אור ברסלב
הין צדק לנשואין

הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא

לנשואין

מגילת רות

מאמר לנשואי בתי למז"ט מ' שרה תי' עם בעלה היקר המופלא בתורה ויראה כקש"ת מו"ה נחמן בהר"הג מוהרי"מ האבדק"ק מאסיעף יצ"ו שעשיתי פה ביום טו"ב בסיון תרע"א לפ"ק:

בנוסח השבע ברכות. בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. ואח"כ מסמיך בא"י אמ"ה יוצר האדם. ונקדים מה ששמעתי להקשות מכבוד מר אחי הרב מוהר"ר מרדכי זללה"ה. למה שכתב המג"א באו"ח (סי' ס"ו ס"ק ט') בשם המפורשים שלכך תיקן לברך שלא עשני גוי בלשון שלילה ואין מברכין שעשני ישראל משום דנוח לו לאדם שלא נברא כלל, ועכשיו שנברא מברך עכ"פ שלא עשני גוי או עבד או אשה. וא"כ מה יענו לתרץ על מה שמברכין יוצר האדם. ואח"כ מצאתי להאחרונים שהקשו ג"כ כנ"ל. ועי' בקדושת יו"ט למורי ז"ל בפ' בהעלותך. וחלקי אמרה נפשי בהקדם ביאור מאמר חז"ל (באבות דר"נ ספ"א) שור שהעלה אדה"ר, ופר שהעלה נח, ואיל שהעלה אברהם אבינו תחת בנו על גבי המזבח. כולם קרנותיהן קודמות לפרסותיהן. וכו' עיי"ש שדרש לה מקראי. מקרו"ן מפרי"ס משמע דקרן קדים. וצ"ב מה נפ"מ לן בזה אם קרנותיו או פרסותיו איזה מהן קדמו. ונבס"ד עפי"מ דמבואר דהאבות הקדושים למדו תורה קודם שניתנה. אדם הראשון שם ועבר. נח. אברהם יצחק. יעקב. וצריך ביאור מאין הי' להם תורה. אמנם י"ל עפי"מ שאחז"ל אמר"י (עירובין ק':) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה. ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול. א"כ י"ל דהם למדו הכל מבריות בראשית. כמש"כ מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו (איוב ל"ה). וכמש"כ ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעי' א'.) והנה דבר זה ידוע דעיקר העבודה הישראלית להיות סור מרע ואח"כ עשה טוב. וכמו שפי' בסה"ק שוא לכם משכימי קום ועשה. מאחרי שבת שב ואל תעשה. והנה מנא ידע אדה"ר דבר זה להתהלך כסדר העבודה סור מרע ועשה טוב. מזה שהראה לו הקב"ה שור מקרין מפריס שור שקרנותיו קודמות לפרסותיו דזה מורה באצבע שהקרנים נבראו שלא יאונה אליו כל רעה. דהיינו סור מרע. ופרסותיו מרמזים על עשה טוב כי בלא הפרסום אינו יכול להלוך ברגליו. ולעשות כל מלאכה בחרישה ולטעינת משא ורב תבואות בכח שור מזה למדו האבות סדר העבודה סו"מ, ועשה טוב וכן נח למד מזה. כן אברהם אע"ה דור אחר דור כולם למדו והשיגו רצון הבוב"ה בחי' מלפנו מבהמות ארץ. אבל אח"כ כשניתנה התורה לישראל הכל מבואר בתורה ולא הי' צריך עוד ללמוד מבריות בראשית. חזרו להיות פרסותיהם קודמות כדי שנלמוד דבר זה מהתור' הקדושה ולא מבהמות ארץ וכמו שאסמכוהו בפסוק זאת תורת המצורע במדרש מעשה ברוכל א' מאן בעי למיזבן סמא דחיי ואתי כולא עלמא והוציא ס' תהלים והראה להם מי האיש החפץ חיים. וגו' סור מרע ועשה. טוב וכו'. עיי"ש. ועיימ"ש בס' מאזני צדק בפ' תולדות בענין התרוצצות יעקב ועשו שיעקב אחז סדר העבודה כראוי להיות קודם סור מרע ואח"כ עשה טוב. וז"ש וידו אוחזת בעק"ב עש"ו. אבל עש"ו נקרא ע"ש מעשיו שלקח על נשיו לו לאשה. שלא גירש את הראשונות אף שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. ולזה אמרתי הטעם מה שצוותה התורה מול"ה ופריעה ר"ל מילה של בשר ערלה היא לרמז בחי' הסרת ערלה. ר"ע ל"ה. ופריעה הוא התגלות הטוב לרמז כנ"ל להיות סור מרע ועשה טוב. וזה עיקר עבודת הישראלי בראשיתו מיד כשנכנס לברית הישראלי ובזה יובן מה שאומרים כשם שנכנס לברית בחי' סו"מ. ועש"ט. כן יכנס לתור"ה כו' ולרשע אמר אלקי' מה לך לספר חקי, ותשא בריתי עלי פיך וגומר. ולחופ"ה ג"כ צריך תשובה וודוי על חטאת נטורים הקודמי' ואח"כ ולמעשי"ם טובי"ם להיות בחי' עשה טוב. אבל אברהם אע"ה שלא נצטו' עוד על הפריעה כמבו' (ביבמות ע"א:) ע"כ הוצרך ללמוד דבר זה מאיל שקרנותיו קודמות לפרסותיו:

והנה מעתה נחזור לענינינו דמאי נפ"מ אם למדו זאת העבודה מבהמות ארץ ע"י עיני שכל או ע"י צווי התורה. הוא נפ"מ רבתא דקיימ"ל גדול המצווה ועושה יותר מאינו מצווה ועושה. וכתבו הטעם משום דלהמצווה יש לו התנגדות היצר משא"כ לאינו מצווה אין לו שום התנגדות נמצא לפי"ז י"ל דהא דנמנו וגמרו (בעירובי' י"ג) דנוח לאדם שלא נברא זה דוקא אחר מתן תורה דיש לאדם התגברות היצה"ר. ואז קרוב להפסד ורחוק משכר כי השס"ה לאוין יתירים על הרמ"ח עשין. אבל קודם מתן תורה שלמדו כל סדר העבודה להבוית"ש מבריות בראשית ומצד השכליי. אז אין להם כ"כ התגברות היצה"ר. כי השכל מחייב אותו שלא יהי' גרוע האדם מן הבהמה. נמצא דנוח לו לאדם שנברא. שיכול ללמוד לעשות הכל לכבוד שמים. מבהמות ארץ וכמבואר בפרק ששי מאבות כ"מ שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו רצונו ללמוד מהם כבוד שמים ורצון הבורא ית"ש. וסדר העבודה להשי"ת בסור מרע ועשה טוב. ע"כ אנו מברכין קודם בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ללמוד מזה רצון השי"ת וכבוד שמים. ועי"ז מברכינן שפיר בא"י אמ"ה יוצר האדם הראשון וכמבואר בפירש"י בפ"ק דכתובות דזה קאי על יצירה הראשונה של אדם הראשון. משא"כ אנן יתמי דיתמי שאין בנו כח ללמוד כבודו ית"ש ע"י השגה שכליית מהנבראים. רק ע"י צווי של התורה ולזה יש ליצה"ר התנגדות לפתות בני אדם. וקרוב להפסד יותר מלשכר ע"כ נוח הי' לנו שלא נברא ול"ש לברך שעשני ישראל. ע"כ אנו מברכין ברוך שלא עשני גוי. ומה מאוד יומתק בזה המד' פליאה. כשאמר השי"ת למשה אנכי י"א אשר הוצאתיך וגומר. מיד פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי. ונדחקו המפורשים לפרש ע"י דברי המג"א הנ"ל שהבאתי אבל ל"א שפיר מה שייכות יש להעשרת הדברות ולפי הקדמ' הנ"ל יתבאר כמין חומר. דעד שלא ניתנה התור' היו האבות הקדושים משיגים התור' בשכלם הזכה ע"י הנבראים הגרועים מהם וממילא לא הי' מקום להיצה"ר לפתות אותם כי השכל הי' מחייבם, וע"כ הי' טוב שנברא והי' יכול לברך שעשני ישראל וכברכת יוצר האדם שביארנו. אבל מיד כשנתן השי"ת התור' ופתח בעשרת הדברות לצוות גם על השכליות ככיבוד או"א. וגניבה ורציח' וניאוף עריות. מיד הבין שמעתה יהי' התגברות היצה"ר ויהי' קרוב להפסד ורחוק מהשכר. פתח ואמר בא"י אמ"ה שלא עשני גוי. אבל השי"ת חפץ למען צדקו יגדיל תורה בכיון כדי להרבות שכרם של צדיקים כי גדולי מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ולפום צערא אגרא:

עוי"ל דהנה באמת צריך כל אדם שידע שעדיין לא יצא לעצמו י"ח עבודת איש הישראלי שיהא ראוי שיקרא שמו ישראל. דכמה מהנסיונות עבר על יעקב אע"ה עד שקראו הקב"ה ישראל. ע"כ תיקנו שיברך האדם על עצמו שלא עשני גוי. אבל לא יתכן לברך ע"ע שעשני ישראל דצריך שידע בעצמו שעדיין לא הגיע למדה זאת שיקרא שמו ישראל. ע"כ כששמע משה רבע"ה אנכי וגו'. האיך צריך להיות עובד השי"ת. מיד פתח ואמר בא"י אמ"ה שלא עשני גוי עכ"פ. אבל לזולתו שפיר מברך יוצר האדם:

עוד י"ל דהא דאמרינן טוב שלא נברא משנבר' הוא מטעם דקרוב להפסד ורחוק משכר, דהלאוין הם יותר מהעשין. אבל אם הי' זוכה האדם לעשות תשוב' מאהב'. דקיימ"ל דזדונות נעשו כזכיות. ממילא הוי קרוב לשכר והנה מעולם לא הבינותי טעם אמרם ז"ל (רש"י וישלח ל"ו ג') שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. ולמד הטעם שנקראת מחלת. שנמחלו עונותיו. ונראה דאף העול' לגדול'. והנושא אשה ביום שמחתו. מתיישב בדעתו איך שעזרהו השי"ת בכל הגדול' וכבוד. ועושה תשוב' להשי"ת מאהב'. וכמש"כ בשם הר"ר בער זי"ע לפרש הכתוב משוך חסד"ך ליודעיך אל קנ"א ונוק"ם דזה החסד אצלו בחי' קנא ונוקם. ועד"ז אמרתי לפרש אמרם ז"ל במס' (יומא פ"ו) גדול' תשוב' שמגעת עד כס"א הכבו"ד. רצונם שהתשוב' המגעת עד בחי' כס"א הכבו"ד ר"ל. ע"י שעולה לגדול'. ויושב על כסא הכבוד. עי"ז בא לתשוב'. מאהבת הבורא ית"ש זה התשוב' גדול' במעל'. דעי"ז זדונות נעשו כזכיות אשר ע"כ לחתן ביום חופתו. דתשובתו בחי' תשוב מאהב' ולגבי' דידי'. טוב שנברא. ע"כ שפיר מברכין יוצר האדם:

וע"ד אפשר י"ל דבעולם הבריא"ה קאמרי חכמז"ל דטוב שלא נבר"א. אבל בעולם היצירה שפיר מברכין בא"י אמ"ה יוצ"ר האדם והוא רחום יכפר: כתובות דף י"ז ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה. עוד שם ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. נמצא דהסדר הוא כן כבוד כלה עדיף מהכל. שנכנסת ראשונ' לחופתה ואח"כ הוצאת המת. ואחרי שניהם יבא תלמוד תורה וצריך להבין. הרי אמרו במשנ' ר"פ אלו דברי' שאין להם שיעור וכו'. והכנסת כלה ולוות המת וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם. ועיי"ש בר"ם. ותיו"ט ונבס"ד. דחכמז"ל כוונו בזה למה דמבואר בפרקי (אבות פ"ג) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן די"ן וחשבו"ן. וכבר פי' בלשון די"ן דקודם צריך לומר שם בעצמו מהו הדין. במי שעשה כך וכך. והוא אומר ואח"כ אומרים בואו חשבו"ן. כמה פעמים עבר עבירה פלונית. והנה לזה צריך לימוד בתורה לידע הדינים של כל המעשים ע"כ אמחז"ל סדר העבודה להשי"ת ליכנס מקודם לאט בגדר הענוה ותכלית הענוה יראה. כמש"כ עקב ענוה יראת ה'. וז"ש מקודם ד"ע מאין באת ובזה ל"א הסתכל מאין באת. כי בודאי שם אין ראוי ההסתכלות ח"ו. רק בידיע"ה שכליית. ועיין בתוי"ט מש"כ בזה. הנכון כמש"כ. ולאן אתה הולך זה ג"כ גרמ' לענוה ושפלות רוח מאוד מאוד. בקצה האחרון. אשר אם יכנס אל לב האדם כמש"כ והחי יתן אל לבו דברים של מיתה כמעט והי' נמאס בעיני עצמו יותר מדאי ואח"כ בא פרט השלישי ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בכלל זה הן הדין וחשבון של המצות ומעש"ט. להחיות נפשו ויגבה לבו בדרכי ה'. גם דין וחשבון למי שיעבור על מצותיו. ויען כי לפרט זה צריך זמן רב. לזה בא באחרונה, אבל בודאי מי שכבר זכה בתורת ה' המאור שבה מחזירו למוטב. וצהלתו בפניו ואבלו בלבו משיבת נפש האדם לאביו שבשמים ולזה הכוונה כוונו חכמז"ל ג"כ. להקדים כבוד הכנסת כלה. כדי שמזה יקח האדם לעצמו מוסר השכל לידע מאין באת. והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופ'. וזה העיקר להסתכל בשורשו מאין באת מטיפה סרוחה. ובזה תמצא דעת לנבון להבין דברי חכמים וחידותם. רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. ר"ל על על שלשה דברי' הנ"ל. ורב אחא מרכיב לה אכתפי' ומרקד א"ל רבנן אנן מהו למיעבד הכי. א"ל אי דמיין עלייכו ככשור"א לחיי. ר"ל אם המעשה הזאת היא בגדר הנ"ל שמכשרתו להיות צדיק. ומסתכל עי"ז מאין בא מטיפה סרוחה שפיר דמי. ואח"כ בא מצות הלוית המת. להסתכל לאן אתה הולך. ואח"כ תלמוד תורה. לידע ולהודיע ולהודע לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון, על העבירות ולהיפוך על המצות ומעשים טובים. אבל באמת אמרו לאחר שזכה לידע דיני התורה והמצוה. בבחי' ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון. כמאחז"ל. באלו אמרו חכמים ותלמוד תורה כנגד כולם: ועפ"י הדברים האלה יש להוסיף תבלין לטעמא דב"ש בברייתא דלעיל. דת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא. ובה"א כלה נאה וחסידה וכו' ושמעתי מפי אבא מארי ז"ל על חתונ' מר אחאי שהי' חתנא דבי נשיא' הרב הגאון מוהרא"י הכהן הגדול האבדק"ק בערעגסאס זצ"ל. ההוא אמר לדקדק בלישנא דכיצד מרקדין. ופירש"י מה אומרים לפני' ואמר אבא מארי ז"ל דיש לפרש כפשוטו. דהכי קאמר כיצד מרקדין לפנ"י הכל"ה. ולא מסתפינא מינה למכשול בהרהור ח"ו. ועז"א ב"ה כלה נאה וחסיד' דידוע שאין האיש מהרהר באש' אא"כ תהרהר על האיש מקודם. אבל אם האש' חסיד' ממש וצנועה במעשי'. ליכא למיחש בהרהור וכמו שפי' בפסוק שקר החן והבל היופי כי יש לחוש למכשול. אבל אשה יראת ה' היא תתהלל גם ביופיה. ע"כ אמרו ב"ה כלה נאה וחסיד' מרקדין בפני' ולא חיישינן להרהור עכדפח"ח. אבל בטעמ' דב"ש דאמרו כלה כמות שהיא איני זוכר מאמרו בה. ולהנ"ל י"ל טעם לשבח דאם הוא בחי' הנ"ל שנזכר ע"י הכלה מאין בא מטיפה סרוחה. ועי"ז אינו בא לידי עביר' כמובטח במשנת חסידים הנ"ל. אז שפיר מרקדין לפני הכלה ממש. ולא מסתפנון מחטא:

ובזה יש להבין טעמא דקרא בפרשתא דיומ' בפ' בהעלותך. ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח. ופירש"י. מת"ל יש לך אשה נאה ביופי' ואין נאה במעשי'. במעשי' ולא ביופו' אבל זאת נאה בכל. דהנה בודאי משה רבע"ה פירש מן האשה מחמת פרישות יתיר' וקדוש' במותר לו. כדי שלא יהי' בהרהור אבל הם אמרו אשר מצדקת הזאת לא הי' צריך לפרישת יתיר' כי יופי' אינה מכנסת שום הרהור לאיש. כמו שאין מכנסת אשה כושית ושחור' ומכוערת שום הרהורי'. כמו כן אין מכנסת שום הרהור מחמת רוב צנועותה וצדקתי. וזה כי אשה כושי"ת לקח אעפ"י שיפ"ת מרא"ה היא. כגימ' של כושו"ת ערש"י וז"ש רש"י. האשה הכושית ע"ש נוי, נקראת כושי"ת כאדם הקורא את בנו נאה כושי כדי שלא תשלוט בו עין רעה. ר"ל כמו כן לא תשלוט בה עין נואפת ח"ו כמבואר בס' וציר' שלשה ראיות רעות עין נואפת. עין ראה. עין מנדת. ועי' תיקון ל"ש. ואף באשה זאת לא תשלוט בה עין לרעה ח"ו ע"כ נתרעמו על משה למה פירש ממנה:

תוכן העניינים

הין צדק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה