הלכות ברכות להריטבא· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
פרק ראשון
א
כל מה שברא הקב"ה בעולמו. הכל היה לעבודת האדם שנברא בצלמו. לעמוד לפני האל לשרתו ולברך בשמו. והאדם נברא ביום הששי אחר שנברא הכל ונחתם. כי הוא רועם ותכליתם. ומשם רועה אבן ישראל בברכתם. והוא כחתן יוצא מחופתו. ישיש כגבור ובא לרוח היום עם כלתו. עוטה אור כשלמה כי הוא כסותה לבדה היא שמלתו. ובערב שבת בהתקדש יום המנוחה. פתחו לו שערי צדק ואמת לרוחה. כי יום הז' שבת לי"י לענג אמת ולשמחה. אכל משנה לח"ם אבירים. מן האור הראשון היוצא מבין שני ההרים הרי ישראל המאיר לפנים המאירים. המאיר לארץ ולדרים. המנהיג במדת חסד ובמדת רחמים כל היצורים. מכלכל חיים בחסד ושם ושאר יעמיד. ולכן נאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. לפיכך חייב כל ישראל הבא ליהנות מן העולם. לברך על כל מה שנהנה לשם הגדול מלך העולם. ואם לא בירך מעל בקדשים והבדיל מין מי"ם למי"ם. ופרק עול מלכות שמים. וגזל אביו ואמו. ונאץ לרוכב בערבות ביה שמו. לכן בארץ ישולם ומספר החיים ימחה וילך ערירי. ועל זה נאמר ועובר שארו אכזרי. והמברך יבורך ומשך לכל העולם חן וחסד. ועליו נאמר גומל נפשו איש חסד. לכן תחילת כל דבר ראוי אדם ללמוד וללמד לבניו ותלמידיו סדר ברכות כדי שלא יבאו לידי מעילה. וישחיתו ויתעיבו עלילה. מפני שזה דבר חמור מאד.
ב
לא באה בתורה שבכתב מצוה לברך אדם על ההנאה קודם שיהנה לפי שהשכל מורה על זה לבעלי האמת וכל שלא בירך לחמו במעיו נהפך ואינה הנאה אבל מדברי סופרים אסור לאדם שיהנה מכלום עד שיברך בשם ומלכות בא"י אמ"ה ואפילו דעתו לאכול או לשחות כל שהוא בלבד ואין לדבר שיעור כיון שדעתו לבלעו אבל הטעם על דעת לזרוק מפיו ואינו בולעו אין לו לברך.
ג
הזיד והכניס אוכלין או משקין לתוך פיו בלא ברכה חייב להוציאן מפיו ושלא יתנה מהן עד שיברך אבל עשה כן בשוגג כגון ששכח והכניס אוכלין לתוך פיו ונזכר קודם שיבלעם אם הם מדברים שנמאסים בפה שאם יוציאם מפיו ימאסו מלהחזירם שם מסלקן לצד א' ומברך ואם לאו מוציאן מפיו ומברך ואחר כך בולע כדי שיברך לי"י בכל פה משום שנאמר ימלא פי תהלתך ואם היו משקין שנמאסין בפה ואין ראוי להחזירם ואי אפשר לסלקן לצד אחד לברך בולען ואחר. כך יברך.
ד
וכן מי שהזיד או ששכח ולא בירך ונזכר עד שלא גמר מלאכול מברך על מה שנשאר לו לאכול ואם כבר גמר לאכול אינו מברך אלא ברכה שלאחר אכילה.
ה
על כל האוכלין חייב אדם לברך לפניו קודם שיהנה אפי' על פחות מכזית וכן על המשקין אפי' פחות מרביעית שלענין ברכה שלפניו אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה וברכה זו מדבריהם כמו שאמרנו. אבל מן התורה חייב לברך אחר שנהנה על שבעת המינים הכתובים בפסוק ארץ חטה ושעורה שכתוב אחריו ואכלת ושבעת וברכת.
ו
וברכה זו על ארבעה דרכים שעל הפת של חמשת המינין שהם חטה ושעורה וכוסמת שבלת שועל ושיפון בלבד אומר ברכת המזון הנק' ברכת שלש. ובשאר מיני מזונות הנעשים מתבואה של חמשת. המינין כגון דייסא וחביץ קדר' ותבשיל של אורז ברכה אחת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה. ועל פירות המינים הנאמרים בפסוק ארץ:
חטה ברכה אחת מעין שלש. ושאר מיני תבואה. שאינה מחמשת המינין כגון אורז ודוחן וכן שאר מיני פירות ושאר דברים מפירו' האדמה או מבשר ודגים וגבינה וכל דבר שאין גידולו מן הארץ אין לו ברכה לאחריו מן התורה ומדברי סופרים מברך עליהם בורא נפשות רבות.
ז
ולעולם אין שום ברכה לאחר שום דבר באוכל פחות מכזית בינוני הוא וגרעייתו ולא בשום משקה פחות מרביעית שהוא קרוב לשני אוקיות. ואפי' אכל בריה שלימה כגון גרגיר ענבים או רמונים וכן אם אכל זית א' אינו מברך לאחריו אא"כ היה גדול כל כך שאחר שניטלה גרעינתו נשתייר בו שיעור זית בינוני.
ח
וכיצד מברכין על הפירות לפניהן על הפת הוא אומר המוציא ובלבד שיהא מחמשת המינין אבל אם אינו מחמשת המינין כגון פת אורז או פת דוחן אין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ואם בירך עליו המוציא לא יצא.
ט
על פירות האילן בין של שבעת המינין או זולתם מברך עליהם בורא פרי העץ. ואיזהו נקרא. פרי אילן לברכה כל שגוף האילן נשאר קיים ועשה פירות פעם אחרת מברכין על אכילת פירותיו בורא פרי העץ ועל ריחו ברוך שנתן ריח טוב בפירות. לפיכך תותים הנעשים בשרות הפרי עץ הם שהרי הענפים נשאר קיים אבל לא השומר שהענף שנותן פרי עכשיו אינו חוזר לעשות פרי ואינו אלא פרי האדמה.
י
כל שומר פרי הראוי לאכילה דינו כפרי עצמו לענין ברכה לאכילתו או לריחו ואע"פ שלענין ערלה אין דינו כפרי. אלא בשומר המתקיים עד שיש לפרי דין פרי ליאסר מדין ערלה ושיהא בענין שאם יסתלק השומר ימות הפרו שבכך הוא טפל לפריו אבל לענין ברכה אין הפרש ביניהן ולעולם דינו כפרי עצמו אם הוא ראוי לאכילה ומברך בורא פרי העץ לפיכך עלה ורדים אעפ"י שאינן פרי עצמו שהפרי שלהן הוא בתוך התפוח העגול ואין בהן דין ערלה שכשתסלקם לא ימות הפרי אע"פ כן מברך על אכילתן בורא פרי העץ ועל ריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירית. בד"א על גופן כשהן בעין או בדבר מורכב ראוי לאכילה והוא מאכל בריאים אבל על מימיו מברך שהכל. וכן קפרס מצלף של ערלה אע"פ שאין לו דין ערלה ברכתו בורא פרי העץ וכן שנינו בפירוש. והזהר בזה מאד שטעו בו רבים ונכבדים.
יא
על פירות האדמה ועל הירק מברך בורא פרי האדמה.
יב
אין מברכין אחת מברכות אלו המיוחדות שאמרנו אלא כשאוכלים כדרך שהעולם אוכלין. פירות או ירקות שדרכן לאכלן חיים בחיותן ומבושלים בבישולן אבל אם שנה כהן אינו מברך עליהן כלל.
יג
האוכל מעצי הדקל ועצי. הגפן כשהן רכים וראויין לאכילה כיון שלא נטעם על דעת כן אינו מברך עליהם אלא שהכל וכל שכן על משקין שלהם.
יד
פירות ראויין לאכילה שלא נתבשלו כל צרכן מברך עליהם בורא פרי העץ. בוסר אינו ראוי לאכילה ואינו מברך עליו אלא שהכל וכל שכן על מימיו.
טו
שקדים מתוקים שאוכלין אותם כשהן רכים מברך עליהם שהכל וכל כיוצא בזה כן אבל שקדים המרים שדרך אכילתן בעודם רכים מברכין עליהם בורא פרי העץ.
טז
וכן האוכל פלפלין לחים שדרך העולם לאכלן מברך בורא פרי העץ אבל יבשים שאינן ראויין לאכילה כלל אינו מברך עליהם.
יז
וכן האוכל זנגביל לח אע"פ שהוא אילן כיון שאינו אוכל מן הפרי אלא מן העץ מברך בורא פרי האדמה ועל היבש ולא כלום.
יח
אוכלין העשויים לרפואה ומשקין העשויים לרפואה והם גם כן ראויים לאכיל' ולשתייה דרך הנאה אם אכל ושתה אותם כדרך שהעולם אוכלין ושותין אף על פי שזה אוכל ושותה אותן לרפואה בלבד מברך עליהם ברכתן הראויה להן אבל אם אין דרך לאכלן בדרך זה אינו מברך עליהן אלא שהכל ואם אינן ראויים לאכילת מזון כלל אין מברך עליהם כלל.
יט
הא כיצד שתיתא שעושין מקליות חטים אם היה עבה כדרך שכני אדם אוכלין ואוכל אותה זה לרפואה מברך עליו בורא פרי האדמה ואם היה רכה במים או בחומץ מרובה אין דרך לאכלו כן מברך עליו שהכל וכן כל כיוצא בזה.
כ
דבש ואפילו של תמרים וכן משקה שהוא יוצא משום פרי וכיוצא בו בין מאליו בין דרך סחיטה אין מברכין עליו אלא שהכל כיון שאין גוף הדבר קיים חוץ מן היין והשמן שהיין ברכתו בורא פרי הגפן בין חי בין מזוג כדרכו מפני שהוא חשוב וסועד ומשמח ונשתנה לעילוי גדול וכן השמן מברכין עליו בורא פרי העץ כי לכך אמרה תו' ארץ זית שמן לומר שהשמן כזית לענין ברכה לפניו ולאחריו.
כא
לא אמרו שמברכין על השמן כששותהו בפני עצמו שהרי מזיקו ואין מברכין עליו כלל אלא בששותהו על ידי דברים אחרים שהשמן בהם עיקר שאילו לא היה השמן עיקר על העיקר מברכין.
כב
כיצד דרך בני אדם לתת בירקות שמן ולבשל אותן ופעמים אוכלין אותם דרך מזון ואותה שעה ירקות עיקר ועליהן מברך בורא פרי האדמה ופוטר את השמן ופעמים עושין אותם לרפואה למי שחושש בגרונו ואע"פי כן פעמים שאין נותנין בהם שמן אלא כדרך אכילה וכל שאוכלה לרפואה אוכלה ועל זה בין בחול בין בשבת מברך על השמן בורא פרי העץ ופוטר את השאר אבל אם נתן בהם שמן הרבה עד שאינן ראויים לאכילה כך אינו מברך עליהם אלא שהכל וכן הדין במוזג היין במים מרובים מאד שמן דרך לשתותן כך מברך עליהם שהכל.
כג
אעפ"י שהשתיתא האמורה למעלה כשהיא רכה אין דרכה לאכילה וכן ירקות שיש בהם שמן מרובה וכן יין מזוג מאד ונשתנה ברכתם מפני כך אף עפ"י כן כיון שדרך בריאים לאכלם כשהשתיתא עבה או כשאין היין מזוג כל כך או כשאין בירקות שמן כל כך התירו לאכלן בשבת לחולה שיש לו מיחושין בעלמא שלא אסרו להם אלא אוכלין ומשקין המיוחדים לרפואה.
כד
כל פרי שנעשה חתיכות דקות ונעשה ממנו אוכל וגופו קיים וראוי לאכילה מברך עליו ברכתו הראויה לו.
כה
על פירות האדמה ועל הירקות הנאכלין כדרכן לאכילה מברך בורא פרי האדמה.
כו
הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה אבל האוכל קמח מברך שהכל בין קמח קליות או קמח אחר לא מפני שאינו ראוי לאכול אלא מפני שנשתנה. מכמות שהיה ויש לו עדיין עילוי אחר בפת ויצא מכלל חטים ולכלל פת לא בא.
כז
לעולם כל שתחילת ברכתו לפניו בורא פרי האדמה וכל שכן שהכל אין ברכה לאחריו אלא בורא נפשות רבות.
כח
כל תבשיל שיש בו שום תערובת קמח של חמשת המינין אפי' הוא טפל והשאר עיקר ויש בו כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאילו היה עיקר ומברך עליו תחילה בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. בד"א כשהוא מעיקר התבשיל אבל אם אינו נתון אלא להכשיר כגון קמח שנותנים בתבשיל לפתות וכיוצא בו לדבק התבשיל הרי הוא בטל ומברך על השאר.
כט
תבשיל שיש שם שאר תבואה שלא מחמשת המינין כגון אורז ודוחן והם עיקר תבשיל כשאוכלים כמות שהן ודרך אבילה בכך מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות אבל אם אינן עיקר התבשיל מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.
ל
תבשיל שנותנין שם פת של חמשא המוניך ויש שם היכר פת כלל מברך עליו המוציא לפניו וכן לאחריו שלש ברכות. אם אכל פת כזית ואם הוא פת של שאר מינין הולכין אחר העיקר ומברך עליו ופוטר את השאר. וכן כל מאכל שהוא נעשה מתערובת דברים שהם חלוקין בברכה ואין בו מחמשת המינין הולכין אחר עיקר המאכל ההוא ומברכין עליו ופוטר את השאר.
לא
פת האפוי שחממו אותה באש כדרך שהרועים אוכלים והוא נאפה שלא על ידי משקה מברך עליו המוציא ושלש ברכות אף עפ"י שלא קבע סעודתו עליו אלא שאכל ממנו כזית שלחם גמור הוא לכל דבר והרי הוא. חייב בחלה ויוצאין בו בפסח משום מנה אם נעשה כראוי למצה.. ץ
לב
לחם העשוי לכותח בלבד אינו חייב בחלה אע"פ שהיה בו גלגול לפי שכל שלא נעשה למאכל אדם אינו חיים בחלה אע"פ שהית בו גלגול כגון עיסת הכלבים שאין הרועי' אוכלים ממנה וכל שנעשה למאכל אדם אף. עפ"י שאין שם גלגול קנוקנעות ונאפה באור שלא על. ידי משקה חייב בחלה. וכן לענין ברכה אף עפ"י שראוי לאכילה הפסיד ברכתו ודאי. כפת דוחן כיון שלא נעשה מתחילה למאכל אדם.
לג
אבל פרי הראוי לאכילה אף עפ"י שלא נטעו האילן מחמתו. מברכין עליו ברכתו וכן פרחים הנעשים בפירות. ואכלן כדרך שבני אדם אוכלין מברך עליהם בורא פרי העץ ועל ריחן מברך שנתן ריח טוב בפירות.
לד
יש ירקות שנאכלין חיים בלבד ולא מבושלים ויש נאכלין מבושלים. או שלוקים או כבושים ולא חיים ויש שנאכלין בין חיים בין ומבושלים כל שאכלם כדרך שהעולם אוכלי' מברך עליהם בורא פרי האדמה ואם לאו שהכל. הרי. שראויים לזה ולזה והתחיל לאכול מתם חיים ובירך עליהם בורא פרי האדמה ואחרי כך אכל מהם מבושלים אינו צריך לחזור. ולברך אבל אם לא היו נאכלים חיים ואכל ובירך עליהם שהכל וחזר ואכל מהן מבושלים מכרך עליהם בורא פרי האדמה. זה הכלל כשאין שוות ברכותיהן חמר ומברך אף על פי שהוא מין אחד וכן כל ביוצא בזה.
לה
כבר אמרנו שכל האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה כלל אינו מברך עליו כלל שבטלה דעתו אצל כל אדם.
לו
האוכל מרק הירקות לבדו מברך שהכל כאוכל משקה פירות. ואם אכלו עם הירקות הדבר פשוט שנפטר שהרי הירקות הם עיקר ולא עוד אלא אפילו אכל הירקות תחילה בברכתם בורא פרי האדמה ואחר כך המרק נפטר בברכת הירקות כיון שהיו מגופן ממש אף ע"פ שאין ברכותיהן שוות וברכת בורא פרי האדמה אינה פוטרת ברכת שהכל בכאן נידונין כגוף אחר וזהו שאמרו מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי.