פרק א' - יסודות האמונה
בו יבוארו הנהגות יקרות ומועילות ביסודות האמונה צריך כל אדם לדעת ולשנן תמיד
א. ישנם שלושה יסודות לאמונה המעשית:
היסוד הראשון: להאמין שיש בורא לעולם. כלומר, שיש בעל הבית לעולם שברא ועשה את הכל יש מאין והכל שלו, וזהו פירוש 'אדנות'.
היסוד השני: להאמין שבורא עולם מנהיג את העולם כולו בכל יום, בכל שעה וכל רגע. וזהו פירוש 'אלוקינו', שהוא 'תקיף', כלומר חזק. ויש להרגיש באופן מעשי שכל מה שעובר על כל אחד מאיתנו ללא יוצא מן הכלל, הוא בהשגחה פרטית משמים המתאימה לו בדיוק מושלם. על פי תיקונו בעולם הזה. ועל ידי כך משלימים את מצוות עשה של זכירת יציאת מצרים, שממנה למדים את עניין ה'השגחה הפרטית'.
והיסוד השלישי: להמליך את ה' יתברך בעולם בשלמות. ובזה מראים לה' יתברך שאנו אוהבים דין שמים הנעשה בעולם, ומקבלים עלינו באהבה ארבע מיתות בית דין, ואף רוצים בכך לכבוד ה' יתברך אם זה רצונו. וזהו פירוש 'מלך העולם', הנאמר בכל ברכה וברכה.
שאלה: מאז בריאת העולם נצטוונו להאמין בה' יתברך, ומה נתחדש בעניין האמונה בעת קבלת התורה במה שנאמר “אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב)?
תשובה: יש שני חלקים באמונה. החלק הראשון הוא לדעת שיש בורא לעולם, דהיינו שיש בעל הבית שברא ועשה את הכל יש מאין, והכל שלו. וזה חיוב כלל עולמי, שאכן נצטוונו עליו כבר מבריאת העולם. והחלק השני הוא: שבורא העולם לא רק ברא את העולם ואחר כך עזב אותו לטבע חס ושלום, אלא מנהיג את העולם כולו בכל רגע ורגע, וכל מה שעובר עלינו בענייני פרנסה, עבודה, משפחה, בריאות, שלום בית, בנים, בנות, חתן וכלה, הכל משמים. וזה החלק שהתחדש כשבני ישראל יצאו ממצרים ועברו ביבשה בתוך הים. השגחה פרטית מעל הטבע. ועשרת המכות שהיכה ה' את המצרים הם ביטוי להשגחה פרטית וראיה לכך שה' משגיח ודואג לכל הנעשה בעולם הזה רגע רגע.
שאלה: נאמר בתורה (דברים ד, לה) “ה' הוא האלוקים". מה ההבדל בין שם 'אדנות' לשם 'אלוקים'?
תשובה: ההבדל פשוט. שם 'אדנות' הכוונה שה' יתברך אדון הכל, ושם 'אלוקים' הכוונה שה' יתברך תקיף ובעל הכוחות (או"ח סי' ה). ופירוש 'תקיף' זה חזק, דהיינו שמשגיח על כל אחד ואחד באופן פרטי במה שמתאים לו על פי תיקונו בעולם הזה. ומפורש כן בחידושי האגדות להרשב"א (עין יעקב ברכות ו:), עיין שם. 'אדון הכל' הוא השלב הראשון באמונה, 'תקיף' זה השלב השני באמונה.
שאלה: נאמר בפרשת ציצית (במדבר טו, מא) “אני ה' וכו' להיות לכם לאלוקים" מה פירוש הדברים?
תשובה: פשוטו כמשמעו. וכמו שפירש רש"י כי ה' יתברך הוציא אותנו ממצרים, על מנת שהוא אלוקינו לבדו, ואין זולתו. וזהו שאמרו חז"ל 'עשה לך רב' (אבות פ"א מ"ו), כלומר תעשה אותו רב עליך (רמב"ם פירוש המשניות שם), וכמו שאמר יוסף הצדיק “את האלוקים אני ירא" (בראשית מב, יח), דהיינו שהמליך אך ורק את ה' יתברך עליו.
והחפץ חיים בביאור הלכה (סי' סא סי"ח) מביא בשם ספר 'יסוד ושורש העבודה', שצריך לדקדק בקריאת שמע בתיבותיה ובאותיותיה, ועל ידי כך יוכל לכוון יותר ולהרגיש באופן מעשי, שה' יתברך משגיח עליו בהשגחה פרטית בכל רגע ורגע בחיים. ובזה משלים מצוות עשה מהתורה של זכירת יציאת מצרים, שממצווה זו למדים את עניין ההשגחה הפרטית.
שאלה: לעיל ביארנו את ההבדל בין שם 'אדנות' לשם 'אלוקים'. ואם כן, הברכה נכללת מכמה חלקים, ראשית הזכרת שם שמים, לאחריו שם 'אלוקינו' ואחר כך 'מלך העולם', ואם כן, יש להבין איזה שבח ניתווסף בכל חלקי הברכה?
תשובה: 'אדנות' פירושו אדון הכל , כלומר שה' יתברך אדון על כל העולם, הוא עשה את הכל והכל שייך לו והכל חוזר אליו. 'אלוקים' פירושו תקיף וחזק, כלומר השגחה פרטית, ומלבד שהכל שלו הוא גם משגיח על כל דבר עד הפרטים הקטנים. ולכן, כתוב בתורה (דברים ד, לה ועוד) "ה' הוא האלוקים", כלומר שה' שהוא אדון הכל הוא המשגיח בהשגחה פרטית על העולם, ולכן זה תקיף, כי צריך כח גדול לפרטים כאלה, ואין בעולם כדבר הזה מלבד ה' יתברך. 'מלך העולם' זה התוצאה של אמונה בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד מאיתנו על ידי שממליכים אותו מלמטה בשבח זה של 'מלך העולם'. ובזה מראים לה' יתברך שאוהבים דין שמים, והכל בהשגחה פרטית, דהיינו שיש דין ויש דיין, וכל כך אוהבים דין שמים ששמחים ורוצים להמליכו בשלמות עד כדי קבלת ד' מיתות בית דין באהבה. כי אם בשמים רוצים זאת מאיתנו, זה שלמות של מלכות שמים למטה. ועיין בסידור הרש"ש שמביא שעל כל ברכה וברכה, באמירת 'מלך העולם' יש לכוון ד' מיתות בית דין כמו באמירת 'אחד' שבקריאת שמע.
ב. יסוד האמונה הוא הידיעה שיש בורא לעולם, משום שמוכרח הדבר שה' יתברך ברא את העולם ולא יתכן אחרת, וכביכול ראינו אותו ממש. אמנם עם כל זאת האמונה חזקה הרבה יותר מהידיעה, משום שהידיעה היא בשכל, ולעיתים אף יש עליה שאלות, אולם על האמונה אין שאלות, שהרי האמונה מקומה גבוה הרבה יותר מהשכל, ועל ידה יכולים להגיע להשגות שאין השכל יכול להשיג לעולם. ולכן, דווקא על ידי האמונה מתחזק רצון ה' יתברך בלבנו ביתר שאת וביתר עוז.
ומכאן, שאסור לבעל אמונה להאמין לתקשורת המסיתה ומדיחה, ואפילו אם שמע את הדברים ב'שידור חי', אלא צריך להאמין שמשה אמת ותורתו אמת והם בדאים, ואין זה 'שידור חי' אלא 'שידור מת'!
שאלה: מה הסבר הכתוב “וידעת היום" (דברים ד, לט)? ומה חזק יותר ידיעת ה' או אמונה בה'?
תשובה: היסוד של האמונה זה ידיעה, וידיעה זה שכל, וזה הסבר הפסוק: “וידעת היום". הכוונה על היסוד הגדול במציאות ה', שהשכל מחייב שיש בורא לעולם, וכמו שרואים ציור נפלא, אף על פי שהצייר איננו שם, בוודאי שהיה פה צייר מוכשר שצייר את הציור שלפנינו, וכאילו שראינו אותו. כך ה' יתברך כאילו ראינו אותו ממש, ואף שלמעשה אי אפשר לראותו, וכמו שכתוב “כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ), ואפילו משה רבינו אילו היה מתקרב עוד קצת היה מת (ועי' חגיגה יד:).
וידוע מהרמ"ע מפאנו זיע"א, שהיה רגיל לסגור את עצמו בחדר ולהתבודד בדבקות בה', והיה מזהיר את השמש שלו שאחרי זמן מסוים יכנס לחדר להעירו מדבקותו בה'. ופעם אחת שכח השמש לעשות כן, וכשנזכר כבר היה מאוחר, ומרוב דבקותו בה' יתברך יצאה נשמתו ונפטר מן העולם (עיין בהקדמה לספרו 'עשרה מאמרות').
והאמונה חזקה יותר מהידיעה, שאת האמונה אי אפשר להבין, כי אינה בשכל, לא בעיניים ולא באזניים, אלא זו גזירה משמים. וכגון שנפטר קרובו של אדם, אזי בעל אמונה לוקח סידור ואומר קדיש בכוונה, ויודע שזה רצון ה' ובזה יתחזק תמיד. ואילו לבעל ידיעה יש קושיות, כגון: שהוא היה אדם טוב, ותורם ותומך ויש לו זכויות וכו'.
וכמאמר החכם 'למאמין אין שאלות, ולמי שאינו מאמין, לא יעזרו תשובות'. ולדוגמא, אדם שנסע בשבת ועשה תאונה ונהרג, הרי זו ידיעה, משום שרואים כאן את העבירה ומיד לאחר מכן את העונש, שהרי הפסוק זועק "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד). אולם, אם יארע כן ביום חול, שלא רואים כאן את העבירה לכאורה, אם נפעיל את הידיעה יהיה קשה מאוד להבין. ולכן, צריך להפעיל כאן את האמונה, ולהתחזק בה הרבה יותר מהידיעה.
שאלה: מדוע עם ישראל נענשו על שחטאו בחטא העגל, והלא ראו את משה רבינו מת באוויר (שבת פט.), ומה היה עליהם לעשות?
תשובה: מכאן למדים דבר גדול, שהאמונה חזקה יותר מהידיעה. כי הנה, משה נראה לעם ישראל כאילו הוא מת באוויר, ובכל זאת היה עליהם להאמין שזה לא אמת, ורק מה שאמר להם משה רבינו “עד אשר נשוב אליכם" (שמות כד, יד) זו האמת. ולכן, היה להם להאמין רק לדבריו, ולא להתייחס כלל למראה עיניהם, כי משה רבינו נביא ה', ועליו נאמר בברכות ההפטרה: 'ודבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם'.
ומכאן לתקשורת שמסיתה נגד היהדות, שבוודאי אין לסמוך עליהם, ומה שרואים בשידור חי הוא 'שידור מת' וזה לא האמת, כי משה אמת והתורה אמת והם בדאים. ורואים במציאות מי זוכה להקים בית נאמן בישראל, בית שיש בו שלום בית, אהבה ואחוה, ילדים מוצלחים וכו'.
ומכאן שלפעמים בעל אמונה אינו צריך לעשות כלום, אלא רק להתפלל ולהתחזק בתורה ולצפות לישועת ה'. ומפורש בפסוק (ישעיה ח, יז) “וְחִכִּיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וְקִוֵּיתי לו", וזה הכח של עם ישראל לחכות למשיח ולגאולה אלפיים שנה ולא להתייאש. ועל יד האמונה והביטחון זוכה לשלווה ושקט, ומקבל על ידי כך כח עצום בלי סוף לחיים טובים ולשלום.
ג. התשובה החזקה ביותר לכל השאלות, היא: 'גזירה משמים'. וכשם שבצבא יש מושג שנקרא 'סוד צבאי', ואין עליו שאלות, ומקבלים באהבה ושותקים, כן הוא הדבר באמונת ה' יתברך. את ה' יתברך אי אפשר להבין, אין צורך להבין, ואף אסור להבין. צריך לומר 'גזירה משמים', לקבל באהבה ולשתוק לכבוד ה' יתברך.
ואף אם רואה האדם שיש כביכול סתירות או דברים שהם נגד הטבע בהנהגותיו של ה' יתברך, יש לדעת שה' יתברך הוא כל יכול ואצלו אין סתירות ואין שום דבר מהנהגותיו שהוא נגד הטבע, וברצונו יתברך הכל יכול להיות. ולכן, במצבים כאלו יש 'לזרוק' את השכל ולסמוך על ה' יתברך שיסדר את הכל, ואפילו אם הדברים סותרים או נראים נגד הטבע.
וכאן טמון ההבדל בין 'בעל דעה' ל'בעל אמונה'. 'בעל דעה' מרגיש שיש לו קושיות חזקות וסותמים לו את הפה, ואילו 'בעל אמונה' סומך על ה' יתברך בעיניים עצומות, לא רוצה לשאול ולא רוצה להבין, ושם עצמו כבהמה ממש לפני ה' יתברך ושמח בכך.
ולכן, 'בעל דעה' כל ימיו אוכל את לבו ממחשבות רעות, אין לו עולם הזה ובטח לא עולם הבא. ואילו 'בעל אמונה' תמיד רגוע ומיושב בדעתו, חבר של כולם, משבח את כולם ונעים להיות בחברתו.
ומכל מקום, רק בעניינים גשמיים צריך להיות בעל אמונה ולסמוך על ה', אבל בעניינים רוחניים צריך להיות 'בעל דעה' ולא 'בעל אמונה', וצריך להפעיל את השכל כיצד לפעול כדי לשמור עצמו מכל עבירה, ושיהיה הכל על פי רצון ה' יתברך בקידוש שם שמים, ולא להיפך חס ושלום.
וכן, כאשר אדם הגיע לשמחה והגישו לו מאכל בשרי. באופן כזה עדיף שלא להיות 'בעל אמונה' ולסמוך על הכשרות, אלא עדיף להיות 'בעל דעה' ולהפעיל את השכל ולחשוש, ולהסתפק בברכת 'שהכל' על כוס השתיה.
שאלה: איך יתכן שמלך העולם ישתבח שמו, משגיח על פרטים קטנים בבריאה, האם אין בזה פגיעה בכבוד שמים?
תשובה: אדרבה זהו כבוד שמים, ללמדנו שה' יתברך כל כך גדול אין סוף ברוך הוא, שאפילו לקטנים כמונו הוא מתייחס ויודע מה מתאים לתיקון שלנו בדיוק. ה' יתברך הוא כל יכול, וממילא אין שאלות ויש רק תשובות. וגם אם הם אינן מובנות, עצם העניין שזה גזירה משמים, זו התשובה החזקה ביותר.
לפני ה' יתברך לא צריך להבין ואסור להבין, ועוד שאי אפשר להבין. וכמו בצבא, כשעשו פעולה צבאית על הכור האטומי בעיראק, או מבצע 'אנטבה' באוגנדה, אומרים שזה 'סוד צבאי'. כלומר, כששומעים שזה 'סוד צבאי' שותקים ומקבלים באהבה. כך היא האמונה, זה סודו של מלך העולם ולא שואלים שאלות. וזו התשובה החזקה ביותר על השאלה הפשוטה ביותר באמונה, וצריך להאמין, לשתוק, לכוון ולקבל עול מלכות שמים באהבה.
שאלה: מי שמת בעודו רשע בלא מצוות. מדוע הביאו ה' יתברך לעולם הזה?
תשובה: יש יסוד בזוהר הקדוש (פ' שלח לך קנט.) והוא: יש דברים שאסור לשאול עליהם שאלות, בבחינת “הנסתרות לה' אלוקינו" (דברים כט, כח), בחינה של 'גזירה משמים'. ובעומק העניין, זה לא רק שאסור לשאול, אלא זה בעצם התירוץ, התירוץ הוא שלא שואלים שאלות על הנהגתו של ה'. ועוד שהתירוץ הוא שלא צריך להבין כל דבר, יש אמונה בה' יתברך שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים בעולם.
ומכאן ההבדל הנוסף שבין 'בעל דעה' ל'בעל אמונה'. 'בעל דעה' מרגיש כביכול שיש כאן סתימת פיות, אסור לשאול וצריך להישאר עם הקושיא החזקה. אולם, 'בעל אמונה' מבין שאסור לשאול, כלומר הוא לא רוצה לשאול, לא רוצה להבין וסומך על ה' יתברך בעיניים עצומות, ומתנהג כבהמה לפני ה' יתברך, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה על עצמו “בהמות הייתי עמך" (תהלים עג, כב), וכפירוש הגמרא (חולין ה:) עושין עצמן כבהמה.
וכידוע המעשה על תלמיד הרמב"ן שמת בגיל צעיר וביקשו רבו לגלות לו את הסיבה שבגללה נלקח בכזה גיל, ובא בחלום לרבו ואמר לו שבשמים 'אין שאלות'. וכנראה שבשמים מבינים במדויק, כי אין גוף ואין מגבלות וממילא אין שאלות. ומפורש בגמרא (פסחים נ.) שלעולם הבא גם על בשורות רעות יברכו הטוב והמטיב, עיין שם. ומכאן המסקנה, שאסור לשאול שאלות! וכמו בפעולה צבאית שאומרים שזה משהו סודי כנזכר. וזו התשובה החזקה ביותר בעולם, שהאמונה חזקה מידיעת ה'.
ועוד תירץ רבינו אור החיים הקדוש (בראשית ו, ה) שהקדוש ברוך הוא כל יכול אין סוף ברוך הוא, ויכול ברצונו לסלק עצמו מהעניין וכביכול אומר 'אני לא יודע' ומשאיר את הבחירה בשלמות בידי האדם לפעול ולעשות, בבחינת 'זכותי שלא לדעת', עיין שם. ומכאן חיזוק באמונה, שכבוד שמים וחובה קדושה עלינו תמיד, שלא לרצות להבין ולדעת, אלא רק להמשיך ולהתחזק ולעשות מצוות ומעשים טובים.
ועוד יש לתרץ על פי המבואר בזוהר הקדוש שיתכן לצאת מזרעו זרע קודש ברך ה', כמו שיצאו מבני בניהם של המן, סיסרא וסנחריב (גיטין נז:).
שאלה: נאמר לאברהם אבינו ע"ה “כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב). וכיצד אם כן, מצווהו ה' יתברך לעקוד את יצחק?
תשובה: זה באמת סתירה, אבל זוהי מעלת אברהם אבינו ע"ה שלא שאל שאלות, ואף שה' יתברך הבטיחו “כי ביצחק יקרא לך זרע", עשה הכל בשמחה ואהבה נגד השכל וההיגיון. כי אמונה זו התשובה לכל השאלות, ואם ה' יתברך רוצה, ניתן יהיה לשחוט את יצחק כדין, ואחר כך גם לחתן אותו עם כלה נאה וחסודה, ולהוליד את יעקב ואת שבטי יה. ועל השאלה הרי אי אפשר לישא אישה אחרי שימות, תירץ לעצמו, אם ה' רוצה הכל אפשרי! ה' יתברך הוא כל יכול, ושלום על ישראל.
דוגמא, חמש ועוד חמש שווה עשר. אולם, אם ה' יתברך ירצה זה יהיה שווה שתים עשרה, ואין שכל ואין כלום, אלא יש רק רצון ה' יתברך בלבד, והבן. ובמצבים כאלה יש לזרוק את השכל לחלוטין.
וכך כל יהודי מקיים מצות ברית מילה, למרות שיש סכנה גדולה למול בגיל שמונה ימים, ועוד ללא הרדמה מקומית, ולעשות חיתוך בעור ופריעה וקריעה בעור הפנימי, וכן מציצת הדם, והתינוק הקטן זועק וצועק. וכן, ביום כיפור שמתענים עשרים וחמש שעות, הרי זה קשה וגם סכנה. אולם, היסוד הוא שמכיון שכך ציווה אותנו ה' יתברך, והוא גם נתן לנו את הכח משמים לקיים את המצווה באהבה ובשמחה, אין כאן סכנה, וכל אדם בכל דרגת אמונה מבין זאת.
שאלה: כיצד הגיבו בשמים, כאשר אמר יעקב אבינו ע"ה לשבטים: “למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), וכשמשה רבינו אמר לה' יתברך: “למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה, כב)?
תשובה: בשמים לא קיבלו טענות אלו בעין טובה, ובפרט לגודל צדקותם וקדושתם של יעקב אבינו ומשה רבינו עליהם השלום. ובמדרש רבה (סו"פ שמות) מבואר שמידת הדין רצתה לפגוע במשה. נורא ואיום! וכן, על יעקב אבינו ע"ה מובא במדרש רבה (מקץ פרשה צא סי' י): 'אמר הקדוש ברוך הוא אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי?!' ואם בארזים כך, מה נאמר אנחנו הקטנים.
ומכאן שיש להיזהר מאוד ולא לשאול שאלות על הנהגת ה' יתברך, אלא להפעיל את האמונה ולא את הידיעה. לא את השכל, לא את המדע, לא לראות בעיניים ולא להבין בשכל ולא כלום, אלא אמונה עם ראש בקיר, ולהיות כמו בהמה. ובשמים אוהבים את מי שעושה עצמו כבהמה, כמו דוד המלך ע"ה שאמר על עצמו “ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" (תהלים עג, כב). ובגמרא (חולין ה:) אמרו על הפסוק: “אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו, ז), שאלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, עיין שם.
יהודי לא אומר לעולם 'למה', אלא 'על מה'. ורמז לכך בתהלים (עט, י) “למה, יאמרו הגוים". ולכן, אסור לומר 'למה אני סובל', אלא 'על מה אני סובל'. ואסור לומר 'למה ה' יתברך עשה שואה', אלא 'על מה ה' יתברך עשה שואה' או 'על מה ה' יתברך עשה אינקיויזיציה בספרד', שהיתה קשה פי כמה מהשואה באיכות הנוראה של העינויים, רחמנא ליצלן.
והחכם יודע לשאול על איזה עוון. ובעל אמונה גדול זוכה לענווה טהורה ויודע למצוא תמיד על עצמו כפרת עוונות. כמו רשב"ג נשיא ישראל ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיו מעשרה הרוגי מלכות וחיפשו בעצמם על איזה עוון באה להם הצרה הזאת (כמבואר במסכת שמחות פרק ח', וע"ע לרבינו הח"ח זיע"א בספר משנ"ב סי' נג ס"ק לה), ואוי לנו מיום הדין הגדול והנורא.
ואחד משבעה דברים המכוסים מבני אדם הוא 'עומק הדין' (פסחים נד רע"ב). וידוע על צדיקי עולם שהיו רועדים מאימת הדין בימים הנוראים, ועם כל זה, באו בחלום לאחר פטירתם ואמרו שעומק הדין הרבה יותר ממה שחשבו “אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
שאלה: פסק רבינו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ה) שאם יש קבוצת אנשים יהודים, והגוי מבקש להרוג אחד מהם, ואם לא יתנו לו את מבוקשו יהרוג את כולם, עדיף שיהרגו כולם ולא ימסרו אחד מישראל. וגם אם ביקשו מישהו מסוים, אם אין סיבה להורגו על פי בקשתם, אסור למוסרו ויהרגו כולם, עיין שם. ורבינו הכסף משנה ביאר על המקור של הלכה זו (משנה סוף מסכת תרומות פ"ח מי"ב), שאף שלפי החשבון לא ירויחו, שהרי אותו יהודי שהזכירו את שמו בין כך ובין כך ימות, ולכאורה היה עדיף למוסרו בידיהם, עם כל זה, יש כאן דין 'מוסר' ואסור, כמבואר בגמרא (ב"ק קיז.), עיין שם. מהו החיזוק הנפלא באמונה שלמדים מדבריו של רבינו הכסף משנה?
תשובה: החיזוק הנפלא באמונה שאנו למדים הוא, כי הגם שלפי החשבון ניתן למוסרו, תורת ה' יתברך זה לא חשבון, זה לא שכל, אלא זה תורה מן השמים. ולכן אסור למוסרו, אף שכולם נהרגים. זה החיזוק הנפלא שמחדש רבינו הכסף משנה.
שכל, מציאות, הגיון, מדע, פילוסופיה, ועוד מלים כיוצא באלה הם שכליות, אבל התורה היא מעל השכל. אמונה זה לא ידיעה, אמונה זה לא שכל, אמונה זה להיות משוגע אחרי ה' יתברך, בלי שאלות, בלי מחשבה, בלי עיון ובלי כלום, זה אמונה, הכל משמים לטובה, וממשיכים קדימה לקדש שם שמים כפי רצונו יתברך.
שאלה: האם יש הבדל בהתנהגות בין 'בעל דעה' ל'בעל אמונה'?
תשובה: 'בעל אמונה' הינו רגוע, עדין, לא במתח מיושב בדעתו, מתנהג כחבר של כולם וצוחק ושמח ומשבח את כולם, לא נעלב ולא נפגע מכל פרצוף או מילה, נעים לשבת איתו, לא נשבר מכל דבר ושגור על לשונו: 'זה משמים, ושלום על ישראל', ומקיים את הגמרא (סנהדרין לח.) 'אם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך', צופה ומביט בעולם שהכל מוכן ומזומן עוד לפני שנולד ומבטל דעתו לגמרי. אבל 'בעל דעה' תמיד אוכל את ליבו, כי אומר וחושב לעצמו שאם היה מתאמץ יותר היה יכול לשנות את המצב, ולא רגוע ולא כלום ואין לו עולם הזה. וגבי העולם הבא איני יודע כמה (ועיין מנחות מד.).
שאלה: האם יש פעמים שעדיף להיות 'בעל דעה' ולא 'בעל אמונה'?
תשובה: את האמונה יש להפעיל תמיד על העבר, כל מה שהיה, הכל משמים ולטובה ושלום על ישראל, ובעניין זה 'בעל אמונה' עדיף מ'בעל דעה' כנזכר. אבל לפני מעשה כאשר צריך להיזהר ולדעת כיצד להתנהג להפעיל את השכל מה רצון ה' יתברך, כיצד צריך לשמור את עצמו וכיצד עליו להגיב כדי לקדש שם שמים, 'בעל דעה' עדיף.
וכן לעניין אכילה, במקרה שיש לפניו נתח בשר טעים ומעודן וכוס מיץ, ואין רצונו דווקא באכילת הבשר אלא לברך את ה' ב'ברכת שהכל'. באופן כזה עדיף לא להפעיל את האמונה ולהאמין שבאמת הבשר הזה עבר את כל פרטי ההידור באופן חלק, אלא עדיף להפעיל את השכל, לחשוש ולהיזהר ולהחמיר על עצמו, ולהסתפק באמירת 'שהכל' על שתיה או מאכל מסויים שאין צורך לחשוש ולהיזהר כל כך. ובזה 'בעל דעה' עדיף, כי 'בעל אמונה' אחרי המעשה ו'בעל דעה' לפני המעשה.
ושמעתי להביא ראיה מאסתר המלכה בבית המלך אחשוורוש, שהיתה חייבת לאכול, ולפי האמונה הכל משמים ואין מה לעשות אלא לאכול. אבל אסתר הפעילה את השכל וחיפשה עוד מאכל ועוד תבשיל ולבסוף מצאה זרעונים ואכלה ושבעה, ולא רצתה לטמא עצמה במאכלים טמאים, ועיין בגמרא מגילה (יג.).
ד. בכל אדם יש אלוקות, כלומר כח מה' יתברך. ובכל שעה צריך להרגיש שכח זה מקורו מה' יתברך, ואם חס ושלום יעזבהו ה' לרגע, מיד ישתתק או ימות חס ושלום.
שאלה: למה התכוון הבעל שם טוב זיע"א במה שאמר שיש בכל יהודי אלוקות?
תשובה: כוונת רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, שבכל יהודי יש כח, חוזק ואומץ מה' יתברך שמחייה אותו ואומר לו גדל, “כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), כלומר כל נשימה ונשימה תודה לה' יתברך (מדרש רבה בראשית פ' יד סי' ט). כמו דין 'מעמיד' בסוכה, שהסכך עומד בזכות הדפנות, ויש דעה שמעמיד פסול, פוסל את הסוכה (סוכה כא:). ופירש רש"י שם שהדופן כמו הסכך. כך הקדוש ברוך הוא מעמיד את האדם על ידי שנותן בו כח לחיות, ואז כביכול יש אלוקות באדם עצמו.
וכשאדם הולך, מדבר, נושם, לומד ועוסק בעניין מסויים, צריך להרגיש שיש לו כח כעת מה' יתברך, וזה נקרא אלוקות, כלומר כח מה' יתברך. ואם יהיה חס ושלום אירוע מוחי או התקף לב, הוא עלול להשתתק או למות חס ושלום. ומפורש כן גם בגמרא (תענית יא:) מה שאמרו “בקרבך קדוש", כלומר קדושה מה' יתברך בתוך האדם, כל רגע וכל שניה בחיים.
וזה מה שאמר הנביא מיכה (ד, ה) “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו, ואנחנו נלך בשם אלוקינו לעולם ועד", ואומרים פסוק זה כל בוקר לפני שיר של יום. ותמוה כיצד הנביא נותן רשות לגוים ללכת לעבוד עבודה זרה, הרי גם הם מצווים על האמונה? ולזה פירש רש"י (שם) בשם התרגום, שהכוונה שהגוים ילכו לאבדון בגלל שלוקחים את הכח שמביא להם ה' יתברך ומשתמשים בו נגד רצונו, ועם ישראל קדושים דבוקים בה' יתברך לעולמים.
וכמו שאמר דוד המלך ע"ה על שמעי בן גרא כשקיללו “כי ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י), כי אם יש כח לשמעי לבוא ולצעוק, לקלל ולהשפיל את דוד, הרי בוודאי שקיבל את הכח הזה מה' יתברך ונמצא שזה משמים. ומכאן שיש חיות וכח וחיזוק מה' יתברך לכל אחד ואחד, כל שעה וכל דקה וכל שניה, והבן. וראה עוד בספר עבד לעבדי ה' (עמ' יח) במאמרו הנפלא של רבינו הגדול נאמ"ן שליט"א ותהנה.
ה. אין לאדם לחקור מה היה קודם בריאת העולם, שהרי האדם נברא ביום השישי לאחר בריאת העולם, ואין בו את הכלים לחקור ולדעת מה היה קודם, ולכן גם אם ינסה לחקור לא יגיע לשום מקום ולא ישיג כלום על ידי זה. והעוסק בתורה זוכה להתחבר קודם בריאת העולם, משום שהתורה קיימת עוד לפני בריאת העולם, וזהו עיקר החיבור העצום לבורא עולם.
שאלה: האם מה שכתוב בגמרא (חגיגה יא:) 'כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו - ראוי לו שלא בא לעולם', הינו בגדר קללה? ובכלל, מדוע כתוב (שם) שאי אפשר להבין מה היה קודם בריאת העולם?
תשובה: זה לא קללה חס ושלום, אלא מציאות שכלית ומעשית, שאין לנו את הכלים ואת הכח ואת השכל להבין מה היה לפני בריאת העולם. והחשבון פשוט, מפני שהאדם נברא ביום השישי לאחר הבריאה, ואין בו את הנתונים, המכשירים והאפשרויות לדעת מה היה ואיך היה לפני הבריאה, וכמו עיוור מלידה שאי אפשר להסביר לו מהו צבע שחור ולבן וכדומה, ובאנו לעולם הזה בהסכמה ובהבנה שלא רוצים להבין, ואין לנו את יצר הסקרנות להבין.
עולם קרוי כך מלשון נעלם (קידושין עא.), לכן זה נקרא אמונה ולא ידיעה. וכמובן העוסק בתורה זוכה להתחבר תתקע"ד דורות קודם הבריאה (שבת פח:), כי התורה מלפני בריאת העולם, וזה חיבור עצום קדוש ונורא אל ה' יתברך, על ידי כח התורה. ומפירוש רש"י בגמרא (חגיגה שם) משמע שיש לרחם על איש כזה שאינו בעל אמונה, ושואל שאלות ורוצה להיות בעל דעה, רחמנא ליצלן.
וכך יש לבאר את עומק הגמרא בסנהדרין (לח.) שהאדם הראשון נברא בערב שבת, שלא יאמרו שהיה שותף במעשה בראשית, כלומר אינו שותף ואינו מבין במעשה בראשית כי נברא לאחר הבריאה, וטעם נוסף לכבוד שיכנס לסעודה ולמצווה מיד, עיין שם.
ו. מיסודות האמונה ששכר ועונש הם מהשמים, ואין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון, והכל תלוי במצוות ועבירות, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר אף בריה בעולם, והכל הוא לטובת האדם בלבד.
אולם יתכן הדבר שפעמים אדם מת קודם זמנו, וזה כאשר מתעוררים דינים על האדם לפי מעשיו, ובנוסף לכך כעת הוא בסכנה, שאז אף על פי שלא הגיע עדיין זמנו למות, מכל מקום בשמים מאשרים את מיתתו שימות מיד ולא בזמן הקצוב לו.
ומכל מקום, ישנה סגולה נפלאה מאוד לקבל משמים השגחה פרטית באופן מיוחד ביותר, ולהינצל על ידי זה אף ממיתה שלא בזמנה, והיא האמונה התדירית בהשגחה פרטית, ואפילו בבית הכסא ובבית המרחץ.
שאלה: האם על ידי טעות של מלאך המוות ניתן למות קודם הזמן?! ומהו שכתוב “ויש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג)?
תשובה: לעניין פשט הפסוק פירש רש"י שיש אנשים שמתים בגלל שלא הלכו לפי המשפט, והיינו שלא נהגו כשורה. והוסיף רש"י מחז"ל הקדושים (חגיגה ד סע"ב) שיתכן למות על ידי טעות של מלאך המוות שהחליף השמות, והמית את מי שלא הגיע זמנו, עיין שם.
ובספר 'עבד לעבדי ה'' זכיתי לבאר בזה, שלפעמים מתעוררים הדינים על האדם לפי מעשיו, וגם אם בשמים לא הגיע הזמן שימות, עצם הדבר שיש עליו דינים, וכעת נמצא בסכנה, בשמים מסכימים ומאשרים את מיתתו, בבחינת 'נפל תורא חדד סכינא' (שבת לב.), ופירש רש"י (שם) 'אם איתרע מזלו אזי מזומנת פורענותו'.
וכיוצא בזה מצינו בגמרא (יומא כב:) 'שאול באחת ועלתה לו לרעה, דוד בשתיים ולא עלתה לו לרעה', וביאר רבינו חננאל 'כי דוד המלך מצא חן בעיני אלוקים', עיין שם. וכן מצינו בגמרא (ר"ה יז.) 'למי נושא עוון למי שעובר על פשע'. וכשאין מעלה זאת, אין ארך אפיים, וכשיש דין מסוים ופנקסו נפתח נענש מיד, רחמנא ליצלן. כמו נדב ואביהוא שנענשו מיד על עוון שהקריבו אש זרה (ויקרא י, א-ב), מאחר והיה להם חיסרון בענווה שאז אין אריכות אפיים (רבינו הסטייפלר בספר 'ברכת פרץ' פ' משפטים ע"ש).
אך לא יתכן שאין משפט כלל, חס ושלום, שהרי ה' יתברך משגיח בעולם, וכלום לא זז אלא רק בהשגחת ה' יתברך, והבן.
ואחד האברכים הראה לי את דברי המאירי (שבת נה.) שלמעשה זה חלק מהאמונה, שלא צריך ביאורים ותשובות איך נספה בלא משפט, כי האמונה זה העיקר, וכשנגמר ההיגיון מתחילה האמונה, עיין שם. ולהנזכר לעיל גם לדידן צריך להפעיל את האמונה, כי זכינו להסביר שלבסוף בשמים אישרו את מיתתו, וכן אישרו את טעותו של מלאך המוות, אבל עצם סיבת האישור הוא אמונה שהכל משמים, והבן.
תדע, שאצלנו זה בגדר אמונה, אבל אצל ה' יתברך זו ידיעה. שמה שעושה זה בוודאי נובע מחוכמתו אין סוף ברוך הוא, שעשה כל הנשמות, ויודע כל נשמה ונשמה שורשה ותיקונה, בבחינת גלוי וידוע לפני כסא כבודך בלבד.
והיסוד הגדול שרואים בדברי רבינו המאירי הוא, שמיסודות האמונה ששכר ועונש מגיע מהשמים, והכל תלוי במצוות ועבירות. ואין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, והכל לטובת האדם. ואף על פי שיש פסוקים שמשמע מהם שיתכן עונש מוות ויסורין מבלי עוונות, עם כל זה מסיים המאירי שעיקר האמונה לא תלוי בדיוקים מפסוקים מסוימים אלא באמונה מעשית, שיש להאמין באמונה שלימה שהכל משמים, לפי המעשים, המצוות והעבירות, החובות והזכויות.
וכנראה שגם זה חלק מהאמונה, שכמו שיש להאמין שהעונש בגלל עבירות, כך יש לדעת שלא לדייק מהפסוקים להיפך, אלא האמונה חזקה וקיימת, ואת הפסוקים לא חייבים להסביר בדיוק נמרץ, כדי שזה יהיה מתאים לאמונה.
ולכן גם אצל משה ואהרן, עדיף לומר שנכשלו בחטא של הכאת הסלע ומנעו קידוש ה' ונענשו שלא ליכנס לארץ. כלומר, להסביר לפי העונש על העבירה, וזה מיסודות האמונה. להצדיק תמיד דין שמים, ובזה מקדש שם שמים, ומרבה כבוד שמים ואשריו.
וכידוע מהרב מבריסק זיע"א, כששמע על תאונה שנגרמה כתוצאה מנסיעה בשבת קודש היה אומר שזה בעוון חילול שבת, והוסיף שעל תאונה ביום חול צריך לחפש סיבה, וכשזה בשבת, אז פשוט שזה בגלל עוון חילול שבת.
ובזמנו של רבינו הבן איש חי זיע"א היה עשיר שביתו קרס עליו ומת, והיו כולם בצער, כי היה אדם טוב. וכשפינו ההריסות מצאו עמו גויה, רחמנא ליצלן, וכולם הצדיקו דין שמים. וזה כבוד שמים! ואם ירצה ה' נבאר עוד כמה תירוצים על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, כך שלמעשה, כשצדיק סובל זה לא חילול ה', וכן כשרשע מצליח, זה לא חילול ה'.
כמובן בית של תורה ויראה וכולם מצליחים ברוחניות וגשמיות זה קידוש ה', לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות (ברכות ה:), ומי שזוכה כמו רבינו הקדוש, אשריו ואשרי חלקו.
ויש להוסיף שמי שזכה שבניו וזרעו אחריו כולם מופלגים בתורה ויראה, הרי זה זכות עצומה שאין כמוה בעולם, ואם יש לו עניות וחולאים פה ושם, זה באמת לא נורא, ויחסית לזכויות שיש לו זה לא נקרא יסורים.
ומי שמת בגיל מאה שנה, עשיר ובריא ובעל עבירות, הוא מסכן גדול מאוד מאוד. איזה עונש מחכה לו בעולם האמת, רחמנא ליצלן. ואנחנו אשרינו שזכינו ומבינים, שהקשיים בחיים, זה גזירה משמים, והמוסיף במצוות ומעשים טובים ועסק התורה, מוסיפים לו חיים טובים על חייו (רש"י תענית לא.).
שאלה: מה עומק כוונת רבינו אור החיים הקדוש זיע"א שכתב 'לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה' (בראשית לז, כא), היתכן?!
תשובה: האור החיים הקדוש (בראשית לז, כא) על הפסוק “ויצילהו מידם", שואל: הרי היו בבור נחשים ועקרבים, ואם כן איך ראובן מבקש מהם להציל את יוסף ולהניח אותו בבור, וכי זה נקרא הצלה? ומבאר, 'לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים'.
וכוונת הדברים הוא שאכן יש לאדם בחירה, וברצונו יכול לעשות ולהרוג. אבל ברור שיש השגחה מלמעלה להצילו, ואם בשמים רוצים יהיה לו נס מיד ולא ינזק ולא ימות, אלא שבשמים מאשרים הדברים, ואז הוא מת. נמצא שבסוף בוודאי זה משמים, ורק ההתחלה בלי משפט, והבן (ועיין על"ה עמ' רכז והלאה). ולעולם אין כח בחירה בידי אדם להרע או להטיב לחברו, אלא אם כן בסופו של דבר יחתם בטבעת המלך, מלכו של עולם.
בעל אמונה מרגיש תמיד, 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין' (אבות פ"ב מ"א), ומתנהג בהתאם, ומרגיש ממש קירבת ה' יתברך כל רגע ורגע בחיים, ואשריו ואשרי חלקו. וזה בעצם חובה קדושה לכולנו, להרגיש כן תמיד. ולדעת רבינו שלמה קלוגר זיע"א בספרו 'חכמת שלמה' (או"ח סי' פה ס"ב) יש לחשוב כן גם בבית הכסא ובבית המרחץ, עיין שם.
וזה סגולה להנצל מפגעי בני אדם, הגם שיש להם בחירה, וזה לא משמים. עם כל זה, אותו אדם שהוא בעל אמונה ובעל השגחה פרטית, משמים משגיחים עליו באופן מיוחד ביותר, גם מאנשים בעלי בחירה שעושים על דעת עצמם, והבן.
וכידוע מהזוהר הקדוש (פ' וירא קיג.) שכגודל מחשבתו והרגשתו תמיד את ה' יתברך בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כך בשמים משגיחים עליו תמיד להנצל מפגעי בני אדם. וידוע מרבינו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א בספרו 'נפש החיים' (שער ג' פי"ב), שהמרגיש ומתאמץ להיות תמיד בבחינת "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), הרי זה דבוק בה' יתברך ואי אפשר לפגוע בו לרעה כלל ועיקר.
ובזה מתורץ גם מה שכתב רבינו אור החיים הקדוש על הפסוק “כי כמוך כפרעה" (בראשית מד, יח), 'ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו, ויעוותו יועציו את לבו לזה'. ולכאורה הרי “לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א) ואיך ניתן לשנות זאת?
ולפי כל האמור לעיל, אתי שפיר, כי אם באמת המלך ידאג לטובת התושבים, הרי זה משמים להטות לבו לטובתם, וכשהתושבים באמת ראויים לכך ואין עליהם דינים ותרעומת משמים, ממילא אין כח לאנשים הסובבים את המלך לפגוע בגזרת שמים שניתן למלך לטובת התושבים, כי ה' יתברך אוהב אותם ולא מסתיר פניו מהם ומתקיים תמיד "לב מלך ביד ה'" (שם).
אבל כשאין לתושבים זכויות, גם אם בשמים ברוב רחמנותו יתברך נתנו בלב המלך לטובתם, ניתן לשנות על ידי הסובבים אותו, כי מתעוררים הדינים ואין להם מספיק זכויות, והבן.
ומכאן שתמיד יש להרבות במצוות, זכויות וחיזוק באמונה ובהשגחה פרטית וכיוצא בזה. וזה רווח גדול שלא יהיה כח לבני אדם על ידי בחירתם לעורר דינים להזיק לאנשים, ויתקיים באנשים צדיקים אלו "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט) בהשגחה עליונה (ועיין הוריות י:).
ז. האמונה הטמונה בתוך כל אחד ואחד מאתנו, הינה ירושה לה זכינו מאברהם אבינו ע"ה, ועל כן נקראנו 'מאמינים בני מאמינים'. וכח זה הוא המניע לכל יהודי להישרף על קידוש ה', ולא לעבוד עבודה זרה חס ושלום.
ויש לדעת שעבודה זרה היא לאו דווקא להשתחוות לפסל וכדומה, אלא כל דבר שהוא היפך דעת התורה הינו בכלל עבודה זרה, כלומר עבודה שהיא זרה בפני ה' יתברך.
וכן כאשר אדם סומך על כוחו ושכלו, ותולה את הצלחותיו בהם, הרי זה 'אביזרייהו דעבודה זרה', וזה נקרא לשכוח את ה' יתברך, אף על פי שבכלליות יודע הוא שיש בורא לעולם. והדברים נוראים למתבונן!
שאלה: מהו הדבר העיקרי ביותר שהוריש לנו אברהם אבינו ע"ה?
תשובה: עיקר הירושה לה זכינו מאברהם אבינו ע"ה היא האמונה. ומעת שבא אברהם אבינו בברית נהפכנו לעם ישראל, "ובגוים לא יתחשב" (הרמב"ן ויקרא כד, י). בטבע שלנו, בכחנו ובתורשתנו מאברהם אבינו יש את כח האמונה החזקה להיכנס באש כדי להישרף ולא לעבוד עבודה זרה (רש"י בראשית יא, כח). ומבואר במשנה (עדיות פ"ב מ"ט) 'האב זוכה לבנו בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים', והכח והחכמה להיות בעל אמונה טבוע בנו, ואנחנו נקראים 'מאמינים בני מאמינים' (שבת צז.).
שאלה: האם ישנה עבודה זרה בזמננו?
תשובה: כל דבר שהוא היפך דעת תורה הרי זה עבודה זרה, כי מזלזל בעיקר ודעתו על הטפל. כגון העובד בחנות ועסוק במלאכתו ובלקוחותיו ועל ידי כך מזלזל בתְפִלָה, יש כאן עבודה זרה 'דבר זר', עבודה שהיא זרה בפני ה' יתברך. וכן המשחק כדורגל על חשבון התְפִלָה ושמירת השבת מראה על ידי כך שהמשחק יקר בעיניו יותר מהשבת ומהתורה והמצוות, והזלזול בכבוד שמים זה עבודה זרה.
וכן שייך עבודה זרה בקיום המצוות שחסר בהם שלמות. לדוגמא, מי שבאמצע קדיש סקרן לעיין בספר מסוים, או קורא מכתב שציפה לו זמן רב, זה עבודה זרה. שהרי עניית אמן בכוונה יש בו כבוד שמים גדול, ולהיפך להיפך. והגרוע ביותר הוא שלא מרגיש שעשה דבר רע.
וכן, מי שממהר בברכת המזון בגלל מאן דהוא שצריך אותו או בא לקראתו, יש בזה אביזרייהו דעבודה זרה. וכמו שפירש רש"י (בראשית כה, לב) על עשיו הרשע שזלזל במצוות הבכורה בשביל תאוות אכילה והרי זה כופר בעיקר, עיין שם. וכן בגמרא (נדרים כב:) 'כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו'. ועצם המלה 'התפרקות' מראה על זלזול, חופש ועצמאות מסוכנת.
ומכאן עד כמה הדברים מגיעים, ומה הן הדרגות הגבוהות באמונה. ומפורש בגמרא (ברכות יב:) “ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'" זה עבודה זרה, מינות, ועריות, עיין שם. כלומר, שעושה על פי רצון לבו, דהיינו “אחרי לבבכם", והרי זה חמור מאוד (ועיין על"ה עמ' ר"ח).
שאלה: מה כוונת הפסוק “השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך" (דברים ח, יא) והרי לזכור את ה' זו אמונה פשוטה שאפילו הגויים חייבים בה?
תשובה: ישנו מושג הנקרא אביזרייהו דעבודה זרה (סנהדרין עד:), כלומר דברים מסויימים שיש בהם עבירה כמו עבודה זרה. כגון המתלהב מתאוות העולם הזה הרי הוא בכלל עבודה זרה, או העובר על 'לא תקום' ו'לא תטור' הרי הוא בכלל עבודה זרה. כי אם היה מאמין שזה משמים לא היה מבקש לנקום ולנטור, כמו שכתוב ב'ספר החינוך' (מצווה רמא). וכן, האומר 'אני אעשה' ו'אני אצליח' ולא מזכיר שם שמים בפיו, הרי זה בבחינת עבודה זרה ובבחינת "כוחי ועוצם ידי" (דברים ח, יז).
וגם מי שאומר על תרופה מסוימת שהיא מרפא בעיה פלונית, זה נגד האמונה כי משמים גוזרים רופא פלוני וסם פלוני (עבודה זרה נה.). ואפילו לומר 'אכלתי ושבעתי' זה לא מתאים, וכמו שכתוב “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג), וכן “ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כו). נמצא, שכאשר חושב שהכל משכלו ומכוחו ומנסיונו בחיים, וכן שיש לו זריזות וערנות וכו', הרי זה נקרא לשכוח את ה' יתברך. והדברים נוראים למתבונן! ובעל אמונה צריך לומר בכל המשפטים הללו 'בעזרת ה''.
הנה, משה רבינו נענש על שאמר שיביאו לפניו מה שקשה (עיין פרש"י דברים א, יז), וכן שמואל הנביא נענש על שאמר “אנוכי הרואה" (שמואל א ט, יט), וכן המלאכים נענשו בסדום על שאמרו: “כי משחיתים אנחנו את העיר" (עיין פרש"י בראשית יט, כב). ואם בדרגות העצומות של בעלי אמונה כמשה ושמואל יש עונש על מילים אלו שהוציאו מפיהם, כי זה פגיעה בכבוד שמים, קל וחומר לאנשים פשוטים כמונו.
גם הפסוק “המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (במדבר כ, י), לא היה מתאים למשה רבינו לומר כך, ונענש בזה (עיין אוה"ח שם כ, ח). בעל אמונה הוא בעל ענווה ובעל הכנעה תמיד.
ח. 'עולם' הוא מלשון נעלם, כלומר בעולם הזה ישנם הרבה מאוד קושיות ותמיהות על הנהגתו של ה' יתברך, שאילולא האמונה, שהיא התשובה לכל השאלות, לא היה לנו עליהם תשובה. ולכן החיזוק באמונה בעולם הזה הוא הכרחי מאוד עבורנו ובכל הזדמנות יש לעורר על כך, ועל ידי זה נעשה שלימות בשמו של הקדוש ברוך הוא.
שאלה: מה כוונת הזוהר הקדוש (פ' ויקרא ד:) שכאשר ישראל משלימים את האמונה בארץ נעשה שלימות בשמו של הקדוש ברוך הוא, והרי הקדוש ברוך הוא לבדו מקור השלמות?
תשובה: כתוב בנביא נחמיה (ט, ו) “אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כולם, וצבא השמים לך משתחוים". והדגש דווקא בצבא השמים שמשתחוים לה' יתברך, מפני שבשמים רואים את האמת, ואין קושיות ואין תמיהות. ובשמים זה לא רק אמונה אלא כעין ידיעה, את האמונה צריך רק בעולם הזה בעולם הנעלם.
וכוונת הזוהר הקדוש שכאשר משלימים ומתחזקים כולנו באמונה, ממילא נעשה בארץ ובצבא הארץ, כלומר בתכולת כל הארץ, שלמות בשמו של הקדוש ברוך הוא, בבחינת "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט).
נמצא, שלעורר תמיד על אמונה בה' יתברך זה מאוד חיובי. ואף על פי שעם ישראל מאמינים בני מאמינים (שבת צז.), אבל אמונה בדרגה כזאת בעוונותינו חבויה היא, וצריך לעורר ולחזק על כך תמיד. וכמו שכתב הרמב"ם (פיהמ"ש להרמב"ם ברכות פ"ט מ"ה) על חיזוק באמונה בכל מקום, שזה חביב עליו מאוד, עיין שם.
שאלה: מה מבאר רבינו ה'משך חכמה' בעל 'האור שמח' זיע"א, על הפסוק “מי כמוך נאדר בקודש" (שמות טו, יא) להלכה ולמעשה?
תשובה: “נאדר בקודש", כלומר פרוש מגשמיות, רגש, שכל, חשבון וכיוצא בזה, שכל זה מעשי בני אדם. אך ה' יתברך אין סוף ברוך הוא, חזק בקודש ופרוש מגשמיות, ולא ניתן בשכל בני אדם להבין הנהגות ה' יתברך לעולם. ועולם לשון נעלם (רש"י קידושין עא.) ולכן אין שאלות, כי זה שכל, ואין להצטער כי זה רגש, וחשבונות השמים עמוקים מאוד כמו שכתוב “מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" (תהלים צב, ו). ולהבדיל, על הרופא אין שאלות, וזה למרות שיש הרבה טעויות. וידוע הפתגם שאמר החזון איש: רופא קטן לא יודע כלום, ורופא גדול יודע קצת.
ט. ישנם שני סוגים של אמונה: אמונה השוכנת בשכל, ואמונה השוכנת בלב, והיא הנקראת 'אמונה מעשית'. ואף על פי שכולנו מאמינים בני מאמינים, מכל מקום, האמונה אצלנו נמצאת יותר בשכל ולא בלב, והדבר בא לידי ביטוי כשיש בעיה מסוימת שמגיבים בחוסר אמונה תגובות של כעס וקפדנות וכיוצא בזה. אולם, כשהאמונה נטועה בלב, על כל צרה שלא תבוא, הוא צוחק ומרגיש כי מאת ה' יצא הדבר.
שאלה: כתב רש"י (בראשית ז, ז) אף נח מאמין ולא מאמין, היתכן?!
תשובה: ביאר בזה רבינו הסטייפלר זיע"א בספרו 'ברכת פרץ' (פ' נח) שיש אמונה שכלית ויש אמונה מעשית, דהיינו מכל הלב. נח האמין בשכל, והיה צריך לתרגם את האמונה גם הלכה למעשה, כלומר היה לו את ה'וידעת', אולם היה חסר לו ב'והשבות אל לבבך'. אמונה בלב היא הלכה למעשה, ומתבטאת בכך שגם אם מעירים אותו באמצע השינה, זוכר חזק באופן מעשי עם ידיעת הלב את אמונתו בה' יתברך כמו שזוכר את שמו הפרטי.
וזה מה שקורה אצלנו, בעוונותינו הרבים, עינינו הרואות, שכאשר יש איזה בעיה, לא מגיבים לפי דין האמונה, ואפילו שכולנו מאמינים בני מאמינים (שבת צז.). מכל מקום, במציאות האמונה היא רק בשכל ולא בלב, וזה הטעם שרובנו מגיבים כך, והתאווה והכעס מתגברים והתוצאות קשות והאמונה נעלמת בעוונותינו הרבים. אבל כאשר האמונה היא בלב, כמו בטבע ממש, מרוויחים בכך שהכל שנעשה קל ונח לסבול את הנסיון.
ודוגמא לכך באופן מעשי, אם נפל העט על הקרקע באמצע הלימוד, והוא לא כועס אלא מחייך ושמח ומרים את העט. וכן אם קיבל מכה בציפורן שברגל ויש לו כאב עז, והוא צוחק ומרגיש שה' יתברך הכה אותו, ומקבל בכך כח וקדושה וכבוד שמים. וכן, אם באמצע מקלחת נגמרו המים החמים או ביקש חולצה מהארון ובטעות הביאו לו מכנסיים, ו"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט). ובכל אחד מהמקרים הללו יש לאדם הזדמנות לקירבת ה' גדולה יותר או להראות שחסר בקיום "והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט), חלילה.
י. ההבדל בין אמונה לביטחון הוא, שהאמונה הוא על העבר כלומר, העבר אין, ואת הנעשה אין להשיב, וצריך לחיות עם המצב הקיים ולהאמין שהכל משמים, ומצד ההשתדלות יש להפיק לקחים, ולהתפלל לה' יתברך שלא תצא שום תקלה מהנעשה. ואילו ביטחון הוא על העתיד. כלומר, כאשר יש עסק גדול לעשות, אין לסמוך על שכלנו וכוחנו, אלא יש לבטוח ולהישען רק על ה' יתברך שמה שיהיה אחר כל ההשתדלות הוא משמים בלבד לטובתנו הנצחית.
שאלה: מהו ההבדל בין אמונה לביטחון?
תשובה: כבר נתבאר שאמונה זה על העבר, שאין להקפיד על מה שכבר קרה ואין לאכול את הלב, אלא לומר: העבר אין והמצב הנוכחי כבר קיים, ולהאמין שהכל משמים ואין מה לעשות, אלא רק מצד ההשתדלות להפיק לקחים, וכן להתפלל לה' יתברך שלא תצא תקלה, כי על העבר אין עצה, רק תְפִלָה ודעת תורה.
וביטחון זה על העתיד, שכאשר יש לאדם תוכנית עבודה, פעולה חשובה, עסק גדול, צריך לבטוח בה' יתברך. וביטחון אין הכוונה לבטוח שיהיה טוב כהבנתי וכרצונותי, אלא לבטוח בה' יתברך שמה שיהיה, גם אם זה רע בעיני, באמת זה מהשמים לטובה ומקבל באהבה ('אמונה וביטחון' לחזו"א). והעיקר לבטוח בה' יתברך ולעשות השתדלות, ולהתפלל, ולדעת שה' יתברך מלך עוזר, מושיע ומגן.
וכשאפשר להשתדל ולפעול, צריך לעשות מאמץ לתקן לתועלת. ואפילו להתמודד לתפקיד תורני, כמו: ראש ישיבה או רב ראשי או תפקיד ציבורי, יש להשתדל כפי כוחו על פי ההלכה. וכאשר אין מה לעשות, יש להאמין באמונה שלמה שזה מהשמים שפלוני יהיה בתפקיד זה, ולא להקפיד ולא לכעוס, ולא לקנא, ולא להיות עצוב, רק להתפלל שלא תצא תקלה, ולא יהיה חילול ה', ושבעל תפקיד זה לא יעשה לנו צרות ובעיות, וצריך להתפלל על כך תמיד.
מרן זיע"א ב'יביע אומר' (ח"ט עמ' תמ) כותב, שרשאים להתמודד בתפקיד תורני כמו רב ראשי, להציל מה שניתן להציל. וכיום שיש כח פוליטי, לפעמים עדיף לשתוק, ולהתפלל תמיד שנזכה לקדש שם שמים באמת.
יא. כאשר אדם רוצה ללמוד מקצוע מסוים, עליו להקדיש כמה חודשים מחייו, ופעמים כמה שנים. אולם, כאשר אדם רוצה ללמוד אמונה, לזה צריך להקדיש את כל חייו כפשוטו, וכולי האי ואולי יצליח להגיע לשלמות באמונה. וצריכים להשקיע את כל חיינו כדי להשיגה בשלמות, כי זה כל האדם.
שאלה: היכן קונים משקפיים של אמונה?
תשובה: בנוהג שבעולם, כל דבר חכמה והשכלה גבוהה וכיוצא בזה, יש ללמוד במשך תקופה ארוכה של כמה חודשים או שנים כפי העניין. ויש לדעת שאמונה צריך ללמוד כל החיים, כי אמונה זה היפך הגמור מראיית העיניים. באמונה רואים ומבינים מה שלא רואים בעיניים, ויש בזה עבודה גדולה לכולנו.
ומה שכתב הנביא ירמיהו (ה, כא) “עיניים להם ולא יראו", אין כוונתו על הפסלים וצורת עבודה זרה כמו שכתוב בספר התהלים (קטו, ה), אלא על אנשים ממש, בני אדם שהיו בדורו שאינם רואים בעיניים. רואים רופא וחושבים שהוא מרפא, רואים מחבל וחושבים שהוא המכה. וכן, כאשר קיבלו עזרה מפלוני או איזה נזק מאלמוני, חשבו שהוא מקור הבעיה, ובאמת צריך לסגור את העיניים ולראות שהכל מה' יתברך. ויש להתפלל להגיע להשגות כאלה, וכשיזכה להיות בעל אמונה יהיה בריא בנפש ובשכל. וכמו שכותב ספר מאירת עיניים (חו"מ סי' ג סי"ג) דעת בעלי בתים הפך דעת תורה, עיין שם, כיוצא בזה יש לומר שדעת בעל דעה היפך דעת בעל אמונה, והבן (ועיין בספר על"ה עמ' רט).
יב. אמונה היא מצווה שכלית, שהרי השכל מחייב שיש בורא לעולם! ופלא על אותם 'חכמים' שחושבים להיפך, היכן פרחה חכמתם וחריפותם כשמגיעים לאמונה? אלא וודאי שאין זה אלא משום תאוות הכבוד והחיצוניות והפחד מההתחייבות הנובעת מכך. שהם כעין שוחד של היצר הרע, המשפיע מאוד על האדם לעבור לסדר היום ולא להתבונן בדברים החשובים.
שאלה: כותב רבינו בחיי ב'חובות הלבבות' שהאמונה בה' יתברך זו מצווה שכלית (שער היחוד פ"ו), עיין שם. אם כן, כיצד יתכן שיש אנשים 'חכמים' שחושבים להיפך?
תשובה: אמונה זו מצווה שכלית, פשוטו כמשמעו, וכי בנין מגורים או שעון מדויק וכדומה נעשה מעצמו? בוודאי שלא! אם כן, על אחת כמה וכמה בריאת העולם כולו והסדר הנפלא שבו, שהשכל מחייב שיש מלך על העולם, המוביל ומנהיג את הכל שעה שעה ורגע רגע. אבל התאוות והכבוד והחיצוניות, וההתחייבויות שרואים מכח האמונה, משפיע מאוד על הציבור הרחב. והוא כעין שוחד שלא להתבונן ולא להקשיב ולא כלום.
ומכאן שצריך לחזק ולקרב כל יהודי לתורה ויראה, להיזהר מאוד לשמור על כבודו, בעדינות ובחכמה לקרב ולחזק, וכאשר כבודו לא נפגע, ואדרבה ניתנת לו הרגשה טובה, אזי נפתח לבו להקשיב. והמצווה השכלית שהיא האמונה מחזקת את האדם, "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).
יג. הנשק הגדול והחזק ביותר בעולם, שעמו ניתן להתגבר על כל רשע, מסית ומדיח, הוא לא לעמוד מולו כלל ועיקר, אלא לשתוק בשלמות! ויחד עם זאת, להתחזק באמונה, בקיום המצוות ובאהבת ישראל, ואותו שונא יפול מאליו, על ידי צרות או על ידי בעיות נפשיות שיבואו עליו רחמנא ליצלן. ואם תהיה לו זכות, אולי יזכה לחזור בתשובה שלימה ולתקן את מעשיו.
שאלה: כיצד ניתן להתגבר על אדם כוחני, רשע, בעל פה גדול ומסית ומדיח וכיוצא בזה?
תשובה: ראשית צריך לא לעמוד להתנגח מולו כלל ועיקר, אלא לשתוק בשלמות, ולקבל גזר דין שמים באהבה. ולהוסיף באמונה ובמצוות במסירות, ובאהבת ישראל. ואותו שונא יפול וילך לאבדון, לצרות, לבעיות נפשיות וכיוצא בזה. או שיזכה לשוב בתשובה שלימה אם יש לו זכות. העיקר להרבות בזכויות כמה שיותר, ולהשאיר את העבודה בידי ה' יתברך. וזה הנשק הסודי והמועיל תמיד בעזרת ה' יתברך. ועיין בגמרא (גיטין ז.) גבי מר עוקבא.
יד. הסימן לכך שאדם מרגיש באופן מעשי שהכל משמים והכל לטובה, הוא החיוך הנסוך על פניו תמיד, ועל כל דבר קטן כגדול לטוב ולמוטב הוא תמיד צוחק ושמח לכבוד ה' יתברך. ודבר זה עושה רעש גדול בשמים לטובה ולברכה.
ובכדי לזכות לכך צריך להבין היטב שבעולם הזה אין בעיות כלל, אלא רק נסיונות מאת ה' יתברך לראות כיצד יתנהג. ואשרי המרגיש כל חייו שחי בניסיון ועובר אותו בהצלחה.
שאלה: כאשר הכל נופל מהידיים כפשוטו וכמדרשו, ולא מסתדר דבר, האם לבכות או לחייך?
תשובה: יש כאן הנהגה גדולה יסודית וחשובה, שתמיד צריך לחייך, לצחוק ולשמוח לכבוד ה' יתברך. ובזה ניכר שמרגיש באופן מעשי שהכל משמים! אין מקרה ואין טבע, ואין על פי רוב, ואין חולשה ואין כח, ואין צבא אדיר, ואין כלום, יש כאן ה' יתברך ותו לא. כאשר תולים הסיבה בכח או בטבע או במקרה, מפסידים את האמונה, וחבל. והסימן לכך הוא החיוך על הפנים. כאשר חפץ נופל, בגד נקרע, או רואים עליו כתם גדול, או סתם ככה כשאין מצב רוח, ואין הנאה ושמחה, ואפילו כשעשינו טעות ויש נזק ובושות, עם כל זה יש לחייך ולדעת שצריך להאמין שזה משמים, ולהמשיך הלאה. ובזה עושה רעש גדול בשמים לטובה.
בנוסף, יש ליתן מטבע לצדקה, ולעשות וידוי קצר ותְפִלָה לכבוד ה' יתברך. והוא חיזוק באמונה שהכל מלמעלה, ועל ידי כך יזכה להתברך מפי עליון, וזה עדיף מלבקש ברכה וכיוצא בזה.
ובספר תהלים (יא, ה) כתוב: “ה' צדיק יבחן", ופירש רש"י, כך מידתו של הקדוש ברוך הוא לייסר ולנסות את הצדיקים ולא את הרשעים. וכן בתהלים (ס, ו) “נתת ליראיך נס להתנוסס", פירש רש"י, שה' יתברך נותן לצדיקים ניסיון ביראת שמים כדי להטיב להם, עיין שם. נמצא שאין בעולם הזה בעיות כלל אלא שהעולם מלא בניסיונות, ולכן כל בעיה בשלום בית, חינוך ילדים ואהבה ואחוה עם השכנים וכלל ישראל, זה ניסיון. ואשרי מי שמרגיש בניסיון, ומחייך וצוחק ושמח וממשיך הלאה, ולא רואה אנשים אלא רק את ה' יתברך.
טו. אדם שאומר על עצמו 'אני בעל אמונה', אין זו גאווה כלל ועיקר, אלא אדרבה מראה הוא בזה שדורש את ה' יתברך בכל עת. ולכן, אדם שאינו רוצה להיות 'בעל דעה', ולהמתין עד שיקנה בית ורק לאחר מכן ישא אישה, אלא רוצה להיות 'בעל אמונה', ולישא תחילה אישה ולהתקדש, אף על פי שעדיין לא קנה בית, ולבטוח בה' יתברך באמת, שימציא לו בית ופרנסה בשפע, אין בזה גאווה, ואשריו.
שאלה: האומר על עצמו שהינו 'בעל אמונה', האם יש בזה גאווה?
תשובה: בוודאי שלא! ואדרבה מראה בזה שהוא דורש את ה' יתברך תמיד. ומפורש בפסוק “אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" (ירמיה ט, כב-כג). ורבינו החפץ חיים זיע"א בספרו הקדוש 'שם עולם' (פרק ז) מביא כן למעשה, עיין שם.
ולפי זה, מה שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה הי"א) שבעל דעה קונה בית ואחר כך נושא אישה, זה נכון רק ל'בעל דעה'. אבל 'בן תורה' שאין לו אמצעים ורוצה לישא אישה כדי להתקדש ולהתקדם, ולבטוח בה' יתברך באמת שיעזרהו, הרי זה בעל אמונה ולא בעל דעה, ואשריו. והקדוש ברוך הוא ימציא לו את מבוקשו, וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו (הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ג), עיין שם.
ועם כל זה, נראה שבתְפִ?ָת העמידה עדיף לעשות את הפיסוק כך: 'ועל חסדך הגדול באמת, נשעננו', לשבח את ה' יתברך שהחסד שלו גדול באמת, ולא לומר 'באמת נשעננו'. כי מי אמר שזה באמת כמו שה' יתברך רוצה, והלוואי שנזכה לכך באמת, והבן.
טז. אין לאדם לגרום לאחרים שיבטחו בו ויבואו על ידי כך שלא לסמוך על ה' יתברך בלבד. ולכן עשיר האומר לעני שיעזור לו, וכן רופא המבטיח לחולה שתהיה לו רפואה שלימה, חייבים הם להוסיף ולומר: 'לא לסמוך עלי, אלא להמשיך ולהתפלל לה' יתברך' כמו שכתוב “טוב לחסות בה' מבטוח באדם" (תהלים קיח, ח). אחרת, אותו עשיר או אותו רופא בסכנה גדולה, משום שעל ידי הבטחותיהם גרמו לאחרים לרדת מהאמונה בה' יתברך, מהקשר עמו ומהפחד ממנו.
וכן, כאשר אדם מקבל עזרה ותמיכה מאחרים, אין לו לסמוך עליהם כלל ועיקר, אלא רק על ה' יתברך בלבד. וכן, אדם שיש לו כסף, קשרים, פרסום וכדומה, אין לו לסמוך על כך אלא רק על ה', ובשמים דורשים לראות את זה על כולנו, ללא יוצא מן הכלל.
שאלה: כאשר העשיר נותן צדקה לעני, כיצד עליו להתנהג?
תשובה: הנביא יחזקאל (כט, ו) מוכיח את ישראל שבגלל שסמכו על ארץ מצרים בבחינת (שם) "משענת קנה", צריכים מצרים לקבל עונש על כך, עיין שם. ומכאן לעשיר שנותן ביטחון לעני שיעזור לו, וכן רופא שמבטיח לחולה או למשפחתו שיהיה רפואה שלימה, וכן כיוצא בזה, חייבים להוסיף ולומר, שלא יסמכו עליו, אלא ימשיכו להתפלל ולהתחזק, והכל מה' יתברך. אחרת, אותו עשיר ואותו רופא בסכנה, שבגללם יורדים מהאמונה ומהקשר והפחד עם ה' יתברך. ומרומז הוא בפסוק “טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" (תהלים קיח, ט), כלומר עדיף לסמוך על ה' יתברך ולא על הבטחת נדיבים וכיוצא בזה.
וידוע המעשה על רבינו הרב מבריסק זיע"א שהורה גבי חולה מסוכן שהרבו בתְפִלָה לרפואתו והשתפר מצבו, שלא לפרסם כל עוד שלא החלים לגמרי, והמפרסם הרי הוא רוצח!! שגורם שיפסיקו להתפלל ויסמכו על הרפואה, והבן.
שאלה: כתוב בתהלים (קמה, יח) “קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מה ביאור המלה “באמת"?