פרשת בא
יום א'. ''ספק אפיקורסות'' דוחה הכל
איסור ''לשון הרע'' הוא אף כשיש ספק. אולם לעומת זאת אם יש ''ספק אפיקורסות'' באדם, פסק החפץ חיים (כלל ח סעיף ו) שמותר לספר עליו מספק, כי בעיה באמונה זה נורא ואיום ולגבי כמה הלכות אין בזה דין שוגג.
ומצינו בפרשה שמכת דם היתה המכה הראשונה. וזה במטרה לזעזע ולקלקל את העבודה זרה שלהם. שהרי המצרים חשבו שהיאור זה הדבר החשוב שלהם והוא אלוהיהם.
נמצא כמו כן שיש להתרחק מעיתונים וספרים שאין עיקרם ליראת שמיים. וכל אדם פורק עול תורה ומצוות, יהיה חשוב בעיניך כעובד עבודה זרה עם דעות פסולות, ותברח ממנו כבורח מן האש.
יום ב'. דין ''לא תלך רכיל'' כדין ''לא תשנא''
כשם שאסור לשנוא את מי שהציק לך אלא לתבעו לדין תורה, כך אסור לספר בגנותו לאחרים, כי זה ''לשון הרע''. ואין היתר לצער או להשפיל את שונאו או חברו שלא מסתדר איתו וכיוצא בזה. כשיש ברית והמוהל לא הגיע, או חופה והמסדר קידושין לא בא, ולא טרח להתקשר ולהתנצל, הרי זה לשון הרע לספר כן לאחרים כשאין תועלת ממש על העתיד אם להזמינו או לא. וכל שכן אם מהשמיים ריחמו עליו והיה מוהל אחר זמין וסידר הכל, או רב אחר שסידר קידושין. כי אפילו כשאין תקנה למציאות של הנזק, אסור לספר. וכל שכן במקרה שהיה תועלת על ידי אחרים ולא קרה שום נזק שאין לספר.
ויוסף הצדיק, השיב לאחיו טובה תחת רעה. כי מהרעה שלהם יצא רק טוב ללא נזק כלל ועיקר, וככה צריכים להרגיש תמיד.
ומכאן כשעושים אירוע גדול, וחכם מסויים שהזמינוהו כמה פעמים לא הופיע, יש להזהר מאד שלא לשנוא חס ושלום. גם יזהר מלספר לאחרים שעל ידי זה עלולים ערכו וכבודו של החכם לרדת בעיני הבריות. ובפרט באופן שבין כך המקום היה עמוס ברבנים, שאז בודאי שאין לו אפילו תרעומת עליו. ולא ינצל את זה שלא הגיע, כדי לגעור בו ולדונו לכף חובה ולספר על כך לאחרים, ואדרבה יקדש שם שמיים שאין מחלוקת. ובפרט שהכל מהשמיים לחיים טובים.
יום ג'. לא ברעש ה'
העולם הזה נברא שיהיה בו שקט ולא רעש, ''ארץ יראה ושקטה'' (תהלים עו, ט), כמו בזמן קבלת התורה (עיין שבת פח.). ורק לעשות רעש מתורה ומצוות מותר, וחוץ מזה שקט מוחלט. מעלת השתיקה עצומה ומועילה ומכפרת על הכל. וידוע שהגר''א באגרתו עלים לתרופה כותב שעל כל דבור אסור צריך לרדת לשאול למטה וכו'. ואוי לנו!
ופרעה הרשע במכת ברד אמר ''ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים'' (שמות ט, כז). כי רעש גדול קשה לסבול וחטא הלשון כשאינו שמור זה נורא, כי זה עושה רעש גדול. ואשרי מי שמתענה בתענית דבור מידי פעם, ואפילו תענית שעות בזה שוה הרבה לכולי עלמא.
יום ד'. חנוך לנער על פי ''דרכו''
פסק רבינו החפץ חיים (כלל ב סעיף יב ובהגה''ה) שאסור לפסול או לגנות שיעור תורה בגלל רמה או תוכן וכיוצא בזה. כי יש אוהבים סיפורים ויש גמרא ויש הלכה, ויש בעומק יותר או פחות. וכל אחד ישמע ויתחזק במקום שמתאים לו, וזה לשון הרע לגנות מעמד מסויים.
ונראה שאפילו לימודי חול וכיוצא בזה, כמו השכלה ביעוץ מס וראיית חשבון או סתם כל מיני חכמות ותארים שאדם בוחר לעצמו ורוצים לקדמו לדרך התורה. שלא לבוא אליו בזלזול, שאותה חכמה היא סתם סכלות ולא השכלה וכיוצא בזה. מי שמזלזל בחברו, אין לו השפעה עליו, וחבל. וכן מי שמסתכל במכשיר הטמא ומכור אליו, אין להעליבו, אלא לקרוא לו באהבה ממש ולומר לו אתה נהנה מצפיה באותו מכשיר? אולי כדאי להעשיר את ידיעותיך ותצפה גם בספרי לימוד ההלכה או דף היומי וכיוצא בזה.
וכן עשה משה רבינו שאמר לפרעה איך ''נזבח את תועבת מצרים... ולא יסקלנו'' (שמות ח, כב). ופירש רש''י שלפרעה אמר משה יראת מצרים, שהרי זה עבודה זרה שלהם, ובתורה כתוב תועבה שבאמת אלה דברי תועבות שמלאים שטויות והבלים. ועל ידי זה שמדבר עמהם בשפתם ובמושגיהם אפשר לקדם אותם. וכן מי שמשתבח בעבודה שעובד וחושב 'העבודה חיינו' וזה העיקר, אל תילחם איתו. אדרבה, תשבח אותו על זריזותו והחריצות שבו, ועל ''יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'' (תהלים קכח, ב), ובמקביל תוסיף לו גם שיתקרב לדרך הלימוד וכיוצא בזה. ואשרי השם דרכיו (עיין מועד קטן ה.).
יום ה'. יסר ''בנך'' ויניחך
''לשון הרע'' אסור לספר כי זה גנאי, אולם לתועלת מותר אף שזה גנאי כדי להציל ולעזור לצבור שלא ינזקו וכדומה. גם בתוכחה לאדם זה כך. אתמול דיברנו שיש להיזהר שלא לפגוע אלא לדבר בעדינות ובחכמה ואז להשפיע. ויש להוסיף שכל זה למתחילים או לעדינים, שעדיין צריכים השגחה כדי לקדם אותם. אבל מי שכבר חזק בתורה, אם יצאה תקלה מתחת ידו והוא אשם, אם רואה צורך לגעור בו שעל ידי זה יזהר מאד להבא, אין בעיה גם אם הוא יפגע מכך.
ומצינו בפרשה אף שפרעה היה הרשע הגדול דיברו איתו בלשון כבוד, ואילו משה רבינו שאמר לקדוש ברוך הוא ''למה הרעתה'' (שמות ה, כב) מיד נענש, וכמבואר ברש''י שמיד אמר לו הקדוש ברוך הוא שלא יכנס לארץ ישראל. ובש''ס (כתובות סז.) אמרו ''לפום גמלא שיחנא'', שלפי כח המקבל יש לדעת כיצד להתנהג איתו.
יום ו'. ''עונג שבת'' מועיל מכל התענוגות
להתכונן לקדושת השבת בזריזות ובשמחה. ''וקראת לשבת עונג'' (ישעיה נח, יג). כאן מרומז שעל כל דבר ודבר שאוכל ועושה טוב לקרוא ולומר עונג. כלומר לענג את שבת ולומר ''לכבוד שבת קודש''.
ומפרש בסידור החיד''א ''כולם ישבעו ויתענגו מטובך'', כי טוב של ה' יתברך ועוד בשבת קודש זה טוב מושלם. גם משביע, וגם יש בו עונג. כי שביעה גשמית אף ששבע מאד, היא מזיקה מרוב אכילה. וכן עונג של תאוה וכסף זה עונג שאין בו שובע, כי ''אוהב כסף לא ישבע כסף'' (קהלת ה, ט). אבל שמחה בקדושת השבת, יש בה עונג ושביעה.
להשאיר השלחן ערוך כל השבת
מדברי הבן איש חי (פרשת וירא שנה שניה סעיף כב) מבואר שצריך להשאיר יין מהלילה ליום בסוד ''אסוך שמן'' (מלכים ב ד, ב). וכן משמע מהרמ''א (אורח חיים סימן רסב סעיף א) שהביא שיהיה שולחנו ערוך כל השבת. ממש מעוטר ועטוף במפה וכלים נאים ומיני מאכל ומגדנות. וכל זה להראות קדושת השבת, וגם כדי לקבל ברכה לכל השבוע. כל רגע מהשבת מחזק ומביא ברכה לכל השבוע לכל המשפחה.