מרפה החבל
הגן הציבורי. מקום מבוקש הוא מצד הילדים, הנהנים בו ממתקני השעשועים וכן מהמשחקים ביניהם; כמו גם המבוגרים, להם משמש למרגוע, לקריאה ולהידברות בין חברים. אבל על מפגש אקראי במקום זה ושיחה שהתפתחה ונעשתה קולחת ופורייה יפתח ויספר אחד המשתתפים בה:
יָשַׁבְנוּ על ספסל בגן הציבורי, חברִי ואני, והעלינו שיחות חוּלין כדי להעביר את הזמן, שכן אין טבעם של המחוגים לרַצות את בעליהם.
צליל נקישת מטבעות הגיע לאוזנינו. נשאנו את עינינו וראינו איש זקן מתקרב ובידו פחית שימורים אותה הניד מצד אל צד. אדם חבוש כיפה, שישב על ספסל קרוב ואשר שקוע היה עד עתה בקריאת ספר, שלח את ידו לכיסו, הוציא מספר מטבעות והכניסם לפחית.
"תודה לך אדוני, תבורך." אמר הזקן והחל לפנות לדרכו.
"תודה לך." השיב זה. "ושיהיה לך יום טוב."
בראותנו זאת גיחוך עלה בפינו.
"שמעת? הוא הודה לקבצן!" אמרתי.
"הדתיים האלה..." השיב חברי, וצחוק בקע מפיו.
"כן, דרכינו יכולות להיראות כמשונות." הסכים האיש חבוש הכיפה. "אבל האמת הִנָּהּ שזו ההנהגה הנכונה." הוסיף.
ניחשתי את תגובת חברי אשר תבוא, וצדקתי. "אמת?!" קרא ומיהר לקפוץ על רגליו ולהתקרב אליו. "אתה מדבר על אמת?! הרי ידוע שכל הדתיים שקרנים!"
הזדרזתי לעמוד גם אני, חושש מתגרה העשויה להתפתח, אבל האיש רק שאל בלשון תמימה: "הייתכן..? כולם?"
"ולא רק זה!" הוסיף חברי תוך שהוא מתעלם מהשאלה. "הם גם רמאים, נצלנים, אנוכיים! תגיד לי, חוכמולוג, לדעתך לפזר מספר מטבעות לעני הופך אותך לצדיק?! זהו?! שילמת את חובך לחברה?! אני עצמי נוהג לתרום בעין יפה, לפעמים, ואני לא עושה מזה כזה סיפור!"
"ולמה אתה עושה זאת?" שאל הלה.
"כי כך מתחשק לי! אבל אני לא חייב לך הסברים!" השיב חברי, מיהר חזרה למקום מושבו, ודפדף במרץ בעיתון. הטלפון שלו צלצל והוא החל לשוחח בו.
"אני מצטער על אשר אירע כרגע. הדבר נובע כמובן, מהבדלי ההשקפות." אמרתי והמשכתי לעמוד לידו.
האיש הפנה את מבטו אליי ושאל: "מה שמך?"
"יעקב. ושמו של חמ?ר הסבר הוא יצחק." אמרתי בחיוך, בהצביעי אל חברי המיושב על הספסל.
"נעים מאוד, שמי הוא אברהם." הציג זה את עצמו. "דעותיו של חברך אמנם קיצוניות, אבל זה בסדר גמור מבחינתי."
"שלא תטעה בהערכתי." אמרתי בלוחצי את ידו אשר הושטה. "כדאי שתדע, שדעותיי שלי קיצוניות וחריפות אף יותר משל יצחק."
"האומנם?" התפלא אברהם. "הכיצד?"
הצתתי לעצמי סיגריה טרם השיבי. "לדעתי גם הנתינה, העזרה והתמיכה בזולת וכל הכרוך בכך אינה הדרך הנכונה."
"זה מעניין..." ציין אברהם. "אתה מוכן לפרט?"
"אין בעיה." משכתי בכתפי. "אני מוכן להתנצח אתך, אברהם, ואף להתערב ולהוכיח לך שאני צודק, אף על פי שתחילה תאמר שאני כופר, וזאת עד שתגיע למסקנות. מה אתה אומר? מוכן להתערב..?"
פני אברהם העלו תמיהה. "להתערב..?!"
"להתערב." חזרתי על המילה בהחלטיות. "על המפסיד לקבל את דרכו של השני, דהיינו להתחייב לשנות את ניהול אורח חייו. מה דעתך?"
על פי פניו הנבוכים ניחשתי את תשובתו.
"אני מצטער, לא אוכל להיענות לכך..." אמר, כמעט בלחש.
צחוק עז נשמע מפי יצחק. "חושש, מה?! אוי, אתם הדתיים! הנה ההוכחה שאתם מאמינים בדרך שאינה ודאית לכם עצמכם! אתם חיים בבועה של שטויות, שאפילו אני הייתי מסוגל לנפץ בנקל!"
חיוך עלה על פניי. "בסדר, אברהם, אבל בכך אני מבין שעמדתך אכן נשענת על קרקע רעועה."
"כן!" קרא יצחק. "אתם הדתיים הפנאטים! עיניכם מכוסות בסכים כמו סוס, ואינכם מוכנים אף לשמוע דעות נגד, שהן-הן האמת!"
"נהפוך הוא." אמר אברהם להפתעתי וכיבה את הטלפון שלו. "אשמח לשמוע את דעותיכם."
"אתה... רוצה לשמוע..?" התפלאתי.
"תגיד לו, תגיד לו!" דרבן אותי יצחק. "תגרום לו לראות את הנכון! הוא יודה לך כשיסיר את הכיפה שמעל ראשו! תעשה לו טובה!"
"מוכן להסתכן?" שאלתי את אברהם.
אברהם נשא את ידיו ואמר: "הבה ונשמע..."
"דע לך, אברהם, שבזמנו חקרתי את התורה מתוך רצון כן להבינה," פתחתי. "אבל התאכזבתי, שכן היא גדושה בסתירות, תמיהות ודברים שלא מתקבלים על הדעת. ודבר נוסף – אני לא יודע מי כתב אותה, אבל הוא לבטח לא שלט היטב בעברית, כי בנוסף לכל בעיות התוכן והמבנה שבה, קיימות גם אין-ספור טעויות בניסוח ובכתיב!"
"אתה יכול להציג לי בבקשה דוגמאות על אשר אמרת?" שאל.
"אתה יודע כמה שגיאות כתיב מצאתי בתורה; כמה 'שגיאות הקלדה', כמה טעויות בניסוח?"
"שגיאות הקלדה..?" חזר אברהם על דבריי בהשתאות.
"כן, כן, אל תיתמם. אתה יודע למה הכוונה. פעם אתם כותבים מילה באות מיותרת או בלי אות אחת, מילה באות קטנה, באות חתוכה, באות הפוכה ויש בלי סוף טעויות כאלה בתורה."
"הבנתי את כוונתך. האם יש לך דוגמאות לסתירות, תמיהות וכן לשגיאות מהותיות יותר?" שאל.
"ועוד איך!" השבתי. "לגבי הסתירות והתמיהות, ניקח למשל את סיפור הבריאה. כתוב שהעולם נברא בשישה ימים בראשית פרק א' פסוק ל"א. על ידי הבורא שבו אתם מאמינים. למה שישה ימים? אם הבורא נחשב לכול-יכול, למה לא בשנייה אחת? וגם כתוב שהבורא נח ביום השביעי שמות פרק כ' פסוק י'.. למה הוא צריך לנוח ביום השביעי? תגיד לי אתה, זה נראה לך הגיוני שהבורא הכול-יכול זקוק למנוחה מעבודה קשה שביצע?!"
"נראה לי שלא." ענה.
"ונניח שכן. הבה נצא מתוך הנחה שהוא קצת התעייף. האם מפני שהוא נח ביום השביעי – חייב גם אני לנוח?! שמות פרק כ"ג פסוק י"ב. ואם אני עייף ביום חמישי, למשל? עליי לחכות עד לשבת?! היכן ההיגיון? ומהי המנוחה בכלל, שאליה מתכוונים? שהרי אין אני אמור להתעייף מלחיצה על מתג החשמל, לדוגמא!"
אברהם הנהן בראשו. "שאלות מאוד חריפות וחכמות, עליי להודות."
הבחנתי שפניו של יצחק מחייכות קלות ומאוד מרוצות מדבריי.
"המשך בבקשה." ביקש אברהם.
"ברצון. אעלה עוד תמיהות רבות לאין-ספור!" אמרתי בהתלהבי. "לפי מה בכלל מחשיבים וסופרים את הימים המדוברים? אנחנו הרי קובעים ׳יום׳ לפי זריחת השמש ושקיעתה. אבל כתוב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי! בראשית פרק א' פסוק י"ד. את הימים מיום הרביעי ואילך אני יכול להבין, אבל לפי מה נקבעו הימים לפני כן?! וגם, אם אני עובר מכדור הארץ לכוכב לכת אחר, נניח לצדק - הרי היום מקבל משמעות אחרת, כי אורך היממה שם הוא תשע שעות וחמשים דקות. ואם אני יוצא ממערכת השמש, ויותר מכך – מהגלקסיה, מהו יום, אז? והרי תסכים אתי שעל פי התורה האל ברא את כל היקום כולו, הלא כן?"
"נכון." אישר. "כך על פי התורה. אני מבחין שאתה ממש בקי במקורות."
"אם כן, אני שואל אותך שוב, על פי מה נקבע 'יום'?! האם אתה לא רואה שהדברים לא מתקבלים על הדעת?!" נשאתי את קולי.
"מסכים אתך במאה אחוז." ציין. "הדברים באמת לא מתקבלים על דעת אנוש."
"אתה... מסכים אתי ..?!" התפלאתי, בהיחפזי לשבת לידו.
הבחנתי שיצחק הסיט את העיתון מלפניו ועיניו מביעות התמיהה מופנות כלפי אברהם. האדם קופא במקומו לא רק מפחד, מסתבר. משנתקל במבטו חזר לעיתונו.
"אני בהחלט מזדהה עם דבריך עד כאן. המשך, בבקשה." האיץ בי.
מעודד, חיוך נפרש על פניי. "בבקשה, הנה: התורה מציינת שהבורא יצר את האדם ולאחר מכן את חווה, והם ילדו את קין והבל. בהמשך כתוב על אשתו של קין. האם לא נשמע הדבר תמוה? שכן כל בר-דעת יעלה את השאלה מהיכן היא הופיעה כך פתאום? מי ילד אותה? שהרי מלבד אדם וחווה וילדיהם לא היו קיימים אנשים אחרים!"
"תמוה בהחלט, יעקב." הסכים אברהם. "יפה שחשבת על כך."
"תודה, הרשה לי להמשיך. ולגבי הטעויות בניסוח ובכתיב שהזכרתי קודם אציג בפניך דוגמא, אך לפני כן אשאל: הכיצד יהא נכון לומר: ראשית - שנית, או בראשית - בשנית?" שאלתי.
"ראשית - שנית, כמובן." הייתה תשובתו.
"אהה!" קראתי בתרועת ניצחון. "אם כן, כיצד ייתכן שהתורה, שעליה טוענים שאין בה אות מיותרת, מתחילה ב'בראשית ברא'?! היה אמור להיכתב ׳ראשית - ברא כך וכך וכך'. הלא כן?!"
"יש היגיון בדרך שאתה מציג זאת." הודה.
"אם כך, כיצד אפשר לצפות ממני לקבל את התורה ברצינות?! למה עליי לקיים מצוות המבוססות בקודם כול (אוי, סליחה, טעיתי...), קודם כול על טעויות?! שהרי ייתכן שהכול הבל הבלים?!"
"כך אכן נשמע, על פי טיב דבריך." אמר אברהם.
"בכלל, המצוות אינן מתיישבות עם השכל הישר. למשל הנחת תפילין דברים פרק ו' פסוק ח'., נענוע הלולב בסוכות תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ל"ז עמוד ב' שלחן ערוך אורח חיים סימן תרנ"א סעיף ח'., 'הטקס' עם הקערה ובה המאכלים השונים בפסח מסכת פסחים דף קי"ד עמוד א' שלחן ערוך אורח חיים סימן תע"ג סעיף ד'., ועוד רבות. אתה לא חש באי - נוחות שאתה עושה את זה? אתה לא מרגיש קצת כמו כל הילידים באפריקה או השבטים הפרימיטיביים האחרים שעורכים טקסים שונים ומשונים שאנו מגחכים בלבנו כשאנו רואים אותם? ועוד דבר שמאוד חשוב לי לומר לך אותו ישר בפנים", הדגשתי את דבריי אגב נפנוף באצבע המורה, "אינני אוהב כשכופים עליי. כשקיבלו עם ישראל את התורה אמר הבורא 'אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו, שם תהיה קבורתכם', בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ח עמוד א' על הפסוק בספר שמות י"ט "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית." הבורא כביכול הכריח את בני ישראל לקבל את התורה כשעמדו למרגלות הר סיני. ואיים להפוך עליהם את ההר כגיגית. האין זו כפייה דתית?! ומהבורא עצמו! גם כששאלתי אדם דתי בזמנו מדוע עליי לקיים מצווה זו או אחרת, הוא אמר 'כי כך ציווה ה'', או 'כי כך כתוב', 'כך נדרש מאתנו' וכד', אבל הרי גם את הילדים שלנו אנחנו מחנכים ש'ככה זו לא תשובה'!"
"אתה צודק." הנהן אברהם בראשו. "וזו הדרך לחנכם." ראה מאמר הדור להראי"ה קוק זצ"ל.
"אם כן, כיצד אדם מבוגר כמוני יתייחס לדבר ברצינות?!" קראתי בקול. "אני מעוניין בשמיעת תשובות מהותיות! בכל דבר אני רוצה לדעת ולהבין את ה'למה' השורשי, ההגיוני, המשכנע! אבל אין! על כן איני מוכן לקיים את המצוות מכל סוג. לא בכפייה, וקל וחומר כשאין בהן היגיון."
"לרוב, האדם אינו נכון לעשות דברים בכפייה וקשה הביצוע בלי הבנה, דבר זה ברור." הסכים.
"ובייחוד לא את המצווה שעליה אומרים שהיא החשובה ביותר ספרא פרשת קדושים פרשה ב' "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה."
ועיין עוד בתלמוד בבלי מסכת שבת דף ל"א עמוד א' במעשה של הלל הזקן שאמר לגוי שבא ללמוד את כל התורה הקדושה על רגל אחת ואמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד (השנאוי עליך לא תעשה לחברך) - זו היא כל התורה כולה, ואידך – (פירושה הוא), זיל גמור." ואהבת לרעך כמוך ספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח.." הדגשתי. "למה הדבר כל כך חשוב?! הרי מי שמתחשב, נותן, עוזר – נחשב ל'פראייר' בעיני הכלל! למה לי לתת משלי?! להפך – עלי לקחת, כדי שיהיה לי! אף אחד הרי לא ייתן לי מרצונו! 'החזק אוכל את החלש' – חוק של הטבע שהבורא שאתה מאמין בו הכתיב. החיות נוקטות בתכסיסים רבים ובערמומיות כדי לזכות בטרף; והאדם הלא הוא בסך הכול חיה אינטליגנטית יותר; ולכן למה להתנהג אחרת? אם האדם האחר הִנּוֹ טיפש והצלחתי להערים עליו בתחבולות – הרי הרווחתי. חוק ההישרדות. התקיף מנצח, התקיף זוכה. שכן בעלי מפעלים ותעשיות, מנהלי חברות ובנקים, פרסומאים, סוחרים, ראשי קהילות ואפילו המנהיגים הגדולים במדינות העולם, ולמעשה כולם נוהגים כך, ומאושרים וטוב להם; ואל תאמין לסיפורים אחרים שמספרים לך כל האידיאולוגיות האחרות 'יפות הנפש'. עלינו להיות אנוכיים ולעמול קשה כדי לדאוג לצרכינו בעולם זה הנוקשה. מבוסס על גישתו של תומס הובס (5 באפריל 1588 - 4 בדצמבר 1679). הובס היה הוגה דעות ליברלי ופילוסוף פוליטי אנגלי, אשר התפרסם בעיקר בזכות ספרו לווייתן העוסק בשלטון ובסמכות. הובס מציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח. אף אחד אינו מחלק מתנות. ׳האדם לעמל יולד׳ ספר איוב פרק ה' פסוק ז'.
הערה כללית: ישנם מקורות רבים לכל נושא, אבל הובאו אך מעט מהם. נאמר. וזו לבטח הכוונה."
"האדם לעמל יולד. אכן כך נאמר." הנהן בראשו. "יפה מאוד."
"אתה עוד תגיע למסקנותיי!" חייכתי. "ומהר יותר ממה שנדמה לך! אתה בדרך הנכונה! על כל אשר אמרתי עד כה - הסכמת עם דעתי!"
"את זה עוד נראה..." הגיב בלחש.
"נקודה נוספת באותו הקשר." המשכתי. "אני הרי לא בחרתי לבוא לעולם, ואיני כאן מרצוני. פרקי אבות פרק ד' משנה כ"ב. וכן בספר "יינה של תורה" בשם הגר"א עמ' רס"ט. אני משוכנע שדעתך אומרת שהבורא בחר בזאת. נניח שאתה צודק. המסקנות הנובעות מכך הִנָּן: א. זוהי המחויבות שלו לדאוג לי וגם לאחרים שברא, ולא לצפות שהם ידאגו לי ואני להם. שהרי אם אני בוחר להביא ילדים לעולם – עליי מוטלת האחריות לדאוג לצורכיהם, ולא לצפות שהם ידאגו זה לזה, וקל וחומר לא שאנשים אחרים ידאגו להם. אבל אני רואה שלמעשה הבורא עצמו, בהנחה למען השיחה שהוא קיים, אינו דואג לילדיו בשוויון! הרוב הִנָּם עניים מרודים. ולכן למה להיות 'פראייר' ולבחור בהענקת תמיכה, עזרה וכיוצא באלה, כשהוא עצמו אינו עושה זאת כלפי ילדיו?! המוסר השכל הנלמד הוא: הבורא כנראה מצפה מאתנו להיות כמוהו – לא לתת, וכך אנו בונים את עצמנו. כל אחד לעצמו, כי החזק שורד. הגיוני, לא?"
"נשמע משכנע ביותר, עליי לציין. דרך חשיבה ייחודית יש לך." החמיא.
הודיתי לו על שבחיו והמשכתי. "מסקנה ב. היא שאל לו לבורא להעניש על אי קיום מצוותיו. והרי אומרים שהוא אכן עושה זאת. ספר דברים פרק כ"ח פסוק ט"ו. אם אכן כך הדבר, הוא אמור להיות מאוד סדיסט! האם אתה באמת חושב שהוא, שאתה מאמין בו, ושעליו אומרים שהוא 'רחום וחנון' ספר שמות פרק ל"ד פסוק ו'. – מסוגל להכות בחומרה שכזו?! שהרי העונשים המוטלים מחרידים! ראינו לאורך ההיסטוריה רעב, טביעה, מחלות קשות, שרפה, מומים מולדים או מומים שמתפתחים בחיינו – נכות, עיוורון, חירשות ועוד!"
"מחרידים ומצמררים ביותר. נכון." ציין. "אף שהבורא את האדם בירך, תלאות ממנו לא חסך."
"יוצא מכך, באופן אירוני, שדווקא אתה." הדגשתי, בהצביעי לעברו, "אמור להבין אף יותר ממני שדברים אלו מתרחשים במקרה ולא על ידי איזה אל 'רחמן'. שהרי אף אחד מבני האנוש השפויים לא מסוגל, ולבטח לא אני – לשרוף, למשל, את בנו או להשליכו מצוק גבוה, ולא משנה עד כמה הייתה מידת החומרה של מעשיו."
"מילים כדורבנות." שיבחני אברהם. "אני בתמימות דעים אתך. אף אחד מבני האנוש הנורמליים לא היה נוהג כך."
"המציאות גדושה בקשיים ובאסונות בכל העולם." המשכתי. "הסבל האנושי הוא מחריד. הדתיים לרוב חיים להם בשמחה, במין אופוריה דמיונית. מדוע לא אכפת להם מהזולת? שהרי הם מנותקים מהמתרחש!"
אברהם הנהן בראשו. "כך אכן נראה."
"ואם תאמר ש'למעלה' אין רואים את המכות שמקבלים כאן כל כך בחומרה," המשכתי, "או שהמכות הן 'למעננו' ויש 'לקבלן באהבה' תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ"ד עמוד א' במשנה דיבור המתחיל "חייב אדם לברך על הרעה" וכו'. - שירדו לכאן וינסו לעבור את אשר האנושות עוברת, ואז לבטח יראו זאת אחרת. זו לא חכמה להתחבא שם למעלה, במקום שכולו טוב, ולומר 'הדבר אינו נורא כלל'; כפי שאמרתי פעם למנהל העבודה שלי שנזף בי: "תצא מהחדר הממוזג שלך לשטח הלוהט מחום השמש, תראה עד כמה קשה אנחנו עובדים, ואז תבוא בטענות!"
כאן הוא עצר אותי. "ממשפטיך האחרונים על התנהגות המנהל שלך ותגובתך כלפיו אני מסיק שאתה נגד אלה המנצלים אותך. האם אתה מוכן להסביר לי את הסתירה? שהרי לפני רגע דגלת בדרך זו, של ניצול החלש על ידי החזק."
עיוותי את פניי, בהרהרי על מענה מתאים, אך אברהם לא המתין. "ישנם רבים המעזים לומר שרוב האנשים העומדים בראש הנהגות העולם – שליטי מדינות, מנהיגים, בעלי תפקידי מפתח ושאר האנשים שגם אתה ציינת, המגיעים למעמדם בדרכים מרושעות ואנוכיות משולים לסדיסטים. מכך נראה שהדבר מקומם גם את כלל הציבור, המתנגדים להתנהלות מעין זו; ואפשר לומר על פי משפטיך האחרונים שגם אותך ואת אנשים בעלי דעות כשלך הדבר מקומם. מדוע?"
תשובתי הנבוכה הייתה בעלת מילה אחת. "תראה..."
"אל תאפשר לו לבלבל אותך, יעקב!" קרא יצחק ממקום מושבו.
"אינך צריך לדאוג, יצחק." פניתי לחברי. "אעלה תשובה הולמת בהמשך."
"האם ישנן שאלות ותהיות נוספות בפיך?" שאל אברהם אותי.
"יש ויש." מיהרתי להשיב, "אבל אין טעם להוסיף, שהרי גם אתה הגעת למסקנות הנכונות, כמוני. אני מכיר אישית אנשים המאמינים שזמן התורה והדתות עבר מהעולם. ייתכן שהיא הייתה טובה בזמנה, בעולם הפרימיטיבי, עת חיפש האדם כל זרד כדי להיאחז בו לבל יטבע. אני יכול להבין אותך ואת הסיבה להיותך דתי. שהרי מחרידה המחשבה שלאחר המוות אנחנו לא קיימים. לכן ייתכן שלא האל יצר את האדם. נהפוך הוא - האדם יצר אותו ראה בספרו של פרידריך ניטשה (פרידריך וילהלם נִיטְשה (1900-1844), פילוסוף גרמני בן המאה התשע-עשרה) "כה אמר זרתוסטרה" שם מפותח הרעיון של יצירת האל בידי האדם., אם באופן מוחשי – הפסלים למשל, ואם בדמיונו המופרך, וזה כולל אף את הרבנים שאתה מאמין בהם, וכך המציאו את תורת גלגולי הנשמות כדי לנחם ניחומי סרק את אלה הנאיביים ולהביאם לאמונה שיש צדק בעולם; צדק שאיננו, כפי שאפשרי מן הסתם שאין גם בורא לעולם, כפי שאתם מכנים אותו. שהרי המדע טוען שהעולם, ולמעשה המציאות כולה, נוצרו כתוצאה מרצף אירועים מקריים ואבולוציוניים, אשר החלו מאז המפץ הגדול המפורסם. המפץ הגדול (באנגלית: The Big Bang) הוא שמה של תיאוריה פיזיקלית המהווה את תמצית הקוסמולוגיה המודרנית. על פי תיאוריה זו, מקורו של היקום בנקודה בודדת, הקרויה סינגולריות כבידתית. המפץ הגדול מתאר את האירוע שהתרחש בנקודה זו ובמהלכו נוצר היקום, ממד הזמן, ממדי המרחב והגדלים הפיזיקליים הידועים לנו כיום. עם הזמן התפשט היקום לכדי היקום המוכר לנו כיום. ניתן לומר על המפץ הגדול שהוא מסמל את תחילת התקדמות הזמן, ולכן גיל היקום סופי. ראה הרצאתו של הרב זמיר כהן "תאוריית האבולוציה – עובדה או תאוריה בקריסה?" באתר הידברות. אולי לא בצורה המדויקת שהמדענים מתארים, אבל זה הכיוון. לדת אין על מה להסתמך. זו אמונה בלבד. ולכן נראה שהאמונה בבורא משמשת כמפלט שקרי, כסם מרגיע לכסילים."
"כלומר, לדעתך, היקום כולו ותכולתו, כולל אותך ואותי נוצר כך סתם באופן אקראי בלי תכנית תכליתית כלל?" שאל אברהם. "שהרי יהיו גם אלה שישנו את משפטך ויאמרו 'ההתכחשות לבורא משמשת כמפלט שקרי, כסם מרגיע לכסילים'; שכן במצב זה - איש הישר בעיניו יעשה, והרי אין הדבר ראוי."
"מבחינתי, התורה היא אולי פילוסופיה יפה, אבל לא יותר מכך. בפילוסופיה יש להיזהר מלהסכים לדעות מופרכות. המאמץ דעות הכסיל יחמיץ רבות מלהשכיל. אני אדם רציונלי." הדגשתי. "דבר שאינו מוחשי, אינו בר אחיזה במחשבה, אינו לוגי ואינו מתמטי, אינו קיים. האדם הוא הרי בעל דרגות המודעות, החושים והכלים הטבעיים הגבוהים ביותר מכל היצורים הקיימים על פני כדור-הארץ. יש האומרים שאם הבורא אכן היה קיים הייתי אולי אף רואה אותו, שומע אותו, ובאיזה שהוא אופן של התבטאות רציונלית, מוחשית, חש אותו!"
"כן." הנהן אברהם בראשו. "השאלה 'למה אני לא רואה אותו' וכדומות לה הגיעו לאוזני לא פעם. אני מבין את גישתך הרציונלית על אף שיש בה נגיעות אמפריצסטיות, אבל זה בסדר גמור."
תגובתו חיזקה את ביטחוני בדבריי, ומיהרתי להמשיך ולהשמיע את עמדתי. "כל האמונות הטפלות האלה היו טובות אולי בזמנן, אבל האדם יצא מזמן מן המערות, המחשך, צרוּת האופק."
אברהם הנהן בראשו. "מוטב שיהיה כך."
"נכון." הסכמתי. "אנחנו אינטליגנטים לאין ערוך מהדורות הקודמים! אנחנו נמצאים בעולם המודרני, המתקדם, הנאור והמתורבת!"
"האדם נוטה להאמין שהתקופה שהוא חי בה היא המשמעותית והנאורה ביותר. אני יכול להבין את דבריך." אמר אברהם.
"ואיך לא?" שאלתי. "שהרי המדע מגלה דברים הסותרים את התורה! במדע אני יכול להאמין! הוא מוחשי, הגיוני, ועל כן אמִתי!"
אברהם טפח קלות בכף ידו על גבי הספר שבידו. "אכן, המדע מגלה דברים מדהימים..."
"אהה!" קרא יצחק. הגעת למסקנה הנכונה, סוף סוף! הנה, המדע גילה גם שהיו בעבר דינוזאורים! אני עצמי חיפשתי בכל התורה, ולא מצאתי להם זכר! התורה לא יודעת עליהם!"
"הוא אוהב את עולם הדינוזאורים..." הסביר יעקב.
"כן! אני אוהב את עולם הדינוזאורים! הם מקסימים!" הגיב יצחק בקול. "יש לי גם אוסף צעצועים ובובות בדמות דינוזאורים, אז מה?!"
הרגעתי את התלהמותו של יצחק ופניתי לאברהם. "אם לומר לך את האמת - אני קצת מאוכזב ממך."
אברהם חייך קלות. "אני מצטער לשמוע זאת."
"ציפיתי שתגיב בשלילה, שתציג דעות שכנגד, שתסתור, שתתריס, כך שתהיה לנו שיחה ערה ומעניינת. אין בפיך מילים היכולות להפריך אף טענה אחת מאלה שהבעתי, נכון? מה יש לך לומר על כך?"
"אתה רואה שהוא לא מסוגל להשיב לך!" זעק יצחק ממקום מושבו, ופיו יורק קליפות גרעינים שאותם פיצח. "הוא חושב שאם הוא נותן כמה שקלים לצדקה הוא נעשה לאדם טוב יותר וחכם יותר מאתנו!"
"לא אמרתי זאת." התגונן אברהם. "הרי אמרת שגם אתה נוהג לתרום?" הפנה שאלה ליצחק.
"בוודאי! אני גם נוהג לעזור לאנשים בדרכים שונות, בלי תורה ובלי שטויות!" הדגיש.
"זה נכון." אישרתי. " ניסיתי להשפיע עליו שיחדל מכך, אבל הוא עקשן..." הטלפון שלי צלצל. "נדבר אחר-כך." אמרתי קצרות וניתקתי.
"נכון, אני עקשן!" נשא יצחק את קולו. "אף אחד לא ישפיע עליי לעשות דבר שאיני רוצה! לא יעקב ולא התורה של אברהם! אני לא צריך את התורה כדי שתגיד לי איך לנהוג! הדברים שאני עושה באים מהלב! להבדיל מהדתיים החושבים רק על עצמם אף בנתינת אגורה שחוקה לצדקה, שהרי כך הם משקיטים את מצפונם!"
"אני רוצה להגיד לך, יצחק, שכל הכבוד לך." שיבח אותו אברהם. "אתה אדם דתי."
"אני?! מ'פתום?!" התרעם יצחק וקפץ ממקומו. שיעול עז תקף אותו, מאחר שגרעין אחד הקדים קנה לוושט. "מה אתה מבלבל את המוח? אני סולד מכל הטיפשות הקשורה לדת!" הוסיף בקול ניחר. "דתי, באמת?! החוצפה!"
"ומיהו אדם דתי?" שאל אברהם.
יצחק כחכח לפני שהשיב. "מזת'ומרת מיהו דתי?! דתי זה אדם שמתפלל, שהולך לבית הכנסת, ששומר שבת וחגים, שמניח תפילין וכל השטויות האלה!"
"הרשה לי להסביר לך משהו קטן בעניין זה." הציע אברהם בשקט.
יצחק נרגע מעט משיעולו והביט באברהם כמחכה למוצא פיו.
"המצוות מחולקות לשני סוגים." הסביר. "אלה שבין האדם לבורא ואלה שבין אדם לחברו. פירוש המשניות להרמב"ם מסכת פאה פרק א' משנה א' דיבור המתחיל "בעניין מה שאמר ואוכל פירותיהן" וכו'. סוג המצוות שהעלית בהגדרה שהבאת כרגע לדתי הן בין האדם לבורא. וכך, סוג האנשים שהגדרת, שאינם מקיימים את המצוות שבין אדם לחברו, אך כן מקיימים את המצוות שבין אדם לבורא מוגדרים על ידך כדתיים. אם כך, אפשר לומר בביטחון שגם אותם שאינם מקיימים את המצוות שבין האדם לבורא אבל כן מקיימים את אלה שבין האדם לחברו, כולל אותך, הם דתיים, שהרי אמרנו שגם מצוות אלו מן התורה. הלא כן?"
יצחק איבד לרגע את שלוות רוחו, טפח על מצחו ופלט: "מה השטויות שאתה מדבר?!"
"האם אתה נשוי?" שאל אברהם.
"מה זה קשור עכשיו?" התפלא יצחק.
"עוד מעט תבין." השיב.
"כן, אני נשוי ויש לי בן." ענה יצחק וחיוך קל נפרש על פניו.
"מה היית רוצה שהבן שלך יהיה לכשיגדל?" שאל אברהם.
"רופא, מהנדס, ואולי עורך דין." הייתה תשובתו. "ומה חשבת – רב?!" הוסיף ופרץ בצחוק.
"מעניין." ציין אברהם. "שהרי ידוע לך לבטח, שגם בין האנשים העוסקים במקצועות שהזכרת, כמו גם במקצועות אחרים, ישנם כאלה המרמים, מנצלים, משקרים וכד'. אבל עובדה זו אינה מרתיעה אותך מרצונך שבנך יבחר באחד ממקצועות אלו. התוכל להסביר מדוע?"
"שמע... אה... זה..." הייתה תגובתו המגומגמת.
"בוא ואנסה לעזור לך." הציע אברהם. "ייתכן שהתשובה הִנָּהּ פשוטה: אינך מטיל אשמה על המקצוע אלא רק על אלה אשר סרחו..?"
"אני לא יודע ... ייתכן... כנראה..." קרטע בתשובתו.
"כך גם בקרב דתיים." הדגיש אברהם. "התורה מכוונת את האדם לדרך הנכונה. אם האדם אינו פועל על פי כלליה וחוקיה – אין הבעיה בתורה או בדת אלא באותו האדם עצמו."
"אני לא מוכן יותר לשמוע דברים מטופשים!" התרעם יצחק, מיהר לעבר רוכל שעבר במקום עם עגלתו, קנה לעצמו בקבוק משקה וגמע ממנו בשקיקה.
"עכשיו הגרון שלי נרגע..." אמר בהשמעת אנחת רווחה, וחזר לספסלו.
"זו לא חכמה להתנצח ולגבור על יצחק." אמרתי. "האתגר האמִתי שלך הוא נגדי. אבל כפי ששיערתי לא תהיינה לך תשובות על שאלותיי וטענותיי."
"דווקא יש, והרבה." השיב אברהם. "אף על פי שאין בכוונתי להתנצח עם איש אלא להסביר בפשטות. האם אתה מעוניין לשמוע?"
"לא!" קפץ יצחק ונשא את קולו. "הוא לא מוכן לשמוע! מספיק לנו מהמסיונרים הנוצריים המתדפקים על הדלתות ותוחבים עלוני תעמולה בתיבות! אנחנו לא צריכים לשמוע מהדת שלך! לכן לך ותהיה מיסיונר במקום אחר! האמת היא שדרך הנצרות יותר קלה!"
בין השיחים נגלה קן נמלים.
"הביטו בנמלים החרוצות העסוקות באיסוף מזונן." העיר אברהם את תשומת ליבנו.
"אהה! אתה מנסה להסיח את דעתנו, נכון?! אין לך מענה מתאים למה שאמרתי!" הכריז יצחק בתרועת ניצחון.
"אשתדל, אם תאפשר לי." השיב אברהם בקול שָלֵו. "אתה מאפשר?"
יצחק הסב את פניו לאחור בזלזול וצרף גם יד לביטול. "בסדר, בסדר, תמשיך!"
אברהם הודה לו והוסיף לשאת את דבריו. "ייתכן וישנו גם קן טרמיטים כאן היכן שהוא. תתארו לכם שיבוא טרמיט אחד ויאמר לנמלים 'למה לכן לטרוח ולעמול כדי לאגור מזון? הצטרפו אלינו ואכלו עץ, שכן כך יותר קל, כי המזון נמצא בשפע ולאורך זמן. אני מציע לכן כי קרובי משפחה אנו.' במצב אחר, נניח ונמלה תנסה להקנות ידיעות על אורח החיים והתרבות של הנמלים לבנות מינה. כעת אשאל: א. על מי מהשנים יתאים יותר התואר 'מיסיונר' – הטרמיט או הנמלה? ב. לאיזו 'דת' הייתם ממליצים לנמלים לאפשר הזדמנות ולשמוע על אודותיה? עלינו להבין שכפי שלא כל דבר הקל לעשייה או טעים לחך הוא טוב, כך גם לא כל דרך נוחה היא טובה. וכעת אשאל שנית: הלומר את דבריי?"
מאחר שיצחק לא הוסיף הערה כלשהי, סיכמתי עם עצמי לאפשר לו כמחצית השעה להביע את עמדתו, שלבטח תהיה רדודה. וכך, משכתי בכתפי באדישות, מחוסר ציפיות. "בבקשה."