אור ברסלב

הנהגות יום יום

פתיחה

הקדמה

''זה השער לה' צדיקים יבאו בו''

ראיתי חוברת בשם ''בֹאו חשבון''* והוא יומן אישי של חשבון נפש. והביא בהקדמה מקורות מהתורה ומרבותינו על כך שצריך כל אדם לחשוב ולבדוק מעשיו יום יום. ועבודה עצמית זו חייבת להיות יומיומית בעקביות וללא פשרות כל ערב קודם השינה, וכדלהלן:

בספר ראשית חכמה (שער הקדושה) כתב: ''קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא ויכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם. שבכל לילה ולילה טרם שישכב צריך האדם לעשות חשבון ממעשיו שעשה כל אותו היום וישוב מהם ויבקש עליהם רחמים''.

בספר אורחות צדיקים (שער השכחה) כתוב: ''אך יזכור פשעיו ויכתבם על ספר ויקראם כדי שיזכור הכל וישוב מכל אחד ויתודה עליהם''.

בספר שערי תשובה (פרק א אות ח סוף הפתיחה) כתב: ''וכן ראוי לכל בעל תשובה לכתוב במגילת ספר הדברים אשר נכשל בהם ובמצוות אשר קיצר בקיומן ולקרא בספר זכרונותיו בכל יום''.

ובספר טהרת הקודש כתב: ''אי אפשר לזכות להיות באמת ממארי דחושבנא [=בעל חשבון], רק אם מציין לו כל עבירות שעשה מקטן ועד גדול. ועל זה נאמר ''וזה יכתוב ידו לה''' (ישעיה מד, ה) אלו בעלי תשובה שכותבים עוונותיהם על מנת לשוב לה' עליהם (אבות דרבי נתן סוף פרק לו)''.

מובא בזוהר הקדוש (פרשת קרח דף קעח.) ''גהינם אית ביה מדורין על מדורין, מדורא תתאה שאול, מדורא תתאה מינה אבדון ודא סמיך לדא, מאן דנחית לשאול ידונון ליה ומתמן יצפצף ועולה, הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ו) ''מוריד שאול ויעל'', ומאן דנחית לאבדון תו לא סליק לעלמין. מאן דאית ביה עובדא טבא או דאיהו (ס''א: אי טבא איהו) מארי דחושבנא הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא ויתוב מנייהו ויבעי עלייהו רחמי. מאי טעמא בההיא שעתא? בגין דההיא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ובעי בההיא שעתא למעבד חושבנא מעובדוי ויודי עלייהו בגין דאיהי שעתא דמותא. ואלין אקרון מארי דחושבנא'', ע''ש. וסיים בזוהר הקדוש (שם) ומי שיעשה כן בדעת ובחכמה לידע את אדונו, כשיעבירו אותו לראות ולהסתכל באותם הרשעים שבגהינום ובשאול, וכולם צועקים, הוא לא יהיה ולא ימצא שם, ויהיה למעלה למעלה במקום שכמה אורות ונרות וכמה דברים נחמדים שורים ונמצאים בו, ע''ש. עכת''ד.

ועוד עיין בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רלא.) כל מי שמפרש חטאיו לפני הקדוש ברוך הוא ומתודה עליהם, לא נמסר דינו אלא בידו של המלך הקדוש ברוך הוא לבדו. ומי שדן אותו הקדוש ברוך הוא, הוא ודאי לטוב, כי כל בית הדין של מעלה נבדלים ממנו, ע''ש. ועוד עיין בזוהר הקדוש (פרשת דף ויחי רכ.) אחר שהאריך להביא שעל ידי צל גופו של האדם בלילה, שניתן לראות באלו איברים אינו נמצא, אפשר לדעת מה נגזר עליו בעתיד (והובא ברמ''א ריש סימן תרסד). וסיים הזוהר הקדוש שהצדיקים והחסידים בכל יום ויום מסתכלים ומתבוננים בליבם כאילו בזה היום הם מסתלקים מן העולם ועושים תשובה שלימה לפני קונם, ואינם צריכים לראות את הצל שלהם, ואשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, ע''ש. וחובת ההתבודדות וחשבון הנפש מובאת גם בספר מסילת ישרים (פרק ג בחלקי הזהירות ובפרק כא בדרכי קניית החסידות), ע''ש.

וכן רבינו החפץ חיים זיע''א במכתבי החפץ חיים (מכתב עג) כתב שצריכים לעשות תשובה ארבעה פעמים בשנה: א) כל לילה קודם השינה, ב) כל ערב שבת קודש, ג) כל ערב ראש חודש, ד) כל ערב יום הכיפורים. ועיין בספר שאל אביך ויגדך (חלק ג עמ' עג) איזה חשבון נפש נוקב עשה החפץ חיים עם עצמו. ומספרים שפעם אחד מצדיקי הדור הטה אוזן לשמוע מהחלון את וידויו של החפץ חיים, ונבהל ונפל למטה מהפחד הנורא של היראת שמיים של רבינו החפץ חיים זיע''א.

וכידוע מהר''ן מברסלב זיע''א משבח מאד מעלה זו של ההתבודדות, ושעל ידי זה השכינה מנחמת אותו. וזו מעלה עליונה וגדולה על הכל, והוא דרך ועצה טובה מאד להתקרב אליו יתברך, כי זו עצה כללית שכוללת הכל. וכמה צדיקים גדולים סיפרו שלא באו למדרגתם אלא על ידי הנהגה זו (ועיין ליקוטי מוהר''ן חלק א סימן רנט וחלק ב סימן כה, עיין שם).

ויש להוסיף מה שכתב בזה רבינו יוסף חיים זיע''א בספרו בן יהוידע (עירובין יג.), שהצדיק על ידי שמתבודד ופושט מחשבתו מן העולם הזה ומצמצם מחשבתו בדבר קדושה, ממשיך על עצמו רוח הקודש. ובמקום אחר (שם מגילה י:) הביא שדרכם של הנביאים היתה להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם הנבואה, ע''ש. כי על ידי שיושב במסתרים ושומר עצמו ומכוון להתקדש, הרי זה מכבד את ה' יתברך בחדרי חדרים. וכששופך שיחו ועושה חשבון נפש, מקבל כוחות גדולים המאירים את דרכו לעתיד. וכדברי חז''ל (סנהדרין סה:) שכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה של ''ודורש אל המתים'' (דברים יח, יא), היה בוכה ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה, ע''ש. וכדברי הרמב''ם (סוף מקוואות) שכמו שהמקוה מטהר, כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות והביא עצמו במי הדעת הרי הוא טהור, ע''ש. ומכאן שיש גם התבודדות במחשבה שהיא כעין חדרי חדרים שהשומר על מחשבתו ומקדש עצמו זוכה ומתעלה תמיד.

ונראה שלימוד המוסר עוזר הרבה לדעת כיצד לעשות חשבון נפש ולהבין ולהבחין בדקויות איפה חטא והיכן נכשל וכיצד לתקן עצמו. ויש להעמיס כן בדברי הרמב''ם (פרק ב מהלכות תשובה הלכה ב) שבעל תשובה צריך להרבות בתפילה בבכי ובתחנונים ועושה צדקה ''ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו'', שאין הכוונה רק שמתרחק מהמקום שבו נכשל, אלא מתרחק מעצם העבירה שעשה. וכיצד יעשה זאת אם לא על ידי לימוד המוסר שבזה מואס את הרע ומתרחק מהעבירה.

וכן הוא בחיי היום יום, לדוגמא: בעל חנות מכולת או מוכר פירות שנשים רבות באות לקנות אצלו, חייב לשנן לעצמו מוסר יום יום על הקדושה ושמירת העיניים. וכן סופר סת''ם חייב לשנן יום יום על הזהירות בקדושת האותיות. ושוחט חייב לשנן יום יום על הזהירות בשחיטה. ומלמד בתלמוד תורה צריך לשנן יום יום על אהבת ישראל כדי שירגיש את תלמידיו כאילו הם בניו, כמו שכתוב (דברים ו, ז) ''ושננתם לבניך'' אלו תלמידך (ספרי שם). ועל ידי זה מתכונן לשיעור היטב, ואוהב את התלמידים ומקרבם כאב את בן ירצה.

וסיפרו על מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זיע''א, שהיה גאון בתורה ומורה לאלפי תלמידיו. ועם כל זה היה גאון בענוה, ותמיד היה מצוי בכיסו ספר חובות הלבבות. עד שפעם שביקשו ממנו להכנס למקום שאינו מתאים עבורו, לרוב הענוה אמר שמוכן לוותר ולהכנס אבל הספר חובות הלבבות שבכיסו איך יכנס למקום כזה.

ומשגיח כשרות וכיוצא בזה וכן יו''ר בד''ץ מסויים צריך לשנן היטב את ספר שמירת הלשון לרבינו החפץ חיים זיע''א, שלא יכשל ולא יפסול כשרות אחרת ואפילו לעשות פרצוף או לרמז, או לומר להתרחק, או לומר ''יש בעיה שם'', או לומר ''אני לא יודע'' בניגון שמשתמע לרעה, אסור לו לעשות כן מבלי בקיאות בכשרות הדיבור. ובפרט שכל אומן שונא את בן אומנותו (בראשית רבה לב, ב עיין שם). וממילא גם לעולם אין לסמוך על אדם שכזה שפוסל אחרים. וזה דומה לשוטרים ופקחים שרואים ושומעים כל יום על מקרים קשים של גניבות וקטטות סמים ותועבות, ומי ערב להם שגם הם לא יפלו ברשת הזאת אם לא ילמדו מוסר כל היום. וספרי המוסר הם כמו שר המשטרה על השוטרים. וכן בכשרות שהם במשטר הרוחני, צריך שר גדול עליהם שלא יכשלו. ומי לנו גדול מרבינו החפץ חיים זיע''א שהיה שר גדול בשמירת הלשון והוא לימד אותנו להזהר במה שיוצא מהפה יותר ממה שנכנס לפה.

והנה חז''ל אומרים (סנהדרין ז.) לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגהינם פתוחה לו מתחתיו, ע''ש. ומכאן באיזה פחד צריך להיות הדיין כשרואה ושומע תובע ונתבע, לדון בין שניהם, שלא להתרשם מהחיצוניות אלא מהאמת הצרופה בלבד. ולא לחינם אמר מרן שליט''א על בתי המשפט החילוני שהם רשעים גמורים ואפיקורסים ומרימים יד בתורת משה רבינו ואסור לשמוע להם, כי הם משוחדים מתחילה ועד סוף, ואינם מפחדים מגהינם אלא מדעת הקהל. וזו המציאות לכל אדם שאין לו יראת שמיים טהורה. וכל אדם הרוצה להיות איש מוסרי ובעל מדות טובות, חייב ללמוד מוסר כל יום ולהרגיש עצמו כמו דיין ממש, האם דן את חבירו לכף זכות, והאם נזהר באהבת ישראל, והאם מקפיד שלא לצער אף אדם בשום פנים ואופן, והאם מבין את החולשה של חבירו, והאם יודע להתייחס לכל אדם כאילו הוא אחיו. ובלי מוסר בודאי לא יחשוב על כך לעולם. ואף שמצינו בגויים שיש להם תרבות בסיסית של כבוד ודרך ארץ לאחרים, כל זה מחמת שאין להם תורה ולכן ההגיון קובע אצלם, והם נזהרים לשמור על שם טוב ומצפון נקי, כמו שכתוב במדרש (רבה איכה פרשה ב). אבל עם ישראל אשר חיים על פי התורה בלבד, ממילא אין המוסר אצלם על פי ההגיון והשכל אלא רק על פי התורה. ותורה בגויים אל תאמין, רק בישראל. וכשיהודי לא לומד מוסר על פי התורה הקדושה, ממילא הוא גרוע מהם, כי אין הגיון כללי ליהודי אלא אך ורק על פי דעת תורה. וזה מוסר אמיתי אשר משנה את האדם על ידי הנהגות של התורה הקדושה. ואמרו בגמרא (מגילה טז.) על עם ישראל שכשהם עולים - עולים עד הכוכבים, וכשיורדים - יורדים עד העפר. והרחמן יצילנו מיצר הרע (קידושין פא:).

והנה בגמרא (חגיגה ה.) מובא שרבי יוחנן היה בוכה כשהיה קורא את הפסוק בקהלת (יב, יד) ''כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע'', ופירשו בגמרא (שם) זה הרק בפני חבירו וזה מאוס בעיני חבירו ונצטער. ובספר חסידים (אות מד) הוסיף שהמשליך לרחוב כיחו וניעו שכל העוברים שם מצטערים יש לו עוון בזה. ואשרי החסיד שדורס ומוחק את הדבר המאוס ומיקל על בעל העבירה ובעל הבור.

ורבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות כז) מביא שחייב אדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד הנהגות טובות כמו היראה הצניעות וקישוט המחשבות - כלומר קדושה, וטכסיס המדות - כלומר מדות נאות ומתוקנות. וסיים שם שיש בזה כבוד לה' יתברך. ומשמע מרבינו יונה שכמו שיש טכסיסי מלחמה וטכסיסי מלכות (עיין יבמות עו: וסנהדרין צג:) כך יש טכסיסי מדות טובות, כלומר כל מיני תחבולות והמצאות ושינויים מפני השלום, כדי להרבות במדות טובות אהבה ואחוה שלום ורעות.

והנה דוגמאות לטכסיסי מדות שבזה מוסיפים כבוד לה' יתברך, וכל זה בזכות לימוד המוסר, שעל ידי זה זוכה להבחין בדברים קטנים שהם בין אדם לחבירו. וכמו שכתוב בספר אור לציון חכמה ומוסר (עמ' קלא) בשם רבינו ישראל סלנטר זיע''א על מי שיש לו זמן רק חצי שעה ביום ללמוד, שילמד בחצי שעה זו אך ורק מוסר. ועל ידי התבוננות ומחשבה וחשבון נפש והתבודדות נכונה, ימצא לנכון שיש לו הרבה הרבה זמן ללמוד. נמצא שעל ידי לימוד המוסר, בודק צעדיו ומתבונן במעשיו ומרגיש היטב מה שמפריע לו, ומה שמועיל עבורו הוא טוב ומועיל גם לחבירו ונמנע על ידי זה מעלבונות ופגיעות שלא בכוונה וזוכה לקישוט המדות באמת. כגון, לנקות ולארגן את בית הכנסת אחרי שיעור תורה וכיוצא בזה כדי להקל על המנקים. מי שמרגיל עצמו בכך הוא גם בבית מסייע ועוזר לאסוף כלים וסכו''ם מהשלחן בחול ובשבת, ובודאי מקיים בזה כמה מצוות, גם אהבת ישראל, גם ''איש את רעהו יעזורו'' (ישעיה מא, ו), גם ''לא תרדה בו בפרך'' (יקרא כה, מג), גם גמילות חסדים וגם מרבה אהבה ואחוה. וכל זה עבודה של דקה אחת או שתיים. לפעמים האשפה המרכזית מלאה בארגזים וקרטונים ריקים ואין מקום, והמסלק ומסדר את הנפח המתאים, מרבה נקיון ובריאות ומרחיק חולדות ועכברים מהמקום. וזהו מעשה חסד. לפעמים בכיתה בתלמוד תורה תלמיד לא הגיע, ויש להוריד את הכסא שלו מעל השלחן למען הסדר הטוב ולמען עשיית חסד והרגשה טובה. נייר וכיוצא בזה ברצפת בית הכנסת או בכניסה להרים ולכבד את המקום, ויכוון גם לקיים מצות מורא מקדש. ומסתברא שאסור לזרוק ניירות וכיוצא בזה ברשות הרבים, כי מזיק ומטנף בזה מקום ציבורי, ורק במקומות שלא ניכר אין זה נורא. למדת בבית המדרש, עליך להחזיר אחר הלימוד את הספרים למקומם לארון, כדי למנוע ביטול תורה מהבאים וגם שלא להכביד על אחרים, בחתונה אירוע וכיוצא בזה, רבים הם המסובים, והמדבר עם חבירו ברבים צריך להשתדל לא לדבר בקול רם, שלא יפריע לאורחים ולא להטריח אחרים, וכן שלא להפריע למנוחתם של השכנים. וכן להזהר מאד בכל מיני נזקי שכנים. להראות לאורח היכן נמצא בית הכסא [הנקרא שירותים] בבית כדי להקל עליו להסתדר. והיו צדיקים שהיו משאירים דלת בית הכסא במקום צבורי קצת פתוח, כדי שידעו שזה פנוי ואפשר להכנס. וכמו שמשמע במשנה (תמיד כו.) מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם. ומסתמא כתבו כן התנאים במשנה ללמדנו דעת, אם דלת היא איך יש לנהוג.

להשתדל מאד לתת הרגשה טובה תמידית לחבר הצמוד אליך או למשפחתך, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום על יהונתן ''נעמת לי מאוד'' (שמואל ב א, כו) כלומר היה לי נעים לשבת איתך ולהיות במחיצתך, כי תמיד נתת לי הרגשה טובה של חשיבות ונעימות. לדוגמא: צריך לדבר בקול רם עם חבר שקשה לו השמיעה שלא להכביד עליו, וכן בטלפון לדבר ברור, ובפרט כשהשומע אומר שהדיבור חלש. וכן להיזהר שלא להוציא כיחו וניעו בפני אחרים באופן בולט, ובפרט בזמן תפילת העמידה שמשמיע קולות וברקים ורעש גדול או שבולע את כיחו וניעו בקול רם. או שסובל מפעולת מעיים ובא לידי הפחה ולא נזהר לאכול מאכלים המתאימים לו. וכן להזהר מאד מריח הפה ולהקפיד על נקיון השיניים ולצחצח גם הלשון משאריות אוכל הנדבק וכן החניכיים. ובגמרא אמרו (כתובות עז.) על בעל פוליפוס שכופין אותו לגרש את אשתו, והוא אדם שיש לו ריח הפה או ריח החוטם. וכן כופין לגרש בעל זיעה שמזיע תמיד (כתובות עה.). ופעם קראתי מעשה על רבינו מופת הדור מרן החזון איש זיע''א שמעולם לא קינח את האף ברבים, וכל זה מדרכי הנעימות עם חברים. וכן הנכנס לחכם, יש לקצר בדבור ולא להכביד. וכן להשתדל להסתדר ברבים, ולא לפתוח חלון כשלאחרים קר, וכן להיפך. להשתדל להיות גמיש ולהסתדר עם עצמו מבלי טירחה וצער לאחרים. וסיפרו על רבינו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זיע''א שהיה מזמין מונית ותמיד היה מוכן לנסיעה ולא מבקש ממנו להמתין. ושמעתי על אחד מגדולי ישראל שליט''א שאשתו נלב''ע ונשא אלמנה אחת, והקפיד למלאות את רצונה. והסכים שעל הדלת בביתה ישאר שם משפחה קודם, והיה משתתף באזכרה שהיתה עושה לבעלה הקודם, ומחזק ומלמד את בנה תורה ויראת שמיים, עד כדי כך היה משתדל להנעים לה את הנפש כדי שתרגע ותשמח תמיד. והיה בא ממרחקים לסעוד איתה בשבת קודש אף שיש עליו עול צבור גדול מאד. כי לפעמים צריך להנעים את האוירה הטובה בבית או עם החבר המיוחד כמו דוד ויהונתן, שגם אם החבר אומר שאין צורך, הוא עושה ומשתדל ולא שואל, אלא לעשות ממש. ואין לך קשוט המדות יותר מזה.

נקלע אלינו אדם אחד שהיה עם הארץ ולא היה יודע לקרוא, והיה כועס וזועם מאד, על כך שרצה לעלות לתורה לעילוי נשמת אביו ביום פקודת שנתו ובבית הכנסת שבה התפלל באותה שבת לא נתנו לו לעלות. וכמובן שזה על פי דעת מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן קלט) שמי שאינו יודע לקרוא וכן סומא לא יעלה לספר תורה, כיון שאסור לקרוא בעל פה. אך דא עקא שאותו עם הארץ היה עני בדעת, ונפגע מאד עד עומק נשמתו, והיה מבוהל ומוטרד ודיבר משפטים קשים שאסור להוציאם מן הפה. והאמת היא לעניות דעתי שכדאי באופן כזה לסמוך לכתחלה על הט''ז והב''ח שמיישבים ומקילים בזה. ומרן שליט''א בהליכות עולם (חלק ג עמ' קכט) האריך בזה ודעתו להחמיר לכתחלה, אך בתוך השקלא וטריא העצומה שם הביא בשם גדולי הפוסקים שהיו מקומות שמקילים בזה, ע''ש. והאם אסור לסמוך עליהם כדי להציל איש כזה שנפגע בנפשו ונשמתו וגרם לחילול בית ה' נורא, ובפרט שבני ביתו יכולים לזלזל בו כשרואים בעליל שאינו ראוי לעלות לספר תורה. גם רבינו הגאון רבי שלום משאש זיע''א בספרו שמש ומגן (חלק א סימן יא) האריך בזה והסתמך על הט''ז והב''ח (סימן קמא) להקל. ומצאנו שמקילים לסמוך על הט''ז ביור''ד (סימן רצג) והב''ח להקל באיסור חדש בחו''ל בשל גויים כמו תנא קמא במשנה (קידושין לו:), בגלל שהוא שעת הדחק שחייו של אדם תלוי בשתיית שעורים ושבולת שועל, ע''ש. ואם מקילים בגלל צער גופו למה שלא נוכל להקל בגלל צער נפשו. ואדרבה יש לקרבו ולחזקו ולעודדו שלא יהיה ע''ה [=עם הארץ] אלא יהיה ע''ה [=עבד ה']. ובזכות הט''ז הנ''ל, נוכל להציל את גופו נפשו ונשמתו ''ושב ורפא לו'' (ישעיה ו, י). וכדי להרבות אהבה ואחוה אמרתי לאותו עם הארץ שהוא יכול לעלות לספר תורה אצלנו, כי כאן זה בית הכנסת עבור הצבור הרחב וכולנו משפחה והמנהג להקל בזה, ואילו אותו בית הכנסת שלא נתנו לו, הוא של תלמידי חכמים ואשריהם שזכו למעלה כזאת, וסדר העליות שם זה כנגד הספירות חג''ת נהי''ם, ולכן שם לא מתאים שהוא יעלה לספר תורה... ורבינו החפץ חיים זיע''א תמיד היה אומר: בכל דבר שאתה עושה תחשוב קודם מה ירויח הקדוש ברוך הוא מזה. וה' יברך את עמו בשלום.

כשלמדתי בישיבת אור התורה בבני ברק לפני כשלושים שנה, אצל מו''ר ועט''ר הגאון רבי ראובן פיין זצ''ל וזיע''א, היה רגיל לומר בשיעור: זה לא חכמה להקשות, חכמה ליישב. כי לפעמים התלמידים מקשים בהבנת רש''י או בראשונים, או על ספר מסויים ממפרשי הש''ס מגדולי האחרונים, ונעצרים בקושיא. והחכמה הגדולה - אחרי הקושיא לנסות ליישב, מה עומק ההבנה כאן. ולמדתי מדבריו גם על בין אדם לחבירו שלדון לכף זכות ולהרבות שלום - פירושו לתרץ קושיות ולפתור ספקות המתעוררות. אם פלוני לא בא לכינוס - כנראה שהיה עסוק מאד, ואם אלמוני לא בא לאירוע משפחתי - כנראה שלא היה בקו הבריאות. ומי שצועק עליך פתאום - כנראה שהוא בלחץ מסויים, ויש להבין אותו. וזה כוחו של כף זכות, להתייחס לכל בעיה ולאי הבנה ולקושיה חזקה על הזולת, כאילו זה אתה או אחיך. ואיך שהיית מיישב בכזה אופן כך תיישב כאן. וכמו שאנחנו מתפללים בליל שבת קודש בתפילת רבון כל העולמים ''וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה'' כי צריך זכות לשמור שבת ולהיות שמח בחלקו ולענגו כפי ההלכה הצרופה. וכך הביא הרה''ג יגאל הכהן שליט''א ר''מ בישיבתנו הקדושה עטרת חכמים, קטע של מוסר בירחון ''וקנה לך חבר'' שהוצא על ידי הישיבה, שיש להתפלל לה' יתברך ולבקש ''לזכות'' למדות טובות, ובודאי שמי שמבקש מקבל, ע''ש.

ונראה עוד במה שאמרו בגמרא (שבת לא.) שאמר הלל לאותו גוי ''דעלך סני לחברך לא תעביד'', כלומר אל תזיק, וזה כמובן בשב ואל תעשה. ולמה לא אמר הלל הזקן לאותו גוי ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח), ועיין מהרש''א (בח''א שם) שהעיר בזה. ושמעתי ליישב, שאי אפשר לחייב גוי לעשות טובות לאחרים, די בזה שאינו מזיק לחבירו. וזו ההבנה של גוי, אני לא מזיק ולא מפריע. אבל יהודי מבין ויודע שזה לא מספיק שאינך עושה רע, אלא גם להיפך, חובתנו לעזור ולסייע ולעשות רק טוב זה לזה, וגם כשהחבר לא מבקש. אם יתכן שיצא תקלה וחברו ינזק או יתבייש, חובה לעורר ולעזור לו לצאת מכך, וזה בגדר ''לא תעמוד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז) כשאתה יכול להציל או לעזור בעצה טובה ואינך עושה. ובאמת שבע מצוות בני נח יסודם בשב ואל תעשה: לא לעבור על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכן להמנע מגזל, ושלא לאכול אבר מן החי ולאו דברכת ה' ולהעמיד שופטים, כל אלו הם מצוות שיסודם בשב ואל תעשה. אבל לעם ישראל המצוות הם גם בקום ועשה, לא לעבוד עבודה זרה וגם לקדש שם שמיים, לא להכשל בגילוי עריות וגם לשמור על הטהרה והקדושה, לא לשפוך דם וגם להציל ולא לעמוד על הדם, וכן לא לגזול וגם להציל ממון חבירו, וכן לא לאכול אבר מן החי אלא להקפיד לאכול משחיטה כשרה וחלקה. ומכאן יש ללמוד על בן אדם לחבירו שצריך להציל ולעזור לכל אחד בקום ועשה, כמו שהיה אומר ועושה לעצמו או למשפחתו.

למשל, כאשר הזמינו אורח, צריך לבוא ולהראות לו כיצד נוהגים בבית הכנסת בו מארחים אותו, לפתוח את ההיכל מימין לשמאל או להיפך, כי לפעמים צועקים ומעירים בקול רם וזה לא מוסיף כבוד לאורח. וכן לפעמים מגיע אורח ויושב רגל על רגל ויש מקומות שמקפידים בזה מאד מאד, וטרם שיבוא הגבאי או הזקן ויצעק עליו, יש לעורר אותו בעדינות על כך. (ועיין בספר הנחמד והמפורסם לשם טוב ילקוט יוסף להגר''י יוסף שליט''א סימן קנא סעיף יא). וכן לפעמים מאן דהוא מתפלל ומאריך בתפילתו והרוצה לשבת לידו מתעכב זמן רב, או שכולם יושבים ועוסקים בפסוקי דזמרא וכיוצא בזה ומאן דהוא עומד באמצע כמו נר נשמה ודבוק בשכינה ומלפניו ואחריו יושבים ומתפללים ויש להם פיזור הנפש בגללו, ויש לכוונו ולעורר לו בעדינות שיחפש מקום אחר מתאים יותר בפינת בית הכנסת שלא יכביד על אחרים. ופעם היה זקן אחד בבית הכנסת שהיה מקפיד מאד על הנכנסים לבית הכנסת עם החליפה על הכתפיים כשהשרוולים מופשלים על צידיהם, והיה טוען שזה כעין יוהרא. וכן היה מקפיד מאד בתפילה לעשות הפסק גדול במקומות בהם יכול להשמע שינוי במשמעות בקריאה ברצף, וכשהזדמן אורח וכיבדו אותו בתפילה ולא עשה הפסק גדול היה צועק עליו בקולי קולות. והמכוון ומעורר את האורח להמתין וכן להיזהר ללבוש הבגד כדבעי, מציל אותו מבושה גדולה. ואמנם יש בדברי אותו זקן לגבי החליפה על הכתפיים שאינה מראה על כובד ראש הרצוי בבית ה'. ומעשה שהיה עם מאן דהוא שהגיע לבית המשפט כשחליפתו על כתפיו, וסולק החוצה עד שלבש את חליפתו כדבעי, ולא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם. אולם ודאי שאין זו הנהגה נכונה לצעוק כך בקולי קולות, והמעיר לאורח מציל אותו מבושה גדולה.

