אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק ב · סימן כה

חלק ב

סעיף א

ס"ק א

אחר. טור ונ"י ורבינו יונה בס׳ היראה וכ״מ בש״ס ברכות (דף ס' ע״ב) כד מעטף בציצית וכו׳ כד מנח תפילין וכו׳, ועי׳ לקמן (סי׳ מ״ו) דסדר הברכות שחשב שם הם בדוקא.

ס"ק ב

כי ציצית. כ״כ בנ"י בשם הריטב״א ועי׳ בשו"ת שאגת אריה (סי׳ כ״ח) האריך להשיג עליו. ובאר״י (ס"ק א') ישבתי דבריו על מכונם.

ס"ק ג

ותדיר. ברכות (כ״ח נ"א). ובתוספתא שם (פ״ה) שבת (כ״ג) פסחי׳ (קי"ד) סוכה (נ"ו (נ"ז)) מגילה (כ״ט) זבחים (י״ב (נ"א) [צ"א]) ויליף לה במשנה הוריות (י״ב) זבחים (פ"ט) מקרא, ועי׳ לקמן (סי׳ קפ"ח סע"ה סי׳ רפ"ד סי׳ תרפ״ד).

ס"ק ד

וגם. כ"ה באר״י (שם) דצריך גם לטעם זה למ״ש הרמב"ם (פ"ט מה׳ תו"מ) דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים כמו שהק׳ בשו״ת ש״א ובמו״ק.

ס"ק ה

ציצי׳. נדרי׳ (כ"ה) שבועות (כ״ט) מנחות (מ"ג:).

ס"ק ו

והציצית. (מגילה כ״ו).

ס"ק ז

וגם. בשו"ת ש"א (שם) וכן בהגהות דגול מרבבה ובשו״ת יד אליהו (סי' מ״א) תמהו על לשון השו״ע דאדרבה משום שהתפילין מקודשים יש להקדימם דמקודש קודם לשאינו מקודש, ולמ"ש מבואר על נכון כי הוציא דבריו מדברי הזוהר (פ׳ במדבר) וז"ל יקבל עליו האי עול לפרישא על רישי׳ פרישו דמצוה ולבתר יתקשר בקשורא דיחודא דאינון תפילין (ועי׳ בזהר פ׳ שלח קס״ח ע״ב וח״ג דף רס״ה ובז"ח ריש פ׳ תרומה ובתקונים תיקון י׳ דף ס', וד׳ צ"ט ע״ב ובס׳ תולעת יעקב) ומעלי׳ בקדש קאי על האדם, וכן פי׳ בא״ר וטעם זה כתוב בלקוטי מהרי"ל ומהרי"ו (סימן כ"ף) בשם הריקנטי וכן הוא באגור ובבנימין זאב (סי׳ קפ״ט) ובשו"ת הרדב״ז (ח״ד סי׳ רמ״ד).

ס"ק ח

ואפי׳. באר״י (סק״א) חקרתי בזה ומ"מ לדינא נראה דגם כה״ג יש להקדים הטלית דהא בשו״ת ש״א (סי׳ ך׳ וכ״ב) העלה דנגד מעלת תדיר אין חילוק בין מצוה דאו׳ למצוה דרבנן ואף למה שדחיתי ראיותיו, י"ל כפי מ״ש שם (סי׳ כ״ח) אחר שהשיג על נ״י הנ"ל העלה דמ״מ יכול להקדים מצות ציצית דכיון שאין חוב עליו ללבוש בגד ד״כ עם ציצית הו"ל רשות לגבי מצוה ואין מקפידין בו על דיני קדימה, ונהי דבזה לא מודינא לי׳ כיון שיש עליו מ״ע ללבשו ולהתעטף בו, מ״מ בטלית של משי שאין עליו שום חיוב כלל להתעטף בו י״ל שפיר כסברתו.

ס"ק ט

כיס התפילין. בדיוק כתב כן, וכבר תמה בשלמי צבור ע״מ נהגו העולם להניח טלית ותפילין לתוך כיס א׳ דתפילין קדושתן חמורה וצריך להניח כ״א בכיס מיוחד, ומזה מבואר ג״כ דלא כהמג״א שכתב שבתוך כיסן אין קפידא, וכ״מ בט״ז ובלבוש דאין חילוק וכ״כ בס׳ נשמת אדם עי׳ לק׳ (ס״ק ע"ז).

ס"ק י

צריכים. אע״ג דלקמן (סעי׳ ו׳) דאם פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד, התם משום דכתב והיו לאות והדר לטוטפות אבל הכא שאין קדימה לציצית אלא מאסמכתא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המצוה (ב״י) מבואר דס״ל דאין מעבירין עה״מ עדיף מתדיר, ועי׳ באר"י (סי׳ כ"ו) הוכחתי כן מדברי תוס׳ יומא (דף ל״ג) ולישב דברי הרמ"א דכאן שתק להב"י ולקמן [סי׳ תרפ"ד] פוסק כאבודרה״ם דתדיר עדיף מאין מעבירים עה״מ. י״ל דס"ל דבתוך כיסן אין קפידא כ"כ. כמ״ש (במג"א, ע"ל) או דס"ל דציצית לא מקרי תדירין כ"כ נגד תפילין כפי הקושיו׳ שהעיר בשו״ת ש"א הבאתים באר"י (ס"ק א') וגם מלשון שכתב מוטב שתדחה אסמכתא זו משמע דס״ל דאינו תדיר גמור כמו שדייק במו"ק.

ס"ק יא

מיהו. כ״כ בד"מ ועי׳ בתוס' ברכות (דף י"ד ע"ב ד״ה ומנח).

ס"ק יב

דחביבה. כמ״ש בתוספתא דעירובין (פ״ב) פסחים (דף ס"ח ע"ב) מנחות (דף ע"ב) ועי׳ פסחים (דף ק״ה ע״ב) שאם אין לו אלא כוס א׳ מקדש בלילה אע"ג שאם יניח אותו לקידוש היום יקיים גם כבוד יום דעדיף, משום דחביבה מצוה בשעתה (ומ"ש בקדושין דף ל״ג) חולין (דף נ"ד ע״ב) עמ"ש ר׳ אבין חביבה מצוה בשעתה שבעלי אומניות עומדים לפני מביאי בכורים ולא מפני ת״ח, ומדחי שאני התם שא"כ נמצא אתה מכשילן לעת״ל, זה ענין אחר שר"ל מצוה הבאה לפרקים חביבה בשעתה ממצוה תמידית.

ס"ק יג

ושיהוי מצוה. כמ״ש ביבמות (דף ל"ט) בקטן עד שיגדיל בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעים לו דשיהוי מצוה לא משהינן דא"ל דשם מפני שיש ספק אם יהיה אח״כ מצוה מן המובחר דשמא לא ירצה ליבם, זה אינו דהא שם בגמ׳ בהא דתלה בגדול עד שיבוא ממה״י לא"ד שם דחליצת גדול עדיפא מק׳ נגזור דילמא אתי וחליץ ומשני שיהוי מצוה לא משהינן אע״ג דשם אם יבוא הגדול יהי' מוכרח לחלוץ, ואף למ״ש בתה״ד הובא לקמן (סי' תכ"ו) דלזמן מועט משהינין כיון דאין חשש שתתבטל המצוה י"ל שם תעשה מצות קידוש לבנה בעצמה מן המובחר אבל כאן לא תעשה מצות תפילין מן המובחר ע"י שיקדימו מצות ציצית לפניו, ובל"ז כבר ערערו על התה"ד בקו״א לשו"ת צ"צ [סי' קכ״ו] ובשו"ת עבודת הגרשוני [סי׳ י"ב] ובשו"ת פ"י חלק אה״ע [סי׳ ט״ו] ויש ראי׳ ממ״ש בר"ה [דף ל"ב] הראשון קורא את ההלל והשני מתקיע ממ"נ אי זריזין מקדימין למצות נימא הראשון מתקיע ואי משום ברוב עם הדרת מלך נימא השני קורא את ההלל. ומשני דלהכי השני מתקיע משום אויבים. מבואר דזריזים מקדימי למצות עדיף מן ברוב עם הדרת מלך, ועי׳ בתוס׳ יומא [דף ל"ב ד"ה רבי] שכתבו דאם נסכים של ערבית עיקר, יניחם לערבית. וצ״ע לכאורה ממ"ש במנחות [דף מ"ט] צבור שאין להם תו״מ עיי"ש עי׳, ברמב״ם [פ"ח מה׳ תו״מ] ועי׳ בשו"ת ח"צ [סי׳ מ"ה וסי׳ ק״ה] ובשו"ת שבות יעקב [סי׳ ל"ד] ובכ"ז הלא כבר כתב הרמב"ם [פ"ט מה' תו״מ] כל התדיר מחברו וכו׳ וכל המקודש וכולי אימתי בזמן שבאו כולם כא׳ אבל הבא ראשון ראשון והבא אחרון אחרון.

סעיף ב

ס"ק יד

מי. כן הביא הב"י בשם מקובל ספרד והכריע כן. וכ"כ רבינו יונה בס' היראה. והרדב״ז בתשובה [ח"ה סי׳ ב׳ אלפים ר"ס ועיי"ש ח״ד סי׳ רמ״ד בסוף התשובה] והנ״י כתב דשייך בזה אין מעבירין עה״מ דמצות תפילין בא לפניו תחלה ופי׳ בד״מ משום תפש"י. וזה דוקא למי שבתי ידיו צרים. וכן אין שייך טעם זה למי שאין מניח תפילין מיד בקומו, והט"ז [ס"ק ב'] פי׳ משום דמוכרח להסיר הטלית מעל ראשו בעת הנחת תפש"ר. ולפ"ז בכל גווני שייך טעם זה, אבל דבריו תמוהים דהוא בעצמו העלה דלדידן אין שייך טעם זה משום דס״ל דא"צ עטיפת ישמעאלים, וא"כ איך פי׳ כן דברי הנ״י הא מבואר בנ״י ה"ק [דף פ"ו] דא״צ עטיפת ישמעאלים. וכן ממה שסיים בנ"י ואפי' אותם שאין נוהגים אלא בט״ק ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם מבואר דלא כהט"ז. וכן מ״ש בזה במו"ק אינו נכון עי״ש.

ס"ק טו

וילך. ד״מ בשם הריקנטי [פ׳ שלח] בשם הזהר וכ"כ בזהר פ׳ ואתחנן [דף רס״ה] ובזהר חדש [ריש פ׳ תרומה] ובמד' רות [דף ס״ו].

ס"ק טז

ואף. מג"א [סק״ד] הביא דוגמא לזה מלקמן [סי׳ קס״ח סע"א] והמו״ק דחה דהכא לאו בחביבותא תליא מלתא. והנה נמצא כזה עוד לקמן [סי׳ רפ״ו סע"ד] וכבר בארתי [באר״י סי׳ כ"ו] מדברי התוס׳ יומא דהיכא דאין דעתו למיעבד תרווייהו לא שייך אין מעבירין.

ס"ק יז

וכן. ברכ״י בשם ר״י מולכו. בתשובותי׳ כת"י [סי׳ פ״ג] וזה נלמד מס״ק הקודם.

ס"ק יח

ומי. בכוונו׳ איתא שהאריז"ל לא הי׳ מיו"ד ראשוני׳ בביהכ״נ מפני שהיו משכימי׳ קודם אור היום ולא היה יכול לילך בטו״ת לביהכ״נ ומוטב לבטולי הא מקמי הא. וכ"כ בשו״ע האריז״ל [סי׳ כ"א], ועפ"ז כתב בשו"ת מהר״ם מלובלין [סי׳ ל״ד] במי שנתקשר בקנס ללכת קודם אור היום לביהכ״נ כדי להיות מיו״ד ראשונים ורוצה לחזור בו יכול לחזור בו דהוה כנדרי שגגות, ודמי למ״ש ביו״ד [סי׳ רל״ב סעיף ז׳ וסעיף י׳ ועיין בט״ז שם ס״ק ט״ז ומג״א כאן סק״ג] ובעיני דבר זה תמוה מאד דהא מה שצריך להיות מיו"ד ראשונים מבואר בגמ׳ ברכות [דף (נ"א) [מ"ז]] ואיך הכריע דמצוה זו לילך בטו״ת לביהכ״נ שאין מבואר בגמ׳ גדולה יותר, בפרט שבזהר עצמו [פ׳ תרומה דף קל״א] משמע שהקדימה להיות מיו״ד ראשונים עדיף יותר, ואף כי רב חילי׳ דהאר"י לגזור אומר, מ״מ הא קודם אור היום אין יכול ללבוש תפילין ולא שייך לומר שמעיד עדות שקר במ״ש ביראתיך, וכ״כ בשו"ת נחלת שבע' [סי׳ ו׳] והביא ראי׳ ממ"ש לק׳ [סי' רפ"ו] דמות׳ לטעום קודם תפלת מוסף מפני שעדיין לא הגיע זמן קידוש, וכ״כ בעל ר"ח בספרו תוצאות חיים ובא"ר [ס"ק ו']. ועוד דמ״ש המג"א דלהכי לא יצא האר״י לביתו באור היום להניח שם תפילין משום דאדהכי והכי יגמרו הקהל פסוקי דזמרה אין זה מספיק דעדיין היה יכול להניח תפילין בחצר בהכנ״ס דודאי לא קפיד הזהר רק על שלא יכנס לביהכ״נ עצמו בלא תפילין [עי׳ במג״א סק״ה] והגם שבזהר פ׳ ואתחנן [דף רס״ה] משמע שגם במזוזה תליא מלתא מ"מ אין זה מעכב כ״כ, ועוד הא באזהרות שחשב הרח"ו [בהקדמתו (לסי') [לס'] ע״ח] חשב שיזהר להיות מי׳ ראשוני', ולפ"ז יהיו דברי האר״י סותרים אהדדי וצ״ל שעיקר כטעם השני שהביא המג״א [סי' צ׳ ס״ק ז׳] שלא הי׳ האר״י מקדי' מפני שהי' חלוש.

ס"ק יט

והעולם. ב"י בשם מנהג העולם מ״א בשם מנהגי מהר"י וכ״כ ברכ״י בשם האריז"ל.

ס"ק כ

ומי. ע״ת ומג״א [ס״ק ה׳ ועי׳ סי' תקנ"ד סעיף ז׳].

ס"ק כא

וכן. מג"א [סי׳ מ״ג ס״ק א'] דלא יניחם בביתו ובשם ע״ה כתב דיניחם בביתו נרא׳ דהע״ה מיירי שאינו יכול להניח׳ בחצר ביהכ״נ. ובכ״ג הביא דיניחם בביתו ויכסם וכ׳ שהלא יוכל להניחם בחצר ביהכ"נ, וכ׳ בא״ר דלא עיין בתחלת דברי הזהר דבמזוזה ג״כ תליא מלתא, [בזה יתישב לך מה שיש סתירה בין מ״ש בא״ר לבין מ״ש בא״ז בשם כ״ג] וכן בתשובות מ״ע [סי׳ נ״ט] כתב דיכסם בכובע, אמנם בשו״ת הרדב״ז [ח״ד סי׳ ל״ו] כתב שיניחם בחצר ביהכ"נ דהשי״ן דרך כתיב' ואסור לילך עמו במבואות המטונפות.

סעיף ג

ס"ק כב

הרא"ש. טור ואגור משמו.

ס"ק כג

לפי. ברכות [י״א ט"ז:] סוכה [כ״ה] מו"ק [ט״ו] כתובות [וי״ו:] שמחות [פ״ו].

ס"ק כד

ולמה. נראה שהרא"ש נהג כן מפני שלא ראה עדיין ס׳ הזהר שצריך לילך בתפילין לביהכ"נ, דהא הרא"ש עצמו כתב [בפ' הרואה] דנוהגים לסדר הברכות בביהכ״נ וע״כ שלא היה הולך לביהכ״נ בטו"ת אבל על הש״ע יש לתמוה איך העתיק דברי הרא״ש והוא מביא דברי הזהר ופסק [בסי׳ ס״ו] לסדר הברכות בביהכ״נ, וצ"ל דהעתיקם למען ינהוג כן מי שמתפלל בביתו ועי׳ בס״ק שאח״ז.

ס"ק כה

וגם. וכן מסדר ברכות השחר ברכות [דף ס׳ ע״ב] מבואר שמברך ברכת תפילין אחר ברכת עוטר, וראיתי בל״ח [פרק הרואה ס״ק ע״ו] כתב דהרא"ש לא הי׳ גורס ברכות תפילין בסדר ברכות השחר מדלא הביא בה׳ תפילין משם ראי' לדעת ר״ת דצריך לברך ב' ברכות וכן ברי״ף ליתא, עכ״ד. וכן (בכה"ג) [תיקונים סוף סי' לא: בבה"ג] ליתא, אמנם הטור עצמו כתב [בסי' מ"ו] ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות ועי״ש בפרישה, והתוס׳ באמת הביאו משם ראי׳ לר״ת, הרי מוכח שאין עיכוב בדבר, וכ״כ בא"ר בשם מקור חיים.

סעיף ד

ס"ק כו

ואפי׳. כן פי׳ בע"ת.

ס"ק כז

לכל הפחות. עי׳ בלבוש באורך ולקמן [סי׳ ל״ז].

ס"ק כח

בשעת ק״ש. ברכות [י״ד ע״ב] ומ"ש ותפלה גמ׳ שם ומתפלל וכ״כ בתוס׳ [ד״ה ומנח] ובתר״י וכ"כ בזהר ח״א [דף פ"ג ע״ב ודף קמא].

סעיף ה

ס"ק כט

יכוין. ועי' תר״י [פ"ב דברכות] ויש כוונות עפ"י הסוד התבארו בדברי האריז"ל ובעלי הסוד, ונזכרו בזה בהקדמה [ד' אוסטרא דף י"ג ע"ב]. פ׳ בא [דף מ"ג] ר״מ משפטים [דף קמ"ט] זהר תרומה [דף קס"ג] פקודי [דף ר״ל] אדרא דנשא [דף ק״מ] ר"מ פנחס [דף רכ"ח ר״ל רל"ו: רנ״ג: רנח] זהר ואתחנן [דף רס"ב עד דף רס"ט] ר״מ תצא [דף רפ"ג], ובתקוני זהר בכ״מ. ובענין אמירת לשם יחוד עי׳ נו״ב ח׳ יו״ד [סי׳ צ״ה] ובע"ד [סי׳ ב׳ ס״ק נ״ד]. ובהקדמת ס׳ שערי תפלה. וכבר נהגו כל יראי ה' חסידים ואנשי מעשה לאמרו.

ס"ק ל

שהיא במוח. ברכות [דף י׳] אף נשמה יושבת בח״ח, ובמד׳ משלי דוד אמר החכמה במוח.

ס"ק לא

שהיא עיקר. כמ״ש [בפ״ב דאבות] שבכלל דבריו דבריכם. ובירושלמי [פ"ק דברכות] אם את יהיב לבך לי אנא ידע דאת דילי, ובמד׳ הלב חושב הלב מתאוה [הגר"א] ובברכות [דף ס"ג] היצה״ר כזבוב בין ב׳ מפתחי הלב ובמס׳ ד״א [פ׳ ו׳] תחלת עבירה הרהור הלב.

ס"ק לב

התאוות והמחשבו'. בלבוש כתב שני טעמים (א') המוח והלב הם כלי המחשבה ובהם יכוין ביחוד ויכולת הבורא ית׳ (ב') במוח משכן הנשמה ובלב משכן התאוות ויכניעם להבורא, עז"א התאוות והמחשבות לכלול ב׳ הפי׳. ועז״א ובזה יזכור הבורא כפי׳ הא׳ וימעיט הנאותיו כפי׳ הב׳.

ס"ק לג

ויש נוהגים. של"ה וב"ח ובמג"א הקשה עליהם ממ״ש בספרי [פ׳ ואתחנן] אלה בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון. וי״ל שפי׳ שאין חיוב לקרותם וגם דא"צ לקרותם בברכות כמו ק״ש, ומ״מ מנהג יפה הוא. ומ״ש בס' פ״י [סוף פ״ק דברכות] אינו מוכרח ומ"ש המג"א דהא בקשו לקבוע פרשת בלק משום דאית בה יצ״מ אלא דלא קבעוהו משום טורח צבור, דבריו תמוהים דבברכות [י"ב ע״ב] דחה טעם זה דא״כ לימא נמי פ׳ ריבית ומשקולת, ואמרו שבקשו לקבוע משום דאית בה שכיבה וקימה, אך בירושלמי שם אמר ר״י בר בון בקשו לקבוע פ׳ בלק מפני שיש בה יציאה ומלכות, ובמ״ש ומלכות סרה ק׳ הבבלי, כי בפ' ריבית ומשקולת אין בה מלכות.

ס"ק לד

נוהגים. פ״מ בא״א.

ס"ק לה

ויניח. מנחות [דף ל״ו].

ס"ק לו

ויברך. ברכות [דף ס׳ ע״ב] מנחות [ל"ו מ״ב:].

ס"ק לז

ולא יברך. כן פי׳ רש״י במנחות שם מ״ש לא סח מברך א׳ היינו ברכה אחת על שתיהן, ומ״ש ר׳ יוחנן [שם ובדף מ״ב] וגמ׳ דברכות [פרק הרואה דף ס׳ ע״ב] על תש"י הוא אומר להניח ועל תפש״ר הוא אומר על מצות היינו באין לו אלא של ראש, וכן נפרש מ״ש בירושלמי [פ"ב דברכות ה"ג] דמברך על ש״י להניח ועל ש"ר על מצות מיירי באין לו אלא אחת, וכן פירשו את הירו׳ הזה בחדושי הר"ן והרמב״ן נדה [דף נ"א], והוא מוכרח לכאורה דהא בירושלמי עצמו [פרק הרואה ה״ג] אומר כשהוא לובשן מברך על מצות תפילין (צריך להגי׳ להניח תפילין כמו שהוא בתוספתא שם וכן הי׳ גירסת הרי״ף) הרי סובר שאינו מברך אלא ברכה אחת. וכ״כ בסמ"ג ובא"ח ובהגמ"יי [פ"ד מה' תפילין] דבירושלמי מבואר כשטת רש״י. וכן בתוספתא [פ"ו דברכות] איתא וכשהוא לובשן מברך להניח תפילין וזה כרש"י. וכ"ה בזהר [פ' פנחס] ברכה אחת לתרווייהו וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכ"ה בערוך [ערך סח] וכ"כ בא"ח בשם ס׳ האשכול. וכ״כ הרי"ף והרא״ש והא"ח והגמ"י ורי"ו בשם רב האי גאון ורב אחא משבחא [עבס"ק שאח״ז] וכן בהגמ״י בשם ר׳ שמחה והרא״ש והסמ״ק בשם ר' שמואל מאיברא והב"י בשם תשובת הרשב״א (והוא בתשובה סי' קנ"ו וסי׳ תת"ח) והאגור בשם ריא"ז כשטה הישרה כרש"י.

ס"ק לח

וי״א. כד' ר"מ וכדבריו משמע מפשטות דברי הגמרא ברכות שם מנחות שם ופשטות דברי הירושלמי (פ״ב דברכות) דדוחק לומר שמיירי באין לו אלא אחת. וכן מבואר בתנחומא (פ׳ בא) והגם שבתוספתא וירושלמי (פ"ט דברכות) ובזהר (פ' פנחס) משמע להפך לא שבקינן דברי גמ' דילן מפני הזהר והירושלמי. ובפרט שהרמב״ן בחדושי נדה גרי' בירושלמי דפ״ט דברכות כשהוא לובשן יאמר על מצות תפילין וכשהוא מניחם יאמר להניח תפילין. ומ״ש בזהר ברכה א' לתרווייהו יל"פ כמ"ש הב״י משום דברכת להניח קאי גם על ש״ר כמ״ש הפוסקים והוא דעת בה״ג ושמושא רבה (כ"כ הרא״ש ורי"ו בשם שמושא וצ״ע דהאגור כתב דשמושא רבה כרש"י) וכ"כ בפסיקתא זוטרתא לר׳ טובי׳ וכ"ד ר"ג מאור הגולה. וכן רב עמרם גאון בסדר מאה ברכות חשבה לתרתי. וכן בשבולי הלקט (כלל א׳) בסדר מאה ברכות בשם ר' נטרונאי גאון שחשבם לשנים. וכן בא״ח בשם הר"י בר יקר וכ"ד הרז"ה בס׳ המאור (סוף ר״ה) וכתב שכך פירשוהו הגאונים הראשונים ושם כתוב שכן דעת השאלתות וכן בברכ"י בשם הרא"ה בחדושיו כ"י כתב שכן דעת השאלתות וכבר הבאתי (בס"ק הקודם) שהרי"ף והרא״ש וא״ח ורי״ו והגמ״יי הביאו בשם רב אחא משבחא בעל השאלתות להפך ובאמת בשאלתות שלנו לא נמצא מזה דבר רק העתיק דברי הגמ׳ לבד (וכבר תמה בזה בחדושי אנשי השם סוף ר"ה) וכן כתב האגור בשם הר"ש וריב"ק ממגנצא, וכן הביא בס׳ המכריע (ס' פ״ז) בשם ר׳ שלמה בן היתום בשם ר"ג מאור הגולה והשואל שם בשם ר״י חסיד וכן העלה בס' המכריע בראיות וכן בכלבו בשם העיטור. וכ"ד הסמ"ג (עשין כ"ב) וכ"ד הר״י בתוס' ברכות (דף ס׳ ע״ב) וכתבו שם שכ"כ ר' אלחנן בסדר תפלה שלו. וכן בסמ״ק (ס' קנ״ג) משמע שהסכים כן וכתב הרא״ז ורי״ו שכן דעת רוב הגאונים ושכן נהג הר״ם וכ"כ הר״ן והגמ"יי בשם הר"ם מרוטנבורג ונמצא תשובת מהר״ם בשו"ת הרשב"א (ס׳ תתע"ד) ובשו"ת מהר"ם הקצר (סי׳ י"א) והארוך (ס׳ תכ"ד) וכן שם (ס׳ זיין) כתב שנ״ל כדעת ר״ת. וכ"ד הר״א ממיץ והר״ן והנ״י וס׳ התרומות וריא"ז בשם מורו והרא"ש והטור ובאר"י (סק"ב) הארכתי בזה בדברי פלפול לישר כל שטה ושטה ובשל"ה דף (קי״ב) פסק כדעת הש״ע וכתב שכן נוהגים תפוצות ישראל בכל מלכיות שבעולם זולת פולין פיהם מעהרין אוסטרייך ובספק ברכות ראוי להקל וכ"כ בדרישה בשם מהר״ל וכתב בכלבו שכן נהגו רבני צרפת וחכמי קטלניא ובמו״ק כתב שמצא בתיקוני ז״ח (דף לו ע"ב) משמע שהם מצוה א' ולכן ברכה א' לשתיהן וששם נמצא גם הדעת האחרת שמברכין שתי הברכות, ובבנימין זאב (סימן קפ״ט וס׳ קצ״א) שכ"א יחזיק במנהגו. וכתב שראה מגאוני קורפוי ווינעציא שהיו מברכין שתי הברכות וכ״כ בהלק״ט סי׳ נ"ד:

ס"ק לט

וטוב. כ"כ מהריב"ח ובאגור (סימן ל"ח) ועיין לקמן (סי׳ ר״ו סע"ו) (והב"מ) [לוח התיקון: והב"ח] פקפק ע"ש וכן בלבוש השמיט זה. אך בל״ח ומי״ט בשם דרשות מהרש״ל שאנו יודעים בבירור שצריך לברך שתים ואומרים בשכמל״ו לרוחא דמילתא. וכתב בל"ח ובא"ר דאם הפסיק ביניהם או מניח ש"ר לבד לדידן דמברכין שתים יכוין בבשכמל"ו גם על ברכת להניח ועיין בשו״ת פנים מאירות סימן ט׳:

ס"ק מ

ידי. כ"כ בע"ת ובשו"ת מ"ע (ס׳ נ"ט) ועיין מ״ש באר״י (סק"ב):

ס"ק מא

ואם טעה וברך. כ"כ בשע״ת בשם מחזיק ברכה. וכ״נ דאין קפידא בלשון הברכות דהא אם אמר בריך רחמנא מארי' דהאי פיתא יצא וכמ״ש בשו"ת הרשב״א (סי׳ קנ"ד) ושו"ת הרשב"ץ. וראי׳ לזה דבנוסח הירושלמי (פ"ב דברכות) איתא כשהוא נותן ש"י מברך ע"מ תפילין וכשהוא נותן של ראש יברך להניח תפילין וכן בחידושי הר"ן והרמב"ן נדה (דף נ"א) גרסי בירושלמי (פ״ט) דברכות כשהוא לובשן מברך על מצות וכשהוא מניחן מברך להניח שר״ל לובשן של יד ומניחם של ראש. הרי להירושלמי מברך על ש"י על מצות ועל ש"ר להניח. ומ"ש ואם הוא מבני אשכנז. כ"כ בע״ד בשם מכתם לדוד שחולק על מהרש״ל וינטירא שכתב שיברך שנית על של ראש על מצות. דהא במה שברך על ש״י על מצות יוצא בו גם אש״ר כמו שלדעת כל הפוסקים ברכת להניח חוזר גם אשל ראש. והגם שהרא״ש כתב דברכת ע״מ קאי על גמר המצוה אין לדקדק מזה שיניחנו רק בגמר ולא בהתחלה ושיהי׳ הנחת תפש״י הפסק בין הברכה להמעשה דיש להקל בספק ברכות. ובפרט שבל"ז דעת רבים שלא יברך על מצות בלא סח בינתים.

סעיף ו

ס"ק מב

צריך. כ"כ התוס׳ יומא (דף ל"ג ע״ב ד"ה עבורי) ומנחות (דף ל"ו ד״ה וקשרתם) וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה"ת ה"ח) ורא״ש בתשובה וכ״כ הכלבו ולא כנ"י שכתב שיניח של ראש תחלה. ומ״ש בהלקט (ח"א ס׳ נ״ג) להניח של ראש וחוזר ופושט ולובשו כדרכו. הוא דלא כמאן. וכבר קהה עליו בשו"ת יעב"ץ (סימן קכ"ה):

ס"ק מג

ואם אירע. כ"ד האבודרה״ם והט"ז לקמן סימן תרפ״ד חולק עליו. ועל הרמ״א שהעתיק דבריו. וכן הברכ"י בשם מהר״י מולכין שלא יסירנה. וכ"כ בשו״ת יעב"ץ (סימן קכ"ה) ובאר״י (סימן כ"ו). העליתי שיסיר של ראש. והוכחתי כן מדברי הרמב"ם בפי׳ המשניות עיי"ש:

סעיף ז

ס"ק מד

להניח. עיין ב"ח הקשה למה מברך להניח ולא לקשור כלשון הכתוב. וכבר תמה בכיוצא בזה השואל בתשו׳ הרשב"א (סימן קנ"ז) על שברך על נטילת לולב לא על לקיחתו כלשון הכתוב. והשיב שאין קפידא בלשון כל שהמכוון אחד כמו שמברכין להניח תפילין ולא לקשור. אולם בכ"ז צריך לתת טעם על מתקן הברכות למה שינה מלשון הכתוב. ועיין מהרי״ט בשניות (סימן זיין) שם כתב השואל ומהרי״ט הסכים עמו (ודקשרתם) [דוקשרתם] דקרא לא קאי על ההנחה רק על הקשר שעושים קודם לכן שלדעת ר״א צריך לקשור קשר ש"ת בכל יום והר״ת חלק עליו. ולר״ת פי׳ וקשרתם. תעשה הקשר תחלה כדי שיהי׳ לאות אח״כ בשעת הנחה עכ"ד. ואינו נראה דא"כ איך אמרו במנחות [דף ל״ז] וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא, והא וקשרתם לא קאי על מה שקושר על היד רק על הקשר שעושין תחלה, גם מה שהביא ראי׳ ממ״ש בפ' והי׳ אם שמוע וקשרתם אותם בלשון רבים וע״כ קאי אתש״י ואתש״ר לא על ש״י לבד במח״כ מ"ש וקשרתם בלשון רבים מוסב על והי' הדברים האלה ור"ל וקשרתם את הדברים ולמה הביא מן וקשרתם אותם דפ׳ והי׳ אם שמוע ולא מן וקשרתם של שמע שהיא בקמ״ץ והיא ג"כ לשון רבים, ודבריו פלאים, והאמת דוקשרתם קאי על ההידוק, ובזה נופל מה שהוציא לפי שטתו דעיקר המצוה בהנחה לבד, וההידוק הוא רק כדי שיתקיים ולא ימיש ומזה הק׳ עמ"ש משעת הנחה עד שעת קשירה עיי״ש, וכ"ז אינו, דוקשרתם קאי, על הקשירה בזרוע ובראש, ומה שאין מברכים לקשור תפילין נראה משום שאז הי׳ צ״ל לקשור תפילין על היד, שלשון לקשור לבד מורה על שקושר הדבר אל עצמו לא אל דבר אחר, דכל לשון קשר כשלא בא אחריו שימוש הב׳ או מלת עם, אל, על, מורה שקושר הדבר בעצמו, והיה מורה כדעת ר״א שצריך לקשור קשר של תפילין בכל יום ולא קיי״ל כוותי', ואם יברך לקשור על היד לא יצדק ג"כ כי לדעת כל הפוסקים ברכה זו חוזרת גם אשל ראש, ואף לדעת הרז"ה והנ״י שאינו קאי רק על ש"י הי׳ צריך להאריך וטוב לבחור לשון קצר:

ס"ק מה

בקמץ. אגור בשם מהר״י מולין, וכ"מ בפסקי תוס׳ מנחות (סי׳ קנ"ב) ובא״ח (סקט"ז), וכ"כ לבוש ול"ח (דלא כע״ת ובאה"ט בשמם) ומ״ש האגור שאין קפידא בלשון תפסו עליו לבוש ול״ח ומהר״ם דלודנא שיש קפידא כי בקמץ הוא משורש נוח כמו להניח ברכה אל ביתך, ובפתח שרשו ינח מנחי פ״ו ומורה לשון הסרה כמו ועתה הניחה לי, והגם שבמעריך ובמו״ק כתבו שאין קפידא שהרי והנחה למדינות עשה הוא כמו מנוחה וכן וינח לפני ה' אינו לשון עזיבה, לדעתי כיון שרוב לשון זה מורה על עזיבה גם מ״ש וינח לפני ה׳ פי' שעזב אותו שם וכן כל המקומות שמורה הנחה במקום שפי׳ שיעזב אותו שם, וע״כ נכון לומר לשון ברור:

ס"ק מו

ותפילין. ל״ח א״ר תשבי וכן בתוס׳ מנחות (דף לד ע״ב) והרא״ש בה״ק ורי״ו (נתיב י"ג ח״ד) דתפילין לשון פלילות (ולא כערוך ששרשן תפ״ל):

ס"ק מז

הוי"ו בפתח. מהר״י הלוי אחי הט"ז האריך בזה בשו״ת והעלה לברך בחולם דקאי אש"י וש"ר אך אם אינו מניח רק של ראש אז יברך בפתח. והמג"א כתב שאין לברך בחולם משום דפסקינן כר׳ יהודה בסוכה (דף מ״ו) דאין מברכין ברכה אחת על מצות הרבה. ואין זה דומה לשם דשם מיירי בעושה מצות חלוקות. דדעת הת״ק שאם היו לפניו מצות הרבה כמו סוכה ותפילין ולולב יברך אקב״ו על המצות וע״ז חולק ר"י דצריך לברך עכאו"א ברכה הראוי׳ לו ופסק כן הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"י) אבל הלא כתב הרמב"ם [פי״א מהל׳ מעשרות] דהמפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני ומעשר עני בבת אחת ולא הפסיק ביניהם יברך אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות וכ"כ הטור יור״ד [סי' של"א] וע"כ דבזה גם ר"י מודה כיון שכולם נכנסים תחת סוג אחד שהוא ההפרשה וכ״כ הרא"ש [פ' ערבי פסחים] שעל ב' מצות שהם מענין א' די בברכה א׳ ולזה בד' כוסות אינו מברך אלא א׳. וכן פסקינן (בס' תפ״ז) יו״ט שחל בשבת כוללן בברכה א׳ כב"ה ביצה (דף י״ז) וכן כאן שניהם נכנסים תחת סוג א׳ שהם תפילין וכ״כ הריב"ש בתשובה [סי שפ״ד]. גם בל"ז דבריו תמוהים דהא לפי ר״ת ברכת להניח קאי גם על תש"ר ולמהר"י הלוי גם ברכת על מצות קאי אש״י ג״כ הרי מברך ברכה אחת על שתי מצות, ומ״מ טעמו של מהר"י הלוי לא יצדק רק לשטתו שפסק דאם אין לו אלא של יד יברך אש"י לבדו שתים דס"ל דברכת על מצות קאי גם אש״י, אבל למ״ש הטור (סי' כ"ו) דאשל יד לבדו לא יברך רק להניח וכפי׳ מהר"א פראגי עמ"ש הטור בשם הרא"ש ממילא גם אם מניח שתיהם יברך על מצות בפתח, וגם לדעת מהר"י הלוי י״ל כמ"ש בל"ח דשתיהם כחדא חשיבי ויכול לכלול שניהם בלשון יחיד, ועוד השיב המג"א דגם בפתח מצינו מצות ה' ברה שקאי על כל המצות (אם לא נאמר ששם הוא שם הפועל ציוי ה' ברה) וא״כ גם כשאומר מצות בפתח יצא ידי שני הדעות ויכול לכלול ש"ר וש״י, ומה שהערו עליו האחרונים ממ״ש בהוריות (דף ד') מצות תרתי משמע ארנב"י מצות כתיב ופרש״י מצות בחד וי"ו חדא משמע, וא״כ נם בחולם יוצא ידי שני הדעות, לק״מ דרנב״י שם סבר יש אם למסורת וכיון דכתב בחד ויו הו"ל כאלו כתיב בפתח, וכמ"ש בכריתות (דף י"ז) מצות כתב מצות קרינן עיי"ש אבל בברכה שמברך וקורא בחולם בודאי תרתי משמע כמ״ש בסוכה (דף מ״ו) היו לפניו מצות הרבה יברך על המצות, ולפ"ז העיקר לברך בפתח כדעת המג"א ול"ח ושיורי כנה"ג ואור חדש וא"ר וכן פסק בשו״ת יעב״ץ סי׳ קמ״ג ובשו״ת חינוך ב"י סי׳ א׳:

סעיף ח

ס"ק מח

כל המצות. פסחים (ז: קי״ט:) סוכה (ל"ט) מגילה (כ"א) מנחות (ל"ה:) נדה (ס"ג) בשם שמואל:

ס"ק מט

לפיכך. במנחות (שם) רב מנשיא בשם שמואל תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן איני והאר״י אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה עד שעת קשירה, ופי׳ בב"י ובכ"מ ב' פירושים, לפי׳ אחד דוקא אחר הנחה על הקבורת לא קודם דהוה קודם דקודם, ופי׳ ב׳ דלאו דוקא רק קמ"ל דגם אחר הנחה הוה עובר לעשייתן ומותר לברך וכ"ש קודם הנחה, והביא ראי׳ ממ״ש ברבינו ירוחם דמותר לברך קודם הנחה, אמנם בש"ע משמע שתופס עיקר כפי׳ א׳ וכ"ד הרמב״ם שלשונו כלשון הש״ע, וכ"מ בש״ע (סימן קמ״ז סע"ג סימן תרנ״ה סע"ה) ובטור (ס"ס רי״ו) וכ״מ בתוס׳ ורא״ש פרק לולב הגזול, וכן מבואר בנ"י ה"ק. וכ"כ הרי"ו בס׳ היראה וכ"כ תר"י פ׳ תפלת השחר ובנימין זאב (סי׳ קפ"ט), וגם מרבינו ירוחם אין הכרח כי ז"ל ומברך עלי׳ קודם הנחתם כלומר קודם שיהדקם כי הידוק הוא ההנחה כיון שא״צ לעשות קשר של תפילין בכל יום עכ״ל, וא"כ מפרש מ״ש קודם הנחתם היינו קודם הידוק וכ"ד ע"ת וב״ח ולבוש ופרישה וכתב הב"ח שכן קבל מרבו מהר"ם מלובלין וכ"כ בשל"ה בשם ע״ה, ונראה ראי׳ לפי׳ זה ממ״ש בירושלמי (פרק הרואה) מצות מאימתי מברך עליהם ר״ה אמר בשעת עשייתן ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, אתיא דר״ה כשמואל דאמר שמואל מצות מברך עליהם בשעת עשייתם עכ"ד, וכבר העירותי במ״ל (ס״ח) דהירושלמי סותר להבבלי בכל המקומות המצוינים (ס״ק הקודם) שאמר בשם שמואל דמברך עובר לעשייתם, ומוכרח דמ״ש ר״י בירושלמי עובר לעשייתם היינו דגם קודם דקודם יכול לברך, ומ״ש שמואל בשעת עשייתם היינו סמוך כמו שעת הנחתן דמנחות שמפ׳ משעת הנחה עד שעת קשירה וזה כפי׳ א׳ של הב"י, והגם שבאר״י (שם) פרשתי דהירושלמי מיירי במצוה שי״ל משך זמן כמ״ש התוס׳ בסוכה (דף ל"ט) דמצוה שי״ל משך זמן יכול לברך אחר עשי', אחר העיון אנל״כ דא"כ מאי מק׳ במנחות על רב מנשיא בשם שמואל דאמר משעת הנחתן ממ״ש ר"י א״ש עובר לעשייתן הא רב מנשיא מיירי בתפילין דהוא מצוה שי״ל משך זמן, ועוד דבירושלמי סתמא קאמר כל המצות מברך בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה (והוא כס"ד של הבבלי פסחים ז:) ותקיעה וטבילה אין להם משך זמן:

ס"ק נ

וכן בש"ר. ולא כפי׳ ר׳ אליהו שהביאו התוס׳ מנחות (ל"ה ד"ה משעת) חולין (ט׳ ד״ה ואינך) עירובין (צ״ד ד"ה) כמ״ש באר״י סי׳ כ"ז סק״ב:

ס"ק נא

היינו. ב"ח ולבוש מג"א וא"ה, וכן מוכיח בע"ה ובשל"ה מן הש״ע, וכ"מ מדברי רי״ו בס׳ היראה, וכ"נ מדברי התוס׳ מנחות (שם) שמפרש קשירה ההידוק שמהדקו ומצמצמו בראשו ועי' בשו״ת בית יעקב (סי׳ פ״ה) ומכאן תשובה מוצאת למה שנסתפק בהלק״ט (ח״ב סי׳ מ״ב) אם סח לאחר שהניח התפילין על ראשו קודם שהדק אותם אם אמרינן בזה קלוטה כמי שהונחה דמיא ולמ״ש מבואר דכל שלא הידק לא נגמר מצותם וכן בעקרי דינים בשם תפלה לדוד:

סעיף ט

ס"ק נא

אסור. מנחות (דף ל"ו) סוטה (מ"ד) סח בין תל"ת עבירה הוא בידו וחוזר עלי׳ מערכי המלחמה ורש״י פי׳ בלא ברך והתוס' השיגו עליו דגם בברך גורם ברכה שא״צ ועי׳ מ"ש באר״י (סק״ב) לשטת רש"י, וי״ל דגם רש״י מודה שיש איסור גם בברך רק דאין האיסור גדול כ״כ שיחזור עלי׳ מעורכי המלחמה כמו שנמצא חילוק כזה בתנחומא (פ׳ בא) הביאו הרא״ש לענין ענה קדיש וקדושה דיש איסור ואין חוזר מעורכי המלחמה, וש"ר בשיורי כנה״ג שפי׳ כן דעת רש"י:

ס"ק נב

ואפי׳. כ״כ הרמב״ם, והפוסקים לא הזכירו דבר זה, ולכאורה י״ל שהרמב״ם לשטתו (מה׳ ק"ש) דמפרש מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו אבל אביו או רבו הוא בכלל מפני הכבוד ובאמצע הפרק אינו מפסיק, ולדידי' גם בין תש"י לתש"ר דינו כמו באמצע הפרק של ק״ש ואינו מפסיק, אבל לדידן דפסקינן (בסי׳ ס"ו סע״א) דמפני אביו או רבו הוא בכלל מפני היראה ומפסיק אפי' באמצע הפרק ממילא גם בין תל״ת מפסיק, אולם ז״א (א) דהא להרמב"ם רק לשאול אסור אבל להשיב מותר לרבו באמצע הפרק וכאן אוסר גם להשיב הרי דלדידי׳ בין תל״ת חמיר מק"ש וה"ה לדידן, ועוד הא שם (סע"ג) פסקינן דמפסיק לקדיש ולקדושה וכאן פסק (בסע"י) דאינו מפסיק הרי דכאן חמיר מק"ש וממילא דברי הרמב"ם נכונים להלכה:

ס"ק נג

ויש ליזהר. הלק"ט (ח"א סי׳ נ״ז):

ס"ק נד

אלא. ב״י בשם ת״ה (סי׳ ק״ז) ודבריו מוכרחים לשטת הרז״ה דמה שסח בין תל"ת עבירה הוא בידו אינו משום הברכה כלל, וכמו שהבאתי באר"י (סק״ב) וכדבריו מבואר בתקוני זהר בהקדמה (דף ח׳) בגין דא בקשורא דתרווייהו מאן דשח שיחה בטילה דאיהו שיחת חולין עבירה הוא בידו דעביד פרודא בין וא״ו ה״א עמודא דאמצעיתא ושכינתו, וכן הוא בזהר פ׳ וישלח (דף קס״ח ע״ב) ויגש (ר״ה ע"ב) פקודי דף ר״ל ע״ב ובכ״מ, וי״ל שגם ר"ת וסייעתו מודים שיש איסור להפסיק גם זולת הברכה רק שאין חוזר מעורכי המלחמה, ויש ראי' לזה ממה שמק׳ במנחות (דף ל"ו) סח הן לא סח לא והאר״י וכו׳ וקשה הא לפי הה"א שלא ידע שיש חילוק בין סח ללא סח הי״ל להקשות עמ"ש בברייתא סח בין תל״ת עבירה הוא בידו אמאי כיון שלא ידע שצריך לברך שנית וגורם ברכה שא״צ, וע״כ שידע שיש עברה מטעם דבעי׳ הוי' אחת לשניהם וכן בלבוש ובא"ר דאסור להפסיק מטעם והיו:

ס"ק נה

או. שו"ת פנים מאירות (ח"א סי׳ נ"ט):

ס"ק נו

דברי עצמו. ט"ס דכ״כ התוס׳ מנחות (דף ל"ו):

ס"ק נז

וימשמש. כ״כ הר״ן ופי׳ במג״א שהוא לחוש לדעת רש"י דאצל"ב שתי ברכות ולפי דעתו יסבור הר"ן דע״י שממשמש בכוונה נתחייב בברכה שנית והוא כדעת הש״ע לקמן (סעיף י"ב), וממילא לדידן דפסקינן כהרמ״א א"צ למשמש דהא ס"ל שאין לברך אם מזיזם ממקומם, ולדעתי דעת הר"ן מבואר כמ״ש (פ׳ בתרא דר״ה) ששם מביא דעת הרז״ה שמה שסח בין תל״ת צריך לברך הוא משום דבעי הוי׳ אחת לשניהם ולזה אסור להפסיק בין תש״י לתש״ר. ולכן צריך למשמש בש"י ולהזיזו ממקומו דזה נחשב כמניח ש"י מחדש וכבר בארתי באר"י (סק״ג) שזה נוהג גם להרמ״א דכיון שאנו מצריכים אותו למשמש עיי״ש באורך:

ס"ק נח

ואם ברך. להמג״א שהבאתי (בס״ק הקודם) בה״ג לא ימשמש כיון שכבר ברך ואם ימשמש יצטרך לברך שנית לדעת הש"ע סעיף י״ב אבל למ"ש שטעם המשמוש הוא כדי לחוש לשטת הרז"ה שצריך הוי׳ אחת לשניהם, וכמו שהבאתי סמוכים לדעה זו (בס"ק נ״ד) גם בה״ג צריך למשמש ואף למ״ש דבגוונא שאנו מצריכים אותו למשמש דינו כנשמטו שלא בכוונה שצל"ב י"ל כיון שברך תוך כ"ד מועיל גם ע"מ שיזיז וצ״ע קצת:

ס"ק נט

והשומע. ז״ל הע״ת השומע ברכה מחברו אסור להפסיק להת״ה הנ"ל (ר״ל שכתב דבעי׳ הוי׳ אחת לשתיהם כנ"ל ס״ק נ"ד) אבל תוס׳ ורי״ו כתבו משום ברכה שא״צ עכ״ד. והא"ר השיגו דהמפסיק בברכת חברו הוה כמפסיק בברכת עצמו. ולא הבין כוונתו (גם דהע״ת) [לוח התיקון: דגם הע"ת] מודה דצל״ב שנית רק חוקר אם עשה עבירה במה שהפסיק וע״ז כתב שלדעת התוס׳ ור״יו שהוא משום ברכה שא"צ אין איסור להפסיק דהא יותר טוב אם מברך בעצמו ממה שיוצא בברכת חברו ומ"מ כבר כתבתי (בס״ק נ"ד) שלכ״ע יש איסור להפסיק אפי׳ בזולת הברכה, וכ"כ הע"ת במסקנתו:

ס"ק ס

אע״פ. ולא דמי למ״ש בס׳ קס״ו סע״ו בהג"ה סעיף ו׳ עיי״ש דשם אין מחויבים לאכול המוציא (א״א) וגם שם חלקו ע״ז הט"ז והמג"א ועי׳ בא"ר שם:

ס"ק סא

וגם. כנ"ל (ס״ק (נ"ג) [לוח התיקון: נ"ד] וס״ק נ"ט):

ס"ק סב

ואם. עי׳ בע"ת בשם ברכת אברהם דהוה הפסק וכבר בארתי פרטים אלה (בסי׳ ח׳) לגבי טלית וה״ה כאן וכן בא"ר רשם לס׳ ח׳ וס׳ קע״ח:

ס"ק סג

ואם כרך. דלא כהלק"ט (ח״ב סי׳ קי״ט) שכתב דיברך שתים דהברכות אין מעכבות. ואינו נכון דהא אם לבש ט"ק ולא ברך ואח"כ לבש ט״ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ״ש בש״ע (סי' ח׳ סעי' י׳) וה״ה בזה חוזרת ברכת להניח גם אש"י הקודמת:

סעיף י

ס"ק סד

אם סח. מרדכי בשם ר״ת כמו גביל לתורא ברכות (דף מ׳):

ס"ק סה

אפי׳. פשוט משם:

ס"ק סו

אבל. כמ״ש ס׳ קס״ז סע״ו (מג"א) וכ"כ בא"ר דהירא דבר ה׳ לא יפסיק:

ס"ק סז

אם לא. כמ״ש במג״א (סי׳ תקצ״ב) בשם הכלבו ועמ"ש לעיל סי׳ ח׳:

ס"ק סח

לא יפסיק. דלא כמרדכי בשם ר״ת שמתיר להפסיק. וכן לדעת האגור בשם הרשב״א דס״ל שמיעה הוה הפסק, וכ״כ רי"ו ועי' בשו"ת מהרי״ל (סי׳ קמ״ז) כתב דנהגינין כהרא״ש:

ס"ק סט

אלא. ודלא כהרא"ש שאוסר גם לשתוק שהוא לשטתו דבפ׳ מי שמתו הביא מחלוקת רש"י ור״ת בפרק לולב הגזול (דף ל״ח) בשומע קדיש וקדושה באמצע תפלתו דרש״י ס״ל שומע ושותק ולא הוה הפסק ור"ת ור״י ס״ל דהוה הפסק ולא הכריע ביניהם, אבל אנן פסקינן (בס' ק״ד) דשומע ושתק ה״ה כאן ישמע כמ"ש בסוכה ברכות (דף מ"ה): שמע ולא ענה [לוח התיקון: יצא.] וגם להרז״ה דבעי הוי׳ אחת לשניהם י״ל כמו דשמיעה אינו הפסק לענין הברכה כן אינו הפסק לענין זה דלא כפ״מ בא״א:

ס"ק ע

נראה. הנה הט״ז פוסק כמרדכי בשם ר״ת דלא הוה הפסק, אולם נראה שאין ראיה מר"ת שהוא לשטתו בסוכה (דף ל״ח) דגם שמיעה הוה הפסק (כמ"ש ס"ק הקודם) אבל לדידן (בס׳ ק״ד) דשומע לא הוה כעונה לענין הפסק והוה כעונה לענין לצאת א״כ אינו מוכרח להפסיק אחר שיכול לצאת בשמיעה וממילא הוה הפסק, וכן הרשב״א שמתיר להפסיק כמ״ש האגור משמו הוא לשטתו בתשובה שהביא הב"י דס"ל שמיעה הוה הפסק אבל לדידן למה יפסיק בחנם וכ"כ הב״י וכ״פ לבוש ונ"ץ ומג״א וא״ר וא"ז דהוה הפסק. וכ״ה בתנחומא (פ׳ בא) מ״מ נראה דאם עבר וענה כיון שעכ״פ יש ספק שמא כר"ת דלא הוה הפסק ממילא אם הוא במקומות שמברכון על התפילין ב' ברכות יש ס״ס שמא הלכה כרש״י דאלל"ב על התפילין אלא ברכה אחת ואת"ל דהלכה כר״ת לברך ב׳ ברכות שמא גם בהא הלכה כר"ת דלא הוה הפסק אבל אם הוא במקומות שנוהגים כהש"ע שלא לברך אלא ברכה א׳ יש ס"ס להפך שמא הלכה כרמ"א שמברך על התפילין ב׳ ברכות ואת״ל דהלכה כהש״ע שמא הלכה כהסוברים דקדיש וקדושה לא הוה הפסק וספק כזה בברכות ודאי להקל:

ס"ק עא

אבל. כ״כ בשו"ת פנים מאירות (ח״א סי׳ נ״ט ועיי״ש בחלק א"ח ס״י) דיש לסמוך בזה על סברת ר״ת. וכ״נ דהא בזה נהי דשומע כעונה לענין הברכה גם כשאינו עונה אמן כמו שכתבתי לקמן (סימן רי״ג וסימן רי"ט) מ״מ הא מחיוב שמוטל עליו לענות אמן לא נפטר ע"י שמיעה לבד ויש לסמוך בזה על הט״ז שפוסק כר"ת. ובשו״ת דברי שמואל (סי׳ קמ״ב) כתב שאין להפסיק לענות אמן על ברכת תפילין שברך אחד לעצמו ואם הפסיק אצל״ב ולדעתי יש להקל בזה:

ס"ק עב

ואם. מג"א ודלא כא״ר דלמאי ניחוש אי משום דבעי הוי' אחת הא יכול למשמש כמ״ש הרז״ה וכ״כ בשו״ת פ"מ (ח"א סי׳ נ״ח) ובשו״ת דרכי נועם (חא"ח סי׳ יו״ד) וכ"כ הבכ"ש בסוטה (דף מ״ד ע"ב):

סעיף יא

ס"ק עג

אחר. טור ואגור ורא״ש בתשובה ור׳ ירוחם בשם המ״פ ובשו״ת בנימין זאב (סי׳ קפ״ט):

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה