שביתה מלאה
מִי שֶׁנִזְהָר הֵיטֵב בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת וְיוֹשֵׁב תַּחְתָּיו, יְסַיְיעוּהוּ מֵהַּשָׁמַיִם שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמְקוֹמו .לְגָלוּת (טועמיה חיים זכו עמ‘ 141).
כידוע ”אדם לעמל יולד“ (איוב ה, ז), זכה, לעמלה של תורה, לא זכה, לעמל של דברים בטלים (סנהדרין צט:). והכוונה, בעולם הזה אין מנוחה, לפי שהוא עולם העשייה והטורח. ואשרי מי שהוציא כוחות והשקיע עמל ויגיעה בתורה ובמצוות. למשל: צער גידול בנים לתורה ויראת שמים במקום חולאים שלהם ח“ו. להרבות בצדקה ובחסד במקום נזק והפסד. עמל תורה ומצוות, במקום לעמול לריק ולבהלה. כלומר, ייסורין טובים במקום ייסורין רעים (ועיין עבד ה‘ עמ‘ קטו). וקדושת השבת יש בה מן החדש, שלפעמים נגזרה גלות על האדם וגלות מכפרת עוון (סנהדרין לז:). ואפילו משפץ ביתו וטורח הרבה, זה כעין גלות ומכפר עליו. וכששומר על קדושת השבת ומקיים את הפסוק ”אל יצא איש ממקמו ביום השביעי“ (שמות טז, כט), ומשקיע רובו וראשו בעונג שבת ותורה ויראת שמים, ואינו רץ לטיולים ולמסכת ביקורים, אז יזכה באמת שלא יתחייב בגלות חס ושלום, ושכרו איתו ופעולתו לפניו.
ובחז“ל (שבת קנ:) מובא, מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגדרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, עי“ש. כלומר מי שסובל ומצטער לכבוד קדושת השבת, ירויח בעתיד הרבה. ועיין בספר יושר דברי אמת השלם (עמ‘ קנ), שאומר שבת מלשון השבה, כמו אבא האוהב את בנו ואז בנו עוזב המשחקים ורץ לאביו, כך שבת קודש, ה‘ יתברך מאיר אור מיוחד שנשוב אליו ונתעלה בשבת.
ומפורש בתפילה ”המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש“, כלומר ה‘ יתברך מאיר לישראל הארה גדולה להגיע לדבקות בה‘ יתברך, והיא מתנה טובה (ביצה טז.). ומכאן, שהמענג את השבת, ברוחניות הרבה ובגשמיות מעט, יזכה לסלק מעליו ומעל משפחתו כל מיני מרעין בישין, רחמנא ליצלן, ויקויים בו הפזמון ”השמחים בו שמחה משיגים, כי יום שמחות הוא ותשמחני“.