ובאמת כשרוצים לבדוק מדות טובות ונעלות של האדם, יש לשים לב כיצד מכבד את חבריו הקטנים ממנו, וכיצד מכבד את פועליו בעבודה וכיצד מתייחס לאנשים שנראים פשוטים. כי באופן שמכבד את רבותיו והוריו או את בעל המפעל ואת מנהל העבודה, אין זו ראיה כלל על מדותיו הטובות. וכן היה עם שאול המלך שכיבד את נערו כמו את עצמו ובזכות זה זכה למלוכה (ילקוט שמעוני שמואל א פרק ט).

פעם אמרתי למנהל גמ''ח שלא לתת הלוואות לאותם שקשה להם להחזיר והשקים שלהם הולכים לשלום וחוזרים בשלום, ונכשלים על ידי זה באיסורים חמורים אחרים, ועדיף לתת לאנשים כאלה סכום כסף צנוע במתנה תמיכה וכיוצא בזה ולא הלוואות. ועל אחת כמה וכמה אם נותן בהיתר עיסקא והם צעירים שלא נפקחו עיניהם, ואינם יודעים שזה קל לקחת אבל קשה להחזיר, ומסתבכים ונופלים בחובות. ואותם ''המשקיעים'' כביכול לוחצים אותם על הפרעון ואין להם, וצרה רודפת צרה. ונראה שעל זה נתכוון הגר''א זיע''א שאמר שאף אמנם שהמלוה בריבית רשע, המלוה בבהיתר עיסקא אינו לא רשע ולא צדיק. כי בסוחרים רציניים שבאמת מרוויחים ומוכנים לשלם גם למשקיע אחוזים מתאימים, בזה אין בעיה כי זו עיסקא ממש. וכשהיתה בעיה לקבל רווחים התיר מרן שליט''א לעשות הלוואה נוספת ולהכפיל הרווחים חודש בחודשו (יביע אומר חלק א יורה דעה סוף סימן יג). אבל לאנשים כאלה שהם קשיי יום ולא מעבירים את היום, איך יעבירו את החודש ויתנו רווחים. ומשקיע כזה ביטל מצות עשה מהתורה ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח), וגם לא תעשה של ''לא תעמוד על דם רעך'', כי אהבת ישראל פירושו לדאוג לזולת שיהיה לו טוב ושיהיה לו קל בחיים ולעשות לו שמח ולתת לו הרגשה טובה. וישתדל כל אדם למנוע עצמו מהלוואות אלו, שלא להלוות באופן זה למי שאינו משקיע הכסף באמת ואפילו בהיתר עסקא.

וגם אם הוא קצת שובב ועושה בעיות והוא מפוזר ומפורד בין משפחתו וחבריו, חובה לסייע לו ולהעמידו על רגליו ולכוון אותו לאמת. וראיה מדברי הרמב''ן על התורה על הפסוק ''ויצאה אשתו עמו'' (שמות כא, ג) שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. אף שחיוב מזונות מדרבנן, עם כל זה חמלה מאת ה' עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ובניו ואשתו יהיו נעזבים. כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם, ע''ש. וכאן מדובר באדם שובב שעסק בגנבות וציער אנשים, וחובה לעזור לו וגם לאשתו ובניו ולפרנסם לפנים משורת הדין. ומכאן יש ללמוד גם לבעלי חובות שבמציאות מסובכים מאד, שאין לזלזל בהם ולהענישם. ובש''ס אמרו (בבא מציעא קיד.) מסדרין לבעל חוב. והוא זקוק לעצה והדרכה שלא יגיע לידי כך, ויהיה לו סדר בחיים. ולפעמים אסור לתת לאדם כסף ביד בהיותו מבזבז שלא במחשבה, אלא רק מזונות וכסות כפי הצורך על המחיה ועל הכלכלה, וכל זה קשור לאהבת ישראל בקום ועשה. ושמעתי שרבינו החפץ חיים זיע''א מעולם לא הביא בספרו הקדוש משנה ברורה וביאור הלכה מחכמי הדור שהיו בזמנו [פרט מבנו שנלב''ע בגיל צעיר הר''ר אברהם ז''ל בביאה''ל ס''ס שלב], חוץ מפעם אחת (ביאור הלכה סימן תקפה) שהביא את דברי הגאון ''אור שמח'' רבינו מאיר שמחה הכהן זיע''א משום מעשה שהיה, ומכאן שצריך לעשות מעבר לרגילות לפעמים להרבות שלום.

וזכינו בבית המדרש שלנו ''עטרת חכמים'' לאברכים יקרים השוקדים על לימודם ומחדשים חידושים בעיון ובהלכה לאמיתה של תורה, וכולם אהובים. ולומדים בשקידה גדולה ובצניעות מופלגת גם בשעות הקטנות של הלילה. ורואים על פניהם יראת שמיים ואהבת התורה ומדות טובות להפליא, ואשרינו שזכינו לכך. אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.), כי תלמידי חכמים ששונאים זה את זה אין יושבין בדין כאחד (שם כט.). והצוואה הגדולה שלי לכל האברכים היקרים לחשוב תמיד כיצד ניתן להרבות יותר כבוד שמיים, ולהתחזק באהבת ישראל ובכף זכות שזה ליישב קושיות בהתנהגות של אחרים. ועל הכל עמל תורה בשקידה גדולה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וזו המעלה הגדולה של הגבאים היקרים שלנו ששומעים לדעת תורה ונותנים לעשות ולהוסיף עוד מניינים לתפילות לצבור הרחב כפי הצורך. וכן להוסיף שיעורי תורה בשעות המתאימות לצבור, ובעין טובה מפעילים מזגן וחשמל ונותנים כיבוד כפי הצורך. וגם בזמן השיעור של החכם בין מנחה לערבית, אלה הממהרים עושים מניין ערבית לעצמם, ואין להקפיד. כי לא מדובר באנשים הבורחים מהתורה כתינוק הבורח מבית הספר חס ושלום, אלא באנשים טרודים שקשה להם בקיץ ועייפים מהעבודה וממהרים להסתדר, כדי לבוא לשיעור המתאים להם. וזה העיקר שצריך לחשוב תמיד - שיתרבה כבוד שמיים בעולם ולא שיתרבה כבוד החכם על ידי זה שבאים לשמוע רק אותו ולהתפלל במנין שלו. וידוע הדברים הקשים והנוראים שכתב רבינו מהרח''ו זיע''א בהקדמה לספר עץ חיים, על אותם שאינם עושים לשם שמיים חס ושלום, ע''ש.

עוד אדבר בנושא הכשרויות באוכל הנכנס לפה. כידוע יש הרבה כשרויות מהודרות עם תואר בד''ץ, גם בעופות ובשר וגם בכל מיני ממתקים ובכל מיני מאכלים למיניהם. ובודאי שכל הרבנים העוסקים במלאכת הקודש, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם צדיקים, אבל מסביב יש הרבה יצר הרע והרבה דיבורים אחד נגד השני, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה (סנהדרין כג.). ונשאלת השאלה מניין היתר זה לפסול כשרות אחרת ולומר שהכלים צריכים הגעלה. ופעם ישבתי עם יו''ר מחלקת כשרות של בד''ץ מסויים ונשאל בטלפון על ממתק מסויים ואמר שלא לאכול. ושאלתיו למה, וענה כי יש ג'לטין. ואמרתי, הידעת שמרן שליט''א (ביביע אומר חלק ח סימן יא) מתיר הג'לטין לכתחלה והכשרות שיש על אותו ממתק זה כדעת מרן שליט''א אז למה לאסור. ובפרט שכבר קנו ואם היו יודעים שמרן שליט''א מיקל בזה, בודאי שהיו סומכים עליו. ומי התיר לנו להחמיר על איש כזה שאינו יודע לשאול. כי השואל אינו חפץ לדעת מה דעתך, אלא מה דעת מרן שליט''א, כי אותו חכם שייך לחוג הצבור הקשור בעקיפין אליו. וכן בעופות ובשר, חכם אחד אומר לאכול כשרות א' בלבד, חכם שני אומר כשרות ב' בלבד, ויבוא השלישי ויאמר כשרות ג'. וכמובן שהטענות הם על כל מיני הידורים וחסידויות למיניהם שאינם חובה על פי הדין. והנה אותו שואל קיבל סל שבת או קמחא דפסחא מהכשרות האחרת, ופסלת לו את הכל, ולמעשה זה כשר למהדרין לכתחלה. וכן לגבי חלב עכו''ם, וכן לגבי ספקות בבישולי גויים, שמרן שליט''א מתיר באופנים מסוימים, והשואל ישמח מאד בהיתר זה, להקל עליו שאותו עובד סיני או רוסי או סתם גוי שהגיע לארץ יוכל לבשל בבית עבור אביו החולה המרותק למיטה. וכבר האריך בפרטים אלו כבוד האברך היקר והחשוב מזכה הרבים הר''ר משה פרזיס שליט''א בספרו הנחמד פתבג המלך, ע''ש. ובעוונותינו הרבים הרבה מהחומרות והשאלות נובעים מעמי הארץ שלא יודעים מה לא לשאול ומה לשאול.

ובכלל, מסתברא שאסור לשאול מבד''ץ מסויים על בד''ץ אחר, כי כל אומן שונא את בן אומנותו (עיין בראשית רבה לב, ב), וכן פסק רבינו החפץ חיים זיע''א (כלל ד סעיף יא בהערה). ועוד נראה שבשלמא אם אדם שואל את רבו, ורבו צדיק אמיתי ואומר לו: תאכל בהשגחה פלונית ותו לא, זה מצוין, ואדרבה זה תפקידו של רבו. אבל כשמאן דהוא מפרסם בערוץ מסויים או בשבת הגדול לכולם שלא לאכול כשרות פלונית או שאומר להתרחק מהם, ועל אחת כמה וכמה כשמוסיף על הכלים שצריכים הגעלה, בזה אנשים נבהלים ומיד מתקשרים לחכם אחר, ושומעים להיפך הגמור, ונכנסים ללשון הרע ורכילות והוצאת שם רע ואין תועלת ואין כלום. ואם היה בזה תועלת היה מותר לומר זאת ואפילו מצוה היה לספר, כמו שמותר להזהיר אדם מחבר שהוא בעל מדות רעות, כגון כעס וגאוה ושאר מדות מגונות, וכן היה מצוה לספר כדי להציל אנשים שלא יתקרבו אליו ואין לך תועלת גדולה מזו, וכן פסק רבינו החפץ חיים בספרו הקדוש (כלל ד סעיף יוד), ע''ש. אבל בנדון דידן אין הצר שווה בנזק המלך, ואדרבה, מי שפוסל אחרים, במומו פוסל (קידושין ע:), ויתכן שאסור לאכול את שלו, כי בעל מדות רעות לא נאמן, והרי מותר לספר עליו לשון הרע. ואם בגלל שמועות, השערות וסיפורים, הוא פוסל אחרים, איפה יראת השמיים שלו. ויזכר לטובה רבינו הגדול בעל יביע אומר וטהרת הבית מרן שליט''א שתמיד מחזק אותנו לסמוך על כשרות בד''ץ בית יוסף שעושים הידורים רבים וחשובים, והתוצרת שלהם למהדרין מן המהדרין, ועם כל זה מעולם לא פסל כשרות אחרת. ואדרבה, להיפך, פעם בשיעור בלווין דיבר על מצות לפסח שכל סוגי המצות כשרות לכתחלה מדין אינו חוזר וניעור כידוע. ומאן דהוא אמר באותו רגע, שבד''ץ בית יוסף נתן תעודת הכשר למפעל מסויים, ואז מרן שליט''א הרים קולו בתוקף ואמר: ''ואני נותן הכשר גם לאחרים''. ומרן שליט''א לשיטתו בספריו הקדושים, שכותב תמיד ''האמת אהובה מן הכל''. ואשרינו שזכינו לכך, ואין דור יתום שרבינו שליט''א שרוי בתוכו (חגיגה ג:). והלואי שנדע להיזהר במה שיוצא מהפה ולא לפרסם דברים שמותרים מדינא ולכתחלה. והכלל בזה, אם גדולי ישראל לא הוכיחו אותנו ברבים על כך, אז כל מה ששמעת תיקח בערבון מוגבל, ותבדוק אם זה מדינא או מחסידות בעלמא.

ועיין בטור (חושן משפט סוף סימן א) שהביא בשם הרא''ש בזו הלשון: ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים [כלומר דיבורים] מבושת של חבלה [כלומר נזקי הגוף] שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו. ומרן בב''י (שם) הביא בשם המרדכי שחייב מלקות, כי עבר על הפסוק ''ולא תונו איש את עמיתו'' (ויקרא כה, יז), ע''ש. ומרן הבית יוסף בשולחן ערוך (שם) העתיק בזו הלשון: המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפסיינו כראוי לפי כבודו, ע''ש. וספר מצות עשה הביא שם בשם הירושלמי שצריך לשלם ליטרא זהב, ע''ש. צא ולמד כמה עבירות, קנסות, עונשים ונידויים, יתכן להגיע למי שפוסל כשרויות של אחרים. ותן לחכם ויחכם עוד.

ולסיום, החסידות הגדולה והחשובה שהיא תפארת לעושיה, היא להחמיר מאד בעמל התורה ביגיעה עצומה ולנצל כל רגע וכל שניה לתורה למוסר וליראת שמיים כפי העניין, ואף לא להביט לצדדים באמצע הלימוד. ולהקפיד מאד על בין אדם לחבירו כמו שלימדו אותנו גדולי בעלי המוסר זיע''א. וכן להקפיד על עבודת ה' בכוונת הלב ועל תפילה בכוונה, מאמירת הקרבנות עד ''עלינו לשבח'' ועד בכלל, כי רבינו המשנה ברורה (בסימן קלב) מביא שיש לקרוא ''עלינו לשבח'' באימה וביראה, כי כל מלאכי מרום עומדים ושותקים בשבח נפלא זה ואומרים: ''אשרי העם שככה לו'' (תהלים קמד, טו), ע''ש. ובמיוחד יש להקפיד על זהירות מעיתונים אסורים, ואפילו לא להשתמש בהם לעטוף דגים או לנקות אשפה, כי זה מוקצה מחמת מיאוס ואין ליגוע בו ובודאי שלא להכניסו הביתה. ובכלל, בענייני קדושה וצניעות יש להחמיר מאד מאד הרבה יותר מענייני כשרות האכילה, וזוהי החסידות האמיתית.

וה' יתברך יזכנו להכיר מיעוט ערכנו ולא נכשל בדבר הלכה, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם (לשון זה כתב מרן שליט''א בדברי פתיחה ליביע אומר חלק ד). ונזכה תמיד להרבות כבוד שמיים בעולם מתוך נחת ושלוה וחיים טובים, אהבה ואחוה שלום ורעות, אמן ואמן.

מות וחיים ביד המוסר

מעשה בגנב גדול ומפורסם שנתפס על גניבות רבות ונגזר דינו על ידי שופטי המלך לתלייה.

בהגיע העת בה עמדו לתלותו בכיכר העיר, היו המלך והשרים יושבים במקומותיהם בבימת הכיכר, ואמו של אותו גנב יושבת ובוכה בתחתית העץ עליו יתלה בנה בעוד זמן קצר.

בטרם הגישו את הגנב לתלייה, שאלוהו מהי בקשתו האחרונה ותעשה. הרהר הברנש וביקש ללחוש סוד באוזנה של אמו. המלך השרים וכל העם שצפו במחזה, חשבו לתומם שרוצה הוא לנחם את אמו ולדבר על לבה שלא תצטער יותר מדי על מותו. אולם לפליאתם הרבה ניגש הוא אל אמו ונשך באזנה עד שתלשה ממקומה.

התפלאו הנוכחים על מעשה מוזר ונפשע זה. והמלך שאלו בכעם על מה ראה לעשות כן לאימו האומללה.

''אדוני המלך'' - פתח הגנב - ''כבר בהיותי ילד התחלתי לגנוב ולכייס את הסובבים אותי, עם השנים גדלו הרעיונות והביצועים וכיום זוכה אני להחשב לגדול גנבי התקופה''. נשם הגנב נשימה עמוקה והמשיך - ''אם בהיותי ילד הייתה אימי גוערת בי ומייסרת אותי על פעלי ודאי שהייתי משתנה לטובה ולא הייתי מידרדר לדיוטא תחתונה זו''. ''אולם אמא זו'' - וכאן הניף אצבע מאשימה אל עבר אימו הבוכיה - ''במקום לייסרני הייתה שותקת וממשיכה את התנהגותה אלי כבן חביב ואהוב, חביבותה וחוסר המוסר שהיסרתני הם אלו שהובילו אותי לעמוד התליה, ועל כך זכתה לאותה נשיכה, נשיכה באוזנה בעבוד דברי המוסר שלא טרחה להשמיע באוזני''.

שמע המלך את דברי הבן הגנב, הבין שלא בו האשמה, ופטרו מכל עונש.

(''נפלאים מעשיך'' לרבינו יוסף חיים זיע''א חלק ה עמ' 167)

בסיעתא דשמיא בסימנא טבא תשרי תשס''ד

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה