שערי דמעה · מבחן המטרנה
החיים, צריך לומר, לא חייכו לעברה של ברכה מינץ. אם לדייק לא רק שלא חייכו אליה, הם אפילו צבטו, חתכו ופצעו אותה כמעט מכל כוון במהלך חייה הקצרים. כן, חובה לציין כי לא לכל אדם בעולם יש את תעצומות-הנפש להרגיש ולתרגם עד הנימים הדקים ביותר, כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה. יש אנשים שמעבירים 80-70 שנות חיים, והם עדיין אפילו לא בתחילת הדרך, להודות בפה מלא "הכל לטובה, גם זו לטובה", ובטח ובטח שברכה מינץ, אלמנה צעירה מטופלת בילדה בת ארבע ותינוקת בת כשנה לא מסוגלת לומר זאת. אין לה את הבשלות להבחין שבכל מכה וחבורה, טמונה כבר הרפואה. לא חלילה, שלא תטעו, אין לה טרוניות כלפי שמיא, ההיפך, היא מודה לקב"ה בכל רגע נתון שהיא זוכה למרות ההסטוריה הקשה, להיות אמא טובה ומסורה לבתה התינוקת החביבה חדוהל'ה, ולגדולה יותר שירלי.
את הזכות להיות אמא במשרה מלאה לבנותיה היא קיבלה ביסורים גדולים... התענוג הזה עלול היה לחמוק מבין אצבעותיה ולהותירה לא רק אלמנה, אלא אשה אומללה ובודדה שבנותיה גדלות בשדות זרים. השם ישמור.
לא לכל אחד מספרת ברכה מינץ על המבחן שבו עמדה בהצלחה אשר פתח לה את שער הזכות לקבל את בנותיה לידיה עם כבוד עצמי והרבה בטחון לדרך צלחה בעזרת השם.
ברכה מינץ נולדה להורים טובים ויראים במושב קטן בדרום הארץ, בת אמצעית בין שני אחים מוכשרים ונמרצים. האסון נחת על משפחתם כרעם ביום בהיר. אמם הצעירה נהרגה בתאונת דרכים קטלנית, היא הלכה לתומה ברחוב כשנהג בגילופין סטה מן הכביש ופגע בה למוות.
ברכה היתה אז בת 12. אביה נכנס לטראומה נפשית קשה וחדל לתפקד.
"הייתי ילדה בת 12 לבד בעולם. אמא בעולם האמת, אבא בעולמו הסגור חי מאישפוז לאישפוז, ושני אחי היקרים בישיבות. בכוחות נפש אדירים הצלחתי לסיים את הסמינר בציונים טובים, אבל עם לב מיוסר. הגעגועים לאמא לא עזבו ולא עוזבים אותי", היא מספרת.
עם סיום הסמינר ברכה משתדכת ליפתח מינץ, בחור ישיבה מתמיד גדול ועדין נפש, שכל מכיריו ורבניו צופים לו גדולות. החתונה היתה מרגשת, הבחורים רקדו, הרבנים ברכו והאופק הזמין לה הרבה אור ושמחה בחיים. היא היתה זקוקה למשפחה בריאה, כדי להתנתק מן החורבן של הבית הראשון.
בהסטוריה היהודית רשומים שני חורבנות. יש גם חורבן לבית השני...
שנה אחר-כך נולדה ליפתח וברכה מינץ התינוקת המקסימה שירלי עם מאור פנים מיוחד וחיוך מקסים. בתמונות רואים את יפתח מגביה אותה והצחוק של השניים, האב והבת, מתגלגל לו אל מחוץ לתמונה.
שנתיים אחר-כך במהלך ההריון לקראת הולדתה של חדוהל'ה, יפתח דיווח לרעייתו על חולשות התוקפות אותו במהלך הלימודים. "אני מרגיש חצי מעולף. צמא... לא יודע מה עובר עלי" התלונן בפניה.
ברכה מינץ חרדה, ולחרדה שלה היה בסיס מוצק.
הרופאים באיכילוב גילו לה את הנורא מכל. המחלה הארורה מקננת ביפתח, וצריך הרבה ניסים ותפילות וזעקות לאבא שבשמים, כדי לצאת מהצרה הזו.
אחרי הטיפולים וההקרנות, היה שביב של תקוה, אך השביב הזה מהר מאד דעך לו. כבשונו של עולם נסתר מאיתנו, ומה לנו חשבונות שמים?
חודשיים לאחר שנולדה בתם השניה, יפתח היה במצב אנוש.
שבוע לפני פטירתו, בשארית כוחותיו ממיטת חוליו לחש יפתח מינץ באוזני רעייתו השבורה את צוואתו הרוחנית: "ברכהל'ה שלי, את אשה נפלאה, היינו זוג נשוי זמן קצר מאד, ואני מודה לקב"ה על שנות האושר שלי איתך. כל רגע וכל שניה שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות בעלך. אינני בא בטרוניה כלפי שמיא, חלילה, חינכו אותי לקבל הכל באמונה תמימה, הכל לטובה. שתי בקשות לי אליך, ואני מקווה שהקב"ה יתן לך את כוחות הנפש לעמוד בהן. האחת, בעוד מספר ימים אשיב את נשמתי לבורא, אנא תאמרי עמי "קריאת שמע", אנחנו נשמה אחת. הבקשה השניה ברכהל'ה, אנא, חנכי את בנותינו ללכת בדרך השם, וספרי להם על אבא שהן בקושי הכירו. אין לי ספק שאת תמשיכי להיות אמא שמחה ומאושרת למען בנותינו הנהדרות".
חורבן בית שני. יפתח נפטר.
ברכה מינץ, אלמנה צעירה עם שתי בנות קטנות, לא שמחה ולא מאושרת. כוחות הנפש לא עמדו לה. יפתח ביקש שתגיד איתו "קריאת שמע", אך היא נמלטה באימה מן המחלקה. זה היה למעלה מכוחותיה. כמה מידידיו היו לצידו ברגע ההוא.
החיזוקים והעידודים שקיבלה מגיסותיה לאחר הפטירה לא פעלו בה נצורות, והיא החלה לדעוך, כמו נר שהשמן אוזל ממנו, היא הבהבה מצוקה... הנפש התרסקה והיא החלה לישון מרבית שעות היום. אחר-כך האישפוז הכפוי, ושתי בנותיה נלקחו ממנה בעל כורחה למשפחת אומנה.
זה היה עבורה חורבן בית שלישי. יפתח כל כך ביקש שהיא תגדל אותן.
תחנוניה לפני העובדת הסוציאלית לא נשאו פרי. הלשונות הרעות דיווחו שהיא מבולבלת, שהיא עסוקה בשטויות, שהיא פוזלת לרחוב, שהיא התחילה לעשן, שאי אפשר לסמוך עליה, שסכנה להחזיר אליה את הבנות. רשויות החוק הפכו לחומה בצורה בפני אשת שלושת החורבנות, שהחלה להיאבק על הזכות המשמעותית היחידה בחייה: לגדל את בנותיה. "את לא מסוגלת לגדל את בנותייך. תביני!!!". השיבה לה העו"סית. "לא ניקח סיכון...".
"אני מסוגלת!!!", צעקה ברכה מעמקי שברונה, "חזרתי לעצמי. אני אהיה אמא נפלאה. תנו לי צ'אנס נוסף!!!".
אחר-כך התחילו השיחות עם הפסיכולוגים. המוטיב המרכזי היה המסוגלות שלה להתמודד עם החיים בכלל, ועם גידול ילדים בפרט.
"תראי גב' שולמן (הפסיכולוגית) הטרגדיות שעברתי, לגדול בלי אמא בגיל כל כך קריטי, ואחר-כך הנפילה של האבא, והנורא מכל מותו של בעלי, הן עומס ענק. אני יודעת שקרסתי, אבל עכשיו אני בתהליך של צמיחה. אם לא יחזירו לי את בנותי, עלולים להמיט עלי אסון שאין ממנו מוצא. אם לא תתנו לי סיכוי נוסף, אתם תהיו שותפים לחורבן הבית שלי... אני מתחננת לפניך העמידו אותי במבחן... תראו שאצליח. אני עוד אהיה אמא הכי טובה בעולם לשירלי וחדוהל'ה התינוקת...".
הפלא ופלא לאחר כ- 10 שיחות הודיעה לה הפסיכולוגית גב' ציפורה שולמן על נסיון קטן שעומדים לערוך לה. "ובכן הקשיבי ברכהל'ה. ניהלתי איתך עד היום 10 שיחות פוריות. קשה לי לאמוד את כוחות הנפש שלך, ואת יכולת ההתמודדות והעדיפויות הנפשיות שלך. אני ערה לעובדה שיש בך רצון להיות אמא פעילה. בתום שיחתנו, את תכנסי לחדר הסמוך. החדר חשוך. לפתע יידלק האור למשך שלוש שניות, תביטי על השולחן, יש בו כ- 20 פריטים. עליך להרים פריט אחד בלבד ולצאת".
הדלת נפתחה וברכה מינץ נבלעה בחושך. לפתע נדלק האור, על השולחן ממולה היא הבחינה בהמון פריטים. חפיסת סיגריות, מצית, ספר קריאה, עגבניה, פלאפון, בקבוק שתיה חריף, ועוד ועוד. בזווית עינה היא הבחינה בקצה השולחן בבקבוק פלסטיק כחלחל להזנת תינוקות, באותה שניה כבה האור, והיא הצליחה בהינף יד לחטוף את בקבוק התינוקות ולצאת. הוא היה מלא במטרנה.
גברת שולמן המתינה בחדר הסמוך. ברכה, שיצאה במרוצה, הניחה את בקבוק התינוקות על שולחנה ופרצה בבכי תמרורים. "הוי אבאל'ה שבשמים, אני כל כך רוצה להאכיל את חדוהל'ה עם הבקבוק הזה... רחמי עלי גברת שולמן, תעזרי לי להיות עוד פעם אמא...".
גברת שולמן קמה ממקומה חיבקה את ברכה מינץ ואמרה לה "ברכהל'ה מתוקה, אני שמחה לבשר לך, שעד סוף השבוע יחזירו לך את הבנות. את שוב תהיי אמא, ואני מעניקה לך במתנה את הבקבוק הזה. הוכחת לי במשך השיחות ובעיקר בנסיון האחרון את טהור ליבך ומוכנותך לחזור לאמהוּת בריאה וטובה. תמיד אהיה לימינך ברכהל'ה...".
חיבוק ארוך ואמיץ של שתי נשים פתח לברכה מינץ ההולכת ונבנית, צוהר אופטימי לבנין ביתה החדש בשעה טובה.
חוסך שבטו
כאשר מכה האב את בנו, לא יכהו על העבר, אלא להצילו מן העתיד.
(הגר"א)