היהודי האחרון בברונקס
(מבוסס על מעשה שהיה)
האמת היא שהרב אפרים שטיינגולד לא חיפש הזדמנות לנסוע לאמריקה, אם לדייק, לארצות-הברית של אמריקה. נכון, הוריו שיהיו בריאים הם ילידי היבשת ואזרחי ארה"ב, ונכון שנעוריהם עברו עליהם שם, ונכון שהוא נולד שם ובגיל חצי שנה עלה לארץ, אך הוא כבר התחנך בישיבות קדושות, והיה לטיפוס ישראלי לכל דבר ללא קורטוב של אמריקניות, אם יש בכלל קורטוב שכזה. אגב, הוא כמובן דיבר אנגלית שוטפת אבל לא עשה בה שימוש רב. הוריו הקשישים והחביבים מיכאל ואריאלה שטיינגולד, מעולם לא רמזו לו שיסע לשם כדי להתחקות על עקבות נעוריהם באותה עיר נוצצת ותאוותנית ניו-יורק, הם לא ביקשו שיסתובב לו באותו רובע יהודי מפואר, שהתרוקן אט אט מיהודיו, והשיל את עורו כמו נחש צפעוני, ועטה על עצמו עור חדש שחור ומבריק.
כן, השטיינגולדים קשישא היו ילידי רובע ברונקס, שבימיו המפוארים טרם מלחמות העולם התגוררו בו כ- 650,000 יהודים רובם ככולם יראים ושלמים, עבדי השם, שהתערו להם בחממה האמריקנית ההולכת ומשמינה. כן, לפני ההתבוללות הגדולה, ולפני שאמריקה הנהנתנית בלעה אותם בביסים ענקיים, היתה שם בברונקס קהילת-קודש ענקית, עם עשרות תלמודי תורה, ישיבות, וכמובן מאות בתי כנסת בבחינת מקדש מעט. רובע לתפארת.
מפעם לפעם בין הדגים למנה העיקרית, היה מפליג הסבא החביב מיכאל שטיינגולד לאותו רובע סואן ומספר סיפורון חביב לנכדיו. פעם על רבו - נכה על כסא גלגלים - שלימד אותו טעמי המקרא, ופעם על גבאי בית הכנסת שלו שהיה נוטל באדיקות את ידיהם של סועדי הסעודה השלישית בבית הכנסת, ומקפיד שיעשו זימון ברוב עם ושיברכו ברכת מזון מילה במילה.
גם אפרים אהב את סיפורי רובע ברונקס, אבל הוא כבר היה עץ שתול על פלגי מים כאן בארץ הקודש, ראש מתיבתא בישיבת "היכל דוד" נשוי ואב לשבעה.
אמריקה היתה טובה בשביל הסיפורים, תכל'ס הוא לא איבד שם דבר, ולכן לא היה לו שום ענין ורצון לצאת ולחפש שם מציאה כלשהי.
אלא שמסובב כל הסיבות האיר לא מכבר את עיני הרב שטיינגולד. באחד מעתוני הקודש הוא הבחין במודעה בזו הלשון: "אזרחי ארה"ב המתגוררים בישראל, יכולים לנצל את זכויות אזרחותם האמריקנית. במידה ויסעו עם ילדיהם לארה"ב, ויופיעו בפני הבטוח לאומי ד'ארה"ב, כל ילד יזכה למענק של 2,000 ד' בשנה, היות וכל בן לאזרח ארה"ב, זכאי אף הוא לאזרחות ולשאר הזכויות...".
ומה לנו כי נאריך, הרב אפרים שטיינגולד עשה חשבון פשוט, יש לו שבעה ילדים, תכפילו ב- 2,000 דולר... וכמובן מקבלים סכום זה רטרואקטיבית חמש שנים לאחור, והנה לכם הכנסה נאה ש... שטיול בצידה.
כשנודע הדבר לסבא ולסבתא הנושא קיבל תאוצה מדהימה "אנחנו מוכנים לממן את הטיסה והשהייה, במשך שבוע או שבועיים, וכמובן תוכלו לבקר ברובע ברונקס שם גדלנו...".
שבועיים אחר כך נחתה משפחת שטיינגולד הצעירה עם שבעת ילדיהם בניו-יורק, כשבידיהם תוכנית מסודרת של ביקורים אצל כמה דודות קשישות, בן-דוד יורד, וכמובן מפה של רובע ברונקס עם ציונים והערות בכתב יד של סבתא אריאלה, מה יוכלו לראות בכל רחוב ברובע. לפני שעלו למטוס אמרה סבתא "כיום אין כבר יהודים חרדים בברונקס, הכושים כבשו אותה, ואם תפגשו שם במקרה תושב חרדי, יהיה לו בטח סיפור מעניין לספר לכם...".
נחיתה בניו-יורק. אין מה לומר, ניו-יורק עוצרת נשימה, בנייני הענק שניצבים שם, והשניים שנעקרו משם "התאומים", מרטיט לבבות. יש בעיר הזו שילוב של עוצמה ארכיטקטונית מחד, ולחץ אנושי קדחני מאידך. כולם שם רצים לעבודה, לעשות כסף, להגשים את החלום האמריקני של העושר הנכסף מבלי לעשות חשבון שיש מחר, ויש דין ויש דיין.
השטיינגולדים טיילו, ועוד איך טיילו. הם הביטו בעין מכווצת באותם בתי כנסת סגורים על מנעול ובריח, מאובקים ואפורים. ליבם נחמץ למראה בתי כנסת שהפכו למועדונים או למחסנים. היה קשה לעכל את אותם מבנים ישנם ששימשו פעם כתלמודי-תורה שוקקים, והיום הם מפעלי נעליים, או חנויות הלבשה ומסעדות. הכושים והסוחרים בלעו את ההווייה היהודית, וכמעט ולא השאירו ממנה שריד.
"אין כאן אף יהודי לרפואה" הרהר הרב שטיינגולד בלבו "אין אפילו את מי לשאול אם יש כאן מניין למנחה".
יום לפני הטיסה בחזרה לארץ, הם החליטו הילדים ללכת ל- ZOO, לגן החיות של רובע ברונקס. מדובר בגן חיות ענק בן 150 שנה ששמו הולך לפניו כססגוני ומרתק. הילדים לחצו ואבא שטיינגולד נכנע, למרות שאחרי 10 ימים ניו-יורקים די צפופים הוא כבר שאף לחזור לשטייגן התלמודי.
אחרי פיזוזים וכרכורים מול מכלאות של אריות פילים וקופים אינספור, בלב גן החיות הבחינו השטיינגולדים במסעדה עם שלט "גלעט כשר". נו, נו, הם לא בדיוק סמכו על הכשרות של ההמבורגרים, אבל פחית קולה או ספרייט ניתן היה לקנות מבלי כל חשש. אחרי שאבא שטיינגולד חילק את הפחיות ושיחרר את הילדים ואמם להשתובב בדשא, הוא התיישב על כיסא נוח מתחת לשמשיה כתומה, מתח את רגליו וביקש להירדם. הוא עצם עיניו בדיוק למשך דקה, שכן אדם קשיש כבן 75 לבוש חליפת פסים אפורה ודהויה, חבוש כובע קש רחב-שוליים התיישב לידו, וסימן למלצר שהוא מבקש מנה. בחצי עין ראה הרב שטיינגולד שהמלצר מסמן לו: "הבנתי".
"הו בוקר טוב מיסטר, שמי משה מוריס יונגרמן ומה שם כבודו?...".
הקשיש הסיר את כובד הקש שלו וחייך. הרב אפרים הבחין בחצי עין בכיפת קטיפה שחורה בגודל פחות מבינוני מונחת על פדחתו.
"בוקר טוב שמי אפרים שטיינגולד, אני מישראל, באנו לכאן לביקור קצר...".
"ישראל? אני מאד אוהב את ישראל. אני תורם הרבה כסף לישראל, לישיבות, לעניים... הלוואי שיכולתי גם לחיות ואפילו למות בישראל...".
אפרים שטיינגולד הזדקף על כסאו, לפתע הדהדה באוזניו העצה של אמו "... אם תפגשו יהודי חרדי בברונקס, יהיה לו בטח סיפור מעניין לספר לכם".
"ומאיפה אתה מיסטר יונגרמן?
"הו, הו, אני? אני היהודי האחרון של רובע ברונקס" אמר בגאווה בלתי מוסתרת.
"האחרון?
"כן, כן. בטח סיפרו לך, שפעם היו כאן מאות אלפי יהודים, רובם נדדו, חלקם התבוללו, והכושים כבשו את הרובע. אבא שלי שהיה רב חשוב כאן באחת הקהילות, בימיו האחרונים עודו שוכב על ערש דווי לפני למעלה מ- 50 שנה, אמר לי "מוריס, הרובע מתרוקן, אבל זה רובע קדוש. יש כאן המון זכויות. אני מבקש ממך מוריס, שמור על ברונקס, שמור שתמיד יהיה כאן מניין מתפללים...
"נו?
"וברוך השם כולם עזבו ואני נשארתי כאן לבד. ובשיניים, ממש בשיניים אני מחזיק כאן מניין של יהודים קשישים עולים מרוסיה שיתפללו... עד כמה שהם מבינים איך מתפללים".
"ובניך גרים איתך ברובע?
שתיקה ארוכה. מוריס יונגרמן מתופף באצבעותיו על כובע הקש שלו ואומר בלחש "אין לי בנים. אין לי משפחה. הייתי נאמן לצוואה של אבא שלי ז"ל, ולכל שידוך שהוצע לי אמרתי למשודכת שאני מוכן להינשא, אבל בתנאי שגרים בברונקס ושומרים על מניין מתפללים ברובע. אתה לא תאמין יאנג-מֶאן רבות רצו להינשא לי, אבל בתנאי שעוברים למונסי, או מנהטן, רק לא ברונקס.
"סליחה מיסטר יונגרמן, אבא שלך לא השביע אותך, אבא שלך רק ביקש, הוא גם לא האמין שהרובע יתרוקן לגמרי מתושביו, לחיות ברובע ברונקס זה אומנם תנאי נחמד, אבל לא בבחינת יהרג ואל יעבור?
"כן, אתה צודק ידידי, אני הייתי עקשן גדול והתייחסתי למילים של אבא ז"ל כמו לבת-קול מקודש הקודשים. אני נזכר כעת באחת המשודכות שנפגשתי עמה, אשה אצילית מבית טוב, שאמרה לי "מוריס אני חוששת לך, אתה מתעקש על דבר לא חשוב כל כך... רק אל תשאר כאן רווק זקן... שנה אחר כך היא נישאה ודומני שהיא עלתה לישראל... אז אתה מבין אותי יאנג בוי, לפעמים בן-אדם חושב שהוא עושה מצווה גדולה, נדירה, מצווה שאף אחד חוץ ממנו בתבל לא יכול לקיים אותה. הוא בטוח שיש לו מזה עולם הבא הכי גדול שיש, והוא אפילו מוכן למסור נפשו עליה, הוא מוכן הבן אדם, להקריב את חייו האישיים, את עתידו, את משפחתו שלא הקים, על מזבח מניין של זקנים יהודים מרוסיה באיזה רובע ניו-יורקי דלוח, שיש לו אמנם עבר יהודי מפואר, אבל הווה מאד עלוב. אם אני צריך לסכם את החיים שלי, לא אגיד לך שאני המאושר באדם... אני אפילו עצוב. במקום להנות עם כמה נכדים מתוקים על זרועותי ולהשאיר בעולם הזה דור ישרים יבורך, שיגיד עלי "קדיש", מה שנותר לי זה לרדוף אחרי זקני המניין, להגיש להם תה, ולבוא לכאן לגן החיות של ברונקס ביום ד', לאכול ארוחה כשרה במסעדה המקומית, ולבכות על עצמי, איך החמצתי את החיים לחינם, בשביל מצווה, שספק אם יש ממנה נחת-רוח לאבא שלי".
כשנפגשו הרב אפרים שטיינגולד ואמו אריאלה בנמל התעופה, אז אחרי החיבוקים וההתרגשות הוא אמר לה: "אמא, לא תאמיני, פגשתי יהודי חרדי קשיש בברונקס...
"רק אל תגיד לי שקוראים לו מוריס יונגרמן?".
"את אמרת" השיב לה אפרים בלחש.
הרב אפרים חייך חיוך מסתורי, נטל בידו האחת את התינוקת רבקהל'ה ודחף בידו השניה את העגלה לכוון היציאה. בעיני רוחו הוא נזכר בדמותו של הרווק הזקן היקר והתמים, שלא בדיוק קלט מה עיקר ומה טפל, אבל תואר אחד יישאר לו לבטח, היהודי האחרון בברונקס.