אור ברסלב
הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב פתיחה להלכות מליחה

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ

פתיחה להלכות מליחה

גרסינן במנחות ד' כ"א ע"א. תני' במלח יכול תבונהו ת"ל תמלח. אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח. ולא תשבית מלח. הבא מלח שאינה שובתת ואי זו זו מלח סדומית. מנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת"ל תקריב תקריב כ"ש תקריב מ"מ תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה. מאי תבונהו אמר רבה בר עולא ה"ק יכול יתבננו כתבן בטיט. א"ל אביי א"ה יתבננו מבעי לי'. אלא אמר אביי יכול יעשנו כבנין. א"ל רבא א"ה יכול יבננו מבעי לי'. אלא אמר רבא יכול תבוניהו מאי תבוניהו אמר רב אשי יכול יתן בו טעם כבינה ת"ל תמלח. כיצד הוא עושה טביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר ותופכו ונותן עליו מלח ומעלתו. אמר אביי וכן לקדרה. ופירש"י מי מלח מוריס. סדומית דקה איסתרוקנית גסה. יכול יתבננו יתן מלח הרבה כתבן בטיט. כבנין מלח הרבה שורה על שורה. נותנת טעם כבינה. וכתבו בתוס' שם ד"ה דם כו' וז"ל ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלין מחמת מלחן כו' ובסמוך אמרינן וכן לקדרה לפיכך מדקדק ר"ח מכאן דמליחה דקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכמולח לצורך עיבוד או כדבעי לי' לאורחא כו' ושם ד"ה יתן כו' היינו דלא חזי לאכילה בלא הדחה כמו שהבינה מתקנת האדם עכ"ל. וכ"ה ברמב"ם פ"ה דהל' איסורי מזבח הלכה י"א וז"ל מ"ע למלוח כל הקרבנות כו' אין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח. ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח כו' וכתב בכסף משנה שהי' כתוב בגרסתו אמר אביי וכן לצלי כו' וכ"ה בתוס' ד"ה וכן כו' בשם רבינו גרשון וע"ש. וע"כ לא פליגי אלא באימורין הקרב על גבי המזבח המפורשים ברמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"א הלכה י"ח. אבל שאר הבשר הנאכל לכהנים או שלמים הנאכלים לבעלים. לכ"ע מולחן יפה יפה וכדאיתא בחולין ד' קי"ג אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. ולכך הזכיר שמואל פעמים יפה יפה גבי מליחה שצריך למלוח הרבה עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו וכמ"ש המרדכי בשם ר"ת ושי"א שאין די גס במליחה זו אלא צריך לשפשף בו בידיו שיבלע בו המלח והובא בב"י בסי' ס"ט בשם סמ"ג וריב"א. וכ"ה ברמב"ם המ"א פ"ו הלכה י' אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. מכל הלין משמע דעיקר מליחת בשר חולין לקדרה אין בו שום סמך ורמז מה"ת. דאפי' לפי גרסת גמ' דידן וכן לקדרה אינו אלא דילפינן מקרבנות דסגי בהאי מליחה כדאשכחן גבי איסורים הקרב למזבח וכמ"ש התוס' ד"ה דם כו'. אבל דלבעי מליחה להוציא דמו אינו אלא משום דרחמנא אסר לן דמא המציאו חז"ל תחבולות איך להוציאו ולהפרישו מן בשר הנ"ל ועמדו וחקרו על טבעו של מלח שגורר דם אחריו ומוציאו לחוץ. לכן הצריכו למלוח בשר להוציא דמו ושידיחנו לפניו ולאחריו וכדאיתא בגמ' ופוסקים ולמדו זה מכלי מדין ומכלים שבישלו בהם קדשים שהצריכה התורה להגעילם וכמבואר ברמב"ם בהל' מעשה הקרבנות פ"ח. מפני איסור הבלוע בהם או מפני נותר הבלוע בהם. ומי גרע דם הבלוע בבשר מאיסור הנבלע בכלי ולמד סתום מן המפורש מכלי מדין ומכלי קדשים. וזהו טעם מ"ד דם שבישלו דאורייתא. ועי' ברמב"ם המ"א פ"ו ה"ו ובמ"מ ובלח"ם שם. ואפי' לדידן דפסקינן כס"ד דם שבישלו דרבנן, מ"מ לכתחלה אין להניחו בחתיכה עד שיתבשל ויהי' דרבנן. דכ"ז שלא נתבשל הוי דאורייתא דכל שאפשר להפריש הדם ע"י איזו תחבולה חו"ל כאלו פרוש ועומד ואסור מה"ת. וגם חשו חז"ל לדם היוצא מהחתיכה קודם בישולו תומ"י כשמרגיש החום ונתעורר לצאת ויוצאת לתוך התבשיל ואע"ג שאח"כ יתבשל ויהי' ע"י גלגול דרבנן מ"מ חיישינן שמא לא יתבשל לגמרי ויאכלנו ולאו אדעתי' ובזה מיושב קושית הפמ"ג בפתיחתו מה טיבה של מליחה אם רוצה לבשל ולהרבות עד ס' לישתרי לכתחלה לדעת המחבר סי' כ"ט סי"א. וכ"ת אין מבטלין איסור לכתחלה הא לע"ע כ"ז שלא פירש שרי וכה"ג לא מקרי מבטל איסור. ומה גם שאין כוונתינו לבטל הדם אלא לאכל הבשר ועי"ש, ולפימ"ש לא ק"מ דא"כ כ"א לא יבקש תחבולה להפריש הדם מן החתיכה שיסמוך על ריבוי עד ס' וכאו"א ישער לעצמו. וא"כ מה הועילו חכמים במה שאמרו דם שבישלו יש בו איסור דרבנן לכה"פ. לכן גזרו אוסר שימלח כל בשר כדינו דחשו דלמא לפעמים לא יהי' בהתבשיל ס' או שלא יגמור בישולו ויאכלנו ולאו אדעתי'. ולפי שמצינו גבי סליחת קרבנות שהקפידה תורה על מלח סדומית לכתחלה שהיא דקה ולא על מלח איסתרוקנית שהיא גסה. וגם אסרה תורה מי מלח. כעין זה תיקנו ג"כ שימלח במלח לא דקה ביותר דהוי כמי מלח שגימם מיד ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל החתיכה אילך ואילך. ואע"ג דגבי קרבנות אינו אלא גזירת מלך ולא משום הוצאות דם מ"מ רבנן כעין דאורייתא תיקנו. גם א"צ לעשותו כבנין ולא בעינן שפשוף. ולפי שמצינו גבי קרבנות דמיעט רחמנא דם דלא בעינן מלח דלא חייבי' תורה אלא דבר הראוי לכפרה וכיון דבישלו או מלחו נפקא לי' מתורת דם. וכדאיתא במנחות שם ועי"ש בתוס' ד"ה דם כו'. מש"ה פסקינן דדם שמלחו או שבישלו אינו אלא מדרבנן ונ"מ לענין ספיקו. ל"ש תחלת בישולו או תחלת מליחתו ל"ש גמר בישולו וגמר מליחתו. כל שנפל לכ"ר או כל שנמלח עד שאינו ראוי לאכלו מחמת מלחו מיד הוי דרבנן. דכל דם הנפלט ע"י מליחה או ע"י בישול הוי כמבושל והוי דרבנן. אבל אם נפל לכ"ש או נמלח מליחה מועטת דהוי נמי ככ"ש לא הוי כמבושל דקי"ל כ"ש אינו מבשל והוי דאורייתא. נמצא חומר בכ"ש מבכ"ר. דאלו בכ"ר ספק נפל שם דם בעין ספק לא נפל שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. אבל בכ"ש אפי' למ"ד דמפליט ומבליע אבל מ"מ לא מבשל והוי ספיקא דאורייתא. וע"י עירוי נמי ספיקא הוא. דהא דקי"ל דעירוי מבשל אינו אלא מספיקא והכא לחומרא והכא לחומרא. ומש"ה בספק אם עירה על דם בעין יש להקל משום ס"ס. ספק הי' שם דם בעין וספק אם מבשל ושרי. ומיהו אף דאמרינן דם שבישלו דרבנן מ"מ אין להקל בספיקו כ"א היכא דאתמר בפירוש או שיש צדדים בלא"ה להקל. דקרוב מאד לאיסור דאורייתא וכמש"ל ובפרט שהרבה רבוותא סברי דדם שבישלו הוי דאורייתא וכמש"ל ועי' פמ"ג בפתיחה:

הא דמפליגינן בין מליחה מרובה למליחה מועטת אינו אלא לענין דם עצמו. אבל חתיכה שנמלחה מליחה מועטת. וספק נגע בה ד"א ספק לא נגע. אותו הדבר מותר ממ"ג. אי מליחה מועטת לא מפליט מידי פשיטא דמותר אותו הדבר שנגע בו. וכ"ת שאין אנו בקיאין ושמא הוי אינו נאכל מחמת מלחו ומפליט. תו הוי ספק דרבנן ולקולא אבל מכח ס"ס ספק נגע וספק אינו נאכל מחמת מלחו אין להתיר. דספק שמא אינו נאכל מחמת מלחו הוי ספק חסרון ידיעה ולא מיחשב לספק אלא כדאמרן ועי' פמ"ג שם. ומ"מ נ"ל דקליפה בעי במקום שנגע דשמא מליחה מועטת מפליט מקצת דם מן החתיכה ובלעה האותו דבר ואם אינו יודע היכן נגע שרי דבטל ברוב (ועי' לב"ש בחי"ד סל"ב):

דם היוצא ע"י כבישה מעל"ע במים צוננים הוי דאורייתא. דודאי כבישה אינו מבשל אלא מפליט ומבליע לחוד ודמי לכ"ש דאמרן לעיל דחוי ד"ת ולא דמי לדם שמלחו. וכ"ח בפמ"ג שם. אבל פחות מעל"ע אפשר דלא מפליט מידי ושרי. והא דאסמיקו מיא אינו אלא מוהל בעלמא. ואפשר דלא תלינן במוהל אלא אחר שיצאו ממנו כל דמו ולא קודם וא"כ פשיטא דהוי דאורייתא. וצ"ע:

דם הכבד קודם שבישלו הוי דרבנן זולת דם הכנוס בתוך סמפונות הכבד הוי דאורייתא דמשאר אברים באו לשם ולא שרי לן רחמנא אלא כבדא עצמו אעפ"י שהוא כולו דם. אבל לא דם הבא אליו מעלמא ולפי"ז כבד ספק נכבש במשקה וכדומה. אם יש ס' במשקה נגד דם הכנוס בסמפונות לחוד מותר. דתו הו"ל ספיקא דרבנן ולהקל ואלו בשאר בשר כה"ג הוי ספיקא דאורייתא. דבשאר בשר אין לחלק בין דם לדם ועי"ש בפמ"ג. וצ"ע הא אין אנו בקיאין לידע כמה דם כנוס בסמפונות. וא"כ תו הוי ספיקא דאורייתא. ואפשר דהא ע"כ יצטרך להשיר את הסמפונות עצמן מתוך הכבד דסמפונות עצמן הם בעין ואינן בטלים. וא"כ יוכל לשער אז שיהי' ס' במשקה נגד כל הסמפונות וצ"ע:

בשר תוך שיעור מליחה אסור לאכלו חי. דהדם מרגיש בכח המלח מיד ופירשו ממקום למקום ועדיין לא יצא חוצה. ואנן קי"ל פירש ממקום למקום אסור וקי"ל דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים. וכן בשר שפלט כל דמו וצירו או הודח דנסתמין נקבי הפליטה ובלע כזית דם נ"נ וצריך ס' כנגד כולו והחתיכה אסורה שם בפמ"ג:

אם מחזיקין דם בעור עי' ט"ז כוף סי' כ"ג ובפמ"ג בפתיחה בשם מנ"י ובסי' כ"ג במש"ז ס"ק ז':

פעולת המלח להוציא כל הדם מהחתיכה עד שלא נשאר בו שום משהו דם. ואפי' החתיכה עבה מאד ומה שיוצא אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא. ולא מפני שהחתיכה רותחת מחמת המלח דבחתיכה עבה ביותר ודאי שאינה מרותחת כ"כ. אלא מפני שטבע הדם להיות נגרר אחר המלח בכל מקום שהיא. וטבע המלח להוציא אותו חוצה. ועי' ח"ד בביאורים. ומה"ט נמי לא תיקשי להמחבר דס"ל דמליחה אינה אוסרת בכחוש יותר מכ"ק הלא אמרינן שהמלח פועל להפליט כולו וא"כ יבליע כולו ג"כ בחתיכה שאצלה. שאינו דומה לבישול שהחמימות מוליכו בע"כ לכל מקום שכח החמימות מגיע. אבל במליחה אינו כן אלא אדרבא אין טבעו של הדם לפרוד א"ע מהמלח אם לא בדבר המכריחו דהיינו בשהחתיכה שמנה דאז השומן מוליכו בע"כ לחתיכה שאצלה כמו כח החמימות שבבישול. והא דאמרינן מליח כרותח אינו אלא שם המושאל דכחו חזק להבליע ולהפליט כחום רותח. ומש"ה אינה אוסרת אלא כדי קליפה במקום שנוגע בו דא"א שלא יבליע מעט. ואי קשי' הא הדם פירש ממקום למקום בעת הלוכו. ואנן קי"ל דפי' ממקום למקום אסור וקי"ל נמי דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים. וא"כ מאי מהני מה שיוצא אח"כ חוצה. י"ל דכל דרך הילוכו לא נ"נ. וע"כ צ"ל כן דאל"כ האיך אכלינן בשרא וקרא כתיב כי תאוה גו' בכל אות נפשך תאכל בשר. א"ו דגלי לן קרא דלא אמרינן חנ"נ דרך הילוכו. ואפי' אם נימא דמליחת בשר אינו אלא מדרבנן ובמ"ש לעיל באריכות מ"מ י"ל דכל שאפשר להפריד האיסור מכל וכל עד שלא ישאר אפי' משהו לא אמרינן נ"נ. דוגמא לדבר הגעלת כלים דכל שאפשר בהגעלה דהיינו כלי מתכות לא נעשה נבלה. משא"כ כ"ח שא"א להפריד האיסור מכל וכל לא מהני הגעלה וצריכים שבירה. ובזה מיושב נמי הא דקי"ל חתיכה חיה שמונחת אצל חתיכה מלוחה דאמרינן איירי דיפלוט דם דידי' יפלוט נמי מה שקבלה מאחרת. דלכאורה קשי' הא מ"ד שבלעה דם מהחתיכה המלוחה נ"ג. ומאי מהני שפולטת אח"כ. ולפימ"ש ניחא דכל שאפשר להפריד האיסור מכל וכל ל"א נ"ג. ובדם הבא מעלמא לכ"ע פולט מכל וכל דאיידי כו' וא"כ לא נ"נ. ועי"ש בפמ"ג בהוספה רבה:

ספר הלכה פסוקה

תוכן העניינים

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה