אור ברסלב
הנהגות יום יום ערב יום כיפור › ''כבדהו וחשדהו'' בין אדם לעצמו

הנהגות יום יום

ערב יום כיפור · ''כבדהו וחשדהו'' בין אדם לעצמו

[ד' תשרי תשס''ה, בין כסה לעשור]

וידועים דברי רבינו תם בספר הישר שהעולם הזה נקרא ''נוה התלאות'' שצריך להיזהר מאד מפגעי הזמן ולחשוש מהם ולחיות בפחד זה כדי שיתמיד בתפילה בתחנונים ובענוה, ולא יהיה בגדר ''וישמן ישורון ויבעט'' (דברים לב, טו). אבל באופן מעשי צריך להיות שמח ומברך לטובה ומראה לכולם שהכל בסדר. למשל, כשילדים הולכים לתלמוד תורה, יש לחשוש ולפחד מהכי חמור וגרוע, שלא תהיה תאונה, שלא יהיה פיגוע, שלא יהיה תלמיד שובב ובטלן שמשפיע על הילד. ואילו באופן מעשי יש לשולחו לתלמוד תורה ולהרגיש בטחון שיחזור בערב לחיים טובים. וזה בעצם היסוד של כבדהו וחשדהו, כלומר באופן מעשי תכבד ותשבח ותתייחס בכבוד גדול, ובאופן שכלי תחשוד ותחשוש מלהתעסק איתו, או להלוות לו או לחתום ערבות עבורו, ותברח מכך כבורח מן האש. ואין קשר בין הדברים, המחשבה והמעשה אינם מנוגדים זה לזה ושניהם קיימים. [עיין בחידושי הרשב''א (קידושין נ.) שדוקא דברים שבלב שהם נגד המעשה, כמו מכירת קרקע מרצונו ובליבו חושב שאם לא יעלה לארץ ישראל לא ימכור, בזה דברים שבלב אינם דברים, שהמחשבה נגד המעשה, אבל כשאין זה נגד זה שניהם קיימים, עיין שם].

וזו הבעיה שהיתה עם גדליה בן אחיקם, שהיה צדיק ואיש חסד ואיש שלום ודאג ועזר לעניי ארץ ישראל בזמן הגלות על ידי חורבן בית המקדש בזמן נבוכדנצר הרשע, עם כל זה היה לו לחשוש מישמעאל (עיין נדה סא.). מצד אחד לכבדו ולהתייחס בכבוד, ומאידך לא להיות איתו לבד, כי אם עם שומרים וכיוצא בזה שלא להגיע לכלל סכנה מחמת השמועה. נמצא שלחשוש מלשון הרע תמיד מותר כפי הצורך, אך ימשיך לכבד ולשבח את כולם, ובזה מרבה אהבה ואחוה שלום ורעות.

יום ב'. שומע לעצה חכם

''ותשועה ברוב יועץ'' (משלי כד, ו), זו לא בושה, זו מעלה שיודע לכבד חכמה ולבקש עצה, והנוהג אחרת זה נובע מגאוה והוא חולה נפש שסומך על נפשו. ואמרו חז''ל (מגילה כח.) על מאן דיהיר [=מי שמתגאה] בעל מום הוא, עיין שם. ועל כל פנים עצה טובה ומועילה תמיד, ואין חכם כבעל נסיון. ויש לסמוך על הגדולים מאיתנו, שהם מבינים ומכוונים ומנהיגים אותנו. ואוי ואבוי לו למי שסומך על עצמו וחושב עצמו למבין גדול. וזה אפילו בעניני העולם, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות ובמצוות ובעבודת ה' שצריך עצה והכוונה נכונה כיצד להתנהג.

ואם צריך לסמוך על בעלי חכמה ועל גדולי ישראל בְמה שעושים, על אחת כמה וכמה יש לסמוך על ה' יתברך בהנהגת העולם ובכל מה שעושה ועובר על כל אחד ואחד. והפסוק אומר ''הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא'' (דברים לב, ד), כלומר ה' יתברך עושה הכל בשלמות. בדיוק נפלא, במשפט צדק של אין סוף ברוך הוא, ''צדיק וישר הוא''. ויש לסמוך עליו תמיד בעיניים עצומות ולא לבקש הסברים ולא כלום, אלא לקבל הכל באהבה.

וחז''ל אומרים (ברכות סב.) קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי [=הקבלה של היסורים היא שתיקה ובקשת רחמים]. מה פירוש שתיקה? רש''י אומר שלא יבעט ביסורים. כלומר אף שמקבל יסורים, ממשיך לעבוד את ה' בשמחה ובזריזות, לא עושה פרצופים ולא עצבות. נכון שיש לו צער וזה כואב, צער מותר, עצבות לא. ''שתיקותא'' מראה שיודע שה' גדול ואין לו טענות. ומצד שני, בקשת רחמים, כלומר להרבות בתפילה לה' יתברך.

והנהגה זו מוכיחה בעליל שיודע להעריך גדולים ממנו, ועל אחת כמה וכמה את ה' יתברך. והפסוק מוסיף ''שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'' (דברים לב, ז), כאילו ה' יתברך אומר אפשר לשאול עלי מההורים ומהזקנים, שלהם כבר יש נסיון בחיים.

כמה כואב לראות ועדות שונות, כמו ועדי עובדים, ועד בית, ועד הורים בבית הספר, ועדה להנחות בעירייה, ועדת אישור בביטוח לאומי, ועדת הכספים, ועוד כיוצא בזה. שעושים הכל על דעת עצמם לפי המצב באותו רגע, ולפי הרגש הקטן ולפי הכבוד העצמי. וכלל לא כפי האמת הצרופה ומה שמתאים למטופלים באמת. ואם היו מבינים את הפסוק ''שאל אביך'' היו מתנהגים אחרת. ורק דרך התורה מגיעים לקיום הפסוק ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'' (משלי ג, יז).

יום ג'. דרך הטוב להיטיב

למה בהמה שמתה נקראת נבילה. נבילה פירושו מה שפסק מלפעול, מלהועיל. נבילה פירושה הובלה, להוביל ולשפר ולעשות, מה שלא מועיל זה נקרא שנתנבל. בהמה מיועדת לאכילה, וכשמתה בלי שחיטה אינה ראויה ואינה מועילה, ונקראת נבילה שכבר לא מובילה ולא מועילה אלא מובלת.

לכל אדם יש רצון לגשמיות ורוחניות. אי אפשר בלי גשמיות, צריך אוכל, כסף, הרחבת הנפש, קצת תענוגות לגוף, אבל תמיד יש לדעת שהעיקר זה רוחניות, העיקר תורה. ומי שחושב כך, נקרא חכם שיודע להשיב לה' יתברך על מה שחנן אותו על ידי קיום תורה ומצוות. מי שהושפע חזק מהגשמיות עד שבעט ברוחניות ועזב את הדבקות בה'. עליו נאמר הפסוק ''וישמן ישורון ויבעט'' (דברים לב, טו), ופירש הספורנו שעל ידי עזיבת החכמה והתורה נדבק בתאוות הגוף ובעט בה' יתברך, רחמנא לצלן, עיין שם. ועליו נאמר ''עם נבל ולא חכם'' (שם שם, ו), כי גם נקרא נבילה על ידי זה, שאין לו הכרת הטוב ואינו מועיל בכלום, רק יודע לקבל ולא נותן כלום. מי שנותן צדקה ועושה גמ''ח ומרבה שלום ומקיים תורה ומצוות הוא נותן ומועיל, ואחרת, נקרא נבל.

ועיין באורח חיים (סימן צ סעיף יא) מי שלא בא לבית הכנסת נקרא שכן רע. ולמה? כי אין ממנו תועלת. וכן ביורה דעה (סימן שמה סעיף ה) שהפורשין מדרכי צבור ואינם באים לישיבת בית הכנסת ובית המדרש והרי הם כבני חורין לעצמן, אין אוננים ואין מתאבלים עליהם אלא לובשים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, עיין שם. והדברים נוראים! כי איש כזה אינו תורם כלום לציבור ורק מקבל מהם, שבזכות התורה והתפילה של בית המדרש ובית הכנסת העולם קיים, וגם מקבל חיים מה' יתברך. ואינו חכם לכבד ולקיים מצוות, וממילא נקרא עם נבל. והרמב''ן המפורסם (ריש פרשת קדושים) שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה. מפרש ומבאר שם שזה נאמר על מי שאוכל בשר ויין ומרבה בתאוות הגוף, עיין שם. והיינו כנ''ל, שאוהב לקבל ולהנות כמה שיותר. ומי שמקדש עצמו בפרישות, נקרא קדוש, ויגיע למדרגת ''קדושים תהיו'' (ויקרא יט, ב).

וחז''ל (סנהדרין כו:) מספרים על שבנא שהיה מנהל ראשי בביתו של חזקיה המלך, שניסה להשלים עם סנחריב מלך אשור ולהראות שמסכים להכנע אליו, והסוף היה שקשרו אותו בזנבות הסוסים וגררוהו על הקוצים וברקנים עד שמת. ומאחר שמבואר בגמרא שם על שבנא שהיה ''בעל הנאות'', ומכח הנאות ותאוות שאהב לא יכול היה לסבול ולהלחם יחד עם חזקיה נגד סנחריב, והעדיף להכנע, נמצא שהנאות ותאוות הגוף הם שהרסו לו את החיים לגמרי אף שהיה תלמיד חכם. כי לא יתכן לשתף אהבת עולם הזה עם עולם הבא, כמו שלא יתכן לשתף אש ומים יחד (חובות הלבבות שער חשבון הנפש פרק ג).

והרמב''ן בפרשה מוסיף ואומר שזו טעות של עמי הארץ שאומרים שבדרך התורה לא רואים מיד טוב בעולם הזה, ובדרך של השקר והקלקול רואים טוב, רחמנא לצלן משיבושים אלו. כי דרך התורה מלמדתנו שעל ידי התורה והמצוות הפסוק אומר ''לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה'' (דברים ו, כד). ומרומז בגמרא (שבת פח.) אם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו ''שם'' תהא קבורתכם. כלומר איפה שתהיו שם בלי תורה, תפסידו גם את העולם הזה, רחמנא לצלן. ולמדנו מכל זה שלא רק בהמה נעשית נבילה, אלא גם אדם בלי תורה.

יום ד'. כי את אשר יאהב ה' יוכיח

עונש מה' יתברך, אינו נקמה ואכזריות חס ושלום. עונש מהשמיים זה חינוך לחנך ולחזק אותנו ולהחזיר אותנו לשורשים. ומי שמתודה וחוזר בו ומקיים רצון ה' יתברך, כבר אינו צריך לעונש כלל.

ורואים בפרשת האזינו בהמשך הפסוקים שלאחר הצרות והיסורים שעוברים על עם ישראל, ה' יתברך מתנחם ''כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב'' (דברים לב, לו). ולמה ה' יתברך עושה כן, ''כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב'', כלומר שעם ישראל אזל כוחם והם שבורים מהגלות, מהצרות, ובודאי חוזרים מהם מהטעות, ורואים שכל מה שעשו לא בסדר, ועל מי שבטחו בו זה שקר ''ואפס עצור ועזוב'', ואז ה' יתברך מחזק אותנו. כלומר מאחר וה' יתברך אומר ומזהיר אותנו ''ּובחרת בחיים למען תחיה'' (דברים ל, יט), ומי שלא מבין שפה זאת יבין בשפה אחרת, זה שפת הגוף, שמקבל מכות וכואב, אז הרגש והתאוה מסתלקים, ומבין שעשה טעות. כשהשכל לא מבין, הגוף מקבל מכות, ואז חוזר בו. וזה עיקר התשובה, שה' יתברך אומר הבן שלי חזר אלי, וכבר אין צורך בעונש כלל.

אלא שלפי זה קשה למה החוזר בתשובה על עוון שיש בו כרת כמו אכילת חלב ודם, חילול שבת, טהרת משפחה, על עוונות כאלה כתוב בגמרא (יומא פו.) יום כיפור תולה ויסורין ממרקין. למה צריך יסורים כשעשה תשובה, הרי הבן חזר אל אביו והוא מודה בטעותו, והוא כעת בן תורה ועשה תשובה מאהבה וזדונות כזכויות, ועם כל זה חייב לעבור יסורים. והרי זה חינוך ולא נקמה, והוא מחונך כבר. והפלא יועץ (ערך תשובה) מתרץ על פי דברי האר''י ז''ל שעל ידי העבירה וההנאה ממנה, נברא מלאך חבלה ואינו מת עד שיעשה תענית ויסורין השייכים לאותה עבירה ואז המשחית מת, עיין שם.

ויש להוסיף עוד על פי הפשט בזה, שבאמת תשובה שלימה היא מועילה ללא ספק, אבל צריך שורשים לכך שיתמיד בתשובתו וצריך ללחוץ אותו אל הקיר שלא יצליחו להסיטו שוב מדרך התורה, וזה תפקיד היסורין. ולכן עבירות שיש בהן כרת לפי חומרתם, התיקון שלהם נשלם בשלמות יותר מעבירות עשה ולא תעשה.

והיסורים מעצבים ובונים אותו להמשך טוב. ומכיון שזו הסיבה, אם יעשה לעצמו יסורים טובים, מבואר ברבינו יונה ב''שערי תשובה'' (שער ד אות יא) ינצל מיסורים רעים. ויסורים טובים זה דקדוק במצוות גם כשעולה בקושי ומצטער במצוות. וכן עמל תורה, שזה עולה לו בצער. באופנים כאלו מתבטלים מעליו יסורים רעים רחמנא לצלן. ובודאי שעדיף לסבול צער משמירת העיניים כשמתגבר על יצר הסקרנות וכן שמירת הלשון כשעומד על לשונו לספר משהו מיוחד בגנות חברו, מצער בגשמיות, בפרנסה, או צער גידול בנים, או חס ושלום לשכב בבית חולים. וזה מדוייק בדברי רבינו יונה. ומשמע מדבריו שדברי המשנה (פאה א, א) שאומרים כל בוקר בתפילה ''ותלמוד תורה כנגד כולם'' זה גם נגד היסורים. ובזה מתקרב לבוראו ושלום על ישראל.

יום ה'. התורה - עצם החיים

צריך לדעת, מי שלא לומר תורה, הוא נקרא אדם ששונא את עצמו. כי אדם בלי תורה, הוא כמו דג בלי מים (ברכות סא:), הוא בסכנת חיים. וחז''ל אומרים (פסחים מט:) על מי שהוא עם הארץ, על חייו אינו חס, כלומר הוא אינו מרחם על עצמו. והדאגה הגדולה שצריך להיות לכל אחד ואחד, היא לא לשכוח את התורה, לחזור ולשנן תמיד מה שלומד. וכמו שאמרו (ברכות ס.) ''אשרי אדם מפחד תמיד'' בדברי תורה כתיב. ופירש רש''י מפחד שלא תשכח וחוזר ומשנן תמיד.

ומפורש בפרשה ''כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם'' (דברים לב, מז), כלומר התורה היא החיים שלנו, וזה מכפר על העוונות שלנו ומרגיע את מידת הדין, ותזהר תמיד על התורה שלא תאבד ממך. הגשמיות תחזור אליך, כי הכל מהשמיים וקצוב מראש השנה עד ראש השנה, אבל לימוד התורה שחובה על כל יהודי, כמו תפילין, כשרות ושבת, זה לא חוזר, ואין תשלומין ביום שלמחרת על תורה. וזו סגולה גדולה ליום הדין הגדול והנורא.

יום ו'. ערב יום הכיפורים תשס''ה. אין לנו שיור אלא התורה הזאת

נראה לבאר מהו העניין שאומרים ''כל נדרי'' בליל יום הכפורים בדבקות ובעבודת ה' ובכוונה כל כך, הרי זה בסך הכל התרת נדרים ומסירת מודעה לכל השנה (כמבואר בנדרים כג.). אמנם על פי הקבלה יש בזה עניין גדול להתיר שבועות ונדרים, כי מי שעובר עליהם תפילתו אינה מתקבלת, וגם על ידי זה מתירים מעלינו גם הגזרות מלמעלה. אבל על פי הפשט יש להבין את התוקף והצורך בהתרת נדרים זו.

ונראה, מאחר שמשה רבינו ירד מהר סיני פעם שלישית לאחר ארבעים יום וזה היה ביום הכפורים, והוריד לוחות שניים והיתה שמחה גדולה לעם ישראל (כמבואר בתוספות בבא קמא פב.). וזו קבלת התורה, וכמו שאומרים בפתיחת ההיכל בשחרית של יום הכפורים שמכוונים לקבל את כל התורה עטרה לראשנו. ולכן בכניסת היום הקדוש מבטלים נדרים ושבועות לגמרי ממש, ביראה ובאהבה, כדי שנקבל על עצמנו ונהיה משועבדים אך ורק לתורה הקדושה. ביטול כל מיני התחייבויות של נדר ושבועה, ושעבוד גמור לשבועה אחת שקיבלנו בהר סיני באלה ושבועה לקבל עול תורה ועול מצוות. וזהו הלימוד הגדול שיש ללמוד מאמירת כל נדרי.

ולפי זה היה עדיף לעורר על קבלת התורה מאהבה מיד לאחר כל נדרי, אבל מאחר שבבוקר מוציאים בפועל ספר תורה וקוראים בו בצבור, זה הזמן לעשות באופן מעשי קבלת התורה עם כל פרטיה ודקדוקיה שנדע כולנו ''משה אמת ותורתו אמת'' ו''לא תשתנה לעולם'', וכל מה שלא על פי התורה הוא שקר, וה' אלוקים אמת.

יום שבת קודש. יום הכיפורים תשס''ה. הטוב ומטיב לרעים ולטובים

הסגולה הגדולה והקמיע החשוב לזכות ביום הכפורים למחילה גמורה מה' יתברך ולהגיע לדרגה של 'אפס' עוונות, הוא על ידי שיקיים מאמר חז''ל (ראש השנה יז.) ''כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'', כפשוטו ממש. מדות טובות ודרך ארץ ואהבת ישראל עם כל אחד ואחד. ורש''י מפרש גם למצערים אותו אינו מקפיד עליהם, ומעביר ומדלג על מה שעשו לו. והמשפט המפורסם בסליחות ''בְּדִיל וַיַעֲבֹר'', כלומר בזכות אמירת י''ג מִדות שבפסוק ''וַיַּעֲבֹר'' (שמות לד, ו), נאמר גם על בני אדם, שאפשר לומר למעביר על מידותיו ''בְּדִיל וַיַעֲבֹר''. כלומר בזכות שאתה מקיים מאמר חז''ל ''כל המעביר על מידותיו'', זכית גם אתה להמשך המאמר ''מעבירין לו על כל פשעיו''.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה