אור ברסלב

הלכות קטנות· רבי ישראל יעקב חגיז

חלק א

הקדמת בן המחבר

תשובה א

א) שאלה אם מותר לאכול הקיימא"ק של עכו"ם:

תשובה זה הקאיימא"ק הוא שעושין מן החלב שקורין בלשון איטליא קאוו"י די לאטי וכפי אשר הוגד שנותנין החלב בלילה תחת אויר הרקיע ועולה כמין זיעה למעלה ומלקטין אותה מע"ג החלב ואח"כ מקישין בחלב ונקפאת החמאה ואחר מקפיאה ועושה הגבינה עוד ע"י בישול מוציאים מן הנסיובי הכאריש"ה שקורין ריקוט"ה ושאר מי חלב יועיל לתרופה:

ונראה זה עם מ"ש שבכל הדברים המורכבים יש ד' יסודות וע"י הקימקא"ה השיגו בני אדם להפריד ביניהם נמצא שהגבינה עם הקאריש"א הוא יסוד העפריי והמים יסוד המים והחמאה יסוד האויר וזה הקיימא"ק כנגד יסוד האש שעולה למעלה מכולם ואם אחז"ל (ע"ז ל"ה:) שחלב טמא אינו נקפא לא אמרו שאינו מעלה זיעה למעלה שזה אינו נקרא הקפאה אלא עליית האדים האוירים והאשיים מעצמם ולפי זה היה מקום להסתפק בו. אם לא שנאמר שמטעם שחלב טמא אינו נקפא להפריד היסודות הכבדים זה מזה ג"כ אינו מפריד האשיי והאוירי משאר יסודות א"כ איפה במקום שנהגו בו היתר אין לי כח לאסור. אבל הבא לישאל אפשר שלא הייתי מתיר לו כי אין להקל באיסורין בלא ראיה ברורה:

אמר המני"ח: ראיתי למוהריק"ש ז"ל שכתב ז"ל הקשט"ה שנקראת בלעז קיימאק של גוים אסורה ובפרט כשהיא לחה שהחלב נראה לעין בתוכה ומרבותי ז"ל קבלתי לאיסור לפי שאי אפשר ליזהר שתהיה יבשה עכ"ל. והנראה שיש לצדד להקל כי גם בחמאה יש צחצוחי חלב וכ"ע אכלי לה בלא בישול והנה הטעם מבואר דכיון שהעכו"ם רוצה להקפיא החלב למה יערב חלב טמא בכדי כיון שאינו עומד ונקפא.

ורבותי ורבני ע"ק ירושלם ת"ו הם מחמירין בקיימאק כמו בריקוט"א ולא היו נוהגים היתר אלא דוקא בחמאה והשאר היו אוסרין והיו מענישין בדין את המקיל בין בקיימא"ק בין בריקוט"א ומכריזין בב"ה והמבין יבין טעמייהו דהמחמירין ודברי המקילין עיין בהרא"ם ז"ל ח"ב סי' כ"ו1 שכתב שהר"ף ז"ל לא התיר אלא בחמאה שהיא נקפית כמו הגבינה אבל במקפא זו שאינה קפיאה גמורה מאן לימא לן שהתירה עכ"ל ע"ש ואפילו למקילי' בקאיימ"ק ראיתי מחמירים בריקוטאה.

ואופן עשיית הקיימאק אני שמעתי בזה האופן, דהיינו שמרתיחין החלב על האור ולוקחים הקפיאה שעולה על פני החלב ומשימים אותו בקערה וחוזרים ומניחים אותו עד שירתיח ויעשה הקפיאה ושמין אותה בקערה וכעז"ה עד שנתמלאת ומניחין אותה לילה א' תחת אויר הרקיע ומוכרין אותה למחר בשוק והריקוט"א היא ממה שנשאר אחר שעושים הגבינה שנקרא נסיובי דחלבא מרתיחין אותו מעט עד שנקפא אבל לא ביובש אלא נשאר לח עד שכמעט נראה כמו החמאה אלא שאינה מקושרת יפה כחמאה ופה ליורנו נתברר לי מפי מגידי אמת שהריקוטה מקפיאין אותה ע"י עור הקיבה וכיוצא ולכן אין להקל בה כלל ודלא כהרב פר"ח שמתירה:

תשובה ב

שאלה העוקר נר חנוכה ממקומה, אי הוי כמו שכבתה:

תשובה אפשר דלא יצא נמי ידי חובתו דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה מתחילה. וא"ת לאחר שעבר זמנה דמותר להשתמש לאורה, גם כן יאמר לצרכו הדליקה מתחילה, ליתא, דלאחר זמנה אין שם חשש רואין. ולפי זה אם עבר ונשתמש לאורה בתוך זמנה יש לומר כן.

תשובה ג

ג) שאלת עוד אם הדליק נר ראשון ולא ברך אם יש לו לברך על השאר ואם כבתה הראשונה מהו:

תשובה אפשר שכל זמן שעוסק בהידור מצוה יש לו לברך. שמעתי שיותר טוב לברך להדליק נר חנוכה ולא של עפ"י הסוד נח"ל (עי' באה"ט סי' תרע"ו ס"ק ה' ותוס' פסחים ז': ד"ה בעידנא ורא"ש ור"ן ספ"ג דסוכה ומג"א סי' תרנ"א ס"ק י"א):

תשובה ד

ד) שאלה בחור שבא מח"ל ללמוד תורה בא"י. ויש לו שם בתים מבעיא אם יש לו לעשות שני י"ט ש"ג.

תשובה אפשר דעליו נאמר אין בית אלא אשה דהול"ל בית זו אשה וכל מקום שהולך שם ביתו עמו ועיין מוהרדב"ז ז"ל במודפסות סי' ע"ג:

אמר המני"ח: הואיל ואתא לידי ראיתי ונתון אל לבי לחבר אל אהל העדות אשר נמצא באמתחתי למען ברר האמת ושלא יכשלו מורי ההוראה שבזמננו זה והבאים אחריהם לבטל הוראת ומנהג הראשונים רבני וגאוני ע"ק ת"ו בענין בחור מח"ל העולה לא"י לחוג את חג המצות וכיוצא מהרגלים כמנהג הידוע שקורים א"לה איזייארה אם יש לו לנהוג הי"ט שני ש"ג או יש לו לנהוג כבני א"י ושלא לעשות כי אם י"ט א'. שמענה ואתה דע לך כי זכורני בהיותי תינוק מורכב על כתפו של מרי הרב המאור הגדול מר זקני הרב המופלא כמה"ר משה גאלנטי ז"ל נתארכו הדברים בין גדולי הדור עד"ז והוא ז"ל היה חוכך להחמיר הן מטעם דמפשט השמועה דפרק מקום שנהגו (נ"א:) ופ"ק דחולין (י"ז:) ליכא למשמע מידי דסתמא אתמרו כל שדעתו לחזור נותנים עליו ח"מ שיצא משם מדינא וח"מ שהלך לשם מפני המחלוקת וכל שאין דעתו לחזור נותנים עליו ח"מ שהלך לשם מדינא וחומרי מקום שיצא וכו' כמו שכתב הרדב"ז ז"ל סי' הנז' גם ממ"ש עוד בסי' רנ"ח בסתם נער שעדיין לא נשא אשה עי"ש דאם איתא להאי מנהגא דהוסכם עפ"י ותיקין הראשונים נוחי עדן עדיף הוא והוה ליה לאשמעינן דכל נער אף שדעתו לחזור מיד הרי הוא כאנשי המקום שהלך לשם משום הסמוכות והטעמים אשר תשמע מאחריך שסמכו למנהג והוראה זו גם מההוא דכתב הר"ן ז"ל בתשובת י"א היה מתקשה בדבר מנהג זה והיה אומר אם אפשר זה גם אפשר שישא אותה סתם ואח"כ יכריח את אשתו להוליכה עמו למקומו וכדאיתא בתוס' שהביא הר"ן עיין עליו. או שיתנה עמה להוליכה למקומו בפי' גם מההוא תשובת הרב בעל שי למורא סי' מ"ח הוה קשיא ליה טובא דאם אנו נאמר דכל שהוא בחור חשבינן ליה כמו שאין דעתו לחזור כדי שינהוג כאנשי המקום שהלך לשם להקל ולהחמיר מהיכא תיתי לחייב מן הדין לנער ההוא לפרוע מס עמהם והרי קנה מקומו בת"ת ואם יזדמן לו אשה יקבע דירתו ובזה לא היה צורך לכל הנהו טעמי דכתב לפוטרו לפי שהרי הוא כאלו לא ישב שם לעולם:

ולמסקנא דמלתא הוה מרגלא בפומיה שהיה מגלה טפח מסברתו ומכסה טפחים לסיבת שסוף כל סוף היה מוכרח להשיב שואלו דבר שכך קבל מרבותיו וגם נתברר לו שמנהג העיר הוא שכל רווק מח"ל יעשה בא"י יום א' דוקא ותו לא ושמנהג זה היה קדום ומתוקן מגאוני עולם ושלא היה רשאי לבטלו וכן זכורני כמה פעמים בישיבת הב"ה הוא ז"ל בחברת הרבנים המובהקים גדולים ועצומים כמהר"ש אלגזי כמהר"א אמיגו וכמהר"ש גארמיזאן זלה"ה ואף בבית המדרש בחברת רבני ההסגר כולם פה א' עלתה הסכמתם שלא יעשה בחור מח"ל כי אם יום א' כדי שלא לבטל המנהג יען כלל מוסכם הוא דהיכא שנהגו במידי דרבנן אזלי' בתר מנהגא כ"ש וק"ו בנדון זה כי אעיקרא דדינא פרכא מה שהיו עושין בזמן בית שני י"ט היה מן הספק לפי שלא היו יודעין אם נתקדש החדש וכו' ולדידן השתא דבקיאינן בקיבועא דירחא י"ט שני ודאי חול הוא כמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו פעם ושתים עיין עליו דלא נהגו בו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכו' (ביצה ד':) והרי זה מנהג מבטל מנהג דאעיקרא דדינא הוא דחוי מעיקרו מאי חזית דהאי מנהג סומק טפי ממנהג זה של עשיית הבחורים העולים לא"י יום טוב א' בלבד לא כי זה סומק טפי ובפרט לפי מ"ש הרא"ש ז"ל פ' מקום שנהגו לשון המתחיל ולא מבעיא כי ההוא דאיתרא שיש לו לנהוג כח"מ שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירים למקום שמקילים ואפי' דעתו לחזור יש לו לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ויחמיר כמנהג מקומו בדבר שניכר בו שינוי מפני המחלוקת וכו' עי"ש הרי לך בהדיא שמותר לעשות איסור בידים בקום עשה מפני המחלוקת ובלבד שלא יגע באיסור תורה וכן כתב מוהריק ז"ל בשורש ט' דאפי' אם יש במנהג צד איסור אין לזוז ממנו ויש לילך אחריו עי"ש ולא קשיא מוהריק דידיה אדידיה למ"ש בשרשיו פעמים רבות דאפי' במידי דממונא צריך להיות למנהג ראי' מן התורה דשאני ההוא דשורש ט' דהתיקון הוא יותר גדול מן המעוות הנעשה כאשר יראה הרואה בנדון ההוא דשורש ט' וכמו שכתבו הראשונים על ענין תענית חלום בשבת ובאופן כזה דמצד א' נתקן תיקון גדול יותר בערך מן האיסור שיעשה נגד ההלכה אז ודאי שמנהג מבטל הלכה ואם על עבירה לשמה אמרו (נזיר כ"ג) דגדולה היא ממצוה שלא לשמה כ"ש וק"ו בנדון זה דעשית הבחור שבא לא"י להשתטח י"ט א' לבד הוא מנהג ותיקין להחזיר הדבר לכמו שהיה ראוי להיות לכל מאחר דאנן בקיאינן בקיבועא דירחא ולולי מה שאמרו הזהרו במנהג אבותי' וכו' היו נקראים עוברי' על דת ונכשלים בברכות לבטלה וביטול התפלה כאשר נבאר ואם כן ודאי דתיקון זה בהקרבת והשוואת המנהג לד"ת הוא מצוה יותר גדולה מערך מה שנראה בעיני ההמון שסוברים דקא מזלזל במועדות וכמו שכתב מוהרא"י סי' שמ"ב דראוי ונכון לדקדק היטיב אם נוכל להשוות כל המנהגים לד"ת כמו נ"ד דהוי חומרא דאתי לידי קולא וכמו שזה פשוט שאם מתפלל י"ח והזכיר של י"ט לא נמצא שקרן בתפלתו ויצא י"ח דאפי' בשבת אם התפלל י"ח יצא אבל אם מתפלל שבע נמצא שקרן בתפלתו שאומר את י"ט מ"ק הזה וחותם מ"י והזמנים ואע"ג דכתב הרשב"א בתשובה דחה"מ נקרא י"ט ניחא בי"ט א' בי"ט אחרון מאי איכא למימר וכו' ועוד דלא יצא י"ח בשבע וכו' יע"ש אם כן דון מכל הני מילי מעלייתא שכתבנו שאין להחמיר כלל להצריכו י"ט שני נגד כל גאוני עולם אשר קבעו המנהג משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא וכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ולכן בנדון כזה שיהיה בחור העולה לאזיירה והוא ברשות עצמו דוקא יעשה יום א' אבל אם הוא סומך על דעת אחרים כאב ואם אף שהיה מקום לומר דכיון דיש מרבותינו שפסקו דמצות דירת א"י רבה היא לדחות את מצות כבוד או"א לפי ששניהם חייבים בה אפ"ה אין להקל כלל וזוכר אני שהרב מרי מ"ז ז"ל היה מחמיר ולעולם התמידה ההלכה למעשה בדורות אשר באו אחריו לנהוג כן דהבחור שהוא ברשות עצמו הבא לזי"יארה מח"ל אעפ"י שדעתו לחזור לארצו הרי הוא כקבוע לעשות י"ט כבני א"י לפי שאפשר שאם יזדמן לו אשה במוהר ומתן ישאר בא"י והרי הוא כאילו נשא אשה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אותו וכל בחור שדעתו סומכת בדעת אחרים כאמור יעשה ב' ימים טובים וכן הוקבעה הלכה לדורות מפי גדולי הדור ואין לנו לזלזל בכבודם ולהוציא לעז על הראשונים כי הלא תראה כמה גדול כחם עד שאמרו בהקומץ רבה (ל"ב.) אם יבא אליהו אין שומעין לו שכבר נהגו העם. ולישוב סוגיא זו עם ההיא דפ"ק דר"ה (ט"ו:) גבי נהגו העם בחרובין כר' נחמיא וכו' כבר האריכו למעניתם המפרשים הראשונים ז"ל הלא בספרתם חקוקים בעט ברזל ועופרת ומצאת כי תדרשם דצדקו דבריהם במה שחלקו בין כשמנהג הוא בביטול מצוה מן התורה כההוא דר"ה ובין כשאינו איסור תורה אלא מדרש חכמי' כחליצת מנעל וסנדל דבכי האי גוונא ודאי אזלינן בתר מנהגא וכיון שנתקיים המנהג בקיום שלם אין שומעין אפילו לאליהו ז"ל ועז"א בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א וערוך ערך נהג) מנהג מבטל הלכה עיין בהם כי ימתק לחכך:

עוד מצאתי מועתק אצלי פסק אחד אשר העתקתיו מכתיבות הרב המובהק כמה"ר אנ"ח ז"ל אב"ד דאזמיר יע"א כאשר היתה אלמנתו בשכונתי אשר הוא ז"ל מעיד שהעתיקו מכ"י של הרב המופלא המק' האלהי כמה"רר ישראל בנימין הזקן ז"ל שהיה כמשיב להרב המובהק מוהרר שמואל ן' סיד אב"ד דמצרים יע"א ז"ל על ששאל ממנו לדעת מה מנהג ע"ק יח"ץ (ירושלים חברון צפת) בענין האורחים העולים לראות ג"פ בשנה והשיב לו זה לשונו.

תשובה למאי דבדיק לן מר לפי שאין מסרבין לגדול זאת אשיב ראיתי אחרי רואי בילדותי ובזקנותי בינותי בספרים ומה שהעלתה מצודתי ודעתי הפעוטה והפחותה הוא כי כל הבא מח"ל לארץ כל זמן שאינם עשרה ב"ב אל יתפללו י"ט אלא בצנעה וכ"ש שאין להם להוציא ס"ת וללמוד בו בעניינא דיומא עד שיצרפו לעשרה א' או ב' מבני העיר ועל זה וכיוצא בו שנינו במשנתינו [פסחים נ'] אל ישנה אדם מפני המחלוקת לפי שאין לך פרהסיא גדולה מזאת ואם תראה שנוהגין בהפך מזה אינו מנהג קבוע עפ"י חכמים אלא מפני הכבוד ודוחק השעה ועניות בני א"י כי רבה היא גרמה להם לסבול מנהג שלא כדין פעם ושתים ונשאר קבוע עד היום ודוקא עשרה בעלי בתים אבל אם היו כולם או מקצתם בחורים שמעתי משם הרב ר' אליעזר ן' ארחא שראה לרבני צפת נ"ע שהיו מורים להם לנהוג י"ט א' בלבד כתושבי א"י אעפ"י שדעתם לחזור שאפשר שאם ימצאו להם נישואין הגונים יקבעו דירתם בא"י אבל אם הם י' ב"ב או יותר הרי הם קהל ועדה ויכולים לעשות מנהג מקומם בשלימות בכל פרטיו בפרהסיא ואין בזו משום ואל ישנה מפני המחלוקת דהתם ביחיד מיירי והכי רהיט לישנא דכולה מתניתין ודייקא נמי דקתני אדם דלא היל"ל מלת אדם אלא לדיוקא דאי הוי קהל ועדה אין כאן מחלוקת. גם אין בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות דמחזי כשתי תורות דהא אסיק רבא בסוף פ"ק דיבמות (י"ד) דדוקא ב"ד א' פלג מורים כב"ש ופלג מורין כב"ה הוא לא תתגודדו אבל שתי בתי דינים בעיר א' כגון בית שמאי וב"ה שאלו אוסרין ואלו מתירין לית לן בה. וזהו ששנינו (מגילה ד"ב) שהכפרים מקדימין ליום הכניסה פי' שבני הכפרים קורים בעיירות ביום הכניסה דהיינו בשני ובה' אעפ"י שהוא יום י"ב או י"ג ובני העיר עצמם אין קורין אלא בי"ד ובני הכפרים קורין ביום הכניסה לפני בני העיר ואף אם שלחו מנות וחלקו מעות ומתנות לאביונים בו ביום יצאו וזהו הוא בעצמו נ"ד דכל קהל וקהל חשוב ב"ד בפני עצמו וכל מה שכתבנו מוסכם לדעת הרי"ף והרא"ש ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כאביי דב' בתי דינים בעיר א' עוברין משום לא תתגודדו יש לחלק דהתם דוקא שהשתי בתי דינים דירתם קבועה בעיר א' וב"ד א' נוהג הפך מחבירו הוי לא תתגודדו אבל בנ"ד שבני ח"ל הבאים לא"י שדעתן לחזור ולפיכך נוהגין חומרי מקום שיצאו משם הוי כעיר א' בפני עצמה ודמי לשתי ב"ד בשתי עיירות דלית ביה משום לא תתגודדו לכ"ע. ומצאתי הון לי מתירוצא קמא שכתב הרא"ש בסוף פ"ק דיבמות וז"ל ובמגלה אעפ"י שקורין בני העיר בי"ד ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג כב"ה לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם הלכך לא מחזי כשתי תורות ואעפ"י שר"ל הקשה לר"י ממגילה ר"י לא חשש להשיב לו משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית. ומ"ש מקדימין לבני הכפרים כוונתו שבני עיירות עצמן היו מקרים המגילה לבני הכפרים ביום הכניסה כדמוכח שם ועי"ש ומשם באירה וסמך ברור למ"ש וה' יצילנו משגיאות ישראל בנימין. אלו דבריו אות באות תיבה בתיבה אשר המורם מהם בענין הבחורים תלה הדבר באשלי רברבי גאוני צפת ז"ל אשר כך היו מורים הלכה למעשה שלא יעשו כי אם י"ט א' בלבד אף שדעתם לחזור. א"כ מי הוא זה ואי זה הוא המורה שבזמננו זה שימלאנו לבו לחלוק ולהורות הפך ממה שהיו מורים גאוני צפת והוקבעה הלכה כהוראתם ולית דין צריך בשש כי כל מורי הוראות שבזמנינו ידעו טובא דקטנם של הגאונים הנז' עבה ממתניהם ולא יפרצו את הגדר כי מה ידעו ולא אתם היה ודו"ק (עי' שע"ת סי' תצ"ו ושו"ת חיים שאל ח"א סי' נ"ה):

ומענין לענין באותו ענין ראיתי להודיעך ג"כ את אשר קרה לי פה ליוורנו ומה שעמדתי בו הלכה למעשה בש' התנ"ו יום שני של חג השבועות קראו אותי לעלות לקרות בתורה ולהיות דהוי דבר פרהסיא עליתי ואמרתי להם שמאחר שהם נוהגין דלא כהרמב"ם ז"ל (פי"ב דתפלה) דמתיר להוסיף על מנין הקרואים כאשר הובאה סברתו גם בהגהות הרמ"א ז"ל (סי' רפ"ב ס"ב) גם משם תשוב' מהר"מ והב"י דהוה פשיטא לי דטעו להעמיד אותי בקריאת פרשת הרגל שלהם להשלים למנין וזכר וראיה לדבר דומה בדומה ההיא דכתב מוהריק"ו ז"ל ש"ט והביאו לפסק הלכה מרן מוהריק"א א"ח סי' תקס"ו (ס"ו) ושלכן היה ראוי להם להוסיף עוד א' מבני העיר דחל עלייהו חובת פרשת היום ואין שומע ואין משיב. אחר יציאת בה"כ נמצאתי עם הרב הכולל בחכמות ובדעות כמה"ר חנניה קזיס נר"ו מפיוורנצייא יע"א והגדתי לו כי על דבר כזה עמדתי בהיותי ברשיר עם הרב הגדול הד"גן והראה לי תשובה א' אשר הובאה לו מועתקת מצפת מכ"י של הרב המובהק מארי דתלמודא כמה"ר גבריאל איספריאנסה ז"ל אשר אעתיק אותה לך פה בסיום דברי ויאירו דבריו עיני הקורא והח"ק הנ"ז דימה נ"ד לההוא דהלכו' אבל סי' ת' דאם קראו את האבל לעלות לתורה ביש"ק דצריך לעלות וכו' עי"ש גם מעשה רב דר"ת וכו' ולזה אמר דכיון דהתם חייב לעלות משום שהוא אינו יכול להמנע מפני שהוא דבר שבפרהסיא ודבר ש"פ אינו נוהג בשבת אוף הכא כיון דחייב הבן א"י במילי דפרהסיא ועלה למנין הקרואים. ואני השבתי לו שבמחילה מכבודו החשוב עלי שאין הנדון דומה לראיה ושאני התם דהאי גופא בר חויבא הוא בקריאה זו שכן כתב אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו טם הציבור הוי כקורא את שמע ומותר. נמצא שלהיות תרתי טעמי אלימי חדא שהוא חייב בפ' השבוע זאת ועוד דהוי דבר של פרהסי' משום הכי חייבוהו לעלות מאחר שקראו אותו לעלות אבל בנ"ד דלאו בני חיובא נינהו בני א"י בקריאת פ' בני גולה מי זה אמר ותהי שיקראוהו לעלות כדי לחייבו שיעלה מטעם שהוא דבר ש"פ והטיב חרה לי על העומדים על הפקודים כי נשאלתי בתחלה מא' מהם המיוחד מה היה מנהג ע"ק והשבתי לו מה שהייתי זוכר באמת שרבני ע"ק היו מתירים מהם בי"ט ב' ש"ג לעלות בתורה לפי שנוהגים כסברת הרמב"ם ז"ל הנ"ז וכל מקום שמוסיפין הדעת נותן שיוכל להיות הבן א"י א' מן הנוספים והרי הוא כקורא בתורה ולא איתקרי ברכה לבטלה לגבי דידיה וגם לבני גולה הרי איכא הני חמשה גברי דבני חיובא נינהו דעולים לקרות בתורה ולמסקנא דמילתא דהוה נראה לע"ד דהבן א"י אם קראו לעלות בי"ט ב' ש"ג משום כבוד צבור ביקרא דידיה דחייב לעלות משום דהוי דבר ש"פ אבל שלא יברך ויברך החזן במקומו כשהי"ט שני הוא ביום אג"ד אבל אם הוא ביום ב' וה' יכול לברך ושכך היה מקובל אצלי שרבני צפת לא היו מפקפקים בזה ושהיו אומרים דיכול להיות מן הנוספי' ולברך בלי ספק מאחר דיום זה יום הוא שכל ישראל בני חיובא נינהו בשמיעת קריאת התורה עפ"י תקנת עזרא וכיון שכן מה לו בסדרא דיומא מ"ל במקום אחר מן התורה וכל זה היה דוקא לפי שמוסיפים אבל בלא האי טעמא מה להם ולבן א"י לחייבו שיעלה. והרי לך פסק המלאך גבריאל הנז' כאשר נדרתי:

שאלה בן א"י שהולך לח"ל אם מותר לעלות לקרוא בתורה בי"ט שש"ג ולהשלים למנין הקרואים כיון שהוא אינו מחויב בקריאת התורה שבאותו יום.

תשובה נלענ"ד דאינו רשאי לעשות כן דהוי מברך ברכה לבטלה כיון שהוא אינו מחוייב כנ"ל. ועוד ראיה לזה ממ"ש מוהרי"ק שכהן שלא התענה בת"צ לא ישא את כפיו ולא לעלות לקרוא בתורה דכיון שהוא אינו מחויב בקריאת התורה כיון שלא התענה אע"פ שהציבור נתחייב לית לן בה וכשתעמיק בדבר תמצא שק"ו הם הדברים ומה התם שמחויב בדבר וחל עליו חובת תענית שהרי דר הוא באותה העיר אפ"ה כיון שלא התענה אינו רשאי לקרות בתורה כ"ש בנ"ד שמעולם לא חל עלנו חובת קריאת התורה שבאותו יום שהרי הוא מא"י שפטורין. לבד זה מצאתי לכאורה והביא תשובה זו של מוהר"יק מרנא הב"י וכן פסק בש"ע סי' תקס"ו. עוד נראה לי להביא ראיה לדין זה משם הר"ן בפ"ב דמגילה גבי מש"ש ויש לשאול היאך מתירים לכפרים להקדים ליום הכניסה הרי כאן לא תתגודדו וכו' והשיב שם לזה וז"ל יש לומר דהוי נמי כשתי ב"ד בשתי עיירות מקרו שהרי בני הכפרים מציינים לעצמם ודעתם לחזור וא' מהם הוא שמוציאין שאינו נראה שהוא א' מבני העיר פוטרן כיון שאינו מחוייב בדבר הילכך וכו' ע"כ הרי מוכח דכשאחד אינו מחוייב בדבר אעפ"י שחבירו מחוייב אין מי שאינו מחוייב בדבר יכול להוציא למחוייב ובודאי דה"ה דהוא אינו יכול לקרות המגילה ולברך עליה כיון שאינו מחוייב הוא ועדיין לא הגיע זמנו ורבותא איכא הכא למימר בנ"ד ג"כ שאינו יכול לקרוא בתורה ולברך עליה כיון שאינו מחוייב הוא ביום זה לקרוא אותה פרשה מה לי עתיד מה לי עבר וק"ו הדברים ומה התם במגילה שסופו לבא לידי חיוב קריאתה אפ"ה אינו יוצא י"ח בקריאת בני המוקדמים ואינו רשאי לברך עכשיו כיון שלא הגיע זמנו כ"ש בשעבר זמנו וכבר יצא י"ח קריאה ואינו חייב בקריאה זו דודאי דאינו יכול לברך על מה שאחרים חייבים הנלע"ד כתבתי הצעיר גבריאל איספראנסה. (עי' באה"ט או"ח סי' תקס"ו. ובני חיי שם ושבו"י ח"א סי' מ' ויעב"ץ ח"א סי' קס"ח ובעקרי הד"ט או"ח סי' כ"ב אות ל"ח):

ולי אני הצעיר עדיין לא מתייתבא דעתי הקלושה מה יהיה דינו של הנער דפסק הרד"בז שאסור במלאכה ומתפלל תפלה של חול בינו לבין עצמו מה יעשה בענין עלית הס"ת כי לפום ריהטא נראה לומר כמש"א בסתם בחורים העולים לא"י דהואיל ואם ימצא שם די מחסורו ע"י נישואין יקבע בית דירה כאנשי ח"ל [א"י] יחשב ומצד אחר תברא בצדה דוק ותשכח כי אין המקום הזה והפנאי מסכים להאריך ובפרט כי העיקר חסר ואין אומן ולא כלים לעמוד על עומק ועיקר הדינים ומכאן מודעא והתנצלות רב לכל שאר התשובות אשר יבואו לפניך כי לא אוכל לצאת ולבא בהם להתלמוד כאשר היה עם לבבי הן מחמת הטעם הנזכר והן מטעם כי רואה אני שכוונת א"א ז"ל בקיצור כדי שלא להכביד במשוי הוצאת הספר ועם כל זה כפעם בפעם לא אשיב אחור ידי מלרשום קצת דברים שעמדתי עליהם ושלמדתי מרבותי הרשומות אצלי ע"י כתיבת הקנה אשר קניתי לי לחבר נכון ישר ונאמן:

איתא בש"ע א"ח בסי' תס"ח דין ד' (עי"ש במג"א וח"י ס"ק ט') וכן מי שדעתו לחזור למקומו וכו' מדקאמ' וכן משמע דרישא מיירי דאין דעתו לחזור ובי"ד סי' רי"ד (וע"ש בש"ך) פסק להפך ומצאתי מוגה לכן ועכ"ז הוא לשון כפול ואפשר דלעולם גרסינן וכן ואתא לטפויי אפי' שמתחלה לא היה בדעתו לחזור ואח"כ נמלך לחזור מיד או אפשר דפליג ארדב"ז ז"ל שאכתוב בסמוך עיין בדבריו אי נמי דקמ"ל דאם דעתו לחזור אפי' שעקר דירתו כיון דבעת שעקר דירתו היה בדעתו לחזור למקומו הוא כאנשי מקומו וק"ל ועיין מ"ש בסמוך דפשיטא אדברי הרדב"ז ויותר נכון לומר דלא תימא נוהג כמקומו להחמיר דוקא קמ"ל דאפי' להקל ומאי דאמר תו בין להחמיר ללמדנו דלא תימא דוקא בשלא לעשות מלאכה שרי דכמה בטלני איכא בשוקא אבל חומרא אחריתי אפי' בצנעה לא שמא יראוהו ואתי לאנצויי קמ"ל דבין להקל בין להחמיר נוהג כמקומו בצינעא וק"ל ומוהריק"ש ז"ל פירש דרישא איירי בסתם א"נ דרישא איירי לענין מלאכה דאפי' בפרהסי' ליכא מחלוקת והכא איירי לשאר דברים דדוקא בצנעא עיין עליו. וז"ל הרדב"ז סי' ע"ג מי שיצא מהעיר ודעתו לחזור מיד נוהג קולי מקום שיצא משם בצנעא אבל אם דעתו לחזור לאחר זמן כגון שבא לישא וליתן ולהרויח אפי' שלא עקר דירתו אינו נוהג קולי המקום שיצא משם אפי' בצנעא אבל נוהג חומרותיו כל שלא עקר דירתו אבל אם עקר דירתו אפי' דעתו לחזור אינו נוהג ח"מ שיצא משם עי"ש. ולענין י"ט שני של גליות כתב תפלה ובשול הוי בצנעא מלבוש הוי פרהסי' עי"ש ע"כ. ואני בעניי מסתפק בדעת הרב ז"ל על מי שעקר דירתו ודעתו לחזור מיד מה דינו כי לא פורש בדבריו וצל"ע:

תשובה ה

ה) שאלה הקונה כובע או אבנט חדש אם יברך כמו בבקר:

תשובה אפשר יברך בכובע עוטר ישראל. ובאבנט אוזר ישראל:

אמר המני"ח: נ"ל דשתיהן בלא שם ומלכות:

תשובה ו

ו) שאלה מי שאסר ספרו על חברו אם מותר ללמוד בו ע"י הרהור:

תשובה קול מראה וריח אין בהם משום מעילה אבל איסורא איכא ואמרו (פסחים כ"ו.) שלא יזונו עיני' מבית קדש הקדשים. למ"ד ויתור מותר (נדרים ל"ב:) המודר הנאה אם אינו נוגע בו יוכל ללמוד:

אמר המני"ח: באנו למחלוקת אי הרהור כדבור דמי או לא. (ברכות כ: עי' יעב"ץ ח"א סי' ס"א):

תשובה ז

ז) נמצא בכתבי הר"י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו וכששאלו את פי הרב אור שרגא ז"ל אמר הי"ל לשאול אם יאמר דיין האמת:

תשובה ח

ח) שאלה מי שאמר בשעת המנחה קונם עלי כל מאכל למחר או שבועה שלא אוכל למחר אי הוי קבלת תענית בכך:

תשובה קבלה היא ומתפלל ענינו:

תשובה ט

ט) שאלה כיצד מברכין על הקאוי:

תשובה הקאוי אינו נאכל כשהוא חי אלא קולין אותו והוא ראוי לאכילה וכשדכין אותו מבשלו במים וראוי היה לברך עליו בפה"א אלא דעמא דבר לברך שהכל (עי' באה"ט ושע"ת סי' ע"ב ס"ק י"ט ובמור וקציעה סי' ר"ד) ומה שנשאל אם מקדשין עליו לא מחכמה דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין. ומה ששאלו אם יש בה משום בישולי גוים. אני מחמיר על עצמי ומ"ש חמי הרב נר"ו דאסור לשתות אותה בקאבאניס משום חתנות במחי' מכבודו דלאו מידי דמשכר הוא אבל משום מושב ליצים איכא [אמר המני"ח עיין בבאר עשק שבעה טעמים להתירה משום ב"ג] (עי' בשבו"י ח"א סי"ב יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ג וקמ"ד. ופמ"א ח"ב סי' ס"ב) ומה שנסתפקו על ברכה אחרונה י"א וי"א והיה נראה להביא סעד למברכים דיש או' דשיעור שתיה כשיעור אכילה (ראב"ד מובא בטא"ח סי' תרי"ב) ועוד דלתלמידי ה"ר יונה מברכי' לבסוף אף שאין שם שיעור. ומה שטענו מפני שדרך שתייתו בכך אין בכך כלום:

אמר המני"ח: מרי הרב מ"ז ז"ל היה מברך ברכה אחרונה אף שדעתו היה נוטה שלא לברך מכח ההיא דפסק הרמב"ם פ"ח מהל' אבות הטומאה דין י"ב דמוכח מינה דגמיעו' לא מצטרפי. ומה שפסק הב"י בי"ד סי' פ"א סעיף ז' עי"ש הלא נודע הוא דמכין מכת מרדות אף על חצי שיעור זה היה דעתו ז"ל להלכה אבל לא למעשה משום דאי אפשר שישהה בו האדם מגמיעה לגמיעה שיעור אכילת ד' בצים. והוא ז"ל היה מברך מכח מה שפסק הרב בעל שיירי כנסת גדולה דהסכים לברך והן מכח דעמא דבר נהגו כן ולרבים טועים ל"ח וראוי לשבוק דעתין ונעבד כוותייהו ובפרט דיש להם על מה שיסמוכו והוא דעת הי"א דשיעור שתיה כשיעור אכילה ולתלמידי הר"י מברכין לבסוף אף שאין שם שיעור. וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. (עי' באה"ט סי' ר"ד ס"ק י"ב ושמש צדקה או"ח סי' ב' ומצל מאש סי' ו'):

עוד רשום אצלי בי"ד סי' צ"ב וקי"ג הגהת הרמ"א ז"ל דין ב' על מ"ש אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור היינו שמושחים המחבת מבפנים אבל אם מושחים אותה מבחוץ כדי שתרוץ המחבת לתוך התנור שרי וכן נהגו הגוים למשוח אחורי המחבת שקולין בה הקאוי בחלב כדי שתרוץ המחבת לתוך התנור ונהגו בו היתר ויש רבים מפקפקים בו. ויראה דשרי דהוי נותן טעם לפגם ותו דאית ס' כנגד החלב ותו דכיון דהוא מבחוץ חום האש שורפו ומייבשו מיד ואינו מפעפע מבפנים כמו שכתב הרב המגיה (בסי' צ"ב ס"ו דאז הקדירה נמי שרי) הפרש מבחוץ לבפנים:

תשובה י

י) שאלה על אגוו"א ארדיינטי שהוא יין צרוף מה דינו:

תשובה לדידי חזי לי שהוא יין גמור שנשתנה למעליותא וכתב הריב"ש שכל זיעה היוצאת ע"י האור הרי היא כדבר עצמו ודמי למיא דסילקי וכל חומרות היין יש לנהוג בו אלא שאני מברך שהכל משום מנהג ואפשר שמקדשין בו דחמר מדינה נמי הוי. (עי' באה"ט ס"ס ער"ב. ובעקרי הד"ט יו"ד סי' י"ג אות ז'):

אמר המני"ח: עיין בש"ת באר עשק סי' ק"ט דפסק דיכולים לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם מאחר דשותים אותו ועברי איסורא חדא לא יעשו שנים ויכולים לענות אמן אחר ברכתם. ולדעת רבותי ואבותי ודעתי אין זה מברך א"מ (עי' באה"ט סי' רע"ב סק"ב ומשנת חכמים דף צ"ה ובשמים ראש החדשות סי' ד' ויעב"ץ ח"א סי' מ"ה) והנזהר בו יקדש על הפת כדי לצאת י"ח ובספר צרור החיים וס' חיי עולם האריך א"א ז"ל בתוכחת מגולה כמעט מצאתי בהם כתוב ככל הכתוב בס' הזכרונות על קולת היין והתר הקדשות וכיוצא ותגלחת הזקן בתער שנתפשטו בקצת מאחינו הנפוצים בגולה ונמצאים בכנף הארץ היא איטלייא של יון דוקא שפשתה המספחת הזאת בעור בשרם ועל הרועים חרה אפו שאין מוחין בידי עוברי עבירה מבלי השגחה והוא ז"ל כמעט השוה ג' עבירות אלו לג' עבירות חמורות שנצטוינו ליהרג ולא לעבור דוק ותשכח דאית בהו משום לתא דע"ז וג"ע וש"ד אשר אם יזכני הי"ת אעלה את דבריו על הס' ובדיו העומד וכעת הרוצה ליזהר במה שהתורה הזהירתנו יש די והותר בספרים ובפרט בס' הזכרונות הנז' דאשריו לאדם ההוגה בו ומקיים את דבריו ועליו תב"ט:

אגב, ראוי להסתפק באלו שנותנין היין בצלוחית של זכוכית ונותנין מעט שמן עפ"י הצלוחית שהוא על היין כדי שלא יתקלקל ויעמוד ימים רבים אם נגע הגוי בשמן מה דינו של יין שבצלוחית וא"א כתב שאפשר שיש לדמותו למשנת ד' פ"ב דטבול יום ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא את השמן אוף הכא אימא הכי נמי וצ"ע. גם נסתפקתי אם השמן הזה יעלה לחותם א' להיותו על פי הצלוחית ואפשר שאם היא מלאה עולה לחותם א' דלא גרע ממה שנהגו במצרים לשום פרוסת פת ע"פ הצלוחית ומוסרין אותה ביד הגוי. (עי' שבו"י ח"א סי' ס"ב ועקרי הד"ט יו"ד סי' ט"ז אות י"ד):

עוד דקדקתי בי"ד סי' קכ"ג (סכ"ד) אגווה ארדיינטי של עכו"ם מדקאמר של עכו"ם נראה משם היתר למגע עכו"ם באגווה ארדיינטי של ישראל שנגע בו גוי משום דסוף כל סוף הרי הוא זיעה והכי נהגו העולם להקל בזה ולפי מ"ש א"א ז"ל נראה דיש להחמיר. ואגב ראיתי להודיע שבהיותי פה ליוורנו ידעתי מה שלא הייתי יודע ואינם יודעים אנשי מקומנו סדר ואופן עשיית האגוו"ה הארדיינטי של קאניל"ה של גוים שאנו נוהגין בה היתר משום חסרון ידיעת אופן עשייתה והוא ששורין אותה תחלה ביין עד שיבלע היין בקנילה ואח"כ מבשלים אותה ומוציאים ממנה תמצית כחה ע"י צינור כדרך השכר וכיון שכן ודאי דצריך לנהוג בה איסור ופוק חזי מה שכתב הריב"ש ז"ל סי' רנ"ה דאסר אותה לרפואה אפי' לחולה שיש בו סכנה ואפי' שהיה בסתם יינם:

תשובה יא

שאלה חטין שטוחנין ברחים של יד אם צריך להמתין יום או יומים ללוש מצה לפסח:

תשובה כפי הנרגש אין שם חימום כלל אבל טוב להחמיר (באה"ט ס"ס תנ"ג):

תשובה יב

יב) שאלה הא דאמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם אי הוי דרבנן או דאורייתא:

תשובה בקונטרים הארכתי להורות שהוא מדרבנן ועיין במוהרש"ך (עי' בתוס' דרבנן סי' ק"פ):

תשובה יג

יג) שאלה שבועת היסת מיבעיא אי לא טעין אי טענינן ליה:

תשובה נראה לחכמי ההסגר יצ"ו דטענינן ולדידי לא איתברר:

תשובה יד

יד) שאלה הא דאמרינן (עי' ב"י או"ח רסי' תר"ץ) במגילה שחסר רובא אי הוי רובא באותיות או בתיבות או בפסוקים:

תשובה מסתברא דבפסוקים הוא דבאותיות אנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות כדאיתא פ"ק דקידושין. (דף ל') וכן תיבות כגון אותם איתא הכי ואיתא הכי. (עי' נדרים ל"ז: ותוס' שבת נ"ה: ד"ה מעבירים מש"כ בשם הירושלמי ובהגהת רעק"א ז"ל שם):

תשובה טו

טו) שאלה מי שנתן ידו על גמר' שנדפסה ע"י עכו"ם ואמר בזאת התורה שכך הוא האמת מהו:

תשובה היכא שנדפסה בידי ישראל לא קמיבעיא לן דכיון שפשט היתר הכתיבה בתורה שבע"פ משום עת לעשות לה' ודאי שהקב"ה הסכים בדבר אבל נדפסה ביד עכו"ם מבעיא. צריך לידע שאינו נקרא תורה הדברים ככתבם בלא קדושה והרי הם כגוף בלא נשמה ולכן אמרו חז"ל (ברכות כ"ד:) הקורא בתורה במקומות המטונפים עליו הוא אומר וגם אנכי נתתי להם חוקים לא טובים באופן שהקורא פ' בראשית ד"מ לשם תורת מרע"ה ובמקום טהור נקרא קורא בתורה ואם לאו נקרא כאומר דברים בטלים שאין בהם ממש או כשירי העגבים שהוא דבור נמאס ולכן ס"ת שכתבו גוי יגנז שאין בו קדושה ואין שכר לקורא בו. וכן בזמן איסור כתיבת תורה שבע"פ הקורא אותה מתוך הכתב אין לו שכר כמו שהבאתי מן הירושלמי (שבת פט"ז) בהקדמת זרעים הא למה זה דומה לכהן שבא על הגרושה והטיל טפת זרע הקדש במקום שאינו ראוי שנתחלל אותו זרע כך הוא מי שהלביש רוחניות התורה שבע"פ בלבוש נכרי נתחללה וכאלו אינה וכמו כ"ג ששמש בבגדי כהן הדיוט שחלל עבודתו ולכן אותם ספרים שמדפיסין העכו"ם לעצמם תנ"ך באותיות ובלשון הקדש או אותם שבלשון אחר אני חושש ללמוד בהם אבל המדפיסים לדעת ישראל יש לטעון שיש בהם קדושה (עי' שבו"י ח"א סט"ו):

אמר המני"ח: ולי נראה דדעת נשבע בעינא וכיון שהנשבע קיבל עליה הגמר' המודפסת לתורה הרי הוא כאלו נשבע בס"ת וזכורני דאיתא לשאלה זו בפוסקי' אחרוני' ומסכימי' דעלתה לו שבועה אם זכרוני אינו לי מכזיב כמנהגו ועיין מ"ש הב"י בי"ד סרל"ז והובא בהגה ס"ו דאם תפס בידו כתב אשורית ואפילו מחכמה חיצונית או א"ב וכו' דהוי שבועה ועיין מ"ש הב"י שם בשם הרא"ש בשם רב האי ע"ש. ועיין ס' משאת בנימין סי' צ"ט ועיין בס' מגיני ארץ סי' רפ"ד:

תשובה טז

טז) שאלה מה שאומר ש"ץ בקדיש ואמרו אמן מה עניינו ולמה אינו אומר כן בתפלה:

תשובה בתפלה שמדבר בפני המלך לנכח אין ראוי לשוח עם בני אדם ולזה אפשר שהיה להם שמש הכנסת שהיה מזהיר שיענו אמן וכההיא דאלכסנדריא שהיו מניפין בסודרין (סוכה נ"ה). ובכל הסידורים ראיתי ואמרו אמן בכולם באיש"ר ועל ישראל ויהא שלמא וע"ש. לבד בא' שנדפס באמשטרדם שבכולם כתוב ואמרו אמן לבד בעושה שלום שכתוב אמן בלא ואמרו. ואפשר חשש להא דהעונה אמן אחר ברכותיו וכו' (ברכות מ"ה:) לכך מזהיר לאחרים שיענו והוא אינו עונה אבל בעושה שלום שהוא בסיום ברכותיו הוא ג"כ עונה אמן. ומן הראוי שלא יאמר קדיש אם אין שם עונים אלא שיש להקל מטעם שכתב ההגה בש"ע (או"ח סי' ק"א ס"א) שבזמן הזה אין לחזור בשביל הכוונה וכבר פטרונו חז"ל (עירובין ס"ה.) עם פ' ושכורת ולא מיין:

תשובה יז

יז) שאלה מי שאמר הריני מקבל עלי איזה תעניות לכפרת עונותי עד כמה מתענה ואזיל:

תשובה יש לצדד שמתענה והולך כל ימיו אבל מחוורתא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:

תשובה יח

יח) שאלה כהן שיש בו נגע צרעת והראהו לחכם ישראל וטהר מהו שיוכל הכהן עצמו לומר טהור:

תשובה בפרק טבול יום (ק"ב ע"א ותוס' שם) מרים מי הסגירה א"ת אהרן אהרן קרוב הוא ואינו רואה את הנגעים וזה אליבא דר"מ אבל לרבנן דמכשרי לקרוב אינו רואה נגעי עצמו לפי שהוא קרוב אצל עצמו ואין אדם דן את עצמו שאין אדם רואה לעצמו חובה אבל להוציא מפיו מה שא"ל החכם נראה אפשר דמותר להוציא מפיו:

תשובה יט

יט) שאלה כשהוזקקו ב"ד על פחות משוה פרוטה אם נשבעין עליה:

תשובה אטרוחי בי דינא לא מטרחינן בכדי ואם יאמר הדיין חייב מוציאין ממנו דישיבת הדיינים אחשביה ממון א"כ ממון שחייב צריך לישבע ליפטר ממנו:

תשובה כ

כ) שאלה מוהל שנתיבש דם המילה בידיו כיצד יטול ידיו לאכילה:

תשובה גרסינן בזבחים (ל"ה.) שבח הוא לבני אהרן שיהיו מהלכים ארכובותיהם בדם ה"נ י"ל שבח הוא למוהל שיהיו ידיו צבועות בדם מילה ואיידי דחביב אינו מקפיד עליו ואינו חוצץ. (עי' מג"א סי' קס"א סק"ז ובאה"ט ומחצית השקל שם. שבו"י ח"א סי' ס"ט. וט"ז סי' תקפ"ד סק"ב ודג"מ ושע"ת שם):

תשובה כא

כא) שאלה חתן שהיה בבה"כ כשהתפללו הצבור ובשעה שהגיעו לומר תחנונים ונ"א יצא לו מבה"כ מי אזלינן בתר התחלה:

תשובה נראה מהפסקים וכתבים סי' פ' דרגילין החתנים לצאת כדי שיאמרו. וקשה דהרי אם יצאו ולא נשארו עשרה בבה"כ גומרים קדיש תתקבל משמע דבתר התחלה גמרינן:

תשובה כב

כב) שאלה כשמעטפין החתן והכלה בטלית מצוייצת אם יש לברך:

תשובה כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ה"נ האיש עיקר שלובש הטלית ופורש כנפו עליה רמז למ"ש ופרשת כנפך על אמתך. (עי' שבו"י ח"ב סי' כ"ג):

תשובה כג

כג) שאלה מי שקנו ממנו שלא יקח אשה על אשתו:

תשובה אפשר דמשתעבד בכך דבמקנה דבר שלא בא לעולם צריך לפרש שמשעבד גופו לפי שאינו מקנה כלום אבל כשקנו ממנו שלא ליקח אשה הוי כאומר בפי' שמשעבד גופו לאשה זו ולא לאחרת. דע דאי עבד עברי אין נקנה בחליפין (עתוס' קידושין ח' ע"א ד"ה למאי) לא משעבד איניש גופיה אלא בכסף או בשטר:

אמר המני"ח: עמדתי במה שכתבו התוס' ריש פ"א [פ"ה[דכתובות בדיבור א' דקנין דברי' לא שייך למימר קנין דברים אלא כגון דקנו מיניה לחלוק חצר שאין בו דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב בדבר זה ש"ד ולא הוי קנין דברים. ומשמע דאי הוי חצר שיש בו דין חלוקה לא הוי קנין דברים ואפי' דלא שעבד גופו אפי' הכי לא הוי קנין דברים. וצא"ל דלענין דבר שלא בא לעולם אמרינן דאי שעבד נפשיה ש"ד אע"ג דהוי דבש"ל משום דגופו הוי דבר שבא לעולם משמע הא לאו הכי לא ולא אמרינן דמסתמא הוי כאילו שעבד נפשיה ואמאי הא גבי מלוה אע"ג דלא שעבד גופו הוי כאלו שעבד וכדכתב מרנא הב"י בסי' ס"ו על סעי' כ"ג משם ר"ת דשני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחוייב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם לא יפרע מדין ערב וכו'. ולבסוף ראיתי דדבר פשוט הוא דשאני התם דכבר יש חיוב דהיינו ההלואה וממילא עיקר החיוב הוא הגוף אבל הכא מעיקרא חיוב ליכא דהוי דבר שלא בא לעולם ואיכא נמי דהגוף ממילא נשתעבד ודברי א"א צדקו משום דבעל חשבינן ליה כלוה מן האשה ובשעת ההלואה התנה [התנתה[עמו שלא ישא אשה אחרת עליה ובקנין כל דהו סגי להיות נקרא דשעבד גופו לה וכל תנאי שבממון תנאו קיים כשאינו לעבור עד"ת:

תשובה כד

כד) שאלה על מה שאמרו אין דנין ד"ת מד"ס ולא דברי סופרים מדברי תורה:

תשובה עיין בפ"ג דידים ומצינו בכמה מקומות שדנין זה מזה ושם בפ"ד רצו ללמוד עמון ומואב מה הן בשביעי' מבבל ומצרים והיה נראה לומר דכשהיו באים לגזור גזרה אז היו למדים ממה שגזרו הראשונים לו' כשם שהראשונים גזרו בדבר זה מטעם זה כך יש לנו לגזור כך מטעם זה אבל כשלא באו לגזור אלא היו רוצים ללמוד דבר מדבר ולומר כשם שראינו שגזרו הראשונים בדבר זה כך יש לנו לומר שגזרו בדבר זה אז אין ללמוד דבר מדבר והכי דייק דקאמר נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין וכו' שהיתה גזרה שחדשו וההיא דידים שניות הוא שהיו רוצין לומר שכשם שגזרו הראשונים בזה כך בזה:

תשובה כה

כ"ה) שאלה יחיד המתענה שהתפלל ענינו ובא לישאל מהו להתיר לו:

תשובה חכם עוקר נדר מעיקרו אבל אינו עוקר תפלת שקר ממקומה. ומטעם זה אני מניח מלומר התפלה המתוקנת לקבלת התענית ואני מקבל תענית בדברים האלו הריני בתענית יחיד למחר עד שאשנה פ' פלוני. ובזה אף אם התפלל ענינו לא נקרא שקרן דהא איכא למ"ד מתענין לשעות [או"ח סי' תקס"ב ס"א]. וא"ת א"כ ליכא תפלה שקר כשאחזו בולמוס ליתא דהתם אדעתא דכוליה יומא נחית אבל הכא לא נחית אלא אדעתא דשעות ואם מצטער הרבה יאכל פחות מכשיעור כמו ביה"כ ולא יגרע שיחה לפני אל:

תשובה כו

שאלה כ"ו מי שנשבע (א) שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בערב יום הכיפורים מהו:

תשובה לדידי חזי לי דאין איסור להתענות בערב יה"כ אדרבה מכלל עשרת ימי תשובה הוא ויש מתירים להתענות אפילו בר"ה ובשבת בנתים כ"ש עיה"כ אלא שבגליל היו נוהגים להרבות בו שמחה חולין פ"ג) והשוו אותו לעינוי כדאמרינן (ברכות ח':) כל האוכל ושותה בעיה"כ כאילו התענה תשיעי ועשירי (ע' ש"ע או"ח סי' תר"ד ומג"א ס"ס תק"ע):

תשובה כז

כ"ז) שאלה שעורי חז"ל כגון ששים או א' ומאה משערים בהם במדה או במשקל.

תשובה תנן התם (תרומות פ"ד) המונה משובח והמודר משובח הימנו והשוקל משובח משלש' וכן תמצא שהצריכו (חולין צ"ח) בביצים ששים וא' של היתר מפני שאי אפשר לצמצם וה"ה לשאר מדות משא"כ במשקל שאין כמוהו. ודע שמה שנבלע מן האיסור הוא הטעם שאין בו ממש כל מדות חכמים היו במדה אבל משקל משובח וצ"ע בפוסקים. אמר המניח כן נהגו רבותי בע"קתו ואני בעניי עיינתי בספרים וראה זה חדש מצאתי בשער הגדול שער אפרים הכהן ז"ל סי' נ"א. שקיל וטרי היכי משערינן ומסיק בעיון ובקיאות רב דמשערינן במדה ולא במשקל עיין שם באורך כי הוא ז"ל שאל לחבריו הגאונים ומהם הסכימו לדעתו וכן דעתי נוטה למדה:

תשובה כח

כ"ח) שאלה מהו לכבד אשת האב במקום דאיכא קפידא דאם.

תשובה אם אמו נשואה לאביו יניח כבוד אמו ויעסוק בכבוד אשת אביו שהוא כבוד אביו ואם אמו מגורשת יעסוק בכבוד אמו קודם:

תשובה כט

כ"ט) שאל מאן דהו אם יש שאלה לחכם בקדושין.

ועל דא מילתא אפקוה להאי צורבא מדרבנן מבי מדרשא כההיא דב"ב (כ"ג ע"ב) דאפקוה לר' ירמיה משום דאטרח לרבנן דבעי מלתא דפשיטא. וה"נ מה ענין שאלה אצל קדושין דוכתב לה אמר רחמנא בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כ"ש בשאלה ועוד אין לך ממזר בישראל דיתיר הקדושין וחכם עוקר למפרע ולא היתה אשת איש מעולם. שלח ליקח רשות לבא לתת טעם לדבריו עמדו חכמי ההסגר למנין ויצא ע"פ ארבע חמשיות שישב בחוץ ידבר ולא יכנס לפנים. בא וישב לו על פתח בית המדרש ועמד ואמר תורה היא וללמוד אני צריך וכל כי האי לימא איניש קמי רביה ולאו טרחנא אנא לימדתנו רבינו דאסר לה אכ"ע כהקדש דכל דבר שנאסר על ידי דיבור ויוצא מרשות לרשות מיקרי הקדש כגון תרומה וחלה והקדש והפקר שאסור למפקיר ונשאל לחכם. ובתוספות פ"ק דקדושין דף ז' ז"ל שלכך דקדק רש"י ופי' דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמרינן בפ"ב [בר"פ[דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותם כהקדש לפיכך יש לה להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת או חד מהנהו לישני דלעיל ע"ז לא היה מקשה ונפשטו קדושין בכולה ע"כ. ומה שהקשו עלי דבכתיבה מתגרשת אני לא אמרתי לשאול כדי שתהא מגורשת אלא שתהיה כמי שלא נתקדשה לעולם ותהיה מותרת לכהן. והא דלא יש ממזרים בישראל וכי אחריות ממזרים עלינו ועוד בכל הנדרים לא יהיה שם מי שיתיר נדרו. ועל דא אעיילוה אמרו תורה מבחוץ (ועי' ח"ב סי' מ"ד):

תשובה ל

ל) שאלה אם האב יכול להסמיך הבן בשחיטה.

תשובה מההוא דפ"ק דסנהדרין (ה'.) אין ראיה קבילנא רשותא מאבא מארי דהא קאמר התם במילתא בעלמא הוא דאוקים להו. ועוד דאפשר דאחרים הוו בהדיה והא דלא חשיב להו משום כבודו. אבל אין מקום לשאלה זו דבדבר איסור הכל נאמנים אפי' אדם על עצמו וא"ת דהא דכל מצויים אצל שחיטה מומחין בעינן דנישייליה אי איתא קמן מיהו להעיד הכל נאמנים ואין צריך חקירה דכל מקום שהעידה תורה עד א' אפילו אשה אפי' קרובים ועד א' נאמן באיסורים. (ועי' באה"ט יו"ד סי' א' סק"ז ופת"ש ויד אפרים שם ועשו"ת פרי הארץ יו"ד סי' י"ב):

תשובה לא

ל"א) שאלה המקשה לילד וקרעו בטנה ולא הוציאו העובר מבעיא אי חשוב כילוד וכמאן דמנח בכד לענין ירושה ולאבלות וכיוצא בהן.

תשובה מדאמרינן בעלמא משיצא לאויר העולם ולא אמרו משראה היה נראה שצריך שיצא ממקום שהוא. אבל אין הדבר כן אלא משנגלו אליו שערי מות יצא מיקרי. (עתוס' נדה מ"ד ד"ה איהו):

תשובה לב

ל"ב) שאלה גיטין ששולחין ממקום למקום אי שפיר טפי לכתוב ואנש לא ימחא בידיכי מן שמי מכי מטא גיטא דנא לידך ולעלם במקום שכותבין מן יומא דנן.

תשובה שפיר טפי מה שכותבין דשם כלול שלא ישלח אצלה שליח לבטלו קודם שיגיע גט לידה דכשהגיע גט לידה מי מוחה:

תשובה לג

ל"ג) שאלה אם חל ל"ג בעומר להיות ביום א' והיה בו מילה מיבעיא אם מותר בעל הברית לגלח מע"ש.

תשובה האי בעיא לדידן דאין אנו מגלחין אלא בל"ד לעומר ולאו ק"ו אם לאשכנזים כשחל ל"ג ביום א' מגלחין מע"ש כשחל מילה לא כ"ש. ושבוש לחוש שמא ימות התינוק ומה בכך מנהג בטל בעלמא ואם בשבת שחל ט"ב מותרים מע"ש ובחמישי כ"ש אבלות ישנה כזו שאין לה שורש:

תשובה לד

ל"ד) שאלה ביצה ששני ראשיה כדין או חדין שנמצאת בלול של תרנגולים מהו.

תשובה חשש גדול הוא זה וכבר בא לידי איזה פעמים אלא שהבחורים חפשו ומדדו ומצאו שהיה הצד הא' חד מן האחר כחוט השערה. אמרתי כל מדות חכמים כן הוא. (עש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק כ"ו וריש סימן פ"ו ובעקרי הד"ט יו"ד סי' ח' אות ב').

תשובה לה

ל"ה) שאלה השואף דבר איסור דרך נחיריו אם חייב דהרי נהנה גרונו בכזית.

תשובה כל מצות שבתורה בין עשה בין ל"ת אם שינה בעשייתם לא עשה כלום להתחייב מן התורה כגון אתרוג שופר שלא כדרך גדילתן ומוציא בפיו בשבת או פשט עני ונתן לב"ה או נטל מתוכה. ואמרינן התם (חולין ק"ג:) אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב ופסקו הרמב"ם ה' מ"א. ואם בהעברת האוכל בגרון שלא כדרך העברתו חייב למה לי חזר ואכלו. הנכנס למקדש שלא כדרך ביאה פטור וכן למעשרות:

תשובה לו

ל"ו) שאלה מי שהלביש את חבירו כלאים ולא הפשיטו מיבעיא אם לוקה ואם יש חילוק בין עומד למהלך.

תשובה אפשר דמשום דשני קרא ואמר לא יעלה עליך ולא כתיב לא תעלה לחייבו אפי' שאינו עושה מעשה כאלו עבד בידים דהא סמוך כתיב לא תזרע כלאים וסמוך ליה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וי"ו מוסיף על ענין ראשון מה התם לוקה (ע' תוס' בע"ז דס"ד: ד"ה רבי בשם הערוך) אף הכא נמי לוקה אע"ג דלא עבד מעשה (עי' יעבץ ח"ב סי' קל"ד):

אמר המני"ח: הכא אין חילוק. והיכא דשייך להסתפוקי אי מהלך כעומד דמי או לאו. בינותי בספרים וקא חזינא בהו דהוי פלוגתא דקמאי ובתראי כתב הר"ן דנראה דרב אלפס פסק כבן עזאי דמהלך כעומד דמי והר"ן פסק כת"ק דמהלך לאו כעומד דמי וכן דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שלטי הגבורים שם הרי"ף פ"ק דשבת ריש דף צ"ט ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר דקסבר מהלך כעומד דמי ופרשה הר"ן שם פ"ה ת"ר המוציא מחנות וכו' עי"ש ועיין בש"ע או"ח סי' קס"ז דמוכח משם דרכוב כמהלך דרכוב כעומד דרכוב כיושב:

תשובה לז

ל"ז) שאלה הלוחש על המכה מהו שיאמר ב' תיבות מן הפסוק.

תשובה אם מתכוין לדברי תורה ולעשות מהם לחש כגון נגע צרעת (סנהדרין ק"א.) אפי' בתיבה א' אסור ואם דרך הלוכו לדבר דבריו נזדמנו לו ב' תיבות אפשר דאין שם בית מיחוש. וכן יש לומר בההוא דגיטין (ד"ו: תוס' שם) דשלשה אין כותבין בלא שירטוט דדוקא כשבא לדרוש הפסוק שלוקחו ע"ש דברי תורה בני אדם הבאים משם לכאן הם קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה שדרש להם הפסוק שבא לדרשה זו אבל אם יצטרך לכתוב לחבירו ד"מ דבר אל אהרן אחיך שיעשה דבר זה אפשר שאין לחוש:

תשובה לח

ל"ח) שאלה זיקין וזועות ורוחות כמה יהא ביניהם ויחזור ויברך.

תשובה אפשר דדינן שוה לברקים ורעמים וטעמא דלא אמרו מל' יום לל' יום כמו בשאר חידושים דאלו דברים שאין להם שיעור ולא יודע צרכם בארץ ולא דרך טבע אלא להבהיל את העולם כי האלהים עשה שיראו מלפניו כל שעה שהם באים יש לברך עליהם כגון מי שניצול מן הארי וברך וחזר ובא עליו או הדוב וניצול שחוזר ומברך וכן מן הנחש וכו'. (ע' שער"ת סי' רכ"ז באו"ח):

תשובה לט

ל"ט) שאלת תוקע שמת ונכנס אחר במקומו וכשגדל בנו רצה לירש זכות אביו. גם שוחט שהיה מושכר לרבים ובא אחר ונתן מעות לקהל כדי ליכנס למקומו:

תשובה לראשונה יש לדון דכיון דאידחי אידחי דומיא למ"ש הרדב"ז סי' נ"ט והכא כבר נכנס אחר במקומו והוא מת כבר וכן יש לדין שאם באו בני הראשון ובני הב' שינתן לבן השני. וע"ד השוחט אומנות בעלמא הוא ומאן דאלים גבר אמר המני"ח ולע"ד היה אפשר ג"כ לדמות ענין הראשון לההיא דהרשב"א ז"ל סי' ש' והריב"ש סי' קצ"ו ומהרמ"ט ח"ג סי' ק"ק והרב בעל משפט צדק ח"א סי' ע"א דכל שהבן ראוי הוא קודם. ולענין שני ג"כ אפשר דהוא נכנס תחת סוג המחזר אחר עני המהפך בחררה ויש בו משום הסגת גבול (עיקרי הד"ט או"ח רס"י ג'):

תשובה מ

מ) שאלה אורז מבושל שלא נתמעך כיצד מברכין עליו.

תשובה ברכתו הראויה כפי מסקנת הרוב היא במ"מ והמברך עליו שהכל כדברי ההגה (בסי' ר"ח ס"ז ושע"ת שם) לא שכר ולא הפסד. ואם בירך אחריו על המחיה יצא כיון דמסעד סעיד ומה שלא תקינו לכתחילה מעין שלש הוא כדי שלא להשוותו בכל למינין שנשתבחה בהם א"י עיין סי' ר"ח בטור:

תשובה מא

מ"א) שאלה מי שטוען על אשתו שגנבה מקצת כיסו והיא אומרת שגנבים באו לה.

תשובה טענה גדולה היא זו לומר לה אם גנבים באו לך הלא יגנבו דים ולא ישאירו עוללות. בעלמא איכא פלוגתא אי משביעין על כה"ג אי חשבינן ליה כודאי. והכא כ"ע מודו דהוי כאשה הנושאת בתוך הבית (שבועות מ"ה.) ואולי דשלומי נמי משלמא דחזקה היא גנבתם כדאמרינן התם (ב"ר פ' ע"ד) באשה ממשמשניות הן ושאר הנושאין בתוך הבית ישבעו לאשה ויפטרו אלא דאפשר דאין מוציאין ממון על החזקה או לאו גברא רבה כהרא"ש ז"ל דליכפייה ולודי. (בב"מ פ"ב סי' ה' ובפ"ת חו"מ סי' ע"ה ס"ק י"ט):

תשובה מב

מ"ב) שאלה מי שהיה חולה והיה נדור בדבר מצוה וחלה וכסבור שאין יכול לעבור על נדרו אלא בהתרת חכם (עי' יו"ד סי' רי"ד ס"א בש"ך ס"ק י' ודג"מ שם) והלך ונשאל ואח"כ א"ל למה לך התרה אנוס היית והשיב אם כך הייתי יודע לא הייתי נשאל מעולם.

תשובה הביא הב"י ס"ס רכ"ח הריב"ש בתשובה דאם התירו באונס אינו כלום אף אנו נאמר דהתרה בטעות אינה כלום ובר מן דין דברים אלו שאומר אפשר דלא גרע מידות נדרים:

תשובה מג

מ"ג) שאלה א' היה חייב שבועה לחבירו וא"ל הרי אני כאלו נשבעתי מי הויא שבועה:

תשובה מההוא דהתם (גיטין ע"ד:) הרי אני כאלו נתקבלתי אין ראיה שתהא שבועה דהתם לא קבל כלום אלא שמחזיק טובה כאלו קבל אבל אומר כאלו לא הוי נשבע ממש:

תשובה מד

מד (א)

מ"ד) שאלה עדים שהעידו וחזרו והעידו מבעיא אי מפסלי מכאן ולהבא.

תשובה כיון שהם לפנינו אנן סהדי שהם עדי שקר ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע במה שנראה אלא דיכולין לומר אין אנו רוצים לחוב בדמו של זה כמו שהובא משם הר"ן וזהו דוקא באותו ב"ד שמאחר שבאין לעשות מעשה על פיהם איך יפסלו אותם ונמצא תרתי דסתרן אבל הולכין ומעידים עליהם בב"ד אחר ומלקין אותם ופוסלין אותם כההוא (עי' חו"מ סי' ל"ד ס' כ"ז) דנשבע להכחיש את העד:

אמר המני"ח: להיותי לומד כעת בענין זה ראיתי בהא דאמרו בגמ' דכתובות פ"ב (דף י"ט:) עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי ששומעים לעד שאמר תנאי לדעת הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לה הכי דהיינו דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו מסהיד השתא ולא גמר עדותו וכיון שדבריו האחרונים אינם סותרים לגמרי הראשונים מהני אבל אם כתב ידם יוצא ממ"א הרי נחקרה עדותם ושוב אינם יכולים לחזור ולהגיד כן כתב לה בפ"ג מהל' עדות אמרו על תנאי היה שטר זה אם היה כתב ידם יוצא ממ"א אינם נאמנים עי"ש. וכן ראיתי שכתבו הפוסקים האחרונים ושמחתי שכוונתי ודלא כרב האי ושאר גאוני עולם ז"ל דסברי דאפי' כשכתב ידם יוצא ממ"א דיכולים לומר תנאי היו דבריהם עיין חו"מ טור סי' כ"ט (ועי' ש"ך שם ס"ק ב') ובסי' פ"ב ראיתי עוד בהאי כללא דאוקי חד לגבי חד שאם עד א' אומר תנאי היה ועד א' מכחיש או שאינן לפנינו כיון דבשטר לא הוזכר רמז התנאי נראה דאמרינן אוקי חד לגבי חד דמכחשי זה לזה ושטר אין כאן וצריך לישבע היסת דתנאי היה ומיפטר כדרב נחמן דמחייב שבועה עיין סי' פ"ב (סי"ב) כאמור:

מד (ב)

מד) שאלה האומר לאשה הרי (את) מקודשת לי ונתן לה הכסף ולא אמר בזה.

תשובה האי מלתא תליא בבעיא דלא אפשיטא אי בעינן ודין או לא בעינן [גיטין פ"ה:] מיהו אם א"ל בטבעתי אפשר דאע"ג דלא אמר לה זו דמוקדשת דגדולה מסירת טבעת [עי' פיהמ"ש לרמב"ם מע"ש פ"ד מ"ז. ועי' בס' שפת אמת להרב מ"נ טירני הרבה שו"ת על זה]:

תוכן העניינים

הלכות קטנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה