אור ברסלב

המאיר לארץ על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן א

חלק א

סעיף א

ס"ק א

כארי. כ"ה בטור, על וגבור כארי לעשות (אבות פ"ה מ״כ) ול' הפסוק (ש"ב א׳) מנשרים קלו מאריות גברו ובקרא (במדבר כ״ג) הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (וברכות די"ב ע״ב) דאית בי' שכיבה וקימה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (כ"ה לגי׳ מהרש״א שס) [וכ"ה בזוהר שם דרי"א] ולגי׳ שלפנינו דאי' בי' שכיבה וקימה כארי מי יקימנו. וכ"ה במד״ר ותנחומא פ׳ בלק, הובא ברש״י בפי׳ התורה (שם) עומדים משינתם עומדים כאריות. ועי׳ בהלק״ט ח״ב ס"ג.

ס"ק ב

עד. בטור ובלבוש כתבו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. והוא ל' פסיקתא רבתי (פי״ז) וירושלמי (פ״ק דברכו') [ומדר׳ איכ"ר] ועי׳ בט״ז סק"ב.

ס"ק ג

ומי. טור.

ס"ק ד

זמן. כמו שיבואר לקמן (ס׳ צ׳ סע״ט). ובאבות דר"נ (פכ"א) שעז"א שינה של שחרית מוציאין את האדם מן העולם, ועי' ערוך (ערך אסתמא) מ"ש בשם רב האי גאון, ועמ״ש בארץ יהודא (סק״א).

ס"ק ה

וע"פ הסוד. של"ה ור״ח כ' לחבר אהבת דודים מדת יום ומדת לילה, הביאו מג״א (סק״א).

ס"ק ו

הן. מברכות (דף ג׳ ע״ב) וסנהדרין (דף טז) בדוד ע״ה שהי׳ עוסק בתורה עד שעלה ע״ה. כיון שעלה ע"ה נכנסו חכמי ישראל אצלו ומשמע שהי׳ דבר זה תדירי ואיך חבר יום ולילה. משמע שדי אם לומד עד אחר עלות השחר. ועי׳ בתוס׳ (שם דף ל"א). ולקמן (ס׳ צ״ג) העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה. ואין ראיה דהא עסק בצרכי ציבור, ומדברי הזוהר משמע שיש לעסוק בתורה עד הנץ החמה שמגיע זמן תפלה. ועי׳ ברכות (ד״ה ע״ב) על תפלתי סמוך למטתי לפרש״י ולקמן (ס׳ פ״ד סע"ו) וברכו׳ (ל') בחסידים הראשונים ולקמן (ס׳ צ״ג סע״א), והכל לפי מה שהוא אדם.

ס"ק ח

ההולכים. בדקדוק כ׳ הרמ״א כן, כי לא כל אדם יעצים עוז לשום מחשבתו בה' לטוטפת בין עיניו תמיד רק צדיקים ההולכים לפני אלהים תמיד. הדבקים באלהים חיים, ומצאתי קונטרס מהרמב״ם אשר קראו רש"ט בשם פרקי הנהגת המתבודד, ושם כ' כל הדברים האלה באורך, צוף דבש אמרי נועם, ובאר כן בהדיא, ועז"א בסנהדרין (דף כ"א ע"ב) ואידך האי שויתי מאי עביד ביה. מבעיא ליה לכדרב אחא בר ביזנא בשם ר״ש חסידא דאמר המתפלל יראה כאלו שכינה כנגדו וכן במדרש (ש"ט) וירושלמי דברכות רב אמר צ״ל אתה. ע״ד דרב. שויתי ה' לנגדי תמיד. כי שאר בני אדם אשר לא השיגו זאת עכ"פ צריכים לזהר שבעת תפלתם. ישימו פחד ה' לנגד עינם, כמ"ש (ברכות דף כ"ח ע"ב) דעו לפני מי אתם מתפללים ועי׳ מ״ש בארץ יהודה (סק"ב).

ס"ק ט

במושב. עי' באר״י (סק״ב) ועי' סוכה (כ"ח), יומא (י"ט ע״ב) מגילה (י"ח) רמב״ם (פ"ה מהל' דעות ה"ד) רמ"א ביור״ד (סי׳ רמ"ו סכ"ה) ובפי׳ המשניות להרמב"ם אבות (פ״א מי"ז) ושם (פ"ג מ"ג פ״ו מ״ו).

ס"ק י

כמ״ש. עי' בזוהר (דף ס״ח ע״א), מדרש במדבר רבה (פ"ט) ותקוני זוהר (דף קמ״א).

ס"ק יא

מיד. נדרים (דף כ') זו הבושה, ובש״ע (לקמן סי׳ ר"מ סע״ד) ובתקוני זוהר (דף קל"ד) אנפין סומקין בבושת דאית לון כסופא מן שמיא אינון יראי חטא, ושם (דף ו') באורך, ובר״ח (שער היראה פ״ג).

ס"ק יב

ולא. טור על הוי עז כנמר.

ס"ק יג

ובלבד. ב"י ומג"א (סק״ב).

ס"ק יד

וגם. ב״ח ודרישה בשם רש״ל.

ס"ק טו

פי'. הפ״מ פירש שר״ל שיהי׳ צנוע בדרכיו כמ״ש בסוכה (מ"ט) מכות (כ"ד) על פ׳ והצנע לכת, והלבוש כתב גם בהצנע לכת שלא יתקוטט עם המלעיגים, וכל אלה הדברים דחוקים והמעיין במ״נ שם, שמשם מקור הדברים וכן בקונטרס פרקי הנהגת המתבודד הנ"ל יראה שמ״ש גם בהצנע לכת מוסב למטה וכמ״ש בלב הארץ.

ס"ק טז

אחר. כ"כ הל"ח (פרק הרואה) והמג"א (סק״ג) שלא יעמוד תיכף משינתו, משום דאיתא בגיטין (דף ע') ה״ד קרובים אל המיתה יותר מאל החיים, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד מיד וכו', והוא ע"פ דברי תוס׳ שם דלא בעי חמשה דוקא מדלא תני כסדרן וכן ברמב"ם (פ"ד מהל׳ דעות הי"ח) הביאו על הקזת דם בלבד ושם (בה״ג) על אכילה בלבד. ושם (בהי"ט) ובש״ע לקמן (סי׳ ר״מ) על שימש מטתו בלבד, והפ״מ בא״א הקשה ע״ז דלמא לעולם דבעינן חמשה דוקא והא דלא תני כסדרן, משום דלא בעינן שיהי' כסדרן ואשתמיטתי׳ שבשבת (דף קכ"ט), הקשה מבריית' זו על הקזת דם בלבד, [ועי׳ בל"ח פ' הרואה (ס"ק ס״ט) ולא יעמו׳ פתאום דאמר מר (סוף פ׳ מפנין) ה׳ דברים קרובים אל המיתה, והוא לכאורה ט״ס דליתי׳ בפ׳ מפנין רק בפ׳ מי שאחזו, ולפמ"ש עיקר מפ׳ מפנין]

ס"ק יז

וילבש. ע״ת בשם הזוהר עי״ש (ח״א דף רי״ג ודף רע"ב) וברכ"י בשם מהר"א אזולאי בהגהות על הזוהר כ"י.

ס"ק יח

ויטול. עי׳ לקמן (ס״ד).

ס"ק יט

ויעמוד. כתב בסדה״י בהקיצו משנתו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתיך. וכתב דא״צ לזה נט״י כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כינוי, ואע״ג דמברך אח״כ אלהי נשמה, עי׳ דוגמא לזה (שבת דף ק"נ) אמרינן בין קדש לחול ואפכינין סלתין, פרש״י בלא שם ומלכות. ואח״כ מבדילין כדין. ועי׳ ר״נ (פ׳ ערבי פסחים) גבי ולא יוסיף על שבע, וכ' בזו״ח במדרש הנעלם בהקיצו משנתו יאמר יה״ר שיהי' לבי נכון ומסור בידי שלא אשכחך, ומה שיל״ד קצת בתפלה זו בארתי בהל׳ תפלה דלא ק״מ. ועי׳ בשו״ת מעיל צדקה (ס״ז).

ס"ק כ

והמקובלים. באה"ט בשם האר״י ז"ל והוא בליקוטי תורה (פ׳ בא) וביאור הדבר, כי יראה ואהבה הם יחוד שתי ראשונות ריעין דלא מתפרשים לעלמין וצריך לקשר דחילו, ברחימו, כמ״ש (בס׳ יצירה) הבן בחכמה וחכם בבינה, ובתנא דבי אליהו רבה (פ״א) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, וברכות (ל׳ ע"ב) יומא (ד׳ ע״ב) וגילו ברעדה וכו', ועיקר שם העצם מורה על אהבת חסד, והניקוד מורה גבורה (גי׳ יראה), (ועי׳) [וע"י] צירוף ניקוד יִרְאָה (חש"ק) שעול׳ מ"ו אל השם שעולה כ"ו, עולה כמנין חסד, ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ומבואר בזוה״ק בכ"מ דיראה קודמת לאהבה, ומגו דחילו נפיק רחימו, שמאלו תחת לראשי, ואח״כ וימינו תחבקני ועז״א ומפני שמי נחת הוא, קודם התיחד הניקוד עם השם, כי אח״כ מקושר באהבה ועז״א (ברכות י״ב) הזוקף זוקף בשם, ואכ"מ לבאר יותר המ"י:

סעיף ב

ס"ק כא

יכוין. כ״כ הרא״ש, אבל הרי״ף לא הביא בפסקיו הנך מימרות דג' משמרות הוה הלילה, ולכאורה י״ל בזה דהרא"ש לשיטתו שגורס בגמ' דאיכא משמרות ברקיע כי היכא דאיכא בארעא, וא״כ עיקר מה שבא לאשמיענו הוא שיש משמרות ברקיע וקשה לו אמאי תני דבר זה במתניתין וע״כ שנ"מ לענין ע"ר אבל הרי״ף יגרוס כגי' רש"י, דאיכ' משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא, ויש היכר לכל אדם לענין ק"ש בסוף המשמר הראשון ע״י הסימן של חמור נוער, וממילא שוב לא מוכח שאז הוא עת רצון ולזה השמיטם. מ״מ הא גם הרשב״א בשם רב האי כתב ג״כ שיש לנו נ"מ בידיעת המשמרות להפיל אז תחנונים, ומקרא מלא הוא קומי רוני בלילה לראש אשמורת, הכי קי"ל ומשמע שעיקר הע״ר הוא להתפלל אז על החורבן וזה דוקא אחר חורבן הבית כי רב בעצמו שאומר ברכות (דף ג') על כל משמר הקב"ה שואג כארי, אומר בחגיגה (פרק אין דורשין) מיום שחרב ביהמ״ק נתמעטו כנפי החיות ומפרש אותן שאומרים בהם שירה והקב״ה שואג על העדר השיר ומיעוט כח פמליא של מעלה כביכול, ובזה נכון מה שדוד המלך ע״ה לא הקדים רק בחצות.

ס"ק כב

בשליש. כר' נתן (ברכות ג׳ ע"ב) דסובר שלש משמורת הוה הלילה, ואע"ג דרבי חולק וסובר ארבע משמורת הוה הלילה כבר כתב הר' ירוחם (ה' יבום וחליצה ח״ג נתיב כ"ה) בשם הרמ"ה רבי ור' נתן הלכה כר' נתן. משום דרבי׳ דרבי היה ורביה דאבוה, (מ״ש ורביה דאבוה ט"ס. דהא מבואר בהוריות (דף י״ג) דר׳ נתן היה בזמן רשב"ג אביו של רבי, רשב"ג נשיא ור' נתן אב"ד. וצ"ל חבריה דאבוה) ואף לדעת התוס' (ב"מ דף נ"ד ע״ב) והרא״ש (פרק האומר סי' י"א) ורי״ף והרז״ה שם. שר׳ נתן הי' חברו. י״ל הא גם ר״א סובר (בדף ג׳ ע״א) שג' משמורת הוה הלילה ואין הלכה כר' מחבריו (עירובין דף מ"ו). וכן ס"ל לרב שם.

ס"ק כג

ולבסוף. הוא עולה כאיבע״א (שם ע״ב) דסוף משמרות קא חשיב ולא כתי׳ ראשון דחשיב סוף משמורה ראשונ' ותחלת משמור׳ אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואע"ג דברוב המקומות פסקי' כל"ק ונראה שגם לתירוץ ראשון ס״ל דאין אמצעית דאמצעיתא עת רצון. דבקרא כתיב קומי רוני לראש אשמורת וכן משמע מדברי הרשב"א שכתב בשם רב האי, שיש נ״מ בידיעת המשמורת להפיל אז תחנונים, ואחר כך כתב דמה שנותן סימן לאמצעית דאמצעיתא הוא נ"מ לענין אכילת קדשים שהוא עד חצות, וקשה למה לא אמר ג״כ משום ע"ר, וע״כ שאין ע"ר רק בראש אשמורת או בסוף משמר א׳ שהוא תחלת משמר ב' ולזה שפיר פסק כל״ב דאין חילוק ביניהם רק לענין סוף משמורה אחרונה, ואפשר דגם ל״ק מודה בזה, אלא דא״צ סימן משום דיממא הוא: והבכ"ש כתב טעם הטור, והשו"ע, שהי' להם הוכחה (שבעיקר) [ארצות החיים זולצבאך: שהעיקר] כאיבע"א, ממעשה דר"י (ברכות שם) שנכנס לחורבה להתפלל ושמע ב"ק מנהמת כיונה. וע״כ נכנס בזמן תפלת שחרית ואיך שמע אז ב"ק וע״כ שסוף לילה הוא עת רצון, ונכנס בסיום הלילה והתחלת היום עכ"ד, וזה אינו ראיה, דהא אומר שם לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום שלש פעמים אומרת כך, וי"ל עפ״י מ״ש בתוספתא וירושלמי (פ"ק דברכות) שיש אשמורת גם ביום, וגם הא רב אומר על כל משמר הקב״ה שואג כארי ור״י שמע ב"ק כיונה ובל״ז הא בעין יעקב וברוקח גרסי במעשה דר"י פעם א׳ נכנסתי להתפלל, תפילת המנחה.

ס"ק כד

ולבסוף. אע"ג שבגמ' אומר ע"ז נ״מ למקרי ק״ש, ומשמע שאין ע״ר בסוף המשמר עפ״י דברי תוס׳ שם יש לישב ובחידושי כתבתי עוד בזה.

ס"ק כה

ודעת הזוהר. ויקהל (ע׳ שמ״ב) והוא כפי׳ השב יעקב בתשובה (ס״א) ולא כפי׳ המג"א והשע״צ, וכמו שהארכתי בזה בראיות ברורות בארץ יהודא (סק"ג) והעליתי להלכה כדעת הזהר והראיתי שהש״ס אינו חולק עם הזהר בזה, ולא כא״ר ושו״ת שב יעקב שדחו דברי הזוהר מחמת דברי הש״ס.

סעיף ג

ס"ק כו

שיהי׳. עי' לקמן ס׳ (תק״ס).

ס"ק כז

והמקובלי׳. בזהר ח״א (דף מ״ב ע״ב ודף צ"ב ע״ב, קנ"ו ע״א, ר"ז ע"ב ר״ל ע"ב, רמ״ב ע"ב) חלק ב׳ (דף מ״ו ע״ב, קע"ב ע״ב) חלק ג׳ (דף י״ב ע״ב, כ"ב ע״ב, צ״ג ע״א, ר״ס) ותקוני זהר ורעיא מהימנא ומדרש הנעלם במקומות אין חקר. ובר"ח ושל"ה וספר דעת חכמה ויתר ספרי מוסר.

ס"ק כח

כי רבה היא. בס׳ מו"ק תמה ע״ז א״א דחצות ע״ר הוא אמאי לא הזכירוה בש"ס ושכח כי ביבמות (דף ע״ב) מבואר שחצות ע"ר. ומ״ש להביא ראיה שדברי הזהר לא נאמרו רק לת״ח ובא״י, ממ״ש במד׳ (רות) חצות לילה אקום חייב אני לקום בחצות להודות על נסים שעשית עם זקיני וזקנתי דכתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת ע״כ, וזה לא שייך רק גבי דוד עכ"ד, תמה על עצמך, היעלה על הדעת שכל קימת דוד בחצות, היה מפני שאירע מעשה דבועז ורות בחצות, והרי זה רק דרשה בעלמא, מיתור לשון משפטי צדקך, (כי בענין זה פלס ומאזני משפט לה׳, מאזני צדק ומאזני מרמה במרמה כתרגומו בחכמ״תא, להוציא העשוקים מיד עושקיהם כח, בטקלא דעשקית נשמתן, כמ"ש, האר״י ז"ל בס׳ הגלגולים, בפסוק, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו), אבל איך לא שם על לב, כי המד׳ הזה כבשים ללבושו, ומתאחד עם מ״ש בתקוני זוהר והנה אשה שוכבת מרגלותיו, דא כנסת ישראל האשה הידועה עקר״ת הבי״ת היורדות בחצות הלילה לברי״ה ותשכב לרגליו, והאר״ץ הדום רגליו, ורו"ת דבקה לעפר נפשה בהגיע תו"ר אסת״ר כשושנה בין החוח״ים. עד כי טו"ב בבקר יגאלנה, ח״י ד׳ הוא יוציאנה, ואם לא יחפוץ לגאלה, בשמי״ם משפט״ה בו ע״ז ותשועה, ותושע לו ימינו ימין ה׳ רוממה ד' איש מלחמה, וזה כל פרי קימת חצות, להודות על חיבור משפ"ט וצד"ק ולהקים מעפר הבת ירוש״לים, לבנות את הצלע המשכן בירכתים, רחל מבכה על בניה, ושבה אל בית אשה כנעוריה וכבוד ה' יאספוה ומ"ש דלא ידעינין זמן עת רצון האמתי, בשמים, כבר השבתי ע״ז (באר״י סק"ג) באורך. כי גם העת רצון סובב מעל לפי מקומו בשפל. ומתעורר בכ"מ לפי מקומו באשר הוא שם, בשפל ובמעל, כמו שהוא לענין שבת ויו״ט, ולענין תפלה, ועי׳ במקומות אשר ציינתי בס״ק הקודם כי לכל אדם ובכל מקום, דבריהם אמורים.

ס"ק כט

וכבר. וכתב ברכ"י בשם מהר״א אזולאי בהגהותיו על סדה״י כ"י, שאחר התיקון יאמר אני מאמין באמונה שלימה בנחמת ציון, אלהינו ברחמיו ינחמינו, ויחדש עלינו מלכותו מהרה אמן:

ס"ק ל

זמן חצות. כ"ה בארך, באר"י סק"ג. בכמה ראיות מהש"ס ומחכמת התכונה ולא כדברי מג"א. אשר נמשך אחר דעת השע״צ. לפי פרושו בזוהר ויקהל, שחצות הוא תמיד שש שעות אחר התחלת הלילה, (וכוונת המג"א הוא בין בקיץ בין בחורף. ולא כס׳ מעירי שחר, שפי׳ שדברי המג"א לא נאמרו רק בחורף דהא המג"א סמך עצמו על ספר שע"צ ושם מבואר בהדיא בין בקיץ בין בחורף, גם זיל בתר טעמא, ולשון המג"א אטעי׳ (וכן מבואר במג״א עצמו (ס׳ רל"ג) וכן מ״ש בע"ת דבשעות

היום גם הזהר מודה דלא אתחשבן מלליא אינו נראה. וכן הספיקות שעשה הפ״מ כאן אין נראה והעיקר כמו שפרשתי). אלא פי׳ דברי הזהר כמו שפי׳ בשו״ת שב יעקב סי׳ א', וכתב הברכ״י שראה בס׳ אור החמה כ״י מבעל חס״ל, פי׳ ג"כ בשם הר״מ קורדווארו, (אלא שמ״ש שם להכריח הדבר, משום דזמן חצות למטה הוא בעת שהוא למעלה בג"ע הארץ, שהוא תחת קו משוה היום. ששם יום ולילה שוים תמיד, לא הבינותי דבריו. דהא הג"ע הוא תחת מזרח המשוה וא״כ נאמר שהדרים במערב המשוה יהיה להם זמן חצות בחצי היום, שאז הוא חצות לילה לבני המזרח. וזה מבואר הביטול, אך העיקר שתלוי לפי זמן חצות שבשמים), וממילא גם דעת הזוהר שחצות הוא באמצע הלילה ממש וכן הסכים השב יעקב, ובכ״ש בשם לקוטי האור והסכים כן, והוכיח כן מן הר"ח וכ״ד מו״ק ובס׳ לחם מן השמים, ומהר״ש שערבי ובעל חסדי דוד, [ושלמי ציבור (דף י"ז ע״א) בשם ר׳ שלום שערבי, וכ"כ יוסף אומץ], וכן עיקר.

ס"ק לא

והעת. כ״כ בזו״ח שה"ש ועי׳ במקדש מלך (ח״ב דף קצה ע"ב) הביא שכן דעת הרמ״ל, אך רב צמח גריס ובשרותא דתרי שעתא, ולדעתו י״ל התיקון אחר חצות, ואח״כ (בדף קצ"ו) מביא הוכחה לדברי הרמ״ל.

ס"ק לב

ולבסוף. מג"א בשם הריקנטי: ועי׳ ברכ"י, וכתב האריז״ל דמי שאינו יכול להמתין עד הבוקר יכול לחזור לישן אחר שעשה התיקון, נראה ראי' לזה ממ״ש ברכות (דף י״ד ע״ב) רב מקדים ומשי ידי' ומברך ומתני וכו', וכי תימא בדלא מטי זמן ק"ש, משמע דלא הקדים בחצות וי"ל כיון שאומר בסוכה (דף כ״ו) שינתא דרב כדדוד שלא הי׳ ישן שיתין נשמין, י״ל שלא הי' ישן עד אחר חצות ואח"כ שכב לישן וע״ז ברך בה״ת בבקר ומוכח דמותר לישן אח״כ.

ס"ק לג

וי״א. א״ז וא"ר בשם ד"ח.

ס"ק לד

יאמר. שם כתב ואם הוא קרוב להנה״ח יאמר הקינות אח"כ שומרים לבוקר וידלג הקינות, נראה פירושו. מ"ש תחלה יאמר הקינות היינו המזמורים לבד, אבל הקינות ידלג, ועי׳ באה״ט לא נחית לזה ועי׳ ר״מז (בדף ז) כתב שיש מציאות לתיקון גם אחר חצות, ושם (בדף יוד) כתב שאין מציאות לזה, וצ״ע.

ס"ק לה

וכן. כ״כ באגרת הרמ"ז, סט״ו, וט״ז.

ס"ק לו

וכ׳. כ״כ א״ז בשם לבנת הספיר, וכן מבואר במד׳ גבי משה רבינו ע״ה כשלמד הקב"ה עמו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, ובתורה שבע"פ היה יודע שהוא לילה, [וכ"ה בפרקי ר"א (פ׳ מ״ו)] ובזה יובן מ״ש בתד״א רבה (פ"ב) יום ליום יביע אומר זה תנ"ך ולילה ללילה יחוה דעת אילו המשניות, ועי׳ (ביומא דף י״ח ע״ב) שהיו מקרין להכה״ג בליל יוהכ"פ פסוקי תנ"ך: ובשבת (דף י״ב) החזן רואה איך תינוקת קוראין: וכן בפ"ק דקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקר' וכו', לא נצרכא אלא ליומי פרש״י שני ימים מקרא: ואיך ילמד תורה שבכתב בלילה אך למ״ש בס' נגיד ומצוה (דף ח' ודף כ"ו) בשם האר״י ז"ל שבליל ה' יכול לקרות מקרא לפי שהוא מכין לשבת והרחמים מתגברי׳ וכל שכן בליל שבת: ויש לומר ב׳ ימים מקרא יהיה ליל ה' וליל ו׳, וכן בליל יהכ"פ שבת שבתון מלא רצון לה׳.

ס"ק לז

וכן. כתבי האריז״ל.

ס"ק לח

ושיעור. (שם):

ס"ק לט

ואף על פי. מקור חיים למהר״ח הכהן סולת בלולה.

ס"ק מ

האחרונים. ב"ח (סי׳ רל״ח) ומג״א (שם) ובאה"ט (סי׳ זה).

ס"ק מא

ויש אומרים. ע״ש (שם) וכ"ה בתענית (דף ל"א) ובב״ת (דף קכ"א) מחמשה עשר באב ואילך דלא מוסיף יסיף מן העולם, ונראה סמך לזה על פי מה שכתב בעירובין (דף י״ט ע״ב) אמר רנב"י אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בלליא, ופסק כן בשו״ע (סי׳ רל"ח) ולפ"ז נראה דחז״ל שערו שצריך אדם להתבטל לצרכיו בכל יום ג' שעות. כמו שמצינו בחסידים הראשונים שהיו מתפללים תשע שעות עם מה שהיו שוהין קודם ואחר תפלה ושלש שעות היו עוסקין בצרכיהם, וכ״ה במד׳ (איכה) וירושלמי (פ"ק דברכות) כשהי׳ דהע"ה אוכל סעודות עצמו הי׳ אוכל עד תשע שעות וסעודת ת״ח היא בשעה ששית (שבת דף יוד) הרי הי׳ מתבטל ג׳ שעות (ועי׳ בתוס' פסחים דף ק"ז ע״ב ד״ה שהיה) ומסתמא תפסו זה השיעור גבי דוד, משום שכן דרך כל אדם, לבטל ג׳ שעות לצרכיו ולזה מט"ו באב עד ט"ו באייר שהיום קטן מט״ו שעות וכשמתבטל ג׳ שעות ביום לא למד ביום יב"ש, לזה צריך להשלים המותר בלילה.

ס"ק מב

אין למנעם. בשו״ת שבות יעקב (ח״ב ס׳ מ"ד) כתב דלאו שפיר עבדי ואין דבריו מוכרחים. ובאזנינו שמענו ובעינינו ראינו בכמה קהלות פשט המנהג להיפוך (ברכ"י) ועי׳ בשו״ת חו״י (ס׳ קכ"א קכ"ו רכ"ב) ומ״ש להביא ראי׳ מב"ק (פ׳ הכונס) חשיב את, וכו' עי׳ תוס׳ שם ומ״ש דמוסיף על מנין התפלות. זה אינו רק בתפלת י"ח (עי׳ רמב"ם פ״א מה׳ תפלה) [ועיין בשו״ת קרית חנה (סי' ב') האריך בזה ומסיק דאין בזה משום יוהרא].

ס"ק מג

וטוב. הברכ״י האריך מאוד בזה בשו"ת והעלה דטוב יותר שיאמרוהו בבהכ"נ אך אם יש בחורים שמדברים שיחת חולין בבהכנ"ס טוב יותר שיאמרו בחדר הסמוך לבהכנ"ס ואם יש אנשים שהורגלו לומר מעמדות בקול רם יאמרו בלחש שלא יבטלו את בני החבורה בפרט אם יש חכם שדורש להם דברי כבושין טוב יותר שיכוף אזניו לשמוע לקול הדורש, מוכיח חכם על אזן שומעת, זה היוצא מתוך האריכות שלו.

ס"ק מד

וצריך. כמ"ש באבות (פ״ג מ"ה) הניעור בלילה ומפנה לבו וכו' ובזה יל״פ מ״ש ביומא (דף י"ט ע״ב) אף בגבולים הי׳ עושין כן, אלא שהיו חוטאין.

סעיף ד

ס"ק מה

אחד. טור, מנחות (ק"י).

ס"ק מו

מפני. כ"פ המג"א (סק"ו) וכדבריו מוכח בברכות (דף ה' ע״ב ודף י"ז) ועי' בט״ז (סק״ג) ובשו"ת צ״צ (ס״ב) ובבכ"ש ברכות (ה') ובתוי"ט (פ״ב דאבות מט״ז).

ס"ק מז

ובלבד. עי' בירושלמי (פ״ב דברכות) מימי לא אכוונית ותוס׳ בב״ת (קס״ד ע״ב ד״ה ועיון) ורמ"ה שם, ר"ה (ט״ו ע״ב, ד"ה הנ״ל) ברכות (דף ל׳ ע״ב) ותוס׳ (ל״ד ע״ב ד"ה יכוין), ולקמן (ס' ק״א סע"א) מ״מ מבואר דאם אינו מתכוין חטא הוא, כמ״ש בשבת (דף קכ״ז) עיון תפלה: ועי' תוס׳ בב״ת (שם) ובתוס׳ ברכות (ל״ב ע"ב ד״ה כל).

ס"ק מח

טוב. וכ"ה במדרש (פ' ויקרא), על פסוק ונפש כי תקריב, וברבה (קהלת) על פסוק טוב מלא כף נחת, ובמד' (משלי) ע״פ הון מהבל ימעט לענין ת״ת.

ס"ק מט

ומי. כ״כ בא״ר (סק"ו) בשם פסקי תוס', ובל"ח (פרק הרואה אות פ״ד): וכן מוכח מתוס׳ (ברכות דף י׳ ע״ב) שכתבו דתפלה אפי׳ בעונתה אינה עדיפה מעוסק בתורה שלא בזמן תפלה: מכלל דת״ת דוחה תפלה שלא בעונתה אפי׳ לדידן שאנו מפסיקי׳ בין לק"ש בין לתפלה, ועיי״ש בתוס׳, וגם למ״ש (בירושלמי פ"ק דברכות ופ"ק דשבת) דר״י שאומר דאפי׳ לתפלה אנו מפסיקים מת״ת כדעתי׳, דר״י אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כו'. ומשמע לכאורה דאפי' לתפלה שלא בזמנה יש להפסיק מת"ת לר״י, מ״מ הא אנן לא פסקינין כר״י שם (בברכות דף כ״א) דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו רק בספק התפלל לא בודאי התפלל.

סעיף ה

ס"ק נ

העקדה כדי וכו'. לשון הלבוש: וכתב בסה״כ שיש לאמרו קודם פ' הקרבנות, ויש לאמרו אפי' בשבת, (דלא כר״מ נגרין) וכ"כ בעל שתי ידות וסולת בלולה וכנה״ג, ותוכן ענין העקדה, שאברהם איש חסד עקד פחד יצחק, לכלול דין ברחמים, וזה נרמז במ״ש צפונה לפני ה', לכלול צד צפון בדרום וע"ז העיד בתד״א, דכל מי שאומר פסוק זה הקב"ה זוכר עקדת יצחק, וע"ז מועיל גם להכניע היצר, וכ' בש״ע האר״י ז״ל דהאומרו בכוונה שלחה ושב בתשובה מתכפרים עוונותיו, ועי׳ באר"י סק"ה.

ס"ק נא

ופרשת המן. המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ההשתדלות מועיל מאומה, ובמכילתא (פ' המן) הוכיח מזה דכל מי שיש לו מה לאכל היום ואומר מה נאכל למחר, ה״ז מקטני אמנה וכ"ה בסוטה (דף מ"ח ע״ב) ולכאורה הא במנחות (דף ק״ג ע״ב) ומד' מגילת אסתר, והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח חטים לשנה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מע״ש לע"ש, ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר, אך באמת אמרו (בסוף קדושין) ר״מ אומר וכו', אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וא"כ הלוקח חטים לשנה, אם לא יהיה ראוי מצד מעשיו אינו בטוח בפרנסתו, אך ההשתדלות של לריק הוא, והמרבה בהשתדלות לא העדיף, ועז"א דאם אומר מה נאכל למחר ומבקש ע"ז השתדלותו, ה"ז מקטני אמנה, כי לא להועיל יהיה [ובס' הישר לר״ת דכל מי שאומר פ׳ המן שנים מקרא וא' תרגום מובטח שלא יחסר מזונותיו, והראקנטי בס׳ טעמי מצות בשם הזוהר שיאמרה אחר התפלה ועי׳ בס׳ חסידים [סי תשנ״ב]].

ס"ק נב

ועשרת הדברות. (תמיד דף ל״ב) שבמקדש היו אומרים אותן לפני ק״ש.

ס"ק נג

אבל. שו״ת הרשב"א (ח"א ס׳ קפ"ד וח״ג ס׳ רפ"ט) והוציא כן מברכות (דף י"ב) אף בגבולים בקשו לעשות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת האפיקורסים וכ״כ הלבוש, והטור כתב סתם לאומרן, והב״י הק' עליו ואף עפ״כ סתם בשו״ע לאמרם, וראיתי בספר בכ"ש, רצה לישב דגם האידנא ליכא אפיקורסים בינינו וכמ״ש (בפסחים דף נ"ו) אם צ"ל ברוך שם כ״מ בחשאי, שבנהרדעי היו אומרי׳ אותו בחשאי דליכ׳ אפיקורסי׳ ביניהם, דגם האידנא אומרים אותו בחשאי דליכא אפיקורסים בינינו, עכ"ד, ונראה שדבר זה תלוי בשני התרוצים אשר כתבתי לקמן (ס׳ ט' במאיר לארץ), בישוב דברי הב״י, שבס׳ (של״ט) פסק דדבר שנאסר אף שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה, (ובסי' תקכ״ו) פוסק דנתבטלה התקנה, וחלקתי דהיכא שהדבר תלוי בנו, כגון בתיקון כלי שיר גם עתה חיישינן שמא ילמדו כלי שיר, וממילא גם כאן חיישינן שמא יתפקרו, ויש לאסור גם בזה״ז, אך לחילוק ב' שחלקתי דכל היכא שיש מצוה בעשייתו, כגון קבורת המת בי״ט שני, דקבורת מתים מצוה, אם נתבטל הטעם נתבטלה התקנה, ממילא ה"ה בזה שיש מצוה באמירת עשרת הדברות, כיון שנתבטל הטעם, נתבטלה הגזירה, וע"ז כתב הטור לאמרם, אולם באמת כיון שבברכות אומר דבנהרדעי בטלום מפני תרעומת האפיקורסים הרי שבנהרדעי היו אפיקורסים ואיך אומר בפסחים דבנהרדעי ליכא אפיקורסים, צ״ל שהאפיקורסים שבפסחים. הם האומרים שיש פועל טוב ופועל רע ונלמד מענינו, דלזה אין לומר בפניהם דבר בחשאי אחר אחד, אבל אפיקורסים שבברכות הם האומרים שרק עשרת הדברות נתנו למשה בסיני, ואפיקורסים כאלה מצוים עד היום הזה, (ועי' בטור (סי׳ צ"ד) השמיט מ"ש בבב״ת (דף כ״ד) דמורי בה אפיקורסים, משום דאפיקורסים כאלה אין מצוים), וע״כ העיקר כדעת הרמ״א שלא לאומרם בציבור, וגם דעת הטור והש"ע יל"פ כן, דמה שלא חלקו בין יחיד לציבור משום דמיירי ביחיד, וכ״כ הכנה"ג.

ס"ק נד

אבל. עי׳ בזהר ח"א (בהשמטות השייכות לדף ק״ד ע״ב) עי"ש (דף ד׳ ע״ב), אולי ימצאון שם עשרה, אולי ימצא בה מי שעוסק בעשרת הדברות בכל יום, ועי׳ בפרשה משפטים (דף ק״י ע״ב): ובכ"ש כתב, דמצוה לאומרם ביחיד, עפמ״ש רש״י (פ׳ תבוא) היום הזה ה׳ אלהיך מצוך, בכל יום יהיו בעיניך חדשים,

וכבר כתב הר׳ סעדי׳ גאון, שכל התרי"ג מצות נכללו בעשרת הדברות וכן באר בארך הרמב״ן (בפי׳ שה״ש), והראב״ן (בסי׳ מאמר השכל). ובס׳ הכוונת כתב מהרח״ו, הייתי נוהג לומר בכל יום פ׳ המן ועשרת הדברות, ומנעני מורי, ובפרט ביוד הדברות שכבר בטלום מפני תרעומת האפיקורסים ויל״פ שהיה אומרם בציבור, וכ״פ בס׳ מח"ב, ועי׳ במטה יהודא למהר״י עייעיש הקשה איך יאמרם ביחיד, הא כ״מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרים אסור, ולא דמי כלל, ועי׳ בירושלמי (הביאו ב״י ס׳ כ״א) בדין האומר מודים מודים משתקים אותו, חלק בין יחיד לציבור.

ס"ק נה

ואפי׳. כ״כ בע״ת, ויש להביא ראיה לדבריו, ממ"ש במס׳ סופרים, שהי׳ קוראים יוד הדברות בברכה לפניהם ולאחריהם, וממילא דבכה"ג אסרו, ואין להוכיח מזה כדעת הרש״ל [בשו״ת (סס״ד)] הביאו הב״ח והדרישה שמותר לאמרם בציבור קודם ב"ש, דרק בברכה אסור, [וכ״כ מהרל״ח], וז"א דהא השואל בתשובת הרשב״א בלא ברכה שאל ואסר ליה, וכמ״ש בבכ״ש ובע"ת, ועי׳ בשו"ת בית יעקב (ס׳ קכ״ה) ובשו״ת שבות יעקב (ח"ב סי׳ מ״ד).

ס"ק נו

וזקנו. כ״כ בא"ר וא״ז, והטעם כי זכור דכורא והוא מדת יום, ושמור נוקבא והיא מדת לילה, כמ״ש בזהר בכ״מ.

ס"ק נז

ואין. מג״א (סק״ג) בשם ל״ח (ס״ט) וכנה״ג.

ס"ק נח

ופ' עולה. במג״א (סק"ח) הקשה הא בזבחים (דצ״א) מבואר דחטאת קודם לעולה, ותי׳ משום דבזבחים (דף ז') איתא למה חטאת, קודם לעולה. ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו והתוס׳ כתבו עולה דורון הוא, אע"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת, וכו', ואעפי״כ כשכבר קרב חטאת ראשונה א"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה, וא״כ עולה הוה דורון אבל באמירתנו שכתב הטור שא"ל יה״ר אחר חטאת שמא אינו חייב חטאת, אבל עולה חייב בודאי. ע"כ יש להקדים עולה, עכ"ד, מ"ש המג"א דע"ז עולה דורון משום דחטאת כפרה. דבריו תמוהים, דהא בזבחים (שם) באר רבא הטעם דעולה דורון, משום דאם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, ואם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו, עי׳ בב"ת (דף מ"ח ע"א תוס׳ ד״ה יקריב) ורמב״ן ורשב״א בחדושיו (שם) הא דעולה ממשכנים משום דאין מכפר רק מקופיא, וצ״ע דזה היפוך הגמ׳ הנ"ל, ועי׳ ר"ה (דף ו׳ תוס׳ ד"ה יקריב) עולה ממשכנים משום דתשובה כפרה, ועי׳ רש״י שם דף ה׳ (סוף ע"ב ד"ה הרצאה) ובערכין (דכ"א) פי' עול׳ לאו חובה הוא דאינה באה בחיוב רק בנדבת לב, כמ"ש הרמב"ן (פ׳ ויקרא) ועי׳ ב"ק (דף מ'), ונראה בזה דאע״ג דמבואר בנזיר (דף י"ח) ועיי"ש (דף כ״ד תוס׳ ד"ה והעלה) חולין (ה׳ ע"ב) והמפ׳ למעילה (דף י״א ד"ה דמי עולה), דעולה דורון היא, ובפסחים (דף ע"ז) עולה חמירא משלמים שכן כליל, ולא אמר משום שמכפרת אעשה, [ובזבחים דף ה׳ עולה שאינו מכפרת וכן שם (דף יוד ע"ב דף י"א ודף י"ב ע״ב) ובכ״מ], מ"מ מבואר בכמה מקומות דעולה מכפרת על עשה ולאו הניתק לעשה כמ"ש הרמב״ם (פ"ג מה׳ מעה"ק הי"ד) כר״ע (בתוספתא דמנחות) הובא ביומא (דף ל״ו ובתו״כ (פ׳ ויקרא), וכן בירושלמי (פ"ק דשבועות ופרק בתרא דיומא) האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת לו. והרמב"ם (פ״א מה׳ מעילה ה"י) פסק צמר הנתלש מן העולה ה״ז ספק, וזה משום ספיקא של הגמ׳, בבכורות (דף כ"ו ע"ב), או דלמא כיון דעולה מכפר אעשה לא משהי לה, וכו׳ [וכן בפסחים (דף ע"ד) ברש"י בד"ה שאר קרבנות צבור]: וממילא צ"ל דאע״ג דתשובה מכפרת מ״מ גם אחר שעשה תשובה אעפ"כ העולה מכפרת מקופיא, כמ״ש תוס׳ בב"ת כנ"ל. רק שכיון שבזה גם ע״י החטאת נעשית כפרה הקלושה הזאת שאחר שעשה תשובה גם כפרת העולה הוא רק מקופיא כמ״ש תוס׳ כנ"ל. ממילא יש להקדים חטאת ואחר הקרבת החטאת, העולה דורון בעלמא. וזה כוונת המג"א, ממילא לתירוץ המג"א אם ברור לו שחייב חטאת. בזה צריך לקרות פרשת חטאת תחלה ובשו"ת שב יעקב (ס״ב) תי׳ בתי׳ אחר, דדוקא בעולה וחטאת הבאים על חטא אחד חטאת קודם לעולה, וכן תי׳ בס׳ הלכה ברורה, וגם לפ"ד עכ"פ אם ברור לו שחטא חטא שחייב עליו עולה וחטאת צריך להקדים חטאת. אך לפי שני התרוצים שכתבתי בארץ יהודה (סק"ה וסק״ו) גם באופן זה יש להקדים עולה, עוד נראה טעם להקדים עולה. משום דלא ידעינין דחטאת שחיטתה בצפון, אלא ממאי דכתיב (בפ׳ צו) במקום אשר תשחט העולה תשחט חטאת. וממילא צריך להקדים פ׳ עולה שיוקבע שחיטתה בצפון. ויוצדק לומר אח"ז במקום אשר תשחט העולה.

ס"ק נט

עד ואם. בשמ"ח כתב, דאם יש לו פנאי, יקרא גם פ' ואם מן העוף, ואין נראה דהתינח לדעת החינוך (פ' ויקרא ס׳ קכ"ה) דעני שהביא קרבן עשיר לא יצא. אבל באמת דבריו צ״ע. דהא ברמב״ם (פ"י מה' שגגות) ומשנה (סוף נגעים) מבואר דיצא ואפי' לכתחלה מביא ותע״ב.

ס"ק ס

עד. כתב שמ״ח דאם יש לו פנאי, יקרא גם בפ׳ צו, מן וזאת תורת המנחה עד יקדש, והנה בתב״ש הקשה, על המג"א הנ"ל (סקנ״ח) דעדיין קשה למה סידר הטור שלמים קודם לאשם. וכן הא מנחה הו"ל לאחורי לכלהי זבחים כמבואר (בפ' כל התדיר) ולפי הסדר דשם, יש להיות הסדר חטאת אשם עולה ושלמים ומנחה ולפ"ז נראה, דבאמת לענין חשיבות דתדיר ומקודש וכליל ומין זבח, אין שייך לענין קריאת הפרשה, דאין יתרון לקריאה על קריאה. רק עיקר הקושיא בחטאת ועולה. דאע״ג דמבואר בתוס' פסחים (דף נ"ט) זבחים (דף ה' ד״ה עולתה) מנחות (דף ה' ע"ב ד״ה הנ"ל) דגם אם הקדים עולה לחטאת יצא, מ״מ כיון שר״ש נתן טעם לזה משום דריצה הפרקליט וכו׳ זה שייך גם בקריאת הפרשה, אבל שאר קדימות אין להקפיד ואע״ג דהמג"א ציין על פרק כל התדיר י"ל דעיקר סמך על הטעם שבדף ז', ומ״מ המחוור שבכל התרוצים שהטור סדרם כמו שהם סדורים בתורה.

ס"ק סא

ואח״כ. מג"א ושמ"ח, ומ״מ די אם קוראה פעם אחד באחרונה, ל״מ לדעת התוס׳, דס״ל דמה שמביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר כמה ימים כמ״ש הרמב"ם (פ״ב מה' מעה״ק ה"ב) הוא אפי' יש לו נסכים יכול לאחרם, לדעתו יכול לצאת אפי׳ בקריאה פעם אחת בחדש אלא אפי' לרש"י ורמב״ם ושאר פוסקים דלכתחל' אין לאחרם, מ״מ בקריאה אין להחמיר.

ס"ק סב

עד ונסלח לו. ואם יש לו פנאי יקרא גם בפ' צו, וזאת תורת החטאת עד באש תשרף, תב"ש: וכן נראה, דהא תנאי הכפרה שהוא אכילת הכהנים לא נז' בפ' ויקרא, רק בפ' צו: וגם נראה דא"צ לקרות רק חטאת שעירה, דהא א״צ להביא כשבה ושעירה כמ"ש פסחים (דף נ"ד ע״ב) וכריתות (דף כ"ה) דשניהם שקולים, ועי׳ בסוטה (דף ל״ג ע"ב) והא איכא חטאת שעירה וכו' וברכות [י״ב ע"ב) ומתבייש בה וכו', ועי׳ ביומא (דף פ״ו) הא בחטא מפורסם וכו׳, ולק״מ.

ס"ק סג

מן וזאת. ואם יש לו פנאי יקרא גם בויקרא, תב"ש:

סעיף ו

ס"ק סד

אלא ביום. כלבו, א״ח, וספר המנהיג, [ורא״ש בתשובה (כלל ד׳) וטור (ס״א) וס׳ מ״ז]

ס"ק סה

יצא. תב"ש (אות י״ב) וכמ״ש בסוף מנחות העוסקים בתורה בלילה כאילו עוסקים בעבודה והביאו דבריו פ"מ וברכ"י, דלא כב"ח:

ס"ק סו

וטוב. ע״ת ומג"א בשם עמק ברכה: [וכן ביד אהרן בשם האר"י ז"ל], ומו"ק וא״ר ותב"ש וברכ"י כתבו דהוא רק לכתחלה.

ס"ק סז

ובשבת. של"ה כתב דאין לאומרם (דלא כמג"א בשמו עי׳ מו"ק) ובווי העמודים (עמוד עבודה דף י"ד ע״ב) דיאמרם כקורא בתורה, וכן בתב"ש הכריע לאומרם רק בלא יה"ר.

ס"ק סח

נשים. אגור (ס״ב) בשם מהר"י מולין, דמברכות בה"ת על קריאת הקרבנות, דתפלה נגד קרבנות תקנו והם חייבות בתפלה, הביאו ב״י (ס׳ מ"ז) נראה שהוצרך לטעם זה בקריאת פ׳ התמיד דאין נשים חייבות בו כמ״ש החינוך (ס' ת״א) אבל בשאר קרבנות אין חילוק בין אשה לאיש כמ"ש הרמב"ם (פ״ג מה׳ מעה״ק ה״ב).

ס"ק סט

אבל. דאבל אין משלח קרבנותיו כל שבעה כמ״ש הרמב"ם (פ"ב מה׳ ביאת מקדש ה"א) שמ"ח פ״מ ברכ"י, עי׳ לקמן (ס׳ תקנ"ד).

ס"ק ע

קודם. זהר פ׳ תרומה (דף ל"ה ע״א) ובזהר ח״ג בתוס׳ (דף ש"ז ע״א) ולבתר יתעסק בפ׳ הקרבנות דלא כמו שנראה מס׳ הכוונות דאין לאומרם קודם התפלה, וצריך להתודות קודם קריאת פרשת הקרבנות: א״ר (סקי״ג), פ"מ (סק"ו).

סעיף ז

ס"ק עא

המנחה. וכהן לא יאמר רבון דמנחה אחר תקריב מלח, דלפני זה מבואר דין קמיצה, ומנחת כהן לא היתה נקמצת, ויאמר היה״ר אחר לא תאכל (שמ״ח).

ס"ק עב

כאילו. פשוט דתודה בר נדר ונידב הוא, אע״ג דרש"י בפי' החומש (פ' צו) פי' אם על תודה על דבר הודא׳ של נס, מ״מ משמ' (מפ׳ התודה וחולין מ״א, נדרים יוד, קדושין נ"ה) דאפי' בלא נס מתנדבים (תב"ש) ונראה דלא מבעי' למ״ש (בס׳ רי״ט) דבנס כל שהוא מברכין הגומל, פשיטא דנדר ונדב הוא, אלא אף להאומרים דהני ארבעה דוקא, מ״מ זה דוקא לענין ברכת הגומל אבל לענין הודאה כל דרכי הטבע נסים נסתרים הם כמ״ש הר' בחיי (פ׳ תשא) בארך, ואין שעה בלא נס אלא שאין שוטה מרגיש (שבת דף י״ג ע"ב), ועי' לקמן (סי׳ נ״א סע"ב), ועי׳ זבחים (דף ז׳ התודה אקרי שלמים.

ס"ק עג

והאשם. ממ"ש הטור דאחר פ׳ חטאת לא יאמר יה"ר משמ' דאח׳ אשם יאמ׳ יה״ר וכ' הב״י ב׳ טעמי׳ א' דאש׳ נזיר טמ׳ בא בנדב׳ ע״י נדבת נזירו' והמג"א הרב׳ להקשו׳ ע"ז (א) דהא אשם נזיר לא משכחת אלא כשעבר ונטמא וא"כ לא בא בנדבה (זה לא קשה דהא שם (בנדרים ט' ע"ב) נדבה דנזירות מאי איכא למימר כשמעון הצדיק מבואר דבא בנדבה, וכן ברמב"ם (פ"א מה׳ נדרים ה״י) החטאת והאשם אע"פ שאין באים בנדר ונדבה אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא אשם, ועי׳ בזבחים (דף קי״ז ע"ב) לר"מ קרב בבמה קטנה, ובתמורה (די״ד ע"ב) אומר סמי מכאן נזירות ומי איכא למ"ד דנזיר לאו נדר ונדב הוא ומסיק אעיקר הנדר, ולפ"ז גם סוגיא דנדרים קאי אעיקר הנדר, ועי׳ תוס׳ מנחות (צ״א ד״ה ואימא חטאת ואשם דנזיר), והראיה שהביא ממ״ש (בנדרים י) שחסידים ראשונים היו מתנדבים בנזיר כדי להביא חטאת ול״א משו׳ להביא אשם ע"ז י"ל למ״ש רש״י דלא הי׳ שום חטא בא לידם, והיו מתאוים להביא חטאת, ולפ״ז י״ל דספק חטא לעולם דהי׳ בא לידם, שאכלו חתיכה ספק חלב ספק שומן, וכלפי שמיא גליא שהי׳ שומן אלא שהם הביאו אשם תלוי אבל חטאת לא הי׳ מגיע לידם) וכ"כ בש״י ובל״ז נהי דהם לא היו מתנדבים בנזיר ע"מ שיטמאו את עצמם, דחלילה לצדיקים לטמאות עצמם במזיד, מ"מ לדידן מקרי גם אשם בא בנדבה כיון שנגרר ע״י נדבת נזירות אבל בכ״ז עדיין קשה מה שהקשה המג״א, דלפ״ז יותר אחר חטאת י״ל יה״ר שמביא נזיר טהור [וכן תמה המ"ל (פ"ו מה׳ נזירות הי"א)] ומה שתירץ בשם הגאון מהר״י מפוזנא דחטאת נזיר אינה באה לכפרה (כמ"ש בנדרי׳ דף ד') ובזבחים (דף ט׳ ע"ב) אבל אשם נזיר בא לכפרה, ע״ז יש להקשות ממ״ש במנחות (דף ד) דאשם וחטאת נזיר לא בא לכפר. הנה באמת י״ל דזה תלוי אם נזיר מקרי חוטא. דלר״א הקפר (נדרים י') נזיר (י״ט וכ"ב) שבועות (ח') סוטה (ט"ו) כריתות (כ״ו) ב״ק (צ"א) תענית (י״א), דגם נזיר טהור חוטא הוא והרמב״ם (פ״ב מה׳ דעות) דפסק כוותי'. ממילא גם חטאת נזיר לכפרה בא, ומהרי״א ומהרי״ח יסברו בדעת הטור דרק נזיר טמא מקרי חוטא, כשמעון הצדיק נדרים שם. וממילא רק אשם נזיר לכפרה בא, וכ״מ בטור וש״ע (ס' תקע"א), שפסקו כר״א בתענית (שם), דמחלק בין מצי לצעורי נפשי׳ ובין לא מצי לצעורי נפשי', וממילא נזיר טמא י״ל דנקרא חוטא אבל נזיר טהור אמיד נפשי׳, כמ״ש בנדרים (ט') ומ"ש בגמ׳ דאשם נזיר לבטלה בא, יסבור כחסידים ראשוני׳ שהם ס"ל דגם נזיר טמא לאו חוטא הוא, (ומ״ש בתענית שם) ההוא דסאיב נפשי׳ י"ל לפי דברינו בדעת הטור. שר״ל דנטמא אז נקר׳ חוטא במה שמצער עצמו מן היין. ולא כפרש״י) אבל בכריתות (דף כ״ו), אומר ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא מאי איכא למימר. כי קא מייתי קרבן לא לכפרה אלא לאשתרויי באכילת קדשים משמע דגם לר״א הקפר אינו לכפרה: ועי׳ בארץ יהודה כתבתי דרך אחר, והוא רק בדרך החידוד, ומ״מ עדיין לא נמלטו דברי מהרי״א ומהרי״ח, ממה שהקשה המ״ל (פ״ו מה׳ נזירות הי"א) דהא גם נזיר טמא מביא חטאת העוף, וקצת י״ל חטאת העוף שאני שמביא בעלילה כל דהו, כמ״ש תוס׳ (דף י״ז ד"ה אר"ח), וצ"ע [ועי׳ ישוב לזה בש"ות כנ"י סוף חלק א"ח], תירץ ב' תי׳ דאשם תלוי בא בנדר ונדבה, ויל״פ דבריו [לפירושו האחרון שכתב דאשם ודאי לאו בכלל חטאת הוא]. בתרי אנפי או דמשום דא״ת בא בנדבה, יכול לומר יה"ר גם אחר אשם ודאי, דשם אשם חד הוא, (ועי׳ בלבוש כתב לשטת מהרי״ח דיאמר אחר אשם ויכוין לאשם נזיר והוא תמוה) ומ"ש בא"ז דיאמר יה״ר אחר אשם נזיר א"נ דלא שייך כלל בזה״ז) או יל"פ שיאמר יה"ר על תנאי כמ״ש בזבחים (דף ע״ז) ונימא אשם זה יהי' אשם תלוי ועי' רש״י שם, ובאמת ביור"ד (ס׳ ה') פסק הש״ע כרמב״ם דא״ת אין בא בנדר ונדבה ודעת התב״ש שם שגם הטור והרמ״א ספוקי מספקא להו ואזלי הכא והכא לחומרא, וכ״כ הב״ח. והש"ך ביור״ד שם: ממילא מ"ש הב"ח והנ"ץ ובס׳ כ״א דאחר אשם נזיר וא״ת גם הטור מודה דיאמר יה"ר, וכ״כ הלבוש אין דבריהם מוכרחים וע"כ נראה דא״ל יה״ר אחר פ' אשם.

ס"ק עד

או יאמר. כ״כ המהרש"ל [בשו״ת (סס"ד)], וכעין תנאי זה בב״ב (פ"ב) והט"ז הק' עליו, ולמ״ש בפנים לק"מ, דהתנאי הוא אם לאו כקורא בתורה, כמ"ש הב״ח להדיא וכן תי׳ א״ר וא״ז והתב"ש [ומו״ק ומטה יהודה] וכ״ד ע״ת ובני חייא ויד אהרן. וכ״ד השל"ה והסכים לזה ברכי יוסף.

ס"ק עה

והיה לי ידיעה. כי המג"א הקשה על רש״ל דחטאת בעי ידיעה בתחלה, ותי' מו"ק דיאמר אם היה לי ידיעה ושכחתי׳ וכ"כ תב"ש, הביאו הגהות תו״ש, וכ"כ הפ"מ בא"א (סק״יא).

ס"ק עו

וכן. דגם אשם בעי ידיעה בתחלה, כמו שפסק הרמב"ם (פ"ט מה׳ שגגות ה״י) וכמו שהארכתי בזה בארץ יהודה (סק"ז).

תוכן העניינים

המאיר לארץ על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה