נשמה אחת גופים רבים
"כולנו הרי נשמה כוללת אחת, עיין ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד' דיבור המתחיל "כתיב לא תקום" וכו' וראה במפרשים במקום. ספר תומר דבורה להרמ"ק על מידת "לשארית נחלתו". ספר טעמי המצוות לרבי חיים ויטאל פרשת קדושים על פסוק "ואהבת לרעך כמוך". וכן בתניא ספר של בינונים פרק ב'. ואין לשכוח זאת. על כן עלינו לעזור זה לזה בתיקון. גמרא מסכת שבועות דף ל"ט סוף עמוד א' דיבור המתחיל "מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". כשאתה עוזר לכל אחד ואחד להגיע לאמת – אתה בעצם עוזר לעצמך. כעת אתם מבינים שעליכם להעביר את הידע אשר קיבלתם כאן ועכשיו, ואף אם הוא מינימאלי."
"כיצד אפשר להבין שאנו נשמה אחת?" הוסיפו השניים לשאול. "הרי כולנו נפרדים זה מזה. אחרת היינו מחוברים."
"אקדים ואומר תחילה שלמעשה אנחנו אחד עם המציאות כולה. אדם הלומד - מהרהר ומפנים זאת, ומתקרב למסקנה הנדרשת. וכעת, הביטו בעץ ההוא שם." הפניתי את תשומת לבם. "לעץ גזע אחד וענפים רבים המתפצלים לענפים קטנים יותר, זרדים, ולבסוף עלים. תתארו לעצמכם שהיה יורד שלג בכמות גדולה עד כדי כך שהיה מגיע לגובה הענפים ויותר. המסתכל מהצד יכול היה להסיק בטעות שכל ענף צומח בנפרד. לאחר מכן היה השלג נמס, והיה אותו האדם נוכח לדעת שכל הענפים מקושרים לגזע אחד. ויותר מזאת – אילו חפר..."
"אילו חפר באדמה היה מגלה שהשורש הוא אחד." השלים יצחק את המשפט.
"נכון ביותר, יפה מאוד, יצחק." אמרתי. "הבה ונמשיל את הגזע לסך הנשמות ואת השורשים למציאות בכללה. בדומה לכך, בהיותנו בעולם הזה, בו אנו משתמשים אך באחוזים בודדים מפוטנציאל מוחנו אין באפשרותנו להבין או לראות את התמונה השלמה בכל נושא שנעלה. ואף אם יכולנו לנצל את כלל המאה אחוז, הרי זה מיוחס למוח בלבד, שהוא אך חומר. לאחר הסרת הגוף ואתו את מגבלות חמשת החושים נחזה באמת בשלמות. כי המאה אחוז של יכולת המוח הוא האפס ההתחלתי בלבד מיכולת הנשמה הפטורה ממניעות הגוף. ושימו לב – האדם שיצאה נשמתו ממנו נקרא 'נפטר'."
"האם נשמותינו יכולות להתחלק ליותר מגוף אחד?"
"בהחלט כן, וזה קיים. לדוגמא, נניח שנשמה כלשהי חייבת לחזור בגלגול לשם תיקון מידות שונות. והרי קשה ביותר לתקן מידות רבות בבת אחת. על כן מתחלקת הנשמה ונכנסת לגופים רבים וכל גוף מתקן מידה מסוימת." ספר פרדס רימונים לרבי משה קורדובירו שער ל"א פרק ז' דיבור המתחיל "לכן נאמר כי עניין זה" וכו'. ספר גנזי רמח"ל, (הוצאת ספרייתי תשד"ם) קובץ מאמרים- פירוש מאמר הזהר ריש משפטים עמוד רע"ג דיבור המתחיל "והאמת הוא זה" וכו'.
"מכך יוצא... שאם האחד מהם מנצל, פוגע וכו' ברעהו, הוא למעשה חוטא... כלפי עצמו! הייתכן..?!" תמה יעקב.
"אירוני, הלא כן?" חייכתי.
"אם כך... לא מן הנמנע שגם נשמתי, נשמתך, נשמת יעקב ועוד לא מעט אנשים אחרים שאולי אף נמצאים בגן זה כרגע - נשמה אחת, כולנו?!" התפלא יצחק.
"הכול אפשרי, יצחק." השבתי. "אוסיף פרט שיסייע להבנה במידת מה." הצעתי. "בפרשת בראשית מבואר שהבורא יצר חיות שונות בזוגות, זכר ונקבה, שלא היו מחוברות זה לזו, אלא שכל אחד ואחת בנפרד. רק אדם וחווה היו מחוברים, רש"י על התורה ספר בראשית פרק ב' פסוק כ"א. והופרדו. מכאן שאנחנו אכן אחד, בשורש, בכל המובנים. משום-כך, כאשר נשמות האיש והאישה נמצאות בעולם העליון הן מחוברות כיחידה אחת, על-פי המודל הראשוני, אדם וחווה. כשהן יורדות לעולם זה, הן מתפצלות לשני גופים שונים - הזכרי והנקבי. זהר פרשת לך לך אות ר"ד בפירוש הסולם. ואז..."
"אני מבין את ההמשך." עצר אותי יעקב. "אם השניים נפגשים תלוי בהם כיצד יתייחסו זה לזה, ומוטב באהבה. כי בהתנכלות, פגיעה, ניצול וכיוצא בהם הנשמה למעשה שוב פוגעת בעצמה!"
"יפה אמרת יעקב. ניתן להרחיב עוד רבות, ולהציג אפשרויות אין-סוף, אבל אולי עדיף להסתפק בזאת." הצעתי.
"הרשה לי לומר משפט בתור קוריוז." בקש יעקב. "על המצב שבו הנשמות מחוברות בעולמות העליונים ומופרדות ברדתן לעולם הזה אפשר בהחלט לומר – 'רק החיים יפרידו בינינו', שהרי במותנו הן נפגשות שנית." חיוכים אירוניים עלו על שפתינו. "המשך, בבקשה."
"אדם המבין זאת שותף למצוקותיהם של האחרים ומגלה אכפתיות ומעורבות, כי הלא גם שלו הן. מכאן אפשר להבין את המשפט 'ואהבת לרעך כמוך' בפן נוסף. אתה והוא אחד. חשיבה בריאה זו מסייעת לאדם לתיקון מידותיו. הקנאה, למשל. שהרי שורשי העץ לא יקנאו בענפים ולהפך. לכל אחד מהם תפקיד ייחודי משלו, ובדומה לזאת גם האדם, ומשום כך גם נתברך בכלים המתאימים אך לו; אם גשמיים הם, אם רוחניים, או שניהם יחד. על כן עלינו להיות באחדות, ולנהוג באהבת חינם ולא בשנאת חינם. וכעת, כדי לסכם את הנושא שבו התחלנו אומר: לא תמיד נמצא את הסיבות למצוקות, אבל כן נמצא פתרונות, ברוב המקרים."
"מדבריך הבנתי שעלינו לקבל את המצוקות בלי לשאול 'מדוע זה קורה לי'. האומנם?" שאל יעקב.
"דווקא כן יש לשאול, אבל לא מתוך כעס או דכדוך. יש לראות את הצרה המופיעה כאיתות, הכוונה, התראה. עלינו לנסות ולחפש את הגורם להופעת הרעה, כי ייתכן שהוא יתגלה כחטא מגלגולנו זה, גמרא מסכת ברכות דף ה' עמוד א' "יפשפש במעשיו". ואז קל, בדרך כלל, התיקון. אם אין מוצאים סיבה הנראית לעין כדאי ביותר לפנות לרב מוסמך ולפעול על פי עצותיו; מסכת אבות פרק א' משנה ט"ז "עשה לך רב והסתלק מן הספק". דבר שכדאי לעשותו בכל עניין. לא מומלץ כלל לפנות למגידי עתידות למיניהם, לאנשים נוכלים המתיימרים להיות 'רבנים' או 'מקובלים' המחלקים קמיעות ושמנים, וכיוצא באלה. יש להיזהר ביותר מ'גוּרוּ' זה או אחר, ומכָּתות מפוקפקות המבטיחות גדולות בלשונם החלקלקה והמשכנעת ובחזותם ה'מרשימה', שכן כל מטרתם היא לנצל כספית, נפשית ואף מינית לעיתים, את הנאיביים, הנתונים בצרה או את מחפשי הדרך. וכן יש לדחות את המיסיונרים הנוצרים המנסים לצוד נפשות על ידי אמצעים שונים ומגוונים ל'הצלתם' ו'גאולתם' בכך שימירו את דתם. עלינו להסיק מסקנה חשובה: שום ארגון רציני לא יקלוט חבר חדש אלא לאחר בדיקות וחקירות קפדניות ביותר, והיהדות גם היא ההוכחה לכך; שכן התנאים לקבלת הגוי למסגרת זו הם קשים ביותר."
"אתה מדבר על הגיור, אני מבין." ראה ספר גרים וגרות של הרב זכריה אביגל (ירושלים תשס"ח), בעניין מצוות הגיור מבחינה הלכתית ורעיונית. ראה הרצאתו של הרב פנגר "מבוא לדתות" באתר הידברות.
"כמובן. ולהבדיל, דתות שונות בעולם רדפו ואילצו עמים שלמים להמיר את דתם וביניהם גם את היהודים. חלק מהיהודים שיערו שאם יתבוללו בגויים, יחדלו אלה מלהתעלל בם ולהציק, ועל כן התרצו. אבל ההיסטוריה מוכיחה שהדבר לא עזר, והעוינות כלפיהם נמשכה וזאת מסיבה פשוטה: היהודי במצב זה ייחשב לגוי אך בחיצוניותו. בפנימיותו הנשמה היהודית תישאר בקרבו לצמיתות. זגוגית העששית המכהה המקפת – היעדר הלהבה אינה משקפת. נפשות הגויים חשות בזאת, וכן שהיהודי אינו ממלא את ייעודו כפי שהזכרנו גם לפני כן והשנאה כלפיו אך גוברת.
אפשר בהחלט לסמוך על הפניותיו של ארגון 'הידברות' לרבנים ולמקובלים הנכונים, כמו גם על עצותיהם שלהם עצמם. אבל לפני פניותיו, על האדם לחפש את התשובות בתוך תוכו. אין הדבר אומר שעליו להסתפק בכך כי ייתכן שיגיע למסקנות הלא נכונות.
ודאי שמתם לב שבדרך כלל אנו שואלים את עצמנו 'למה זה קורה לי' רק כשאירועים שליליים מתרחשים. נסו להיזכר אם אתם עצמכם שאלתם שאלה זו גם כשחוויתם באירוע חיובי ומשמח. האם שמעתם אי פעם, לדוגמא אדם כלשהו אשר זכה בהגרלה בסכום כסף נכבד אומר 'מדוע זה מגיע לי?' עיין מה שכתב בספר מעדני אשר (רוזנבוים) חלק א' עמוד ס"ט בשם הסבא מקלם. סביר להניח שלא. אבל לכאורה היה אותו אדם צריך לשאול, שהרי גם אנשים רבים אחרים יכולים היו לזכות במקומו. אם אדם זה משאיר את הסכום כולו אך לעצמו, הכוחות הפועלים במסגרת זו הם אך שניים – הוא והכסף. ושניים גורמים לקצר, הרי אמרנו."
"לא נכון." התפרץ יצחק "הוא יכול לקנות בכסף דברים רבים, כפי שאני עצמי קניתי לפני כן בקבוק שתייה..." הוא השתהה לרגע למחשבה. "אהה...הבנתי. יהיה זה עבור עצמו, ולכן לא ישנה אם יקנה או שישאיר את הכסף בחשבונו בבנק... מצטער שקניתי שתייה רק עבור עצמי ולא כיבדתי אתכם..."
יעקב חייך וטפח על שכמו של יצחק כדי להרגיעו.
"רק רגע!" קרא יצחק. "אני תכף חוזר! אל תמשיכו בלעדיי!" ביקש והדגיש באצבעו, התרחק מאיתנו בריצה ולאחר זמן קצר ביותר חזר, ובידיו דברי מאכל שונים וכן שתיה חמה, אותם חילק בין שלושתנו.
"אל תדאג, אברהם, בדקתי את ההכשר! תתפלא, אבל אני יודע!" הצהיר בקול ופיזר מלח על מאכליו.
הודינו לו, ולאחר הברכות החילונו באכילה.
"במה עוזרת הברכה?" שאל יעקב.
"בדברים רבים. למשל: המזון מתעכל טוב יותר ומזין את הגוף במירבו. ספר שמות פרק כ"ג פסוק כ"ה "וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך", ובמפרשים. גם המדע גילה שהברכה מכפילה את הכח הפנימי של המאכל." ראה כתבה באתר הידברות בנושא. זבולון רבייב עם מכשיר הGDV (מכשיר המודד את השפעת הברכות על המזון) מרצה בפני ציבור לפי הזמנה (טלפון 052-2403134).
יצחק עסק עדיין בלעיסה בפנותו אליי, "המשך בבקשה."
"הכוח השלישי, המתנגד, בא לידי ביטוי במקרה זה בנתינת סכום מסוים מהזכייה למטרות מועילות למען הציבור."
"נו, באמת! הנה, אני לא זכיתי בהגרלות כלשהן מימיי!" ציין יצחק ועסק בהוספת הסוכר למשקאות החמים ובבחישה. את יתרת הסוכר פיזר סביב תל הנמלים.
"הוא הדין לגבי אדם הזוכה בירושה, בעל עסק, שכיר וכו'. ראה ספר מעשר כספים של הרב אברהם מרדכי אלברט העוסק בכל ענייני מעשר כספים וצדקה. על האדם לחשוב גם על אלה אשר חסר להם ולעזור ככל יכולתו. ניתן למסור אישית, אבל עדיף מאוד להעביר דרך אדם אחר, אם בכספים מדובר או במזון ועוד. קיימים גם הארגונים המיוחדים המטפלים בכך. דרך זו נקראת 'מתן בסתר'. כלומר, המקבל אינו יודע מיהו המעניק, והמעניק אינו יודע למי נמסר, וכך נמנעת המבוכה משני הצדדים.
הבעיה הִנָּה, שאדם שבע אינו יודע מה חש הרעֵב, כפי שאמרו חז"ל. ספר כנסת ישראל (יפה) דרוש שני אות ב'. והרעָב אינו חייב להתבטא אך ברצון למזון. כדי לשׂבר את האוזן ולהדגיש עד כמה הדבר חשוב, אוסיף ואומר שהתורה אינה מדברת רק על המצוות שבין האדם לחברו, אלא אף מצווה אותנו להתנהג ברחמים אל בעלי החיים. כגון איסור צער בעלי חיים ספר שמות פרק כ"ג פסוק ה'. ואם כלפי החיות – קל וחומר כלפי בני האדם, והם הקודמים, העיקריים, בהיותם חלק מנשמותינו."
"עד כמה על האדם להעניק לאחרים?" שאל יעקב.
קבוצת חיילים צעדה לאורך השביל, כשהם נושאים את נשקם על כתפיהם. חדלנו משיחתנו ועקבנו אחריהם בחלפם על פנינו.
"מהי התחושה המתעוררת בכם כלפיהם?" שאלתי.
"הערצה ואהדה." אמר יעקב.
"ויראת כבוד." הוסיף יצחק.
"כן," הסכמתי. "ואפשר למנות רגשות נוספים כגון שבח, הדר, חיבה, התפעלות וכיוצא בזה, אבל הייתכן גם הוקרת תודה?"
"בוודאי." הסכימו שניהם.
"אבל מדוע?" הקשיתי.
"מדוע?! מדוע?!" קרא יצחק. "אתה עצמך מציג אין-ספור מילות תיאור ולבסוף שואל מדוע?! מה הפסול שאתה מוצא כאן?!"
"אסביר." אמרתי. "הרי הם מוכשרים ומאומנים להרוג, להשמיד, להרוס..?"
"איך תוכל לפלוט דברי שטות כאלה?!" התרעמו שניהם. "הרי הם חלק מצבא הגנה לישראל, צבא שמשימתו הִנָּהּ הגנה על אזרחיו, להבדיל מצבאות רבים הכמהים אך לתקוף!"
"יפה אמרתם." החמאתי. "איזו מצווה לדעתכם הם מקיימים במסירות?"
"הבא להרגך השכם להרגו..?" הושמעה השערה.
נענעתי בראשי. "דבר זה נכון, אבל התכוונתי להרבה מעבר לכך."
יצחק ויעקב הביטו זה בזה במבוכה, וניסו להעלות בראשם מצוות אחרות, אך שללו אותן הם עצמם.
החלטתי שלא להמתין. "איזוהי המצווה החשובה ביותר אתם הרי יודעים."
"ואהבת לרעך כמוך, כמובן." הושמע המשפט הידוע "כלומר שהם..?"
"ללא ספק." מיהרתי לומר בנחישות. "ובחומרה יתרה."
"מה..?"
"הרשו לי ואסביר." ביקשתי. "האדם מצווה לדאוג לאחר בגבולות יכולותיו ולא יותר מכך. חיילינו היקרים, מצדם, פועלים מעל ומעבר - מגינים הם עלינו בגופם וגם בנפשם, שכן אף הקרבה עצמית נלקחת בחשבון בלי היסוס ואינה נמנעת מצדם; וזאת כדי שאנחנו נחיה!"
יעקב ויצחק הגיבו בהנהון בראשם ושלחו מבטים רוויי הערכה לעבר החיילים.
"כעת הבה נחשוב יחד - האם אמנם די בלחיות בלבד?" שאלתי. "שהרי גם הדגים, העופות, החיות ושאר היצורים חיים; ובאיזו דרך? ידוע לנו, שכן דיברנו על כך, ורבות."
"בדרך של החזק אוכל את החלש..." הועלו המילים המוכרות.
"כיצד, לדעתכם, היו מייחלים ומשתוקקים גיבורי החיל הללו וכמותם לאורך ההיסטוריה בכל מאודם שנחיה, לאחר שהציגו דוגמא אישית עילאית? האם באנוכיות? בהתאכזרות זה לזה? ניצול? מרמה?"
השניים הנידו בראשם לשלילה. "ברור לכולנו שהיו כמהים שנחיה בדרך של נתינה."
"אמת." אישרתי. "אבל ככל שנתאמץ ונשאף, לעולם לא נוכל, בדרך כלל, בהיותנו במסגרת האזרחית ולא הצבאית, להדביק את הדרגה שאליה הגיעו המלאכים בלבוש אדם אלה, שכן הם העניקו את עצמם - גופם ואף נפשם, ושימשו דוגמא למופת. וכך עלינו לאמץ דרך זו, של נתינה, דאגה, אכפתיות והדומים להן לזולת, ככל יכולתנו; ולא רק כשהאויבים צרים עלינו, שכן ידוע לנו שבמצבים אלו כולנו מאוחדים ומעניקים זה לזה. על כל אחד ואחת מאתנו להשכיל ולהפוך גישה זו להרגל בסיסי, שגרה יומית, ובקיצור - לדרך חיים. על-כן אומר:
הקפד על עשיית החיובי שיש ביכולתך לעשותו; הקפד על אי עשיית השלילי שיש ביכולתך לעשותו."