הלכות ברכות להריטבא· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
פרק חמישי
א
כל הברכות שהם חובה על האדם וחבירו שהוא גדול חייב באותה ברכה כמוהו מוציאו ידי חובתו אע"פ שכבר הוציא עצמו והטעם לפי שכל ישראל ערבין זה לזה וכשחבירו חייב הרי הוא כאילו הוא עצמו חייב ולפיכך יחיד מוציא לחבירו בברכות של ק"ש אע"פ שאין חובה ובאמת יחיד אינו מוציא. לחבירו ביחיד אבל בצבור מוציאו ונפטר בברכתו אע"פ שהוא בקי חוץ מק"ש עצמה שראוי לשונה לעצמו וכן בתפילה אין יחיד מוציא לחבירו ביחיד ולא בצבור כשהוא בקי לפי שכל אדם ראוי להתפלל על עצמו אבל שליח צבור מוציא לשאינו בקי או למי שטעה בתפילתו שהיה צריך לחזור וכן בברכות של ראש השנה ויום הכפורים של יובל במלכיות זכרונות ושופרות של מוסף לבד כמו שביארנו בהלכות ראש השנה.
ב
המברך לנשים בברכות שאין חייבות אע"פ שיצא. מוציא אבל במצות שהן פטורות אע"פ שיש להם רשות לעשות ולברך עליהן אין אחר שיצא מברך כשהוא מוציאן כדין ברכת הנהנין.
ג
המחוייב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחברו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו כגון בן כרך מוציא לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו.
ד
אבל ברכות של רשות כגון ברכת הנהנין אין אדם מוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו שהרי אינו ערב לו בברכה זו וכל שמברך ברכת הנהנין צריך שיהא מברך לעצמו ויטעום ממנו ואף כשמוציא לעצמו. אינו מוציא לחבירו עמו לא בפח ולא ביין ולא פירות אלא אם כן עשו מתחי' צירוף. והוכחה שהם חבורה אחת כגון שהסבו על שלחן א' או שאוכלין במפה אחת או שזמנו עצמם לאכול ולשתות ובכך מוציא לחבירו עמו בין יחיד בין רבים ואעפ"י שכל א' וא' אוכל מככרו חבירו יוצא בברכתו ואפי' לא ענה אמן אחריו
אבל חייב הוא לענות אמן.
ה
בורא פרי הגפן או המוציא של קידוש או בורא פרי הגפן של הבדלה וכן המוציא של אכילת מצה אעפ"י שיצא מוציא שהרי אכילה ושתייה זו חובה.
ו
אין צירוף מועיל לצאת אדם בברכת חבירו. אלא בברכת הנהנין שלפני אכילה ושתייה אבל בברכה שלאחריו אין צירוף מועיל וכל אדם חייב לברך לעצמו אלא אם הוא בור שיוצא בברכת חבירו וזהו שאמרו אין זימון לפירות חוץ מן האוכל פת שיש עליו שלש ברכות שמועיל לו צירוף וזימון ואם עשו הוכחה לחברותם כמו שאמרנו מזמנין ביניהם על הדרך שנזכיר.
ז
ומפני מה יש זימון לפת לבדו יותר משאר מיני דגן ופירות טעם הדבר לפי שאין הצירוף הוכחה ועושה חיבור אלא לפני אכילה שהחבורה קיימת אבל לאחר שאכלו או שתו כיון שאין חייבים לברך אחריהן במקומן מכיון שגמרו לאכול ולשתות וראוי כל אחד ללכת לדרכו בטל השיתוף והצירוף ונתפרדה החבילה אבל לחם שחייב לברך אחריו במקומו שאפי' אם אכל כזית כאן ושכח והלך לדרכו קודם שיברך וגמר שם סעודתו חייב לחזור למקומו הראשון ולברך אע"פ שגמרו מלאכול צירוף והוכחה שעשו מתחילה הרי הוא קיים כמות שהיה.
ח
וכיון שכן ראוי היה שיהא יחיד מוציא לחבירו בברכת המזון שברכה שלאחר המזון כבר היא חובה אלא לפי שלא נטעה בזה בברכה שלפניו לפי שדומה לברכת הנהנין אמרו חכמים שאף בזו לא יוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו ודין זה מדבריהם לפיכך כל שאכל כזית דגן שאין חיובו אלא מדבריהם מוציא את הרבים שאכלו לשבעה וחייבין מן התורה מה שאין כן בשאר ברכות שאין המחוייב מדבריהם מוציא ידי חובה את המחוייב מן התורה והטעם כמו שאמרנו שאין דין זה אלא מדבריהם שאילו מן התור' אע"פ שלא אכל כלל מוציאו.
ט
וכן מן התורה יחיד מוציא לחבירו בברכת שלאחריו שהיא חובה בכל שבעת המינין אלא לפי שכבר נהנה וחיוב ברכתו מן התורה אמרו חכמים שיברך כל אחד לעצמו וסמכו זה בירושלמי למה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך אלא בשעשו זימון בפת כדינו שמוציא יחיד לפיכך יחיד בור יוצא בברכת תלמיד לכתחילה כדין תורה וזהו שאמרנו שהבן מברך לאביו והאשה מברכת לבעלה כשהאב והבעל בורים שהתלמיד מברך ובור יוצא אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו על הדרך הזה אבל בזימון כראוי תבא לו ברכה כשמחנך בניו במצות ובלבד שיהא גדול שחייב מן התורה אבל קטן שהגיע לחינוך אף ע"פ שמצטרף לשלשה אינו מוציא לחבירו כלל וכן שני חלמידים שבירך א' מהם לו ולחבירו יוצאין שניהם בדיעבד בין בפת בין בפירות.
י
אין זימון בפת בפחות משלשה וסמכו חכמים זה למה שכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.
יא
ואין זימון עד שיאכל כל אחד מהם כזית ואין זימון אלא כשאכלו דבר שהיה אפשר לחבירו לאכול ממנו אבל אם לא היו יכולין לאכול מככרו של אחד כגון שהיו כלן מודרין הנאה זה מזה אין זימון ביניהם ואם השנים אינן מודרין משל אחד מהם ואף עפ"י שהוא מודר משניהם יש זימון ביניהן שהרי היו כולם רשאים לאכול משלהם לפיכך שני כהנים שאכלו תרומה וישראל חולין מצטרפין שהרי הכהנים מותרי' בחולין וכן אפי' אלף כהנים וישראל א'.
יב
מי שאכל או שתה דברים האסורים מן התורה או מדבריהם אינו מברך לפניהם ולא לאחריהם כלל שאין זו הנאה ועל המברך נאמר ובוצע ברך נאץ ה' ואין צריך לו' כשאכלם באיסור אלא אפילו אכלם בהיתר מפני חליו שהיה מסוכן אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל שכל הנאה שתחילתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אע"פ שסופה לרצון.
יג
לפיכך חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל שהלחם וכל מאכל אסור הוא לו ביום הכפורים כחלב ודם בשאר ימים אלא שהותר לו מפני חליו כשאר איסורין אבל חולה שבשלו לו בשבת על ידי גוי או על ידי ישראל בהתר מכיון שאין בגוף הדברים איסור אלא במעשה שבת ומעשה זה נעשה בהיתר מברך לפניו ולאחריו כדינו וכן דעת מורי נ"ר.
יד
האוכל איסורין של דבריהם כגון שומנו של גיד הנשה וגבינה אינו. מברך כלל שהרי ברכה זו מדבריהם. ולא תקנוה על האיסור.
טו
השותה סתם יינם של גויים אין צריך לו' שאין מברך לפניו ברכה של דבריהם אלא אפילו לאחריו אינו מברך אעפ"י שאיסורו מדבריהם וחיוב ברכה מן התורה לא אמרה תורה לברך על אוכל באיסור וכל שכן זה שאיסורו משו' סרך ע"ז.
טז
האוכל פת של גוי בעל הבית באיסור אינו מברך לפניו אבל לאחריו מברך שאין איסורו מוחלט אלא מקומות יש.
יז
האוכל פירות ערלה של חוצה לארץ אינו מברך עליו כלל אבל פת שלא הפרישו ממנו חלה בחוצה לארץ מברך שהרי תרומת ח"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש וכיון שיש התר לאיסורו יכול לברך עד שלא יפריש הואיל ואין איסורו אלא מדבריהם מה שאין כן באיסורין של תורה אבל האוכל טבל מדבריהם בארץ ישראל אינו מברך עליו.
יח
פירות כרם רבעי מותרין בלא פדיון בחוצה לארץ ומברך לפניהם ולאחריהם.
יט
כל שאין מברכין עליו הדבר פשוט שאין מזמנין עליו כלל. וכן שנינו שאם אחד מהם אכל איסור של תורה או של. דבריהם אינו מצטרף לזימון ואפילו תשעה אכלו התר ואחד אכל איסור ולפיכך שנו ענין זה בזימון אבל הוא הדין שאין לברך על האיסור אפילו בזימון תדע שהרי שנינו שהשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עמו והוא הדין שאינו מברך לעצמו על פחות מכזית אלא שבא להשמיענו שאפילו להצטרף עם אחרים ולעשותו סניף אינו ראוי ואף עפ"י שהזימון מדבריהם ולפיכך שנו עמו שאין מזמנין על אכילה של איסור ואלו דברים ברורים.
כ
כותי בזמן הזה אין מזמנין. עמו ואפילו לדברי האומר שהיו גרי אמת מתחילתן שכבר חזרו לסורן ומכאן אתה דן שאין מזמנין עם המומר ולא עם גר שחזר לסורו שדינו כישראל משומר כמו שאמרו ביבמות ומותר. להלוות להן ברבית אבל אסור ללוות מהן שהרי מצווה הוא בכל המצות. וכל שעה עובר עליהן ויש לנו שלא להעבירו משום ולפני עור לא תתן מכשול.
כא
שלשה שאכלו פת בצירוף אחד אסור להם לברך כל אחד לעצמו אלא חייבין בזימון ואף על פי כן אם בירך כל א' מהן לעצמו יצא וכן אם ברכו השנים בטל זימון מהם אבל בירך האחד לעצמו לא בטל הזמון מן השנים ומזמנין עמו ויוצאין בצירופו אבל הוא לא יצא ידי זימון שאין זימון למפרע.
כב
שלשה שאכלו וקם אחד מהם ויצא לשוק קודם שיברך או לאחר שיברך אם הרחיק מהם כל כך שאילו יקראוהו בקול גדול לא ישמע קולם נתבטל צירופן ושוב אין מזמנין עמו אבל אם לא הרחיק מהם כל כך מזמנין עמו ובלבד שיחזור למקומו בד"א להצטרף לשלשה אבל לעשרה שהן זימון גדול בהזכרת שם שמים אינו משלים מכיון שהרחיק משם כלל.
כג
אין דברים אלו אמורים אלא כשהלך על מנת שלא לחזור אבל על מנת לחזור והניח שם זקן או חולה או אדם נכבד אפילו יצא לשוק חוור לקביעותו ומזמנין עמו והוא שבא שם עד שלא גמרו מלאכול שאילו היו מביאין לפניהם שום דבר היו אוכלין ממנו וכן באדם אחש שבא לשם עד שלא גמרו בענין זה מצטרף עמהן ומזמנין עמו אף עפ"י שכבר חלקו השלחן אבל. מכיון שנטלו ידיהם לברך אז שבקשו לברך נאסרו לאכול ולשתות כלל ואין אחד מצטרך עמהם.
כד
כשאמרנו שאם יצא אחד מהם והרחיק אין מזמנין עמו לא אמרנו אלא שאינו משלים לשלשה אבל מכל מקום אם יש בהם כדי זימון חוץ ממנו כל שחזר שם קודם שיברכו יוצא הוא בברכתם.
כה
שלשה שאכלו וקדם א' מהם וגמר ורוצה לצאת אין השנים חייבין להפסיק סעודתן כדי שיעשו זימון אבל אם רצו לחלוק לו כבור הרשות בידם אבל אם קדמו השנים השלישי חייב להפסיק ומזמנין עמו ועונה עמהם ברכת הזימון אבל יוצאין כלם ידי זימון אף על פי שלא עלה עמהן מכיון שהפסיק עד שיאמרו ברכת הזן וחוזר לאכילתו והם גומרין ברכתם מתחילת הין ואילך אבל אם לא הפסיק לא יצאו.
כו
כשחוזר לאכילתו האחד הנשאר או השנים אינו צריך לחזור ולברך המוציא שאין קובע ברכה לפניו אלא נמלך גמור או סילוק מעשה וכשגומר אכילתו מברך לעצמו. ברכת המזון וגומרה מתחילת ברכת הזן וכשהפסיק מתחילה אינו חייב להפסיק אלא בברכת הזימון בלבד שהן צריכין לו.