימה וגדולה בארון, מזל ששמרתי אותה, אגיש אותה לצעיר הפצוע. אכן כן, תוך דקות ספורות הוא אכל את העוגה, נח קמעה ופנה לדרכו צולע לכוון העיר הגדולה, לא לפני שהודה לקבצנית מעומק הלב.

"מה אני אגיד לך מיטסר לוי, הסיפור לא ניגמר כאן. הוא נגמר אחרי שלושה ימים. הכרוז העירוני עבר מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה והודיע: בנה הצעיר של הדוכסית טוני צ'רלסטון נפטר. ההלוויה - בלווי המשמר המלכותי - תצא בשעה ארבע אחרי הצהריים.

"אתה מבין מיסטר לוי, הצעיר שנלכד ונפצע במלכודת השועלים לא היה אלא טוני צ'רלסטון בן ה- 18, הבן של אמו המרשעת שהגישה עוגה רעילה כתרומה לקבצנית, ומה גרטרוד אמרה לה: "כל מה שאדם עושה בשביל עצמו הוא עושה". לטוב ולרע, נו, אז תגיד לי זה לא סיפור גדול?

"מה יש לומר מר רונלד צוקרמן, אתה פה מפיק מרגליות. תשמור על קשר, אל תשכח.

תוכן העניינים

העיתונאי 3

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה