שאלת השאלות?
אם מתבוננים בשלל הטענות שנטענות כלפי החרדים בכלל וכלפי אי גיוסם לצה"ל בפרט מתברר שהן נחלקות לשתי קטגוריות. האחת מתייחסת לטענות או לשאלות של ה"ראש" שאלות אמיתיות שמנסות לבדוק את המחויבות האזרחית של כל אזרח במדינה ומתוכם עולה השאלה הבלתי נמנעת של שוויון בנטל על כל סוגיו והיבטיו. הקטגוריה השניה היא השאלה העולה מן ה"בטן" שמבטא לא פעם כאב אמיתי של משפחות שכולות שאבדו את היקר להן מכל במלחמות ישראל ובעימות הבלתי פוסק שבין ישראל לטרור. השאלה העולה מן הכאב שונה במהותה משאלת הראש וגם התשובות לה שונות. משום כך נחלק את הדיון בשאלות בפרק זה לשתי הקטגוריות קטגורית ההיגיון (הראש) וקטגורית הרגש (הלב).
שאלות ההיגיון
1. "החרדים לא מתגייסים כי הם לא מכירים במדינה ומתנגדים לעצם קיומה".
טענה זו אינה נכונה, החרדים אינם נגד המדינה. רוב החרדים שבחרו להתגורר במדינת ישראל מלבד חסידי סאטמר והנטורי קרתא, שלא מכירים במדינה, אינם מחזיקים בתעודות זהות ואינם נוטלים פרוטה שחוקה מהמדינה או ממוסדותיה, כולל קצבאות ביטוח לאומי מוסדות בריאות וכו'. ועל כל שימוש שהם עושים למשל במוסד רפואי כמו בית חולים הם משלמים הון עתק מכספם הפרטי. מכירים במדינה משלמים מיסים ונוהגים ככל אזרחי המדינה. האם הם בעד או נגד המדינה? זה כמו לשאול אדם אם הוא בעד מכונית מסוימת או נגד מכונית מסוימת. מכונית היא אמצעי תחבורה לנסיעה ממקום למקום, אבל מכונית גם יכולה לדרוס אנשים. גם מדינה, היא אמצעי חברתי להתאגדות של אנשים. ואפשר להשתמש במדינה, כדי ליצור בה דברים חיוביים אך באותה מידה ניתן ליצור באמצעותה דברים שליליים. אפשר להקים פה עם שיהווה דוגמה לכל העמים מבחינת ערכית ומוסרית, אך אפשר גם אחרת.. האם כל חייל הוא בהכרח בעד המדינה, למשל, בנוגע למחאה החברתית בנושא הדיור ברור לכל בר דעת שחייל יכול להתנגד למדינה בנושאים מסוימים ועדיין ישרת בה ואף ימסור את חייו למענה. כך שטענת "החרדים נגד המדינה ולכן אינם מתגייסים", אינה רלוונטית.
2. "החרדים אינם מתגייסים מפני שהם 'משתמטים', 'פרזיטים', המורגלים לחיות על חשבון הזולת".
האם אפשר לטעון טענה שכזאת כלפי אוכלוסיה ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל המרכזי והעקרי בתורתה? האם זה הגיוני שכל גדולי ישראל כאחד יחליטו דווקא בנושא כה רגיש לצאת מגדרם לוותר על אחד מאושיות המוסר היהודי ולהורות פתאום לתלמידיהם, אשר אותם הם מחנכים לגמילות חסדים ונשיאה בעול עם חברו: "אל תהיו מוסריים! היו פרזיטים!" האם זה נראה הגיוני?
והרי ידוע לכל עד היכן מגיעה ההתנדבות החברתית בחברה החרדית. ועד כמה מעניקים אותה לכלל ישראל ללא הבדל בין המגזרים השונים. ראשונים בהצלת חיים בעזרה לחולים ולנזקקים, ובתמיכה כספית ורגשית, ובמתן יעוץ רפואי לכל דורש והכל בהתנדבות מלאה!
מספיק להתבונן על מוסדות כמו זק"א, יד שרה, זכרון מנחם ועוד, המשרתים את כל סוגי האוכלוסיה יהודים וערבים כאחד. האם יתכן שדוקא בהגנה על ארץ ישראל תעלם רוח ההתנדבות והחברות ושם יבחרו כל החרדים לנהוג בפרזיטיות של ממש?
כמות המתנדבים בשלושת ארגוני החסד הגדולים יד שרה – למעלה מ- 6,000 מתנדבים. איחוד הצלה – כ-2,000 מתנדבים. זק"א – כ-2,200 מתנדבים. בלבד מונה למעלה מ- 10.000 מתנדבים. ויש הרבה ארגונים קטנים יותר, שמתנדבים בהם עוד כמה אלפים כמו: "יד אליעזר", "קו לחיי", "חסדי נעמי", "עזרא למרפא" יד עזרא ושולמית" ועוד. מתנדבים אלו פועלים 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה ואינם מקבלים תשלום שכר על התנדבותם. יד שרה למשל, חוסכת לקופת המדינה יותר מ-320 מיליון דולר בשנה, במניעת ימי אשפוז והוצאות רפואיות אחרות. לפי סקר שביצע מכון דחף בשנת 2001 הוענקו שירותי יד שרה לכל משפחה שנייה בישראל.
פרופ' בני גדרון, חלוץ בחקר ההתנהגות ההתנדבותית בישראל: "חרדים תורמים למוסדות התנדבותיים פי 7 יותר מהחילונים (44% מן החרדים לעומת 15% מתנדבים בקרב הציבור החילוני). שעות ההתנדבות של כלל המתנדבים מסתכמות ב-60 מיליון שעות בשנה – השווי הכספי של שעות אלה, בחישוב על פי השכר המינימום בלבד, מגיע ל- 725 מיליון שקל".
האם אפשר לכנות חברה כזאת כ"משתמטת" או "פרזיטית"?
3. "מיטב בחורנו יאבדו כל זיק רוחני, באם יתגייסו לצבא, הם לא יצאו ממנו שומרי תורה ומצוות כפי שנכנסו".
"הקהילה החרדית ... חיה בישראל בגלות, סגורה ומסוגרת. הדרישה שתשלח את צעיריה, ממשיכי דרכה, לחברה של גויים ישראלים, תפארת הפאבים של תל אביב... גרועה מהדרישה שיאכלו חזיר. הרבנים צודקים בטענתם שאחרי השירות בצבא יהיו הבחורים אבודים ולא ראויים לשוב לקהילה החרדית." את השורות המפתיעות הללו כתב לא אחר מאשר אורי אבנרי, במאמרו: "שוויון בנטל אסון לצה"ל" עיתון הארץ, 14.2.13. .
אכן מה שברור לאורי אבנרי ברור לכל חרדי: הצבא במתכונתו הנוכחית (מגורים מעורבים לחיילים וחיילות, ועוד). לא מאפשרים שמירה של אורח חיים חרדי ומציבים בפני המתגייסים הצעירים נסיונות קשים עד בלתי אפשריים שקרוב לודאי יפגעו פגיעה עמוקה ברוחניותו של כל מתגייס. אולם קשה להניח שזאת הסיבה שבגללה ימנעו גדולי הדור את גיוסם של בחורי ישראל. כי לפחות מן הבחינה התאורטית הם יכלו לעמוד על כך שבחורים חרדים יתגייסו למסגרות צבאיות "סטריליות" שיתאימו עצמן בכל פרט ופרט לצרכי החרדים. שהרי כך עשו בנוגע למוסדות החינוך הנפרדים, לשכונות הנפרדות ואפילו לקווי הנסיעה הנפרדים. ובוודאי שאם צה"ל היה דוחה דרישה זו, היה הציבור החרדי נאבק בכל תוקף על זכותו לשרת בצבא בהתאמה מלאה לצרכיו והמאבק הציבורי היה על זירת ההתאמה ולא על זירת הגיוס.
לסיכום: כל מתבונן אובייקטיבי יבין, שסיבת אי הגיוס אינה מפני הטענות שנכתבו לעיל אלא כפי הנראה ישנה סיבה עמוקה אמיתית וערכית יותר.
שאלות הלב
1. מדוע בני הישיבות ממיתים עצמם באוהלה של תורה בעוד שבני גילם מתים ממש בשדות הקרב?
2. מדוע דמם של בני הישיבות סמוק יותר מדמם של דתיים וחילונים אחרים?
3. למה לא רואים בבתי הקברות הצבאיים חרדים?
השאלות הללו מבטאות כאב וזעם שבשורשו מסתתרת שאלה אמיתית אחת והיא: 'מדוע אין שוויון בנטל'. הגיוס הצבאי בארץ רווית מלחמות גורר בעקבותיו לא פעם שכול כואב. שכול שלא נבראו המילים לנחמו. ואף על פי כן אין השאלות הנ"ל מייצגות רצון אמיתי לשוויון בנטל המוות והשכול, כמו צורה זועמת וכאובה של דרישת שוויון בנטל. שהרי גם הורים שכולים לא יעלו שאלה דומה לגבי הטבחים בבסיסי צה"ל הם לא ישאלו מדוע לא רואים טבחים בבתי הקברות הצבאיים? באותה מידה לא שואלים מדוע אנשי מודיעין לא ממיתים עצמם בבונקרים של צה"ל בערי ישראל בעוד שחיילים אחרים מתים ממש בשדה הקרב. השאלות הללו לא נשאלות מפני ששוויון בנטל לא נמדד במכסת המתים מכל מגזר או מכל חיל וגם לא נמדד בשרות קרבי דווקא. השוויון בנטל מדבר על כך שעל כל האזרחים תוטל חובת גיוס אחידה ומחייבת.
ואכן זוהי שאלת השאלות:
מדוע חרדים, אזרחי מדינת ישראל אינם נושאים בנטל הגיוס לצה"ל?
איך הכל התחיל?