אור ברסלב
הכוח השלישי סימני האיזון בחיות

הכוח השלישי

סימני האיזון בחיות

האנרגיות שבמתכות

"יש להודות לבוראנו על שבא לעזרתנו ואיפשר סימנים, לאושרנו, כדי שנבחין, ונבחר את הנכון לנו." אמרתי. "חייבים להיות בבהמה שני סימנים מרכזיים, המורים על כך שהיא כשרה: מעלה גרה – תיכף תראו כיצד הפלוס, המינוס והניטרלי יוצאים גם כאן לפועל. הפרה, לדוגמא, אוכלת עשב, אבל אין גופה מתחיל בעיכולו מיד. לאחר שמתיישבת היא באופן נינוח מעלה אותו גרה - כעין 'דחייה' מצד הניטרלי – ורק לאחר הלעיסה המתבצעת בולעת אותו חזרה, ומתחילה בעיכולו. אין הדבר במקרה, כמובן, שהטביע בה הקב"ה תכונה זו. שלושת השלבים באים להורות שיש בה את האיזון. ניתן לראות גם את שני השלבים הראשונים כסגירת מעגל (והרי העיגול מסמל את השלמות) ומהשלמות יוצא השלב השלישי כשהוא מאוזן. עיין בספר משנה למלך (וואלי) ספר דברים פרשת ראה על הפסוק "זאת הבהמה" וכו'. ועוד בספר אור לישרים של הרמ"ק חלק ב' פרק מ"ג עמוד א'. הסימן השני הוא מפריס פרסה (שהיא עגולה), ראה בספר אהל מועד שער איסור והיתר נתיב א'. המהווה גם כנעל להגבהת הבהמה הכשרה מהקרקע. ספר ליקוטי שיחות (תרגום חופשי) להרבי מליובאוויטש כרך א' פרשת שמיני עמוד 212. שוסעת שסע – החריץ האמצעי בפרסתה המצביע על כך שיש בבהמה זו את ההפרדה בין הפלוס והמינוס, ראה בספר אור החכמה פרשת וארא עמוד י' דיבור המתחיל "והנה פרעה" וכו'. ושכפי שאין קצר בין שני חלקי הפרסה – כך אין גם במהותה. (מפריס פרסה ושוסעת שסע הרי הם כיחידה אחת). חייבים להיות בה את שני הסימנים – אני מדגיש, ולא די באחד מהם, כפי שבחזיר, למשל. דבר נוסף שיש לתת את הדעת עליו: השחיטה חייבת להיות כשרה לפי הוראת תורתנו והיא גם ההומנית ביותר. ראה ספר "המהפך" של הרב זמיר כהן עמוד 154 "השחיטה היהודית". וכן הרצאתו של הרב זמיר כהן על פרשת שמיני, באתר הידברות. אציין שישנם אנשים החשים בטהרת המאכלים או טומאתם, ובדומה לכך גם לגבי כלים או מקומות. ראה הרצאתו של הרב בועז שלום פרשת תרומה באתר הידברות.

השוני שבין הדומם לצומח במראֶה הוא משמעותי ובולט. כך גם בין הצומח לחי. היות שההבדל החזותי שבין החיה לאדם הוא מצומצם, במכוון, על ידי הבורא, כך שנשקיע בלימוד כדי שנכיר את הפער ונפריד ראה שמונה פרקים להרמב"ם פרק א' דיבור המתחיל "וכבר הקדמנו בזה הפרק" וכו'. (שהרי יכול היה ליצור אותנו אחרת לחלוטין). הדבר מטעה חלק מהאנשים לשער שהאדם הוא אך חיה אינטליגנטית יותר, ומכך מסקנתם היא שהיות שהחיה מתייחסת בניצול המתבטאת אף באכזריות כלפי החיה האחרת, אין מניעה שיעשה זאת האדם לאדם אחר, ואף אם הוא בן לאותו הדת או הלאום, וכל-שכן במקרה שאינו. יהיו גם האלה שבאותה הנשימה יתייחסו לחיות כאל בני אדם, ויצאו נגד אכילת בשרם, כי מסקנתם, במודע או שלא במודע היא שכפי שאין לאכול מבשר האדם, כך אין לאכול מהחי. ספר הושע פרק י"ג פסוק ב' "זבחי אדם עגלים ישקון". ראה גם בקונטרס "חזון הצמחונות והשלום" להרב דוד כהן מתוך כתבי הראי"ה קוק זצ"ל. וכן הרצאתו של הרב בועז שלום על פרשת משפטים באתר הידברות. עליהם לדעת שגם לצמחים רגשות, אבל אין הם מסוגלים להביען באופן שנבין. אילו יכולו, היינו מצטמררים. ראה "חייהם המסתוריים של הצמחים" בספר המהפך 1 של הרב זמיר כהן עמוד 112. הכיצד היינו נוהגים אז? האם היינו יוצאים גם נגד אכילת צמחים?! כמובן שיש לטפל ולגדל את כלל עולם החי במסירות והגינות ולא באכזריות. במקביל, עלינו גם לזכור שכל אשר ברא ויצר הקב"ה, הוא עבור האדם." מדרש רבה קהלת פרק ז' אות כ"ח "בשעה שברא הקב"ה" וכו'.

"מה הבעיה באכילת מאכלים לא כשרים, בעצם?" התעניין יעקב. "ואני מתכוון לפגיעה בנשמותינו, כפי שציינת."

"הרשו לי הסבר מקדים." ביקשתי. "קיימות סיבות שונות, ואתמקד באחת מהן. ישנם מקרים שבהם נגזר על הנשמה של אדם, בשל חטאיה, להתגלגל, לתקופה מסוימת, בתוך דומם, צומח או חי. במקרה שלנו, הבה ונדבר על גלגולה בחי. אם חטאיה היו קלים, מתגלגלת היא בחיה כשרה. במצב זה אין הנשמה מפעילה את החיה. לחיה יש את הנפש אשר בה. הנשמה היא כתוספת בלבד. היא יודעת, במצב זה, שהתגלגלה בחיה לשם תיקונה, וגם עוברת את כל ייסורי החיה. סיום תיקונה הוא דרך האכילה של אדם כלשהו מבשר בהמה זו בצורה הכשרה, וזה כולל גם את הברכה לפני ואחרי, ואז היא עולה חזרה למרומים. מכאן אתם מבינים שזו מצווה, מצדנו, בעשותנו זאת. וראה כתבי האר"י ליקוטי תורה-פרשת ראה –"מצות השחיטה". ואגב כך ניתן גם להבין שהקרבנות שנעשו בבית המקדש איפשרו לנשמות המגולגלות בבהמות לעלות לרמות הגבוהות ביותר, ועזרו לסיום תיקונן, כך שזו הייתה למעשה זכות גדולה עבורן." זהר פרשת לך לך אות רצ"ט והלאה עם פירוש הסולם.

"ישנם המתנגדים לאכילת בשר מחוסר ידיעות אלו." אמר יעקב.

"נכון. אוסיף ואומר שחשוב שלא להשליך מזון שנותר והוא במצב טוב לאחר הארוחה, אם מעולם החי הוא או מעולם הצומח. ספר שאלות ותשובות "משנה הלכות" להרב מנשה קליין חלק ט"ו סימן ס"ד. לנו, החיים, תמיד תהיה ההזדמנות לשנות את דרכינו לטובה, לתקן, לקיים מצוות וכדומה. לנשמות המגולגלות בדברי המזון אין יכולת מעצמן, וזקוקות הן לנו כדי לזכות אותן. אציין נקודה חשובה למחשבה: הלא ייתכן שאנו עצמנו היינו מגולגלים במזונות באחד מגלגולינו הקודמים והצטרכנו לחסדי האחרים; ומי יכול להיות ערב לכך שלא נעבור זאת בגלגול הבא..? ראה בספר "דמשק אליעזר" פרשת עקב מה שכתב בשם ספר הקנה על בל תשחית המתייחס אל הנשמה המגולגלת.

עד כאן דיברנו על הגילגול בבהמה כשרה. במקרה שהנשמה חטאה חטאים נוראיים, היא מתגלגלת בתוך חיה לא כשרה ספר ויקרא פרק י"א פסוק ד' והלאה, וכן בספר דברים פרק י"ד פסוק ג' והלאה. ראה בזהר פרשת שמיני אות ק"ה והלאה. שהיא מצד הטומאה. ספר לחם הפנים של רבי נחמן מברסלב עמוד נ"ט אות צ"ח והלאה. חזיר, למשל, או חסילון, ועוד. די בחסילון אחד, לדוגמא, שבו התגלגלה נשמה מעין זו, כדי לסבך ליהודי האוכלו את חייו. על-כן אנו גם מקפידים כל-כך בבדיקת תולעים וחרקים בפירות ובירקות."

"כיצד ההשפעה המזיקה באה לידי ביטוי?"

"תלוי בנשמת האדם האוכל זאת. ככל שנשמתו גבוהה יותר, כך נפילתו נוראה יותר. אופיו עשוי, בהדרגה או מיד, להשתנות לשלילי באופן שלא זה הזמן לפרט את כולו, אך אביא מעט מכך. שיקול דעתו יהיה מוטעה, ליבו יוקשח מאכפתיות כלפי הזולת ספר ויקרא פרק י"א פסוק מ"ג "אל תשקצו את נפשותיכם – ונטמתם בם". ודרשו בגמרא מסכת יומא דף ל"ט עמוד א' "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם" כלומר גורם לטמטום (אטימות הלב). ראה בזהר פרשת שמיני אות ק"ה והלאה. באופן כולל, או שירחם על האכזרים ויתאכזר לרחמנים ועוד, ועשוי להגיע אף למצב בו יבצע מעשים שליליים כדוגמת אותה הנשמה המעורערת אשר נכנסה בו. הוא לא יבין שזו הנשמה אשר בו הפועלת דרכו, אלא שיחשוב שכך השקפתו, רצונו, אופיו. הוא יכפור בכל הקשור לדת ותורה; שהרי הנשמה המפעילה אותו יודעת שאם יעסוק בזאת, האור החיובי הנכנס בו יגרום לסילוקה." עיין בספר קיצור השל"ה במדור ענייני אכילה עמוד מ"ז דיבור המתחיל "יש רשעים המתגלגלים". ובשער המצוות להאר"י ז"ל פרשת עקב דיבור המתחיל "עוד יש סיבה שנית" וכו'. ספר הגלגולים פרק ל"ה דיבור המתחיל "אמנם הרשעים" וכו'. וראה בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ק"י שביאר שטעם המקובלים שאסור להרוג שום בעל חי שלא לצורך ואפילו כינה וכו' הוא משום סוד הגלגול.

"כלומר, אם רצונו לצאת ממצב נורא זה, עליו להתעקש ולעסוק בתורה?"

"בוודאי. מובן שעליו להקפיד במקביל לאכול כשר בלבד."

"יוצא מכך, שאם מגלים אצל אדם כלשהו שינוי שלילי באופיו, יש לבדוק מתי מצב זה התחיל, ואם באותו הזמן אכל מזון לא כשר." אמר יעקב.

"בדיוק כך." השבתי.

יעקב הרהר לרגע לפני הגיבו. "דבריך הביאו אותי למסקנה בפן שלא היה ידוע לי לפני כן."

"פן? איזה פן?" תמה יצחק.

"סבלנות, יצחק, תרשה לי ואסביר." ביקש יעקב. "התורה מעצבת את אופיו של האדם, הבוגר כמו גם הילד, לא רק באופן הישיר אלא שגם בדרך העקיפה. למשל: כשהוא לומד לכבוש את יצרו ולדחות מאכלים שאינם כשרים ובוחר באלה הראויים לאכילה; כמו גם מתאפק מלאכול דברי חלב לאחר בשר הוא מתחנך לעצור את עצמו מלהגיב ספונטנית ולא אחראית כשמכעיסים אותו, למשל, שהרי תכונה זו אינה ראויה לבני האדם. האכן, אברהם?"

"נכון ביותר." אישרתי. "דוגמאות מעין אלה ואחרות ניתן להציג בשפע, דרך מגוון המצוות והנהגות שונות בעיצוב האישיות. לספינה נחוצה הרוח הנכונה במפרשיה כדי להוליכה ליעד הרצוי. והרוח הנכונה עבורנו הלא היא התורה."

"כל אשר אמרת עד עתה נשמע מעניין, אמנם." אמר יצחק, "אבל מה תשיב לאדם שיאמר לך שאף על פי כן, טוב לו כפי שהוא, שיש לו הכול, ואינו מוכן להשתנות, שאינו מוכן לקיים את המצוות? יעקב, למשל."

"אני כבר לא כל כך טוען זאת..." לחש יעקב.

"אציג בפני אדם כזה את אותו המשל שהפניתי כלפי צעיר אשר לא אהב ללמוד, ואת כל שעותיו הקדיש לחברים ומשחקים." אמרתי, והשתהיתי כדי להיזכר במקרה שהיה בשלמות.

"נו?" דרבן יצחק. "שוב השלכת פצצה והשתתקת!"

חייכתי אליו. "מיד, יצחק. ההסבר היה כך: ידוע לך שקיימות בבנק תכניות חסכון לטווח ארוך. אדם המחליט להשקיע באחת מהן עשוי, בהשקפה שאינה נכונה, להיכנס למפח נפש: הבנק מנכה לו סכום חודשי מסוים, נאמר 500₪, (אשר הוא עצמו החליט, אמנם, על השקעתו) סכום אשר יכול היה לקנות בעזרתו מותרות. אבל מה תהיה מידת שמחתו כשלאחר גמר תקופת החיסכון יזכה בכל הסכום אשר השקיע, פלוס הריבית אשר הצטברה. בית הספר הוא כתכנית חסכון לטווח הארוך. באותן השנים על התלמיד להשקיע מאמץ וזמן בלימודים, אמנם; אבל בבגרותו יבין שכל אשר צבר בא לעזרתו והיה למענו, ואזי כל הדרכים הטובות פרוסות בפניו. כך גם כאן. העולם הוא כבית ספר. יש ללמוד את הכללים שבו, החוקים שלפיהם הוא פועל, ולנהוג על פיהם – כללים אשר אנחנו עצמנו הכתבנו בזמנו בעולם האין-סוף בשותפות עם הבורא, ושכחנו שעשינו זאת. הרווח בו זוכים אנו בסוף התהליך והסיפוק שאנו חשים בהחלט שווים את המאמץ. ואינני מדבר רק לכשנחזור לעולם האין-סוף, ואף לא לאחר חזרתנו לעולמות העליונים. גם החיים עלי אדמות נעשים נינוחים יותר, שמחים יותר, מלאים יותר. יש רק לנסות ולראות."

"כשאתה אומר 'עלי אדמות', האם אתה מתכוון על כך שיהיה לנו טוב אך בעידן המשיח?" שאל יעקב.

"אני מתכוון שיהיה טוב כאן ועכשיו, ואף לפני עידן המשיח." השבתי.

"עידן המשיח!" קרא יצחק בזלזול. "זה מושג הזוי! מה הדבר הזה בכלל?!"

"גם אני תהיתי ושאלתי את עצמי." הודה יעקב. "שהרי הדבר נשמע אבסורד, אם מסבירים זאת בגרסה הפשוטה. אדם מופיע רכוב על חמור לבן! אבל לאחר כל דבריך, אני מבין שיש גם כאן הסבר יותר מעמיק. אמת?"

"בהחלט, אני אענה כעת תשובה חלקית. מוקדם מידי לגבי השאר. נוכל להרחיב על-כך בהמשך. אך תחילה, הרשה לי לנבור מעט בעניינך הפרטיים. היש לך דירה?"

"כן, ברור." השיב יעקב והתפלא על עצם השאלה.

"האם היא מספקת אותך?"

"שוב הוא מתחיל..." פלט יצחק וטפח בכף ידו על ראשו.

"אה...ראה..." השיב יעקב במקוטע, "יש אמנם חדר לכל ילד, אבל..."

"היית רוצה לעבור לווילה?" הוספתי להקשות.

"אחת מהתוכניות שלי." הודה יעקב. "התעניינתי זה מכבר לגבי אפשרויות ההלוואות..."

"אם כך, לא נעים לי לפרוס בפניך את ההסבר." אמרתי.

"הבנתי שיש כאן עוד איזשהו חידוד, אבל עשה נא זאת." ביקש.

"כן מהר! זה משגע אותי!" תבע יצחק.

"בסדר." הסכמתי. "המילה 'חמור' באה מהמילה חומריות. האדם רודף אחר החומריות, ובייחוד בדורות האחרונים, בקצב הולך וגואה. הוא מוכן להיכנס לחובות כבירים, כדי להשיג את מטרותיו אלו, ומגיע הזמן שבו הוא מסיק שהוא למעשה עובד עבור הבית, עבור המכונית, הנסיעות, הבילויים ומותרות אחרות, ולבסוף חש את עצמו... בתור חמור..." אמרתי בקריצת עין.

שניהם פרצו בצחוק. "עד כמה שאתה צודק!"

"נכון להיום – החומר שולט בנו. ספר בית אלוקים של המבי"ט שער התשובה פרק י"ח דיבור המתחיל "ויש התייחסות". במילים אחרות – רוכב על גבנו, וזה חמוּר. עלינו להגיע לכך שאנו נשלוט בו; כלומר, שנראה אותו כאמצעי, כפי שהוא באמת. נכון להיום, הוא למטרה, להשגה כאן, עכשיו, ומהר. ההישגיות ב'אינסטנס' הפכה לשגרה, בתחום זה כמו גם בתחומים רבים ושונים. ישנם השואפים לרוץ בהאצה הגוברת אף על מהירות הזמן...

עלינו להבין, שיש לרכב על-גבי החומר, או החמור, על-פי הפסוק, ספר זכריה פרק ט' פסוק ט' "עני ורֹכב על חמור". לצורך עניין זה."

יעקב עצר להרהר ואז הדגיש. "לאחר דבריך אלה וכן על כך שיש ללמד את הילדים להתחשב באחרים, הבנתי את טעותי, אברהם. עלינו לחנכם לחלוק עם אחיהם בכל אשר להם, בהיותם האמצעי ולא המטרה. אבותינו ואבות אבותינו ידעו את הסוד. אין פלא ששיכנו את הילדים בחדר אחד: חדר הבנים וחדר הבנות, וכך הילדים אף השאילו האחד לשני והאחת לשנייה את הבגדים, הבושם, החפצים וכו'. הנה דבר נוסף שה'מודרניזציה' הרסה וקלקלה. כיום, פעמים רבות הם אף לא מרשים להוריהם להיכנס לחדרם."

"מצב אירוני, הלא כן?" שאלתי. "וביחוד וההורים הם הבעלים של ה'מלון חמש כוכבים' שהעניקו."

"אני חייב לשאול אותך, אברהם: מה יעשו ההורים שלכל ילדיהם חדר משלהם, כל אחד לעצמו, וכן שלל המוצרים שפינקו אותם בהם? שהרי לא סביר שנשנה זאת..?" שאל יעקב.

"נכון". הסכמתי. "אבל כן ניתן ללמד אותם להודות על אשר להם דרך הצגת דוגמאות אישיות. למשל: את הבגדים, המכשירים, הריהוט וכו' שלא נחוצים לנו, והם במצב תקין עלינו להעביר לנזקקים, ולא להשליכם למכלי האשפה. יש תמיד לזכור ולהזכיר לילדינו שלרבים, לצערנו, חסר את אשר לדידנו מיותר. כך מביאים אנו אותם להבנה ולהוקרה, ומעוררים גם את רצונם למסירת הצעצועים המיותרים להם, לדוגמא. מכאן הדרך לשיתוף אחיהם ואחיותיהם באשר להם הינה קצרה ביותר, וכך נמנעים חיכוכים רבים ביניהם, המתעוררים לרוב מתוך קנאה."

"יפה מאוד וכל הכבוד לשניכם. אבל לא הסברת, עדיין, אברהם, למה דווקא חמור לבן..?!" התפרץ יצחק בצעקה. "שיגעת אותי!"

"אני חושב שהבנתי." אמר יעקב. "דברת מעט אבל אמרת הרבה בעניין זה." הוסיף בפנותו אליי. "את סוד הצבע הלבן הרי למדנו. כשנבין שהוא אך אמצעי - נרכב על החומר, או החמור, כפי שנאמר, ונשלוט בו, ולא הוא בנו. אז ייהפך החומר לדבר חיובי, לטובה, למעננו ולמען הכלל. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד א' דיבור המתחיל "אמר רבי אלכסנדרי" וכו'. וכן ראה בפירוש המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל חלק ב' פרק מ' עמוד תשי"ב (מהדורת מכון ירושלים) בתחילתו. אמרתי נכון, אברהם?"

"לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר בעצמי." הודיתי. "יש להגיע לזאת, וטובה שעה אחת קודם."

"חכמה כה כבירה צבורה בתורתנו, לתועלתנו, בכל התחומים." אמר יעקב "על האדם להודות בכך שאין באפשרותו להגיע לנכון לעשייה בעצמו. שכלנו מצומצם ומוגבל מידי. ומאחר ומתעקשים, בגלל הגאווה לשלול ולכפור, רואים אנו את ה'תוהו ובוהו' סביבנו. הדברים תלויים בנו." ספר ישעיה פרק ס' פסוק כ"ב "אני ה' בעתה אחישנה." וראה במפרשים במקום.

"נכון מאוד." אמרתי. "מי שעיניו פקוחות, רואה עד כמה מתדרדרים חיינו, ובכלל, מצבנו במדינה. על הבן להבין שעליו לפנות לאביו ולהיות בקשר טוב עמו תמיד, ולא רק כשרע לו. ראיתי אנשים רבים הפונים לבורא לעזרה רק כשנכנסים למצוקות. כל עוד הדברים בחייהם התנהלו באופן התקין שכחו מקיומו כלל. נוסיף על-כך בהמשך.

אנשים מסוימים חושבים שהדתיים חיים בבועה. ההפך הוא הנכון. הסובב את עולמו אך בבילויים, מותרות והנאות העולם הזה נמצא בה – בבועת הריקנות והסרק. הוא אינו רואה מעבר לה, ואינו מעוניין לראות. אדם זה מתעסק בטפל ולא בעיקר. גופו החומרי מפעיל אותו במקרה זה, אבל נשמתו סובלת, כי רוצה ברוחניות, במצוות, בתורה. על כן, עד כמה שיגשים את רצונותיו דרך רדיפותיו אחר החומר – הוא לא ישבע. מדרש קהלת רבה פרשה ו' אות ז' דיבור המתחיל "וגם הנפש לא תמלא" וכו'.

על המבוגרים לאמץ ערכים חיוביים לעצמם, ולחנך לזאת את דור ההמשך, ילדיהם, מגיל צעיר, כך שיישאו בגאון את לפיד מורשתנו, יבינו מהי אהבת חינם, כיבוד אב ואם, שיוביל גם לכיבוד המחנכים, המבוגרים והכלל."

"כיבוד אב ואם הִנָּה מצווה חשובה, נכון?" שאל יצחק.

"ללא ספק." הקדים אותי יעקב ואמר. "זוהי גם אחת המצוות בעשרת הדברות. שמעתי שהשפע מהעליונים לילדים, מגיע דרך ההורים." ספר ליקוטי תורה להאריז"ל פרשת וירא דיבור המתחיל "ונחזור לענין, כי זהו מצות כיבוד אב ואם" וכו'. תנא דבי אליהו רבה פרק י"ט/כ' דיבור המתחיל "פעם אחת" באמצע הדיבור : "כל אחד ואחד לפי שכרו של אדם אחר בא לעולם" וכו'.

"דבר זה נכון. זהר על ספר משלי פרק י"ז פסוק ו' "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, פתח רבי אלעזר ואמר" וכו'. שלושה שותפים באדם, ביצירתו, כך כתוב." גמרא מסכת קידושין דף ל' עמוד ב' דיבור המתחיל "תנו רבנן שלשה שותפין באדם" וכו'. הסברתי. "אביו אמו והקב"ה; ועליו לכבד ביותר לא רק את הקב"ה, אלא שגם את הוריו, ולא משנה מה דעתו עליהם." ראה הרצאתו של הרב ינון קלזאן "כיבוד הורים" באתר הידברות. וכן הרצאתו של הר' דוד לאו "כיבוד אב ואם", וכן "המדריך לחיים – כיבוד אב ואם", של הרב יחזקאל מנת.

"שהרי אלו ההורים שהיו מתאימים לו ביותר בגלגול זה, כדי להביאו לשלמות הנחוצה לו, ולכן לא במקרה שנולד דווקא להם." אמר יעקב. "אמת?"

"יותר מכך, יעקב." השבתי. "עוד לפני בוא האדם לעולם, נשמתו בוחרת לא רק את הוריו, אלא שלמעשה את כל המתאים לו לגלגול. ספר דרכי יוסף צבי (דינר) בהקדמה לדיני אבלות עמוד קנ"ז דיבור המתחיל "כל אחד בוחר מצב לעצמו". זו הסיבה שמצוות 'כבד את אביך ואת אמך' מופיעה בחמש הדברות הראשונות המתייחסות לבורא, ולא לחמש הדברות האחרונות המתייחסות לקשר שבין אדם לחברו. דבר נוסף - כשאדם מכבד את הוריו, הוא בהכרח לומד גם לכבד את הזולת.

הביטו נא בשתילים ובפרחים המקסימים סביבנו. השקעה רבה נדרשה כדי להביאם ללבלובם המרבי. האדם אוהב את הטבע. העציצים נוצרו כדי לאפשר לאדם הבאת הטבע לביתו; והרי הוא מטפל בהם במסירות."

הפניתי את תשומת לבם לעבר ילדים אשר צחקקו בהשתעשעם בנדנדות, במגלשות, בקרוסלות ובשאר מתקני משחקים.

"ראו את התמימות והזַכּות שבהם. ילדים הם כמו שתילי פרחים – ניתן לעצבם כפי רצוננו והשקעתנו. אנחנו הם אלו אשר הכנסנו אותם לביתנו, והם באחריותנו; ותלוי בנו אם יצמחו הם כגידולי פאר או כגידולי פרא."

הורים צעירים הסיעו עגלות ובהן אוצרם היקר ביותר – תינוקותיהם.

"אם נשאל כל אחד ואחת מההורים מה הם מאחלים לילדיהם לכשיגדלו – משוכנע אני שיאמרו שרצונם שילכו בדרך היושר והאמת, בעולם שיהיה טוב יותר ושליו יותר. הדבר אפשרי. הכלים לחינוך דור חדש ונכון יותר בעולם מתוקן יותר הרי נמצאים בידינו. יש רק להשתמש בהם בתבונה; ואז את הפרחים המלבלבים נראה לא רק בגנים אלא בכל המרחבים, בעולם מושקע יותר, נקי יותר, נכון יותר.

אעלה נקודה שלדעתי היא חשובה: הסרטים והשירים בתחילת המאה הקודמת היו צנועים ותמימים במידה מרובה, וכך גם השחקנים והזמרים. אט אט סף הגירוי של הצופים הלך וגבר, כי כשמתרגלים לרמה מסוימת חפצים לעוד, כאן ועכשיו. היות שלא מקדישים לעניין את מלוא תשומת הלב והרצינות – רואים אנו לצערנו את התוצאות העגומות – בהשפעת הצדדים השליליים שבסרטי הקולנוע, ראה הרצאתו של הרב אורי זוהר "הרצאה בפני סטודנטים לקולנוע" באתר הידברות. בטלוויזיה ובמחשב, ובייחוד החשיפה לתוכניות הגדושות באלימות ופריצות המשפיעות לרעה על כלל הציבור, המבוגרים וקל וחומר הילדים, שכן הן מולידות ומאשרות הזדהות, ומכאן את החיקוי, וכתוצאה מכך וכן מסיבות רבות אחרות - משוטטים הילדים בלילות עד שמיעת ציוץ הציפורים בבוקר, והוריהם אינם מסוגלים להירדם מרוב דאגה ותקווה שיחזרו בשלום.

השיחות בין הילדים לבין עצמם הן רדודות, גדושות בדברי הבל ושטות, ציניות ולעג. הרצון לעשייה נכונה הוא כמעט אפסי, ועל כן מתוך שעמום ותסכול נוטים לשבור, להרוס ולקלקל כל דבר הנקלע לדרכם ברשות הרבים, ונגררים לעשיית מעשים המותירים אותנו פעורי-פה. הם אף לא יכולים בחלקם להעלות בראשם רעיון כלשהו לעשיית דבר חיובי במקום השלילי למען הכלל, כי לא חונכו לכך. 'העולם שייך לצעירים' הוא המשפט השגור בפיהם. מחרידה המחשבה מה היה קורה אם אכן גורל העולם היה בידיהם; ויותר מכך – איזה סוג של ילדים יהיו מסוגלים הם עצמם לגדל ולחנך, לכשיתבגרו. אין זה סוד שההורים וגם המחנכים איבדו את השליטה עליהם. וכך – 'קם הגולם על יוצרו'."

"לא כל בני הנוער הם כאלה, אברהם." העיר יצחק.

"נכון. לא יהא הוגן להכליל. ישנם בני נוער, לשמחתנו, שאינם מרעים וגם האחרים המסייעים ומתנדבים ובכך תורמים לחברה. הם אינם בולטים ולכן גם קשה לגלותם בקלות להבדיל מהסוג שהזכרנו לפני-כן, שיש מהם וגם ההצקות, ההשפלות והאלימות הינם מבחינת היתר מצדם, ביחסם אל המבוגרים וכן כלפי הילדים החלשים והשונים, שאינם מסוגלים להשיב מלחמה. הרי ידוע לנו אף על אותם הצעירים הנפגעים שלא יכלו לשאת זאת יותר ושלחו יד בנפשם. הקב"ה מגן על החלשים, ספר דברים פרק י' פסוק י"ח. וכן בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א עמוד א' "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים." וכו' ואנו מצוּוים לנהוג בדומה." ספר דברים פרק י"א פסוק כ"ב "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" ועיין במפרשים במקום.

"האלימות כלפי החלשים והשונים היא גם דרך המבטאת את ההשקפה האומרת שהחזק אוכל את החלש. בעיה חמורה שיש לתת עליה את הדעת בכובד ראש, לגבי הסובלים וגם האלה הגורמים לזאת." העיר יעקב.

"נכון. אקדים תחילה בעניין הסובלים: אסור להם לנסות ולהתמודד עם הבעיה לבדם." הדגשתי. "לשם כך קיימים ההורים והמחנכים, אשר מלבד פתירת הבעיה, מחויבים לעורר בילד את הערך והביטחון העצמי."

"הבעיה היא, שילד מסוג זה נמנע מכך מפאת הבושה." אמר יצחק בראש מורכן. "מלבד זאת, הוא נחשב ל'מלשן' בעיני האחרים."

"נכון, יצחק." השבתי. "אבל עליו להבין: א) הבעיה אינה בו, אף אם הוא שונה, בכל אופן שהוא, אלא שבאלה היוצאים נגדו. ב) מלשן הוא אדם המתכוון להרע, נקודה. והרי הילד המתלונן על שמציקים או פוגעים, אם בעצמו מדובר או בילד אחר, אינו מתכוון לכך. להיפך. פנייתו לעזרה יכולה לסייע לשני הצדדים: למוכה וגם למכה, כפי שתראו בהמשך. בדומה לזאת חובת כל אדם לדווח לרשויות על כל עוול, פשע וכדומה שנעשה כלפי אדם כלשהו; אם בעצמו הדברים אמורים או באדם אחר. עלינו להבין ולהפנים היטב: אין זו הלשנה. התרת המרורה נתונה בידי המתרה.

אוסיף נקודות חשובות: אל לו לילד המושפל או המוכה להאשים את עצמו, בתחושה האומרת שהוא הגורם שהביא את האחרים לצאת נגדו, כי הרי בריונים הם, המתאמצים להעלות את ערך עצמם הנמוך בכך שיבזו את החלשים, ורוב הסיכויים שהגיעו לזאת כי עברו גם הם מצוקות כאלו ואחרות, בדרך כלל בביתם, ועל-כן עלינו לרחם עליהם ולהפגין אמפטיה, אהבה, הבנה ואכפתיות כלפיהם אשר כה חסרים להם, ולהאיר את עיניהם לעשיית הנכון, לטובתם, ואסביר מדוע: רבים מהילדים שנחשבו לחלשים בילדותם הגיעו בהתבגרותם להישגים משמעותיים הדורשים חשיבה, התבוננות, ניתוח נתונים ותושייה. חלקם אף תרמו לשינוי לטובה בעולם - אם קטן הוא השינוי ואם גדול. על-כן אומר:

אל לנו להעריך את הילד על פי התגלותו לעינינו בהווה. ייתכן ויחולל תמורות מועילות בעתידו לרווחת הכלל.

אל לנו להעריך את הזקן על פי התגלותו לעינינו בהווה. אפשרי וחולל תמורות מועילות בעברו לרווחת הכלל.

האלימים, לעומת זאת, נשארו רדודים ברובם, מסיבה פשוטה: הם לא ידעו בילדותם שיש לתת, להעניק, לתרום לחברה, ואף לא לעצמם "אם אין אני לי מי לי", פרקי אבות פרק א' משנה י"ג. ועל-כן זלזלו בלימודים. חלקם אף התדרדר לפשעים. לשמחתנו ישנם גם מהם אשר בבגרותם הגיעו להכרת טעותם ותיקנו את דרכם. כעת הבינו היטב: המשגים אשר בוצעו על ידם היו נחסכים מלכתחילה אם אנו המבוגרים נבין נתון חשוב אחד: נחוצות לילד, כל ילד, את הגבולות בילדותו וכן בגיל ההתבגרות, אף שיציג את עצמו כ'בוגר'. עלינו לזכור שהוא עדיין ילד, הזקוק ואף מעוניין ומבקש, בסתר לבו, בנוסף לגבולות גם את ההדרכה, ההכוונה, וכן תמיכה ועידוד, ובעיקר אהבה, כי קשה לו ההתמודדות בגפו, ואפשר בהחלט לכנות זאת כ'משבר גיל ההתבגרות', או 'חרדת גיל ההתבגרות'. עלינו לעזור לו לגלות את כישרונותיו, דבר אשר יעלה את בטחונו העצמי.

הערה חשובה: אין לטעות בין אהבה לפינוק. באהבה ניתן להרבות, בפינוק יוצבו גבולות.

גם את העונשים יש לקחת בחשבון, כדי ללמדו לקח, מוסר, הוגנות, נאמנות, יושר וכדומה, וזאת - בסוגים, באופנים ובמינונים הנכונים, אני מדגיש, ויש להיזהר שלא להגזים, כי עלולים אנו מתוך כעס ליפול במלכודת הנקמה מצדנו, ואף שבילדנו מדובר, ובכך יוצרים פעולה הפוכה. והרי כוונתנו לחנכו בלבד."

"אני בהחלט מסכים אתך, אברהם, בנושא העונשים." אמר יעקב. "כי ברדיפה אחר 'טובת הילד' יש המקצינים לכיוון זה, ומסירים את כל המחסומים. גישה זו אך מזיקה לו ומנטרלת את הסמכות ההורית והמורית, ואת הכבוד כלפיהם."

"כדי לחדד את נושא הסמכות והכבוד אוסיף מבט מכיוון אחר: תתארו לעצמכם ששכרם של השופטים או חברי הכנסת היה דל והיו נאלצים לצאת לרחובות, להניף שלטים ולהפגין. האם לא היה גורם הדבר לגיחוך ולהקטנת ערכם בעינינו, ומכך גם את האימון בדבריהם ומעשיהם?"

צחקוק נשמע מפי שני החברים באמרם "בהחלט כן."

"חינוך נכון הוא המתכון, ומתחיל קודם כול ביראת הכבוד שעל התלמידים לרכוש גם כלפי המורים. אבל האם ניתן הדבר לביצוע, כשמלבד סמכותם שאבד וכמות התלמידים בכיתה שעלה לאין שיעור מבעבר, גם משכורתם של המורים נשחק והצטמצם? כיצד לדעתכם יתפקדו המורים בתנאים אלו, וכיצד לדעתכם רואים הילדים את המורים האומללים, הנאלצים אף לצאת להפגנות כדי לדרוש את זכויותיהם?"

"התשובה ברורה, לצערנו." הסכימו שניהם.

"אציין דבר חשוב: על ההורים לדעת שגם עליהם עצמם לכבד את המורים. כך גם הילדים לומדים לכבדם. דבר נוסף – על ההורים לנהוג בתבונה, ולהתערב בענייני בית הספר, המערך הלימודי וכדומה עד גבול מסויים ולא מעבר לכך, לטובת הילדים. ולעולם, לעולם לא לנהוג באלימות – מילולית או פיזית כלפי המורים כפי שגם לא כלפי הילדים."

"אכן, נחוצה לנו הסתכלות שונה, בוגרת, אחראית, אכפתית ושקולה בעניין זה כמו גם בנושאים האחרים, ואזי הדברים ייראו אחרת." אמר יעקב והפנה את מבטו לעבר צעירים אשר השתרעו להם על מרבדי הדשא וליוו את שירתם בפריטה על גיטרה. יצחק החל לפזם להנאתו את המנגינה. "העולם יכול בהחלט להיות מקום נפלא כדי לחיות בו, אם אך נאפשר לעצמנו." הוסיף יעקב לאחר דקות התרשמות. "יש לנו נוער נהדר, עלינו רק לכוונו לחיובי. אחרת, קל במצב זה להתדרדר לאלכוהול, סמים ולאלימות, ואכן רואים אנו זאת במועדונים, בבתי הספר, ברחוב, ולמעשה בכל מקום בו נדרוך, והמצב מחריף." ראה הרצאתו של הרב אבי מזרחי "מרד גיל הנעורים" באתר הידברות.

"גיל המרידה..." פלט יצחק.

"ומה הוא בדיוק גיל המרידה?" שאלתי.

"גיל העשרה, בדרך כלל."

"הבה ונראה." הצעתי. "וגם נבדוק את גווניו השונים. הזוכרים אתם את המקרה עם האם, הבת והגלידה? הילדה נמשכה אחר תאוותיה החומריות, ובמקרה זה לגלידה, מרדה באימה, ואף השליכה לעברה את הגלידה, אותה גזלה מאדם אחר. באותה המידה יכלה לירוק בפניה. האם, הבוגרת והשקולה, עשתה ככל יכולתה להביא את בתה האהובה להבנה. משלא הצליחה – הפנתה עורף והשאירה את ילדתה בודדה, אך הוסיפה לבחון את תגובתה בחשאי, בתקווה שתתעשת ותחזור בה מעקשנותה הילדותית; שהרי יקרה היא לה מאוד. משהבינה הילדה שאין היא מסוגלת להתקיים בלי אימה – הזדרזה ללכת בעקבותיה בקראה אליה בתחינה."

"מסתבר שהמרדנות נמצאת בנפשו של האדם מגיל קטנות." אמר יעקב.

תוכן העניינים

הכוח השלישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה