אור מיוחד על הפנים בשבת
לְהַרְגִישׁ בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ כְּמו חַיָּל הַנִקְרָא לְמִלּוּאִים לַצָּבָא, כָּךְ בְּשַׁבַּת ”וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם“ (בראשית ב, א), כְּלוֹמַר הַכֹּל נִגְמַר וּמְשֻׁעְבָּד כָּעֵת לְשַׁבָּת קֹדֶשׁ בִּלְבַד. וּמְרֻמָּז בַּפָּסוּק ”כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא [צְבָא הַשֵּׁם] לַעֲבוֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד“ (במדבר ד, כג), אָז עֲבוֹדַת ה‘ נִכֶּרֶת בּו כְמו בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
כוונת הדברים, להרגיש בשבת קודש משהו אחר, שונה לגמרי מימות החול, כמו שכתב הרמב“ם בהלכות תשובה (פ“ב ה“ד) על בעל תשובה שנהפך לאיש אחר. וכן נאמר על שאול המלך כשנתנבא ”ויהפך לו אלוהים לב אחר“ (שמואל א י, ט). כך להרגיש בשבת קודש, שאתה כמו רכוש הצבא וקבלת הוראה מגבוה לעשות פשיטה צבאית וללמוד ולגלות חידושי תורה שהיו כמו סוד צבאי. והשבת זה קביעות, ולא עראי חס ושלום. כמו שהשבת קובעת למעשר (ביצה לה.) כך בשבת זה צבא קבע. וראשו ורובו חושב על השבת בלבד. וכמו שאמר נחמיה (ט, ו) ”ואתה מחיה את כלם וצבא השמים לך משתחוים“.
והנה ה‘ יתברך יש לו שבע שמות שאינם נמחקים, ואחד מהם צבאות (שבועות לה.), וה‘ יתברך נקרא ה‘ אלקי הצבאות. כי צבאות זה כל מה שקיים בעולם, צבא השמים זה חיות, שרפים ואופנים, וצבא הארץ זה הארץ וכל אשר עליה, וגם בני אדם נקראים צבא הארץ. בשבת קודש נגמרה בריאת השמים והארץ וכל צבאם, כלומר כל תכולתם. וכשאנחנו בשבת קודש מרגישים ששייכים לצבאות, בזה אנחנו מתעלים מצבא הארץ לצבא השמים. ומי שמרגיש כך באמת, אשריו שזכה לעבודת ה‘ כזאת. והוא דומה לעם ישראל במדבר ובמשכן, שעליהם נאמר ”כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באוהל מועד“ (במדבר ד, כג).
ונראה שאם מרגישים על האדם בשבת קודש שהוא איש אחר, ממילא ירויח עוד, שלא ינסה אף אחד מהמסובין או מהמשפחה או מהקהל הרחב להתחיל איתו בדיבורים שאינם מתאימים לשבת קודש, כי עצם ההופעה החרדית והתורנית והצבאית שלו, מונעים מהם להרגיש פתיחות ולדבר על נושאים חיצוניים חס ושלום, כי מרגישים עליו את קדושת השבת, ואשריו. ומפורש במדרש רבה (בראשית פרשה יא) ברכו וקדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע כמו שהוא דומה בשבת.