אמונה ושבת קודש קשורים זה בזה
מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ תְּלוּיָה מְאֹד בַּדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, כִּפְשׁוּטו מַמָּשׁ, שֶׁהַכֹּל סִבָּה רוּחָנִית וְלֹא גַשְׁמִית (מכתב מאליהו ח“ד עמ‘ 42)
ידוע הפסוק ”ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך“ (דברים ה, יג), ופירש רש“י תחשוב כאילו כל מלאכתך עשויה. וזוהי מעלה עצומה ודרגה גבוהה באמונה. בשבת קודש לא לחשוב על כלום, רק על תורה ויראת שמים. ואפילו בתפילת העמידה קצרו לנו חז“ל הקדושים שלא לבקש בקשות של חול כלל. וגם למעשה אסור לבקש בקשות מיוחדות בשבת קודש על פרנסה ורפואה וכיוצא בזה, כי אם תפילות הקבועות כל ימות השנה בלבד (רב פעלים ח“ב סימן מו). נמצא שהמרגיש כן בשבת כאילו הכל עשוי, כפשוטו ממש, זה סימן גדול לאמונה, ואז זוכה למנוחת הנפש.
ועיין בהקדמה לספר תוספת שבת שהקשה על הש“ס (שבת קיט:) האומר שמפני שלא שמרו שבת בא עמלק שנאמר ”יצאו מן העם ללקט“ (שמות טז, כז) וסמיך ליה ”ויבא עמלק“ (שם יז, ח). ותמוה מאד, הרי זה לא סמוך, כי קודם פרשת עמלק כתוב שהיו בלי מים ומשה הכה בסלע ושתו מים בשפע, וכן העיר בזה המהרש“א בח“א שם. ותירץ בספר תוספת שבת שמה שלא היה להם מים זה בגלל השבת שלא שמרו, שאם היו שומרים, היה מים ולא היו מתלוננים, ועמלק לא היה מגיע. וכעת שלא שמרו, אין מים ועמלק בא. נמצא שבגלל השבת בא עמלק, ומים זה תוצאה מחלול שבת, עי“ש בדבריו הנפלאים. ולמדנו מדבריו הקדושים, שעל ידי שמירת שבת כהלכתה ”לא חסר כלום“. ומכאן שהמעלה הגדולה בשבת לא לחשוב על כלום, כפשוטו ממש. ואז יזכה למנוחת הנפש גם בשבת וגם בחול. וכמאמר המשורר ”השמחים בו שמחה משיגים“, והלואי שנזכה לכך.
והנה, מדת העצבות רעה מאד ומביאה כל הצרות, וגם ירידה בעבודת ה‘. ומזה מגיע דיכאון ויאוש ומרה שחורה. בעל אמונה לעולם אינו בעצבות. אבל צער יתכן שיהיה לו, כי המצטער אינו נגד האמונה, כי הגוף כואב וזה מציאות, וצער הגוף קשה מאד (רש“י ב“מ נא.). וכשמגיע שבת קודש צריך לשכוח גם מהצער, ואז זוכה למנוחת הנפש בשלמות, כאילו עשו לו הרדמה מקומית ואינו מרגיש צער כלל, ואשריו. וחז“ל אומרים (שבת קיט:) כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, שנאמר ”והתענג על ה‘ ויתן לך משאלות לבך“. והתענוג הזה ניכר כאשר כל כולו חושב בשבת קודש על ה‘ יתברך בלבד, והישועה בדרך.