הגהות חדשות על ספר מצוות קטן· רבי יהושע צייטלין
סימן פט
שלא יטמא כהן כו' ומיירי בכה"ג. פי' הלאו דלא יבא נאמר בכ"ג וכדמפרש:
ר"ל טומאת מגע. או משא וכן כתב הרמב"ם בפ"ב ובפ"ג מהלכות אבל:
טומאה וביאה כאחד. דאילו נכנס באהל שהמת שם לא מחייב תרתי משום לא יטמא ומשום לא יבא דכיון שהתחיל ליכנס ועייל מקצת ידיו או אצבעותיו של רגליו הרי הוא מחייב משום נוגע דהבית שהמת שם הוא כמאן דמליא טומאה דמי ומיד שמושיט מקצת מידיו או מרגליו הויא נגיעה וכדעייל גופיה אז באה לו טומאת אהל ואינו חייב משום לא יבא דהא אין מוסיף טומאה על טומאתו ותנן באבל רבתי ומייתי לה הש"ס בנזיר בפ' ג' מינין כהן שהיה לו מת מונח על כתיפיו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל להחלו פרט לזה שהוא מחולל ועומד וכן מסיק שם בנזי' דאף בטומאה וביאה אינו חייב אלא א"כ מוסיף טומא' על טומאתו אבל אם הטומאת מגע וטומאת ביאה באין כאחד חייב תרתי משום לא יטמא ולא יבא ומיירי שהתרו בו אתרוויהו דאז לוקה שנים וכן מפורש שם הכל בהסוגיא דפ' ג' מינין וכן מביא הרמב"ם זה בפ"ה מנזיר ובפ"ג מאבל ועיין שם בתוספת ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק א' מהלכות טומאת מת אחד הבא כולו לאוהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל אפילו הכניס ידו או אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה"ז נטמא כולו ומשמע בהדיא דטמא משום אהל וכן כתב רבי' לקמן בזה הסימן ולא יכנס תחת דבר הטמא המאהיל על המת או על אחד מאיבריו ואיני יודע האיך יפר' הרמב"ם ז"ל ורבי' הסוגיא ההיא דפ' ג' מינין שהבאתי והכסף משנה שם הראה מקום על זה מהסוגי' הנזכר ונהפוך הוא דאדרבא משם משמע דאינו מטמא משום אהל עד שיכנס לכולו אלא דמטמא משו' נוגע דהוי כמאן דמלי טומאה וכן כתב הסמ"ג וכן משמע לכאורה מהרמב"ם ז"ל שכתבה בעצמו מדברי הש"ס והתו' בפ"ה מהלכו' נזיר דדוק' שנכנס בשידה דאל"כ כיון שהכניס מקצת גופו וכו' אבל באמת משמע כן באהלות בכמה מקומות ובסוטה דף מ"ד גבי חצר הקבר דאפילו הכניס מקצת בגופו לאהל שהמת בו דטמא ודוקא גבי בית מנוגע הוא דבעי' שיכניס ראשו ורובו וכדתנן בפ' י"ג מנגעי' דבביאה תליא רחמנא דכתיב והבא אל הבית דבעינן דרך ביאה וכדאמרינן בפ' שני משבועות דאם נכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דדרך ביאה אסרה תורה וכן גבי ביאת מקדש אמרינן בזבחים בפ' כל הפסולין (זבחים ד' ל"ב) דביאה במקצת לא שמה ביאה מדאורייתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ביאת מקדש משום דכתיב גבי יולדת ואל המקדש לא תבא דמשמע נמי דרך ביאה וכמו דתנן שם בשבועות דפטו' אם נכנס טמא להיכל דרך גגין מטעם זה וע"ש וכן בספרי פוטר אם נגעו בכותל העזרה מאחוריו מטעם זה דדרך ביאה אסרה תורה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם וכן נראה בעיני לפרש הסוגיא דפ' ג' מינין בנזיר דדוקא משום לא יבא הוא דאמר שם בש"ס דאינו חייב עד שיכנס גופו מטעם זה דלא יבא משמע דרך ביאה והילכך א"א לחייבו מלקות מלאו זה עד שיכנ' גופו אבל ודאי אפילו הכניס ידיו או אצבעותיו להבית טמא משום טומאת אהל דאף דכתיב והבא אל האהל הא כתי' שם ג"כ וכל אשר באהל יטמא ומשום זה לא בעינן דרך ביאה גבי טומאת אהל וגם אפשר דמקשינן טומאת אהל לטומאת מגע לענין זה וכן משמע בפ' כל הפסולים דאף לביאת מקדש מקשינן אי לאו דמפקינן שם לדרשא אחריתא אלא דהלאו זה שיחדה התורה ועל כל נפשות מת לא יבא בכהן גדול ובנזיר דמטע' זה לוקין עליו בפ"ע לבד הלאו דלא יטמא שזה כולל כל הטומאות המפורשות גבי מת בפ' חוקת בין מגע ובין אהל וע"ז דוקא אמר שם בפ' ג' מינין דבעינן דרך ביאה וכן משמע שם לשון הש"ס דקאמר משום טומאה איכא ומשום ביאה ליכא והיינו הלאו דלא יבא ולא תאמר משום טומאת לא יבא ליכא דודאי טמא משום טומאת אהל אלא משום מלקות דלא יבא ליכא כדפרישית ועיין משנה למלך סוף הלכות טומאת צרעת שנתעורר קצת בזה אבל לא ביאר כל הצורך וגם לא דק שם:
בשידה תיבה ומגדל. להבית שהמת בו והפסיקו בינו ובין האהל וכדתנן בפ' ח' דאהלות דחוצצין בפני הטומאה אם הם באים במדה דלא מקבלי טומאה והיינו שהם מחזיקים ארבעים סאה בלח וכמו שכתב רבי' לקמן ומיירי שהמה עומדים בבית ובולטים הרבה חוץ מן הבית ושם הוא פתחים ונכנס דרך הפתח מחוץ אבל אם נכנס להבית בשידה תיבה ומגדל המהלכת ונכנס בה להבית הוי אהל זרוק ומייתי הש"ס בנזיר בפ' כ"ג ד' נ"ה ובגיטין בפ"ק ובעירובין דלרבי אהל זרוק לא שמי' אהל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות ט"מ גבי הנכנס לארץ העמים בשידה וכו' וא"כ הרי נטמא תחילה כיון דעייל מקצתו וכמו דפריך הש"ס בפ' ג' מינין שם דהשידה אינה מפסקת כיון דלא הוי אהל ותו לא מחייב בתר הכי משום לא יבא וכן משמע מדברי הרמב"ם דדווקא שידה וכו' הפורח' הוא דלא הוי אהל אבל לא המונחת ומדברי התוספות בנזיר ובפ' בכל מערבין לא משמע הכי שהם פירשו דפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודא היא דווקא במונחת ואפ"ה סבר רבי דהלכה כמותו דלא הוי אהל וצ"ע לדברי התוספות בסוגיא זו שהביא רבינו כגון שנכנס בשידה כו' דמסקנא דרב פפא הוא בפ' ז' מינין ואיך יאמר שלא אליבא דרבי דהלכתא כוותי' לגבי ר"י בר' יהודא דהלכה כרבי מחבירו וכן שם בנזיר בפ"ג בעי רבא שם גבי נזיר והוא בבית הקברות ומסיק שם נמי כה"ג שנכנס בבה"ק בשידה תיבה כו' ובא חבירו ופרע המעזיבה וזה הוא דוחק גדול שיהי' דלא כהלכתא ולפי שכתבו שם התוספות בפ' בכל מערבין בשם הרשב"א דדלתות ע"ג שוורים הוי אהל אפי' לרבי ובסוכה בפ' הישן לא כתבו כן וע"ש וה"ה שידה הבא במידה כיון שאינ' מקבלים טומאה וכמו שפירש רש"י בפ' בכל מערבין אפשר דמיירי בכה"ג ועיין משנה למלך בפ' י"א מהלכות טומאו' מת שחילק בין מונחים ע"ג קרקע ובין מונחים ע"ג הבהמה וזה הוא להיפך מדברי התוספות דבכל מערבין לדעתי ולולי דמסתפינא הייתי מפרש דהא דאהל זרוק לא שמי' אהל הוא דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי אהל אף לרבי והוה א"ש טובא ויתישבו כמה ספיקות וכן תראה שלעולם הוזכר זה בש"ס גבי מילתא דדבריהם כהא דפלוגתייהו דר' ור"י בר"י גבי הנכנס לארץ העמים דכל העיקר הוא מדבריהם וכן הובא בש"ס בגיטין ובערובין גבי עירוב ובחגיגה בפ' חומר בקודש גבי מעלה דרבנן והא דתיבה מלאה כלים וזרקו על פני המת באהל טמאה דמייתי הש"ס בנזיר בפ' כ"ג ההיא מדרבנן אי נמי כמו שכתבו התוספות בפ' חומר בקודש דזרק תיבה גרע טפי משידה תיבה ומגדל המהלכת בנחת אבל תיבה הנזרקת דמיא לעוף הפורח וטלית המנפנפת דקתני באהלות בפ"ח דלא הוי אהל כלל אף מדאוריתא וכמו שהביא רבינו סוף סי' זה ואפי' לר' יוסי בר' יהודה:
ופרע המעזיבה. היינו שפרע בעצמו המעזיבה מהשידה דהוי טומאה וביאה אתיין בהדי הדדי ובפ"ג מינין הגירסא בש"ס היא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות ובפ"י מהלכות אבל וכן כתב הסמ"ג בלאוין רל"ו גבי כהן גדול ורבינו דשינה הלשון שבתלמוד משום דקשה לי' כמו שהקשו בתוספות שם דהא הוי לאו שאין בו מעשה ודחקו א"ע לתרץ דמיירי שהוא סייע להסיר המעזיבה וסובר רבינו דבאמת הא דנקט הש"ס ובא חבירו הוא לאו דוקא אלא שהוא בעצמו פרע מעליו המעזיבה אלא דהש"ס נקט שיגרת הלשון דלעיל בפ"ג מנזיר גבי האיבעי' דרבא שם גבי נזיר והוא בבית הקברות דשם הוא דווקא ובא חבירו ופרע דהאיבעי' היא שם דבאונס גמירי שהי' למלקות וכמו שכתבו שם התוספות כי כן מפורש בפ"ב משבועות וכן הביא רבינו לקמן נקט נמי הכא ובא חבירו אבל הוא לאו דוקא ובאמת דברי התוספות דחוקים שפירשו דסייע לחברו דצריך לומר היינו שזולתו לא הי' יכול חבירו לפרוע דאל"כ הוי מסייע ואין בו ממש ולא הוי מעשה וכמו דאיתא בשבת בפ' המצניע לר' שמעון דפוטר שם בזה אין יכול הי' פטור בכאן לפי פירש התו' ולכך תיקן רבינו ועיין מה שאכתוב לקמן גבי לאו שאין בו מעשה:
שהיה חולה גוסס דעייל הך כשהוא היה גוסס ואף לפי שפסק הר"א ממיץ שהביא רבינו לקמן דאסור הכהן לעמוד עליו וזה הוא מדאוריתא דבפ' ג' מינין דריש לה מלהחלו מ"מ הלאו דלא יטמא ולא יבא ליכא עד שעה שימות וכדתנן באהלות אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס וכדאמרינן שם בסוגיא בפ' ג' מינין לענין טמויי עד דנפיק נפשיה אליבא דכ"ע וע"ש בתוספות ומ"ש לקמן ועיין במרדכי במ"ק
שטומאה וביאה באין כאחד. ואז חייב משום לא יטמא ומשום לא יבא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכו' אבל דאם נטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה והא דנקט הש"ס בנזיר שם דוקא בהני גוונא שנכנס בשידה כו' או דעייל כשהוא גוסס היינו דבעי הגמרא לאוריי גוונא דמתחייב בה אטומאה וביאה תרתי היכא דלא מחייב כה"ג אטומאה ואטומאה והיינו שבאו טומאה וביאה כאחד דאילו נגע בשני מתים כאחד לא מחייב אלא חדא וכמו דתני בברייתא שם כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר דפטור כל זמן שלא פירש כיון שאינו מוסיף טומאה וכ"ש אם נגע בשני מתים כאחד דאינו חייב אלא אחת אבל אם נטמא מקודם ופירש מן המת ונכנס לאהל דחייב שתים אטומאה ואביאה כה"ג אפילו בטומאה וטומאה חייב שתים לפי שפוסק הרמב"ם ז"ל שם ופ"ה מהלכות נזירות דאם פירש חייב שתים אפילו נגע וחזר ונגע היכא דהתרו ביה על כל נגיעה ובמתניתין דנזיר שם ובמכות בפ' אלו הן הלוקין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת וכדאוקמינן שם בנזיר שלא בחיבורין שפירש כבר מהמת ואת"כ הושיטו לו מת אחר ונגע בו חייב שתים אף בו ביום שנטמא תחילה ואין כאן מחולל ועומד דמוסיף טומאה הוא דכיון שפירש הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב וכשחוז' ונוגע במת הנוגע בו בחיבורין טמא טומאת שבעה משום דיקרב בדיקרב מסאב כדאמרינן בע"ז פ' אין מעמידין ולכך משני הש"ס דמיירי בטומאה וביאה כהדדי וכמו שהביא רבינו וע"ש בתוספות ורבינו לא הביא דין זה שכתב הרמב"ם הא דאם נטמא קודם ואח"כ נכנס לאהל המת דחייב שתים ג"כ משום שגם הסמ"ג לא הביא זה והיינו משום שהביאו המתניתן דאמרו לו אל תטמא כו' וכמו שכתב הסמ"ג ורבינו לקמן כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו כו' והיינו אם פירש דוקא כדפרישית וכמו שכתב הרמב"ם שם וא"כ כ"ש אם נגע וחזר ונכנס דחייב שתים אם פירש קודם שנכנס ועיין השגות הראב"ד שם ובהלכות נזירות ועיין מה שאכתוב לקמן ועיין בלחם משנה בפ"ה מהלכות נזירות:
ודרשינן. הכל בתו"כ בפרשה אמור:
יכול אפי' חללים. דהא בני אהרן המה:
הכהנים. יצאו חללים שאף על פי שאביהם כהן הם נחשבים כזרים ודוקא חלל דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט אבל חלל דרבנן כגון בן חלוצה וכיוצא בזה אסור הוא ליטמא למתים כן כתב הנמוקי יוסף ופשוט הוא. וכן תני כה"ג ביבמות בפ' האשה רבה ובפ' נושאין על האנוסה וע"ש:
אפילו בעלי מומין. דהא אוכלין בקדשים ובתרומה וכדאמרינן כל זכר בכהנים יאכלנה ואפילו בעל מום נ"י:
אמור ואמרת. אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת שתי אמירות הללו למה אלא להזהיר גדולים על הקטנים וכתב הרא"ש ז"ל בפירושו על הרי"ף דלכך שנה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בניהם:
שלא יטמאנו בידים. כן מסקינן שם דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הא דקתני בת"כ להזהי' גדולים על הקטנים היינו שלא יטמאנו בידים וכמו שארי אסורין דמרבי שם נמי מקרא והיינו דלא ספינן להו בידים איסור דאורייתא וה"ה נמי בטומאת כהנים כן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות אבל והסמ"ג לאוין רל"ה אבל הנ"י והטור יו"ד סימן שע"ג כתבו דבטומאה מצווין להפרושו מדאורייתא כיון דגלי קרא מריבוי והא דקתני שם ביבמות שלא יטמאנו בידים דחוי' בעלמא הוא וכן משמע מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם דדרשה גמורה היא ולא אסמכת' וכן כתבו בשם רבינו יהונתן דהוי מדאוריית' ולהנך פוסקי' לאו דוקא האב מוזהר אלא הב"ד מוזהרין להפרישו וכן כתב הפריש' והרשב"א והאגוד' בפ' חרש כתבו כדברי הרמב"ם והסמ"ג ורבינו וכתב הרמב"ם ז"ל אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו בקדושה ע"כ ונראה דמיירי בקטן שהגיע לחנוך וכמו שאמרו בסוכה קטן היודע לשמור תפיליו אביו חייב לקנות לו תפילין: והרשב"א בתשובה סימן קכ"ח פקפק על זה. ועיין מעדני יו"ט ועיין בתשובת הרשב"א סימן צ"ח דכתב דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ועיין מ"ש לקמן בדין שופר בסימן צ"ח:
ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן. בת"כ ומייתי להו ביבמות בפ"י שמותרות ומפרש שם דאי לאו קרא הוה אמינא דמוזהרות משום דכל עונשין שבתורה איש ואשה שוין בה ואפי' שאינו שוה בכל וע"ש בש"ס. וכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות מעשין ל"ז גבי טומאת כהן לקרובי' שהיא מצות עשה כדאמרינן לה יטמא חובה וכמו שכתב רבינו לעיל סימן נ"ט וכתב שם בסה"מ והחיוב בזה שנתחייב בה להטמא לקרוביו אין הנשי' חייבות בה כי מי שהוזה' מהלטמא לזולת הקרובים הוא נצטווה שיטמא לקרובים אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו כן לא ציוה להטמא אבל תנהוג אבילו' וברשותן להטמא ודע זה ע"כ. וכן כתב בחיבורו בפ' ב דהלכו' אבל דהנשי' אינן מצוות להטמא לקרובים מטעם דכל שאינן בלא יטמא וכו' וכמו שכתב בסה"מ ומשמע מדבריו דאף ישראלים הזכרים אינם מצווין להטמא לקרובים כיון שלא הוזהרו מטומאת מת כי מצוה זו נתיחדה דוקא לכהנים. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן כ"ז דבישראל רשות וע"ש וכן משמע מדברי ס' החינוך בפרשת אמור שהולך שם בשיטת הרמב"ם ז"ל ולדבריו הא דקתני בפ' ד' אחין אשתו ארוסה לא אונן וכו' וכן היא לא מטמאת לו היא לאו דוקא ארוסה אלא אגב שיטפי' נקט אי נמי כמו שכתבו שם רש"י והתוס' דאינה רשא' לטמאה לו ומיירי ברגל שמצווין כל ישראל לטהר את עצמן וכיון שהיא אינה מתאבלת עליו כדקתני שם אינה רשאי לטמא' א"ע לו אבל הסמ"ג בעשין סימן נ"ח כתב מצות עשה שיטמאו הכהנים לקרוביהם כשאר ישראל משמע דלמאי דפסקינן לה יטמא חובה הוא בין לכהנים ובין לישראלי' ואתי שפיר ההוא דפ' ד' אחין דלא מטמאת לו דאינה חייבת וכן הרמב"ם בתוה"א והרא"ש בהלכות קטנות חלקו על הרמב"ם בזה אלא מלשונם משמע קצת שהם הבינו בדברי הרמב"ם ז"ל דאיני ממעיט מחיוב עשה הנזכרת אלא נשים ולא אנשים ישראלים. אבל מדברי החינוך משמע כמו שפרשתי דברי הרמב"ם ז"ל. וכן משמע עוד מדבריו בסה"מ וע"ש ובמעדני יו"ט:
פרט למת מצוה. כן הוא בת"כ ומייתי זה מדכתי' בעמיו בזמן שעמיו שם ולא מת מצוה דלמת מצוה מותרין הכהנים להטמא לו ומפורש ביבמו' בפר' האשה רבה ובנזיר פ' ג' מינין איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה ופי' הרא"ש ז"ל דעל הכהן המוצא קאי כלומר דהמוצא מת מצו' בדרך או בעיר של כותים ובמקום מוצאו אין יכול לקרות לישראל ויענהו ויבא לטפל בו ולקוברו אבל אם מצא אותו במקו' כזה שיש ישראל קרוב לאותו המקו' כשיקרא אותו יענהו אין זה מת מצו' שיטמא לו כהן אלא קורא לישראל ויקברנו וכן הוא בירושלמ' דנזי' בפ' כ"ג איזהו מת מצו' כל שצווח ואין בני העי' באין לו באו בני העיר הרי זה מושך ידו עד היכן עד כדי נושאין וחילופיהן וחילופי חלופיהן כשאינם צריכין לו אבל כשצריכין לו לא בד"א כשאין מכירין וכו' עד ומה שיטמא כהן לכבוד הנשיא וכו' ומזה הירושלמי למד הרא"ש ז"ל דלעולם מיקרי מת מצוה עד שיהא לו בני אדם כשיעור המפורש בפר' ב' דכתובות למאן דקרי ולמאן דתני וכו' וכל זמן שאין לו כזה השיעור מותר הכהן להטמא לו וכבר כתבתי בזה בסימן מ"ח ושהרמב"ן חולק בזה ועיין ב"ח:
לשארו זו אשתו ת"כ והובא בש"ס בכמה מקומו' מיבמות ובזבחים בפר' טבול יום והרמב"ם ז"ל כתב בפר' ב' מהלכות אבל אשתו של כהן מטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה כו' וכתב שם הכ"מ דודאי הוא מדאורייתא ככל גופי התורה אלא שהרמב"ם ז"ל דרכו לקרא לדבר שאינו מפורש בתורה ממש מדברי סופרי' שהחכמי' קבלו בע"פ פירש זה הפסוק דשארו זו אשתו ולכך קורא זה מדברי סופרים. ויש שרצו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כפשטן דסובר באמת דאין זה אלא מדרבנן ואין דבריהן עולין יפה כלל ומה שכתב עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש רוצה ליתן טעם על זה מה שהתירה התורה טומאת אשתו נתלה במה שאמרו ביבמות בפר' האשה רבה גבי הא דב"ד מתנין ועוקרין דבר מן התורה ומייתי שם הברייתא דאשתו קטנה שהשיאו' לו אמת ואחי' דבעלה כהן מטמא לה ואע"ג דלא הוי קידושין אלא מדרבנן ומטמא לה בעלה ועובר משום לא יטמא דאורייתא ומשני שם כיון דהוא ירית לה בתקנת' דרבנן עשאוה כמת מצוה שהקרובים לא ירצו להטפל בה כיון שהבעל יורשה ולא הם ומשמע לי' להרמב"ם ז"ל הפי' בזה דהטעם שהתיר' התורה להטמא לאשתו הוא משום שהוא יורשה וכן זה כיון שעכ"פ הוא יורשו מדרבנן מות' להטמא לה והתוספות שם נדחקו בזה ולדבריו ז"ל אתי שפי' אבל צריך עיון דהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק בפר' א' מהלכו' נחלות דירושת הבעל דרבנן וע"ש:
ולא ארוסה דלא מיקרי שארוכי אם בנשואה:
ולא גרושה. ואפילו יש לו בנים ממנה כן הוא בגמ' שמחות פ"ד:
בני קיימא פרט לנפלים עוברי' וכן קטן שלא כלו לו חדשיו וכדאמרינן בשבת ובבכורות דכל שלא שהה שלשי' יום באדם ה"ז ספק נפל דאימא בן שמנה הוא ואינו מטמא לקטן רק אם יודע בודאי שכלו לו חדשיו או שמת ביום שלשים ואחד דאז יצא מתורת נפל ועיין הרא"ש:
ראוין ליורשו. בת"כ ומביאו הרי"ף:
ומוכת עץ. מדהבי' רבינו בסתם משמע שדעתו לפסוק כר' שמעון דאינו מטמא למוכת עץ וכמו דגרסינן שם שהיה ר"ש אומר הראויה לכה"ג מיטמא לה ושאינה ראוי' כו' ורב ושמואל פסקו במוכת עץ גבי כ"ג דלא ישא כמו בוגרת ואף דאמרינן בגמרא דר' יוסי שבקי' לי' לר' שמעון בר זוגי' במוכת עץ וסביר' לי' דמטמא לה וא"כ הוה ר"ש יחידאה לגבי ר"מ ורבי יודא ורבי יוסי וכמו שכתב הרי"ף ז"ל מ"מ מדחזינן דבהאי דרשא דלא היתה לאיש דדריש מינה ר' יוסי תרתי דממעיט ארוסה מלא היתה ומרבה מוכת עץ מלאיש הוה ר' יוסי יחידאה לגבי ר"מ ורבי יודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ ורבי יודא לא סבירא להו בהכי כרבי יוסי דנשמעינה מינה תרתי דא"כ אף לדידהו נמעט מינ' ארוסה ונרבה מוכת עץ מלאיש ומהקרובה נרבה ארוס' שנתגרשה אלא דסברי להו לר"מ ולר' יודא דכיון דמוקמינן לא היתה לאיש לרבות מוכת עץ שוב לא אייתר לי' כלל לשום דרשה דאורחי' דקרא למיכתב הכי אשר לא היתה לאיש וזה מסתבר להם יותר למידרש מזה מוכת עץ לרבות מלמעט ארוסה וא"כ מוקמינן הקרובה לרבות ארוסה אף שלא נתגרשה כיון דליכא מעוטא למעט ארוסה סברי אינהו דמסתבר מהקרובה לרבות ארוסה מכל וכל ולא היתה לאיש מצריכי כולי קרא לרבות מוכת עץ והשתא עולה פסק רבינו כהוגן דגבי ארוסה קפסיק כרבי יוסי ור' שמעון דהילכתא כר' יוסי לגבי ר"מ ור' יודא וגם ר"ש קאי כוותי' והוי להו שנים נגד שנים והטעם הוא דיותר מסתבר לאוקמא לא היתה לאיש למעט ארוסה מלרבות מוכת עץ ובמוכת עץ פוסק כר' שמעון משום דבזה הדרשה דדריש ר' יוסי מלאיש לחודי' הוה איהו יחידאה לגבי תלת והלכה כרבים ואף דלענין הדין סברתם אחד כיון דהם חלוקים בטעמם וכדפרישית וגם במס' שמחות גרסינן מוכת עץ ר' יודא אומר מטמא ר"מ ור"ש אומרים אינו מטמא ושונה להו בלשון רבים דאינו מטמא וכן בירושלמי מיבמות פ' הבא על יבמתו אחותו מוכת עץ ר"מ ור"ש אומרים אינו מטמא אף שגורס שם וחכ"א מטמא לה אפשר דחכמים היינו ר' יודא דמסכת שמחות והוי לי' יחידאה לגבי ר"מ ור"ש וגם אפשר דבגמרא דולן שאומר לר' יוכזימדשבקיה לבר זוגי' הוא בדרך אפשר כיון שלא גילה דעתו בפירוש כר"ש אבל אפשר דסבירא לי' כר"ש כן יש ליתן טעם לדעת רבינו וכן מדאסורה לכ"ג יש למעט אותה וכיון דליכא אלא חד ריבויא דאליו מרבינן בוגרת דמסתבר יותר לרבות ממוכת עץ וכמו שכתבו שם התוספות וכן הסמ"ג לא כתב בפירוש דהלכה כר"מ ור"י גבי מוכת עץ ואדרבה יש לדקדק מלשונו שלא רצה לפסוק להדיא כוותיהו וע"ש ומש"ה חש לה רבינו לחומרא כדרכו שדקדק כן מלשון הסמ"ג אבל לא מצאתי חבר מהראשונים ז"ל לרבינו והרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם והטור כולם פסקו דמטמא למוכת עץ ואפשר שרבינו נקט לשון הגמרא כי בגמרא אמרינן נמי בתחילה דר' יוסי ור' שמעון דרשי למעט מוכת עץ בכדי דאייתר להו לא היתה למעט אחותו ארוסה אלא דלבתר הכי מסקינן דר' יוסי שבקיה לר"ש בר זוגי' בזה וכיון שהדרשה פשוטה כך נקטה רבינו ולא לפסק הלכה גבי מוכת עץ וצ"ע וכן כתב שם התוספ' והרא"ש דלמסקנא דהש"ס גמרינן בכל מילי גבי טומאה בתולה בתולה וכו' וכיוון דהלכה כר"ש לגבי כ"ג הילכתא כותי' נמי לגבי טומאה וכן משמע מדברי רש"י ז"ל דפירש שם בברייתא ר"ש לטעמי' שאוסר מוכת עץ גבי כהן גדול ודע דמשמע שם ביבמות בפ' הבע"י שם בסוגיא זו דאנוסה ומפותה אף שנבעלה שלא כדרכה אסורה לכה"ג כרב דאמר הכי וכמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות איסורי ביאה ואף דמסיק שם דרב הוא דאמר שרבי אליעזר וע"ש כי דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ואין להאריך בזה ונראה דה"ה דאינו מטמא לה אם נבעלה שלא כדרכה כמו שאסורה לכ"ג ואף דלגבי קנס פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה שאינו משלם קנס בשלא כדרכה אינו ענין להא דהכא וגם התוספ' והרא"ש חלקו עליו גם לענין קנס וגבי מוכת עץ אמרו שם בסוגיא דמותרת שלא כדרכה דאל"כ אין לך אשה שהיא כשירה לכ"ג שלא נעשית מוכת עץ ע"י צרור וה"ה דמיטמא לה כתבתי זה מפני שנוהג אף עכשיו בזמן הזה ואין להאריך יותר:
פרט לארוסה. שהיתה לאיש דהויה לשון קדושין הוא:
הקרובה לרבות נתגרשה. וה"ה נתגרשה מן הנשואין ולא נבעלה דהא לר"י ור' שמעון הויה דאירוסין ונשואין כי הדדי נינהו אלא דסת' נשואה נבעלה דלהכי קיימא כן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן הרמב"ן ז"ל:
אליו לרבות את הבוגרת. ואע"ג דאסירא לכתחילה לכ"ג רבייא קרא דלא ילפינן מהתם בתולה בתולה וכבר כתבתי מזה וכל הני דוקא באחותו הוא משום דגלי קרא ולאחותו הבתולה אבל האב מיטמא לבתו בכל ענין בין ארוסה ובין נשואה ובעולה ולא מצינן בשום מקום לגבי האב דין זה וכן משמע בהאשה רבה ועיין משנה למלך:
על הספק. בת"כ ומייתי לה הרי"ף:
ספק אחיו כו'. כגון שנתערב ולדה בולד חברת' או שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לאחר וילדה ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון וכדתנן ביבמות במתניתין דפרק נושאין על האנוסה הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אין מטמא להם והם אינן מטמאין לו ואי לאו קרא הוה אמינא דחייב להטמאות מספק כיון שזה הוא מצות עשה להטמא לקרובים וכמו שכתבתי וכמו שהוא אונן עליהם מטעם ספק לחומרא דאנינות דאורייתא כן יטמא מספק כן כתב המעדני יו"ט. וצ"ע האיך יטמא מספק ויעבור על הלאו דלא יטמא ופשיטא לדעת הרמב"ם ז"ל דמן התורה לא אמרינן ספיקא לחומרא אלא בדבר שחייבין עליו אשם תלוי ולא בשאר איסורין דלא הוי לחומרא אלא מדרבנן וא"כ לא מחויב להיטמא דאורייתא וא"כ האיך ס"ד דיטמא מן הספק ויעבור על הל"ת והי' נראה לומר דשיגרת לישנא הוא בת"כ ואסמכתא בעלמא הוא אלא שהרמב"ם ז"ל בחיבורו הביא הדרשה בזה ובודאי אילו היה אסמכתא לא היה מביא בחיבורו כדרכו ואפשר שלדעתו ז"ל דלא אמרינן בשאר איסורין ספיקא לחומרא מן התורה גלי קרא בטומאה דאסור אף בספק ואף דאיכא ספק חיוב נמי טומאת קרובים כמה שכתב המעדני יו"ט או אפשר דבא הכתוב לאסור שלא יטמא לאשתו שנתגרשה בספק וכמו שכתבו הרמב"ם והרא"ש בכאן ומיירי בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דלא הוי אלא ספיקא דרבנן כדאמרינן בפ' ד' אחין ביבמות ומן התורה הרי היא בחזקת א"א לכל דבריה בין לקולא ובין לחומרא וכדאמרינן שם וכמו שפסקו כל הפוסקים וגם בודאי הוא יורשה מן התורה אי ירושת הבעל דאורייתא ועיין ברמב"ם בפ' א' מה' נחלות שפסק דאינו יורשה ועיין ראב"ד ועיין תוספ' שם וכן בפ"ב מכתובת ועיין שם ואפ"ה אסרה התורה להטמאו' לה מספק ואף שהוא נגד החזקה ובאמת בענין אחר לא משכחת לה ספק גירושין מן התורה מה שכתבו כאן הרמב"ם והרא"ש ואף דהמיעוט לה נאמר לגבי אחותו דהיינו ספק אחותו וזהו ספק בן ט' או בן ז' או שנתערב ולדה מ"מ הוא לאו דוקא וקאי נמי אשארו אם נתגרשה מספק ועדיין הדבר צריך תלמוד:
ואינו מטמא על אחרת עמה כו' בת"כ וכמו שהבאתי דאף אם הוא מטמא למתו אסור לו לטמא לאחר מהמתניתין דאמרו לו אל תטמא אל תטמא שחייב על כל אחת ואמת וכפי שכתבתי ולשון הת"כ שהביא הריף שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני וכן הביא הסמ"ג ולפי הסוגיא דנזיר בפ"ג מינין שהבאתי הוא דוקא אם פירש ממתו כי אז הוא מוסיף מטעם חיבורין כמו שכתבתי אבל בעוד שלא פירש אינו עובר ואפילו לכתחיל' מותר וכמו שהביאו הרמב"ן והרא"ש ראי' ממס' שמחות דקתני שם היה עומד לקבור את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר וכן משמע מדברי רבינו שכתב כי בחזירתו משמע שאינו אוסר אלא מטעם דבחזירתו שפירש ממתו אבל בעוד שהוא קובר ליכא איסורא וכמו ההיא דמס' שמחות והא דקתני בברייתא שם בפ' ג' מינין כהן שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל להחלו לאו דוקא שאינו חייב אלא אף מותר לכתחילה וכן משמע מדברי הפוסקים מיהו התוספ' בפ"ב משבועות כתבו דהא דאינו חייב בעוד שלא פירש והמת על כתיפו היינו בעוד שלא הספיק להשליך המת הראשון מעל כתיפו והושיטו לו מת אחר אבל אם יש שהות לפרוש חייב על כל אחת ואחת. וכתב הב"ח שמשמע מדבריהם דאף בעודו מתעסק במתו אסור אם נוגע במת אחר וכן פירש בדברי הרמב"ם ז"ל שמטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אבל שהכהן הקובר את מתו צריך ליזהר לקוברו בסוף בית הקברות ופי' הרב ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל משום דאף בהליכה אסור לו להטמאות ולא מטעם החזירה כמ"ש כל הפוסקים והנה הרב ז"ל פי' דברי הרמב"ם לשיטתו שהבין כן בדברי התוספ' מפ"ב דשבוע' ואינו נראה כלל דאפי' לפי דברי התוס' ולדעת הרמב"ם יקשה הך דמס' שמחות שהביא הרי"ף והרא"ש דמותר אף לכתחילה אליבא דכ"ע דבתר הכי תני הפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא בנטמא בו ביום ומשמע דרישא אתי ככ"ע וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ש וזה מוכרח מהבריתא ועוד מה שרצה הרב ז"ל להשוות דברי הרמב"ם לדברי התוספ' דשם לפי פי' זה אינו דהא להתוספ' לפי סברתו בנזיר בקבר או כהן העומד בבית הקברות חייב על כל פעם ופעם שמתרין לו אם יכול לפרוש כגון שיש לו שהות לפרוש ואילו הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות אבל היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבה"ק ונגע במתים אחרים אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש הרי שכתב להדיא כדברי הרמב"ן והרא"ש שכל זמן שלא פירש אפילו כל היום אינו חייב אלא אחת וכן משמע להדיא מדבריו בפ"ה מה' נזירות ודברי התוס' הם לענין מלקות דהא פירשו כן אהא דבעי יש שהייה למלקו' אלא ודאי דברי הרמב"ם ז"ל ודעתו הוא כמו דעת הרמב"ן והרא"ש וכל הפוסקים דבאמת בעוד שהוא קובר את מתו הוא פטור ומותר להיטמא לשארי מתים ודבריו ז"ל שבסוף פ"ב מהל' אבל הוא נמי לאחר שפירש וכן משמע שם מה שכתב לבסוף כשיקבור מתו והיינו אחר שיקבור והא דכתב שם אסור לכהן כו' אפילו בעת שמטמא לקרוביו נתכוין הוא ז"ל דאפי' בו ביום שנטמא חייב וכר' טרפון דמס' שמחות ודלא כר"ע דלא מיחייב שם אלא אם נטמא למחר משום דהסוגיא דנזיר פ"ג מינין אזל' כר"ט וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ש וגם משום דבירושלמי דנזיר פ"ג היא שנויה בהיפוך פלוגתא דר"ט ודר"ע וכן מה שהבין הרב ב"ח ז"ל מדברי התוס' בשבועות דאף בהליכה אסור גבי כהן הקובר את מתו לא דק בזה כלל דדברי התוס' הם דוקא גבי נזיר בקבר דעומד שם באיסור וכל שעה הוא מוזהר לפרוש מהטומאה שבחיבורין ולכך חייב אבל כהן הקובר את מתו או מת מצוה ודאי כ"ז שהוא צריך להתעסק בו ולא פירש פטור אפילו נטמא למת אחר אפילו לר' טרפון דמס' שמחות וכדמוכח כל הסוגיא דנזיר דדוקא בטומאה וביאה כה"ג חייב אבל לא בטומא' וטומאה וע"ש שזה מוכרח שם והרב ז"ל תלה בוקי סריקי בהתוספ' וכן בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דברי התו' וביאר להדיא כפי שכתבתי וז"ל על קושית התוס' דשם בשבועות בהא דנזיר בקבר אי בעי שהייה למלקות וכתב וי"ל שלא פטרו לר' טרפון בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאו על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אחר או בשלא היה לו שהות ליטול או שעדיין היה צריך להתעסק בו והיה מוליכו לקוברו כגון שהיה מת מצוה אבל כ"ז שיכול לסלקו מעליו כו' עד הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רצה פירש ולא היה טמא בחיבורין כו' וע"ש הרי דמחלק לתרי אנפי דגבי היכא דנטמא בהיתר כמו מת מצוה וקרובים הוא גוונא אחרינא כל שמתעסק עדיין לקוברו פטור וכן הביאו שם הריטב"א דברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ב מהלכות אבל אות באות בשם הרמב"ם ז"ל עד סוף הפרק וכתב ט"ז פי' דאע"ג דבחיבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירש ואע"פ שהחזירה מותרת בכל מקום שהכניסה מותרת כי צורך כניסה היא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהי' יוצא בארוכה או ישהה הרי שפי' להדיא דברי הרמב"ם ז"ל כפי שכתבתי ודלא כמו שפי' הב"ח ובודאי אילו היה רואה הב"ח דברי הריטב"א לא היה כותב כן הארכתי בזה מפני שראיתי גם להש"ך ז"ל שהסכים על ידו של הב"ח להלכה ובאמת אין בזה שום מיחוש כדברי כל הפוסקים
אסור לכהן לכנס בבי' הקברו' וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ולפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בה"ק כדי שלא יכנס לבה"ק ויתטמא כו' וכן כתב הרמב"ן בתה"א שהכהנים עושים להם שכונת קברו' שלהם בסוף בית הקברות כו' וכמו שמביא הב"י בטי"ד סימן שע"ג ובודאי גם לרבי' שרי בענין זה אלא שקיצר ודברי הרא"ש והטור המה כדברי רבינו והסמ"ג לא הביא בזה דברי הרמב"ם הנזכר וגם לא כתב מזה כלום ובהלכות טומאת מת בעשין רל"א מביא שם בשם ר"ת שהכהן המטמא בבה"ק בזמן הזה אינו לוקה כיון דליכא מי חטאת עכשיו וע"ש שמביא ר"ת ראי' לדבריו ממסכת שמחות וזה הוא לשיטתו שהביאו התו' בפ"ב דשבועות שם והרמב"ן והרא"ש משמו שהוא ז"ל פוסק כההיא ברייתא דמס' שמחות דקתני שם בנטמא בו ביום שהיה טמא פלוגתא דר' טרפון ור"ע ור"ע פוטר ולא חשיב ליה מוסיף טומאה רק אם הוסיף יום אחד שנטמא ביום מחר דאינו יכול לטהר א"ע ביום שביעי מיו' ראשון מחמת טומאה השניה אבל בנטמא בו ביום פטור מטעם דלהחלו והרי זה מחולל ועומד ומה שאמרו בנזיר בפ' ג' מינין דאף בו ביום אם נטמא לאחר שפירש דהוי מוסיף טומאה משום דיקרב בדיקרב וכמ"ש לעיל הסוגיא היא דלא כר"ע אלא אליבי' דר' טרפון דוקא ואין הלכה כמותו דהלכה כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בכתובת בפ' הכותב לאשתו ואף שר' עקיבא אוסר לו להטמא אחר שפירש מדבריהם וכדמשמע שם במס' שמחות ברישא דקתני פירש ה"ז לא יטמא ואתיא ככ"ע מ"מ אם קובר את מתו מותר לי לכנס בבה"ק ולקברו ואף שיתטמא בחזרה דגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת דדבריהם וכן הביא ר"ת עוד ראיה מנדה פרק דם הנדה דסברי שם הסוגיא כר"ע דמסכ' שמחות וכן הביא בשם בה"ג כר"ת ועיין תשובת הרשב"א סימן שכ"ד ואף שבירושלמי מפ"ג דנזיר שינה שם המחלוקת דר"ט ור"ע בהיפוך וכמו שהבאתי לעיל מ"מ ההיא דמסכ' שמחו' הוא עיקר ומשמע שם מדברי הסמ"ג שדעתו ג"כ כדעת ר"ת ז"ל דמש"ה פטור כהן בזמן הזה כיון דלר"ע אינו חייב אלא אם מוסיף יום שלא יוכל לטהר מטומאתו ועכשיו שאין לנו מי חטאת אין כאן מוסיף טומאה ופטור ממלקו' אך מדבריהם ודאי אסור וכמו שפרשתי בשם הרא"ש מהא דמסכת שמחות וכן הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ה מהלכות נזירות כתב שם כמו ר"ת ז"ל שהכהנים בזמן הזה כיון שהם טמאי מת אין עליהן עוד חייוב טומא' אבל משמע מדבריו שם דבטומא' וביאה חייב שתים לכ"ע כרבה שם בנזיר ועיין שם בלח' משנה ואפשר דאף ר"ת יודה לזה דבטומאה וביאה בבת אחת כדמוקמינן שם בנזיר חייב שתים אף לר"ע ומה שכתבו התו' בפ"ב משבועות והרא"ש דלר"ת ז"ל יהי הסוגיא דנזיר דלא כר"ע היינו הא דמפליג שם בטומאה וטומאה בין בחיבורין ובין שלא בחיבורין וכן הא דאמר רב הונא שם דנזיר העומד בבה"ק והושיטו לו מת דחייב ההוא אתי דלא כר"ע דמס' שמחות דלדידי' פטור לעולם אבל בטומאה וביאה בגוונא דמחייב תרתי להסוגי' שם כדמפורש וכמו שהבאתי חייב נמי לר"ע דהוי שני שמות וכן כהנים בזמן הזה נאמר דאפילו אם נגע וחזר ונכנס דחייב שתים אפשר דחייב נמי בזמן הזה אפילו לר"ע מיהו כפי שפירש שם הלחם משנה דעתו של הראב"ד ז"ל דלא מחייב לרבה אלא דוקא בבת אחת ובהכי מיתוקמא לרבה המתניתין דאל תטמא אל תטמא דחייב על כל אחת דוקא בטומאה וביאה כאחת ליכא נ"מ לכהני' בזמן הזה דהא מעיקרא טמאים הם ולא הוי בבת אחת. אבל דברי הלח"מ צ"ע בזה דנראה אף להראב"ד ז"ל אליבא דרבה בטומאה וביאה חייב אם פירש. וכתבו התוספות בשבועות שם דרבינו תם מפרש שם האיבעיא דנזיר בקבר דצריך שהוי למלקות היינו בשנטמא סמוך לחשיכה ואם שהה שם עד הלילה מוסיף לו טומאה יום אחד וחייב אפילו לר"ע דמסכת שמחות והא דלא משני כן רבה בנזיר המתניתין דאל תטמא דחייב על כל אחת ואחת ומאי דוחקי' לאוקמי' בטומאת וביאה לפי' הראב"ד ז"ל משום דקתני שם במתני' היה מטמא כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לי אל תטמא וכו' משמע דמיירי כגוונא דרישא דמיירי ביום אחד. הארכתי בזה מפני שראיתי להב"י ז"ל שכתב דר"ת הוא יחידאי ולא זכר שבה"ג והראב"ד ז"ל והסמ"ג סוברים כותי' בזה וגם מה שהביאו ראי' לדבריהם הרמב"ן והרא"ש ז"ל מסתם מתניתין דנזיר אל תטמ' אל תטמא מתרצא לר"ת כמו שכת' הראב"ד ז"ל לרבה שם דמוקי לה בטומא' וביאה וכפי שפירשתי דבזה חייב אפילו לר"ט. וכל זה כתבתי להלכה אבל למעשה בודאי יש להחמיר כמו שכת' רבינו וכמו שפסקו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והרשב"א והמרדכי והטור דאם פירש ממתו חייב אם מטמא את עצמו ולכך אסור לכהן לכנוס לבה"ק לקבור את מתו כי הם הרוב נגד הר"ת והראב"ד והסמ"ג ובפרט להחמיר באסור דאורייתא וכן לעניין כהנים בזמן הזה לדידהו חייבים מדאורייתא:
ויש שרוצים להתיר. עיין בתשובת הרשב"א סימן שכ"ד שהביא שם בשם בה"ג להתיר וע"ש. ואפשר שלזה נתכוין גם כן בעל ההגה"ה:
טומאה בפנים. פירש אם נטמא בעזרה דאמרינן בשבועות בפ' ב' דאינו חייב כרת או קרבן אלא א"כ שהה שם בעזרה כדי השתחוי' כמו שמפור' שם או שיצא בדרך ארוכה כגון שיש לו דרך קצרה לצאת מהעזרה ויצא בארוכה חייב אע"פ דלא שהה כשיעור אבל אם יצא מהעזרה בקצרה ולא שהה שם כשיעור פטור וכל שיעור זה הוא בקבלה הלכה למשה מסיני ועיין רש"י ז"ל שם וברמב"ם בפ' ג' מהלכות ביאת מקדש:
שלא ישהא מעט. דשיעור שיהוי הוא כדי השתחוי' דחייב אף יצא בקצרה ואפילו לא השתחוה וכן כתב שם הריטב"א בחידושיו וז"ל דאע"ג דהחזר' מותר' דצורך כניסה היא מ"מ צריך לצא' בקצרה ושמא יצא בארוכה או ישהה שם:
אי בעי שהיי' למלקות. שם בפ' ב' דשבועות מיבעיא להש"ס אי דוקא לקרבן גמירי שהי' ולמלקות לא גמירי דאפי' אם לא שהה כשיעור חייב או דלמא לא שנא אבל עכ"פ צריך שישהה מעט דאם לא שהה כלל ויצא בקצר' פטור לכ"ע דמאי אית לי' למיעבד וכן מוכח שם מכל הסוגי' ובתוספות. ואחר זה בעיא שם נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות או לא אי אמרינן דדוקא בפנים גמירי שהיי' או דלמא כל באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ וסלקא בתיקו ומשמע מדברי ההגה"ה דאף בכעין זה שייכי האיבעיא ואף שנטמא במזיד כיון שהיתה ברשות דהא הותרה לו לקבור את מתו הוי כאילו נטמא באונס ולא דמי להא דאמרינן בפ' ג' מנזיר גבי האיבעיא דנזיר בקבר אי צריך שהייה למלקות או לא דקאמר שם הש"ס ה"ד אי לימא דאמרי' לי' לא תנזור למה לי' שהיי' נזיר מ"ט לא בעיא שהיי' דקמתרי' בי' ה"נ קמתרי' בי'. וכן פירשו התוספות בס' ב' משבועות דאם טמא עצמו במזיד בודאי לא צריך שהיי' וכמו נזיר טהור שמטמא א"ע או נכנס לבה"ק דודאי לא בעיא שהיי' דהא שהיי' בפנים דגמירי הוא דוקא שנטמא בפנים בעזרה ולא טמא קודם שנכנס דההוא לא בעיא שהיי' אף אם נכנס באונס בעזרה ודוקא אם יארע לו הטומאה בפנים הוא דבעינן שהיי' וע"ש בשבועות ובתוספות מ"מ סבירא לי' להגה"ה דהיכ' דנכנס בהיתר כגון זה שנטמא למתו הוי כמו שנכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל שהביא רבינו לקמן כמו דמסקינן בנזיר בפ' ג' דהוי כמו נטמא באונס בפנים כיון שנכנס שלא באסור לכתחילה לבה"ק. וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ה' מהלכות נזירות ובפ' ג' מהלכות אבל דנזיר וכהן שנכנסו בשוגג לבה"ק דאינן לוקין עד שישהו כשיעור והוא מכח האיבעיא דנזיר בקבר דפ' ב' משבועות ובפ' ג' דנזיר וסובר הרמב"ם ז"ל דדוקא במזיד הוא דמסיק שם בנזיר דלא בעי שהיי' אבל לא בשוגג אע"פ דלא דחי ממש לנטמא בפנים שבעת הכניסה לא הי' שום אסור מ"מ גם כאן לא עביד אסור במזיד ונכנס ברשות ואפשר דכ"ש הוא מהיכי דנכנס בשגגה דהתם שגג באסור והקובר מתו נכנס בהיתר גמור וכפי שכתבת לעיל דלכ"ע רשאי להוליך מתו לקוברו בכל מקום שרוצה ואפילו מתטמא בעוד המת עליו בקברות אחרים מותר אף לכתחילה ולא מחויב להטיל את מתו מעליו במקום שיכול לקוברו וכמו שמשמע מדברי כל הפוסקים דשייך האיבעיא דבעי שהיי' וכמו הנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע שהביא רבינו לקמן לשון הגמרא אך לדעת רבינו לקמן גבי אם נכנס בשוגג דלא בעינן שהיי' לכ"ע וכמו שאכתוב שם ראי' לדברי רבינו נראה דגם בקובר מתו ונטמא לאחר שפירש. לא בעי שהיי' וכמו שאכתוב שם לקמן דבעינן דומי' דטומאת פנים ממש וצ"ע על ההגה"ה איך לא שת לבו לבאר זה דלדעת רבינו לא שייך כאן שהיי'. ואפשר דהגה"ה מעתיק לשון איזה פוסק והוא סובר כמו הרמב"ם והסמ"ג גבי נכנס שוגג ולא כמו רבינו:
וספיק' דאוריתא לחומרא. איני יודע טורח הזה למה דהא אפי' אי בעינן שהייה כשיעור היינו להתחייב מלקות אבל ודאי אפי' פחות מכשיעור נראה דאסור מן התורה וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכ' ביאת מקדש הלכה כ"ג ולדעתי דהוי כמו חצי שיעור דאסור מן התורה בכל האיסורין ומטעם זה יש לאסור לכנס לבה"ק כיון דא"א שלא ישהא מעט ואסור בודאי מן התורה כמו חצי שיעור ואפשר דלא שייך כאן חצי שיעור ולא דמי לשאר איסורין דהא אמרינן בפ' יוה"כ ביומא דהטעם הוא דחצי שיעור אסור מן התורה לר' יוחנן משום דחזי לאיצטרופי ובכאן מיבעי לי להש"ס בשבועו' שהייות אי מצטרפי אי לא וכן הרמב"ם ז"ל פסק לקולא גבי מלקות וקרבן ועיין בתוספ' ביומא ונהי דאסרי פחות מכשיעור שהייה מדרבנן גבי קובר מתו לא היה ראוי לאסור דגדול כבוד מתו וכמו שהבאתי לעיל בשם ר"ת ז"ל:
דעיקר האבעי' למלקות. כלומר בדרך את"ל האיבעי' הראשונה דבפנים בעי שהייה למלקות וכמו שכתבו שם התוספ' וכן הריטב"א דדוקא מבעי שם למלקות דלענין קרבן לא שייך בנזיר כלל דהקרבן אינו בא על העון טומאה אלא למיחל עליו נזירות דטהרה וכדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי':
ואף אם נמצא במסכת שמחות כו'. עד סוף ההגה' הוא מבואר הכל במה שכתבתי וההגה' היא כפי שיטת הפוסקים דלא כר"ת שפסק כר"ע דמסכת שמחות וכפי שכתבתי:
כשהוא חוזר מלקוברו. והולך בבה"ק ומאהיל או נוגע על הקברים הנוגע בו טמא טומאת שבעה ועיין בהגהות מרדכי בפ' ואלו מגלחין ונראה דדעת ההגה' היא דאי אמרינן דלא בעינן שהי' גבי נזיר וכהן כמו שפירשו מכח האיבעי' דבש"ס אז מחייב אפילו אי לא שהה אלא מעט ולא קפץ ויצא תיכף אבל התוספות ז"ל כתבו שם בשבועות בפשיטות דאף אם לא בעינן שיעור דכדי השתחויי' אבל שיעור כדי יציאה מבה"ק והכנסה בעינן כיון שעל התחלות העומאה לא מחייב א"א לחייבו עכ"פ אם לא שהה שיעור יציאה והכנסה ומאי דאיבעי' לן אי צריך שהיי' הוא שישהה לבד השיעור דכדי יציאה וכניסה שיעור השתחויי' ולמדו זה מפ"ג דמכות גבי לבישת כלאים דאמרינן שם על המתניתין דהי' לבוש כלאים כל היום כו' אמרו לו אל תלבש אל תלבש כו' דאף לרב אשי דמחמיר שם מרב ביבי סובר דבעינין שישהה עכ"פ שיעור פשיטה ולבישה ובדשהה כזה הוי כמו תחילת לבישה וחייב ואם לא שהה כ"כ פטור וה"ה הכא גבי כהן שנכנס בשוגג או באונס לבה"ק ודעת ההגה' נראה דלא סבירא לי' כהתוספות דאל"כ לא הי' מחמיר כ"כ כיון דאפשר לו בקל לזהר שלא ישהה שיעור דיציאה והכנסה וכן כתב שם הריטב"א ז"ל שהרמב"ם חולק בזה על התוספות דלא בעינן שהי' כלל וגבי כלאים שאני דשם קפיד קרא על לבישה דוקא דלא תלבש שעטנז אמר רחמנא ומתרין בי' משום לא תלבש ומש"ה בעי שיעור דליקרי' לובש אבל הכא או שהיי' גמירי' כשיעור או שיוצא בדרך קצרה ובזה מתרין אותו ולא שייך שהיי' כשיעור יציאה והכנסה ולזה נראה שנוטה דעת רבינו ממה שכתב לקמן גבי כהן שנכנס וכו':
ואין כהן מטמא לאבר מאביו: הכי דריש לה בת"כ ג"כ מלה יטמא והביאה הרי"ף ז"ל לה יטמא ואינו מטמא על אבריה שאין מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא כו' וע"ש ברי"ף ובש"ס בפ' ג' מינין הגירסא היא לפי שאין מטמא על אבר מן החי של אביו ופירשו התוספו' דר"ל דלה יטמא קדרש שאינו מטמא לאבריה של אחותו שאף לאביו אינו מטמא לאבר מן החי וכ"ש לשאר קרוביו וע"ש ולפי דברי רבינו נראה דלאו דוקא נקט אבר מן החי דהוא הדין לאבר מן המת דהא משמע מדברי רבינו שפוסק כמו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש שפסקו כרב חסדא דפ' ג' מינין שאינו מטמא לאבר מאביו ולא לעצם כשעורה אף ע"י חזרה דהיינו היכא שנטמא תחילה לעיקר הגוף וצריך לחזור אחר אבר ועצם כשעורה החסר דאמרינן שם דאינא למ"ד דס"ל שחוזר ומטמא אבל לרב חסדא שם לא מיבעי' דאינו חוזר ומטמא לאותו אבר אלא אפילו להמת עצמו אינו מטמא אם הוא חסר דדרש לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכן נראה דעת הסמ"ג בלאוין רל"א שהביא הא דרב חסדא נקט ראשו של אביו אינו מטמא וכן הביא שם לשון הרמב"ם ודלא כמו שפוסק הרי"ף ז"ל כרב יהודא ורב כהנא דתני משום ר"א בן יעקב דע"י חזרה מטמא לעצם כשעורה מאביו ופשיטא דמטמא בתחילה אף כשהוא חסר:
כשהן שלמים. כמו שהבאתי מהש"ס דנקטע ראשו של אביו אינו מטמא דהוי חסר וכתב הכלבו בסימן קי"ד בשם הר' יחיאל דלא מיקרי חסר אלא בכדי שאם ינטל מן החי וימות אבל אין הכל מודים לו דהא מוכחא הסוגיא דפ' ג' מינין דאף אם חסר עצם כשעורה מכל הגוף מיקרי חסר ואינו מטמא לו וכתב עוד שם דהרוג מיקרי חסר ואינו מטמא להרוג וע"ש ועייך בש"ס בשלהי נדה שם וגרסינן שם בפ' ג' מינין מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק ובאו והודיעו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ופי' רש"י דלאחר שלש שנים א"א לו שאינו חסר ובאבל רבתי גרסינן שאין הכהן מטמא לקרוביו אלא עד שיסתום הגולל וכן הביאו הרמב"ן והרא"ש והיה נראה לכאורה שמשום חשש שמא נחסר אסרו שלא יטמא משיסתום הגולל אבל בכלבו כתב דלאחר שנסתם הגולל הרי הוא כשאר מתים שאם יטמא בהם לוקה וצריך להיו' הטעם דהתירה התורה טומאות הקרובים אלא כדי שיתעסק בהם לקוברם וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם גבי טומאת כהן לאשתו וכן בש"ס פ' האשה רבה וכיון שנסתם הגולל אז נסתלק' חיוב ההתעסקות ומוזה' עליו מלטמא לו ולמד הרמב"ם ז"ל מהא דמסכ' שמחות דעד שלא נסתם הגולל מותר לטמא בין לצורך ובין שלא לצורך וחלקו עליו. בתוספ' בפסחים פ"ו ובתשובת הרשב"א סי' רצב משמע כמ"ש דהטעם הוא משום שמא יחסר ומדרבנן הוא דאסור מזה הטעם משיסתום הגולל ועיין ב"י סי' שע"ג וכתב עוד הרמב"ן ז"ל דהא דאינו מטמא למתו כשהוא חסר דוקא שחסר לאחר מיתה או בשע' מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו בחיים ולא קרינן ביה לאביו אבל נחתכו ידו או רגלו של אביו מחיים ולאח"ז מת מטמא לו כיון שהוא לאחר מיתתו בשלימות שהיה מחיים קרינן בי' לאביו וכתב שהדבר צריך הכרע והרא"ש הסכים לוה כן בפסקיו בפשיטות וכן הטור:
ומת תופס ד' אמות לטומאה. כן הוא בש"ס בפ' משום מלחמה והיינו מדרבנן שגזרו שיטמא כל סביביו ד"א כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות לקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתי' כן פי' רש"י והיה אפשר לפרש מדבריו ז"ל דדוקא לאוכלי טהרות החמירו ולא לטומאת כהן דהא אמרינן במסכ' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו וכמו שהביא רבינו לקמן אבל הרי"ף ז"ל הביאה לענין טומאת כהן וכן הרמב"ם והרא"ש ושארי פוסקים כתבו גבי טומאת כהן וטעמם מדמייתי לה הש"ס שם ממתניתן דפ' ט"ו מאהלות דחצר הקבר ושם משמע דטמא בכל גוונא ואף לכהן:
ואם יש מחיצה מותר. כן משמע שם בש"ס וכתב הרא"ש והטור דמחיצה עשרה בעינן ואף למת שנקבר ואז א"צ להרחיק אלא ארבעה טפחים מהקב' כיון דיש מחיצו' עשרה אבל אין מחיצות עשרה צריך להרחיק מהמת ומהקבר ארבע אמות מדרבנן וה"ה חריץ עמוק י' מהני כמו מחיצה טור וכן כתוב במרדכי דאם המת בספינה קטנה שניסטת מחמת האדם ומתנדנדת אסור לכהן לכנוס לתוכה דא"א שלא יסיט הטומאה והביאו ראי' מפ"ג דזבין ומפ' בתרא דנדה שאמרו שם בש"ס אטו מת מי לא מטמא במשא אבל אם הספינה גדולה שאינו מתמוטטת ע"י אדם מותר לכהן לכנס בתוכה ובלבד רחוק ד' אמות דהא מת תופס ד' אמות לטומאה וכן מביא בתשוב' הרשב"א ובהגהות מיימוני בפ"ג מהלכות אבל ומשמע בתשובת הרשב"א דאם המת מונח בבית אין צריך להרחיק כלל אפילו ארבע טפחים ועיין שם בתשובה קל"ו:
ועל הגוסס. והרמב"ם פסק כהרי"ף וה"ג וכן כתב במרדכי שהמנהיג היתר בגוסס לא הפסיד:
והרר"א ממיץ אוסר כן הוא בתוס' וברא"ש בפ"ג מינין לפי הגירסא של בה"ג דגרס שם אביי ורבא במקום ר"י ור"ל וא"כ הלכה כרבא לגבי אביי דלרבנן מוזהר על הגוסס והא דתנן באהלות אדם אין מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס הא מיפרשא שם בש"ס דלענין טמויי עד דנפקא נפשי' אבל לענין אתחולי הא איתחיל ועובר משום לא יחלל ועיין מה שכתבתי למעלה בזה:
ובא חבירו באונס. דאם הוא פרע עצמו במזיד בזה חייב בלא שהיי' דחייב על שמטמא את עצמו וכמו שכתבתי:
דמלקות ליכא דבשהיי' אין בה מעשה. וכמו כן מביא הסמ"ג בשם רבו וכן כתבו החוספות בשבועות דלא נקט הש"ס שם למלקות אלא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או לאיסור מלקות ולא למלקות ממש ומשמע מדברי הסמ"ג דאף גבי אם נכנס בשוגג דלדעתו גם בזה צריך שהיי' וכמו שכתבתי לא לקי אשהיי' משום דלא הוי מעשה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות אבל ובפ"ה מהלכות נזירות דאם נכנס בשוגג דצריך שהיי' ולקי ממש וכמו שכתבתי למעלה בשם התוספות כיון דבתחילה הי' מעשה וכן בפ' י' מהלכות כלאים גבי הי' לבוש כלאים כתב שם הרמב"ם ג"כ דחייב מלקות ממש אם שהה כדי פשיטה ולבישה וכמו דמשמע שם במכות דרב אשי קאי אמתניתין דקתני חייב על כל אחת ואחת וההיא וודאי לעניין מלקות מיתניי' ולדעת הסמ"ג צריך לחלק ההיא דהכא אם נכנס בשוגג ובין ההיא דמכות גבי כלאים דשם מיירי שלבש בתחילה כלאים במזיד ובזה ודאי אם שהה כדי פשיטה ולבישה חייב דהכל נמשך אחר הלבישה הראשונ' אבל כאן דנכנס בשוגג א"א לחשוב מעשה על תחילות הכניסה כיון שהיא היתה בשוגג ולדעת רבינו ניחא טפי דלא דמי הכי להא דכלאים כיון שבהתחלה הוא לא עבד מידי שחבירו פרע עליו והוא אנוס הי' ועיין בלחם משנה בהלכות נזירות ובהלכות אבל ובמשנה למלך שם ובפ' ג' מהלכות ביאת מקדש בזה ואני כתבתי מה שנראה בעיני מפשטי הסוגיות ומדברי הראשונים ז"ל וכדעת רבינו ז"ל:
כהן שנטמא וחזר ונטמא וכו' היינו אם פירש מהטומאה משום דמוסיף טומאה וכמו שכתב רבינו וההג"ה וכפי שכתבתי שם וביארתי דעת רבינו שפוסק כהרמב"ם בזה וכסתם מתניתין דנזיר ומכות ומוקמינן לה בנזיר אם פירש דוקא וכבר ביארתי בזה כל הצורך:
הלכה כר' יוסי וכו' כלומר שמותר לטמא בטומאה דדבריהם כדי ללמוד תורה ואפי' אם מוצא מי שילמדהו בא"י מתיר ר"י לילך לח"ל לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד ופסק שם בע"ז רבי יוחנן הלכה כר' יוסי בזה סמ"ג וכן כתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:
כגון לישא אשה וללמוד תורה התוספ' בע"ז ובפסחים סוף פ' האשה כתבו דוקא הנך מצות דללמוד תורה ולישא אשה דחשיבי טפי אבל לא לשאר מצות וכמו שאמרו בסוף חגיגה דאף לאוכלי תרומה לא הקילו בית הפרס ואפי' ע"י בדיקה וכאן גבי כהן מותר במצות אלו אף בלא בדיקה וכמו שכתבו התוספ' שם בפסחים אבל בשאלתות כתב דנקט הש"ס ללמוד תורה ואשה אע"ג דקילי משאר מצות מותר וכ"ש לשאר מצות שהם חשובים ולזה נוטים דעת הראשונים ועיין מעדני יו"ט:
בחוץ לארץ. דגזרו טומאה על ארץ העמים וכדאמרינן בפ"ק משבת:
שדה שאבד בה קבר. רש"י פי' בע"ז דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דקי"ל דעושה בית הפרס עד מאה אמה וכדתנן בפ' י"ז מאהלות וזהו רק מדרבנן שקנסו אותו משום שחרש קבר ידוע וכמו שאמר בכמה דוכתי בש"ס דהוי רק מדרבנן. ונראה מדבריו דדוקא שדה שנחרש אבל שדה שאבד בה קבר משמע בפ"ק דמועד קטן דהוי מדאורייתא ומטמא באהל וכן כתבו התוספ' בפ"ק משבת גבי ששה ספיקות דמייתי התם דאין שורפין וכתבו שם דשדה שאבד בה קבר אסור מדאורייתא והביאו ראיה מהא דמ"ק וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש דכאן מיירי בשדה שחרש בה קבר ואיני יודע למה כתב ההגה' דלא כפי' רש"י והראשונים ז"ל דלכאורה ודאי אסור לכהן להטמא בשדה שאבד בה קבר כיון דהוי מדאורייתא וצריך לומר דמיירי ברשות הרבים דהוי טהור מדאורייתא וכדקי"ל דכל ספק טומאה ברה"ר טהור ולגבי בית הפרס החמירו בשדה שאבד בה קבר דמטמא מדרבנן ולכך מותר וכמו כן כתב מזה הרא"ש בפ' י"ח מאהלות וחילק בשדה שאבד בה קבר בין רה"י לר"ה וע"ש וצ"ע:
לדון לערער כו'. דהוי כמציל מידם. והיה נראה לגרוס בדברי רבינו ולדון ולערער וקאי אדלעיל דמותר לדבר מצוה וגם לדון כו' וכמו דתני בברייתא בע"ז. וכל הני דמותר דוקא אם אין שם דרך אמר אלא היא וכן הביאו הראשונים ז"ל וכן כתב הסמ"ג:
מלטמא בקברי גוים כו' דעת רבינו הוא כדעת התוספ' בפ' הבא על יבמתו ובב"מ פ' המקבל דאף דאמרינן שם דאליהו הנביא אמר ליה לרבה דקברי נכרים אין מטמאין באהל וכמו ר' שמעון ב"י דסבר הכי בתוספתא דאהלות מטעם שאינו קרוים אדם וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל כתבו שם התוספ' בשם ר"ת ור"י דאין הלכה כמותו מהסתם מתני' דאהלות פי"ח דמדורות העכו"ם טמאין שמא קברו שם נפל כדרכם לקבור בבתיהם ומטמא באהל וכן סובר שם בפרקין רשב"ג והתוספ' רגילים לפסוק כמותו משום הכלל דכל מקום ששנה רשב"ג במתנתינו הלכה כמותו וכן מביא הסמ"ג בשם ר"ת בעשין רל"א וכן כתב הרא"ש בב"מ בפ' המקבל אבל הרבה מהגאונים וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל ובפ"א מהלכות טומאת מת פוסק כר' שמעון דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל כיון שאליהו אמר כותי' וישראל מומר מטמא לכ"ע משום אהל וכן כתב הרשב"א וכתב דבמגע ומשא מטמא לכ"ע אף לרשב"י כדאמרינן ביבמות בפ' הבא על יבמתו דמסיק שם לרבינא דנהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב גבי' אדם ממגע ומשא לא מעטינהו דגבי נוגע אשכחינן דכתיב ביה נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת כרבינ' שם דמטמא במגע ובמשא וכן כתב הסמ"ג והרבה מהגדולים אבל בהגהת מימוני מביא בשם ספר היראים דכהנים מותרים לילך על קברי הגוים מכח ההיא דיבמות וכתב שם דאף במגע ובמשא מותרים ומייתי ראיה מנזיר דאמרינן שם שאין הנזיר מוזהר אלא על מי שמטמא באהל ודוקא דכתיב ועל נפשות מת לא יבא דהיינו המטמא בביאה שהיא טומאת אהל הזהיר הכתוב דוקא וא"כ ה"ה לעכו"ם אל יבא דריש ביה כיון שאינו מטמא באהל לא הוזהר הנזיר עליו וה"ה לכהן דבכל מקום ילפינן להו מהדדי ואמרינן במסכ' שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כו' והא דרבינא שם ביבמות אפשר שיפרש הספר יראים דמיירי לטומאת מקדש או לתרומה דמטמאי' במגע ובמשא כמו בהמה נבלה ושרץ אבל לא לעניין כהן ונזיר אבל כל הפוסקים חולקים על ספר היראים בזה וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהר"ם מרוטנבורג היה מוחה לכהנים מלילך בקברי עכו"ם ובזמנינו ראיתי מקילין בזה והולכין הכהנים לחצר בית תפלותם להגלחים ואף דשם קוברין את מתיהם כמנהגם ואפשר שסמכו. על דברי הגמ' שמביא בשם ספר היראים ואף שהוא יחיד בדבר זה לענין מגע ומשא והמה נוגעים בהקברים אפשר שסומכין על זה דרוב ארונות יש בהם פותח טפח כדאמרינן בברכות פ' מי שמתו וכמו שכתבו התוספ' והפוסקי' על ההיא עובדא דאליהו וג"כ סומכין העולם על דעת ר"ת שהביא הסמ"ג שהבאתי למעלה דעכשיו שאין לנו מי חטאת כהן המטמא לא עבר אדאורייתא וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכ' נזירות כמ"ש ואף שמדרבנן אסור לטמא בודאי אף בזמן הזה וכמ"ש מההיא דמס' שמחות מ"מ כיון דאינו אסור אלא מדרבנן סומכים בזה להקל מטעמים שכתבתי וגם על הרוב הולכים לדון ולערער וגם לפעמים בשביל צרכי רבים ובכל אלו מותר בטומאה דדבריהם וכמו שהביא רבינו מפ"ק דע"ז אבל ודאי שלא לצורך או דאיכא דרכא אחרינא יש להחמיר עכ"פ מליגע בהקברים דבזה רבו המחמירין וגם רבו החולקים על ר"ת והראב"ד והסמ"ג בזה דכהנים בזמן הזה וכן כתב הרא"ש בתשובה והגה"מ דהמחמיר תע"ב ועיין עוד מזה במשנה למלך בפ"ג מהלכ' אבל שכתב שם באריכות: @33שייך להא דקברי עכו"ם. ומשמע מדברי רבינו דבקברי עכו"ם שייך נמי טומא' מגע כיון דקבר מטמ' במגע ואפי' להפוסקי' דלא מטמא באהל מ"מ מטמ' במגע אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכו' אבל משמע דקברי עכו"ם אינ' מטמאין כלל שכתב ולפיכך מותרים הכהנים לילך על קברו עכו"ם ולדרוך ע"ג קבריה' והדורך נוגע הוא וכן משמע בפ' המקבל דאליהו הוי קאי בבה"ק דעכו"ם מהאי טעמ' שאינם מטמאין ומשמע שלא הי' נזהר מלטמא להקבר אף במגע ואף שהקבר מטמא במגע כמו המת עצמו והרמב"ם ז"ל פוסק כרבינא דכהן מוזהר בעכו"ם מטומא' מגע ומשא היינו במת עצמו ולא בקבר והטעם אפשר לומר מדכתיב הנוגע בעצם אדם או בקבר וסמיך או בקבר לאדם ממעטינן מיניה עכו"ם מכל וכל בקב' וטומא' מגע מת שאני דכתיב ביה טומאה בלא אדם ומשא דנקט רבינו גבי קברי עכו"ם כדי נסבה דהא קבר אפי' של ישראל אינו מטמא במשא כדאיתא בספרי ובאהלות וברמב"ם ז"ל דקבר מטמא באהל ובמגע ולא במשא כמו גולל ודופק וכן משמע בתשובת הרא"ש שהשיב להשואל על היתר הליכת כהנים לקברי עכו"ם דזה תלוי בפלוגת' דר"ת והרמב"ם ולא התנה שם שיהא אסור לכ"ע משום מגע קבר ובכלבו מביא דברי רבינו וגורס שם בדברי רבינו וצריכין הכהנים ליזהר מלטמא בקברי גוים ובגוים ולא מבעי במגע ובמשא כו' וע"ש והשתא ניחא בזה שכתב רבינו דמטמא במגע ובמשא זה קא אגוים עצמן ולא אקברי גוים וכמו דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי וכן משמע בכלבו שמביא תחילה דעת הרמב"ם ז"ל ודבריו דקברי עכו"ם מותר אפי' במגע אבל הרמב"ן ז"ל בחידושיו וכן הרשב"א ז"ל כתבו שם דלרבינא קברי עכו"ם מטמא במגע וכן כתבו בשם רש"י ממסכת נזיר גבי קבר שלפני הדבור דמטמא במגע אף לכ"ע אבל הרמב"ן בחידושיו ביבמות כתב דסתמא דגמרא פליג ארבינא וסברו דלגמרי מיעטינהו קרא וזהו כספר היראים וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א בפשיטות דאפי' לר' שמעון קברי נכרים מטמאין במגע אליב' דרבינא אבל באמת דוחק לומר דהרמב"ם ז"ל יסבור כמו הגהות מיימוני וכמו שהביא הנ"י בפ' המקבל דהגוים מטמאין במגע ובמשא כמו נבילה ושרץ ואין הכהנים מוזהרים עליהם כלל דהא כתב בפ"ג מהלכות אבל ואינו אסור אלא שיגע בטומאה כו' משמע דקאי על הכהן לפיכך איני יודע לכוין זה מה שכתב לפיכך מותר הכהן לכנוס לשם ולדרוך על קברותיה' דלמה לא יטמא הקבר במגע וגם זה אין לומר דדורך בהפסק דבר שאינו מקבל טומאה או במנעלו בענין דלא הוי בחיבורין דכל זה היה לו להרמב"ם ז"ל לבאר וגם מה שכתבתי לעיל שלדעתו הקבר ממועט לגמרי גבי עכו"ם דאינם מטמאין במגע הוא דוחק גדול ואדרבה מהסוגיא דנזיר פ' כ"ג משמע דבנגיעה מטמא וכמו דדרשינן שם מהפסוק דהנוגע דמיירי בנגיעת קבר שלפני הדבור ואף אם יפרש הרמב"ם כפירוש התוספ' שם מ"מ עכ"פ מטמא הקב' בנגיעה לכ"ע וא"כ ה"ה לקבר עכו"ם והנכון לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמשו' זה התיר לכהנים לדרוך על קברי עכו"ם דלה' אין רגילות שיעשו ארון או כוכין דזה הוא מנהג ממנהגי ישראל ולא אצל העכו"ם כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיו ביבמות אלא הם מכסים את המת בעפר בענין שלא נשאר חלל טפח כלל ואז אין עליו דין תור' קבר וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ט"מ דקבר לא מיקרי אלא הבנוי והמתוקן ושיש בו חלל טפח וקברי נכרים אין בהם שם חלל ששופכין עליהם את העפר ולא מטמאין כלל כי הטומאה רצוצה בהן ולא שייך לומר דבוקעת ועולה דזה הוא טומאת אהל והם אינם מטמאין באהל וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דטומאה רצוצה הוי מטעם אהל ולא מטעם מגע ואף שיש לעיין בזה ודוק ולכך אתי שפיר דאליהו הוה קאי בבה"ק של עכו"ם בפ' המקבל ולא נזהר אף ממגע קבר דלא מיקרי קבר סתום אצלם כיון שאין בו חלל טפח ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בעז"ה ומה שאכתוב בזה דעת התוספות והבן:
וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה כו'. כל זה לקוחים מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת ומדברי הסמ"ג עשין רל"א שגם הוא העתיק שם מדברי הרמב"ם והרי"ף והרא"ש קצרו בזה ביותר בהלכות טומאה וכל השיעורין הללו הוא הלכה למשה מסיני וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו בהלכו' ט"מ ומ"מ דרשו בסיפרי ובכמה מקומות מהש"ס מהמקרא שיעורין מהטומא' כגון כזית מן המת ואבר מן החי ומן המת שיש עליהן בשר כראוי וכן רביעית דם דדם תבוסה ועצם כשעורה ושארי דברים שדרשו הרבה בסיפרי מהמקרא אלא שיש מהן אסמכתות ולא דרשה גמורה במקומות מפוזרין בש"ס ומהרמב"ם ז"ל בחיבורו ומהתוספות במקומות הרבה מפוזרין מהש"ס ומפירוש הר"ש ז"ל במסכת כלים ואהלות:
ואם לא נקרש כו'. כן מסקינן בנזיר בפ' כ"ג דאם לא נקרש בידוע שאינו מן הבשר אלא מכיחו וניעו של המת דטהור וכדתנן בפ"ד דאהלות כל המשקין היוצאין מן המת טהור חוץ מן הדם ומייתי לה הש"ס בחולין בפ' כיסוי הדם:
ומלא תרווד רקב. ומפרש בנזיר בפ' כ"ג שם רבי יוחנן דזהו שיעור מלא חפניו ופוסק כן הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת מת כר' יוחנן לגבי חזקי' ואע"ג דהוי רבי' משום דקאי כרבנן שם וע"ש בש"ס ובתוספות:
בנקבר ערום בארון של שיש. כן אמרינן בנזיר שם ובנדה בפ' המפלת דבעינן שנקבר שלם ולא חסר ובארון של שיש וע"ש:
של שיש. או של זכוכית רמב"ם בפ"ג מהלכות ט"מ והטעם שלא נתערב בו עפר מלחלוחית ורקב הארון:
והשדרה והגולגולת. פי' או שדרה או גולגולת כשהן שלמים מטמאין באהל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ט"מ וכ"כ הסמ"ג ואף דמיבעי' שם בנזיר בפ' כ"ג או או קתני או תרוויהו דווקא פסקו ז"ל בפשיטות לחומרא ועיין בכסף משנה:
שיש עליו בשר כראוי. היינו אם יש עליו בשר גידין ועצמות דבענין אחר לא מיטמא באהל וכדאמרינן בש"ס בפ' העור והרוטב ובסוף גיד הנשה ועיין רמב"ם בפ"ב מהלכ' ט"מ ובש"ס בנזיר בפ' כ"ג ובהעור והרוטב ובגיד הנשה:
שתי שוקיו וירך אחד. כי בנין האדם הוא שתי השוקים והירכים הן הן בנינו של אדם והרוב הם שתי שוקים וירך אחד ועיין תוי"ט בפ"ב מאהלות והרמב"ם בפ"ג מהלכות ט"מ:
קכ"ה אברים. כי רוב האדם מנין האברים הוא אצלו רמ"ח וקכ"ה הוא הרוב מאבריו ואע"ג שהיה לו אברים יותר אין משגיחין בו אלא על מנין רוב האדם אלא א"כ שהיתה אצבע שיש בה ציפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין רמב"ם שם תוי"ט שם ועיין בבכורות פ"ז:
ורובע עצמות רובע הקב כמפורש בהג"ה וכגון שאין בהן מאלו שחשב רבינו השדרה וכו' אלא משאר עצמות כיון שיש בהן רובע הקב ה"ז מטמא באהל והטעם של כל אלו שמטמאין באהל כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבשיעורין הללו ניכר שהן עצם אדם וכבר כתבתי משמו שכל השעורין העיקר הוא הל"מ עיין כסף משנה בפרק ב':
ורביעית דם. הוא הל"מ ואסמכוהו אקרא דכתיב נפשות מת והדם הוא הנפש ואמרו תחילת ברייתו של תינוק הוא רביעית רמב"ם:
ודם תבוסה כו' פי' רביעית דם היוצא כולו מן המת לאחר מיתה מטמא מדאורייתא וזה שיש בו מדם שיצא מחיים ולאחר מיתה נקרא דם תבוסה ומטמא מדרבנן כמו רביעית דם וכדאמרינן בש"ס בנדה פ' האשה ובהגוזל דהוי מדרבנן:
שדמו שותת כו'. דוקא שותת בלי הפסק דאילו מטפטף בהפסק לא מיטמא ואפי' טיפה של מיתה הרבה דראשון ראשון בטל כיון שלא נפל ביחד ועיין רש"י בנדה שם וכן פסק הרמב"ם:
נמצא תחתיו רביעית דם כו' רבינו העתיק לשון המשנה מפ' ג' דאהלות וכר' אליעזר בר' יודא שאמר במתניתין ובסוף נדה מייתי שם הש"ס משמיה דר' אליעזר בר' יודא בענין אחר והא דצלוב קתני לה התם בנדה משום ר' שמעון אבל בדברי חכמים דברייתא קתני התם הרוג שיצא הימנו רביעית דם ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו וכו' וע"ש וכן הרמב"ם בחבורו פ' ג' מה' ט"מ והסמ"ג כתבו מת שיצא ממנו רביעית דם מקצתו בחייו וכו' ופסקו כר"ע דמתניתן דאהלות ורבנן דר' אליעזר. בר"י דנדה נראה דסברי כוותי' דר"ע וגבי צלוב היה נראה לפסוק דטהור משום שמא הטיפה דלאחר מיתה עומדת לו ע"ג העץ דבנדה פליג בזה רבי יהודא עם רבי שמעון והלכה כר"י לגבי ר"ש וגם במתניתין דפליג עהר"א בר"י אפשר דהלכ' כמותו ובפרט אם ר"א הוא בנו הלכה כרב לגבי החלמי' ובזה לא מצינו לר"ע ולרבנן דברייתא שיחלקו על ר' יהודא בזה ודוקא במנטף הוא דפליגי עלי' רבנן דס"ל ראשון ראשון בטל ולא כמו ר' יהוד' דס"ל אין דם מבטל דם אבל בהא דחיישינן שהטיפ' של מית' עמד' על העץ מנלי' דפליג' ואפשר כיון שאמרו בסתמא הרוג שיצאה הימנו רביעית דם ומשמע אפילו צלוב וכן לפי שהביאו התוספ' שם בנדה בשם הר"י בר יום טוב שפירש דחכמים המה רבנן בתראי דפליגי על ר' יהודא במטפטף וע"ש ומשמע דאינהו ס"ל כר"ש גבי צלוב ומשום זה פוסק רבינו כר"ש
ונמצא תחתיו רביעית דם דודאי לן שיצא הדם גם לאחר מיתה אבל לא ידעינן כמה יצא ואפשר שיצא עד חצי' דהיינו שמינית הלוג דאז מטמא הרביעית שיצא חציו מחיים וחציו לאמר מיתה מטעם דם תבוסה דמטמא מדבריהם אבל אי הוה פשיטא לן דיצא רובו מחיים הוה טהור דבטל ברוב ולא גזרו בזה משום דם תבוסה אבל משום דמספקא לן שמא יצא עד חצי' או יותר לאחר מיתה גזרו עליו וכר"ע דמתניתין דאהלות וטמא אפילו ברה"ר כמו רביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה דמטמא מדאורית' אבל אם ספק שמא יצא כולו מחיים או לאחר מיתה הוי כמו שאר ספק טומאה דברה"י טמא וברה"ר טהור כן מפורש בנדה שם וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכ' ט"מ:
כל אלו מטמאין גם במגע. רמב"ם בפ"א מהלכות ט"מ וכתב שם שטומאת אהל וטומאת מגע מפורשים בתורה בפ' חקת וטומאת משא דורש בסיפרי מק"ו מנבילה וכתב שם דהוי כמפורש בתורה וכן מביא הסמ"ג:
חוץ מתרוד רקב. שם בפ' העור והרוטב ותוספתא מאהלות לפי שא"א לו ליגע בכולו ואפילו חיברו כגון שגיבלו במים אינו חיבור כדתנן במתניתן דאהלות בפ"ב וכן כתב הרמב"ם בפ"ב שם והסמ"ג וכן כתב בהג"ה:
עצם כשעורה כו' לפי שנאמר הנוגע בעצם וזה הוא הל"מ דמטמא אפילו עצם כשעורה במגע ובמשא אבל באהל בעינן שיהא ניכר שהיא מעצם האדם וכמה שכתבתי בשם הרמב"ם:
וארץ העמים. הר"ש פירש דמתניתין מיירי שהביא גוש מעפר ארץ העמים לא"י ואינו מטמא באהל אבל הנכנס לארץ העמים אפי' רוכב על הסוס ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר נטמא מחמת אהל ושמו שפוסק הרמב"ם בפ' י"א מהלכות ט"מ והבאתי למעלה אבל גוש עפר הבא מן ארץ העמים אינו מטמא באהל:
שנחרש בה קבר. אבל שדה שנאבד בה קבר תנן באהלות בפ' בתרא דמטמא באהל וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות ט"מ וכן היא גרסתו במתניתן שם ועיין מ"ש לעיל והני תרוייהו בית הפרס וארץ העמים הוי מדבריהם וכמ"ש:
שאין עליו בשר כראוי היינו כדי להעלות ארוכה ועיין ברמב"ם בפ"ב שם ובהשגות הראב"ד ז"ל שם:
שחסרו ואין בהם רובע עצמות רמב"ם:
כדברי בית הלל. במתניתן דאהלות בפ"ב:
כסלע. הוא השיעור דאמרי ב"ה שם כדי שינטל מן החי וימות כן מפורש בבכורות בפ' אלו מומין ושיעורו הוא שליש טפח כדאמרינן בפ' אלו טריפות גבי כרס דבנקב כסלע יהי' חוט המקיף טפח וכל שיש בהקיפו טפח יש ברחבו שליש טפח ועיין תוי"ט:
והרבה נקבים. רמב"ם וסמ"ג והוא מש"ס דאלו טרפות ובנקבים שיש בהם חסרון מיירי כדמוכח שם בפ' אלו טריפות וע"ש:
הגולל וה"ה הדופק וכן מיתנייא ביחד באהלות בפ"ב במתניתן ובחולין בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ו ע"ב)
מטמא במגע ובאהל. בפ' בהמה המקשה איכא למ"ד דהלכה גמירי לה ואיכא למ"ד דמרבי לה מוכל אשר יגע על פני השדה:
ואינו מטמא במשא הכי תנן שם באהלות ובחולין ולמ"ד דהלכה היא גמירי לה הכי הילכתא דאינן מטמאין במשא ולמאן דדריש לה מוכל אשר יגע כו' משום דמוקמינן להאי קרא בנזיר בפ' כ"ג בטומאת אהל ומגע ילפינן מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה אבל למשא ליכא קרא לרבות כפי' התוספ' שם בחולין וע' תוי"ט:
פי' רש"י גולל זהו כיסוי הארון. דברי רש"י ור"ת מפורשים באורך בכמה מקומות מהש"ס בדברי התוספ' וכן הסמ"ג הביא דעת רש"י ודעת ר"ת ודעת הרמב"ם כדעת רש"י:
זהו כיסוי הארון. והא דאמרינן בש"ס מדלגין היינו ע"ג ארונות משום דארון שיש בו פותח טפח אינו מטמ' והא לפירוש רש"י הגולל עצמו מטמ' משו' אהל היינו משו' דהא אין הנזיר מגלח עליהן כדתנן בנזיר בפ' כ"ג משום הכי אין הכהן מוזהר עלי' ולא הוי שם טומאה דהא על הגולל והדופק אין הנזיר מגלח לעולם ויש שכתבו לחלק לדעת רש"י דהגולל אין מטמא משום אהל אלא כשהוא מגולה דומיא דעל פני השדה אבל לא אם טמון בארץ כן כתבו התוספות בסנהדרין בפר' נגמר הדין ובכתובות בפר' קמא פירשו דלא מטמא הגולל והדופק אלא כשפירש דומי' דעל פני השדה ולא כשהוא טמון ומחובר לקרקע דבטל אגב קרקע ועיין עוד בבבא בתרא ובברכות ועיין בתוספות בסוכה בפר' הישן שכתבו בענין אחר וצ"ע שם ובתשובת הרשב"א סימן תע"ו משמע דמטמא משום גולל בין כשהוא מחובר ובין כשפירש לדעת רש"י ולפירושו:
ור"ת פירש. כל הדברים ארוכים ומפורשים בתוספ' ובדברי הראשונים בביאור והר"י הקשה מהתוספת על פי' ר"ת ועיין בתוס' ונראה מדברי הסמ"ג שמסכים לפי' ר"ת: @11
ואין כהן מוזהר עליהן. על הגולל והדופק כדתנן במתניתין בנזיר בפר' ג' ואע"ג שמטמאין באהל מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן כדתנן במתניתין בפר' כ"ג דגבי נזיר כתיב וכי ימות מת עליו וכו' עד שיטמא בטומאת שהן מעצמו של מת רמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות ועיין תיו"ט באהלות:
ולא על כלי מתכות שנגע במת. ואף ע"ג דנעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל כן כתבו בתוספו'. וכן כתב הרמב"ם וכתבו בתוס' דר"ת הי' אומר דהנזיר מגלח עליו וכהן וכו' ושלח לו ר' חיים כהן איזה בית אשר תבנה לי כי אין בית אשר לא יהיה בו מסמורת של מתכת וע"ש בתוס' דנזיר בפ' כ"ג:
דתניא כל טומאה שאין הנזיר כו'. במסכת שמחות בפ"ד ובתוספות כתבו משום ר"ת דמשבשתא היא דהא איכא רביעית דם מן המת דתנן בנזיר בפ' כ"ג דאין הנזיר מגלח עליו והכהן מוזהר עליו כדאמרי' בפרי בהמ' המקשה אבל רבינו תי' זה דרוצה לומ' שם טומאה וכן תירצו התוס' בסנהדרין ובברכות כלומ' ואף דאין הנזיר מגלח על רביעית דם מ"מ הוא מגלח על חצי לוג דם אבל גולל ודופק לעולם אינו מגלח עליהם וכן יש לומר גבי חצי קב עצמות דהכהן מוזהר אף על אהל מרובע עצמות דהא הנזיר מגלח על חצי קב עצמות ולאפוקי כלים הנוגעים במת ואפילו כלי מתכות אין הנזי' מגלח עליהם לעולם כדתנן בתוספתא בנזיר שאין הנזי' מגלח אלא על המת עצמו ולא על הכלים. וכמו שכתבו התו' שם והביאו זו התוספת' והא דהכהן אסור לכנס לארץ העמים ולבה"פ ההוא מדרבנן בעלמא שהחמירו מספק לכהן אף שאין הנזי' מגלח עליהן אבל לא החמירו בכלים הנוגעים במת כלל לגבי כהן ורמב"ן בפי' התורה פרשה חוקת כתב ג"כ דמשמעות הכתוב הוא ג"כ דבכלים הנוגעים אפילו בכלי מתכות אדם הנוגע בהם אין צריך הזאה כלל ואין הנזיר והכהן מוזהר עליהן כלל ולא מטמאין באהל. והוכיח כן ממשמעות הפסוק וע"ש:
פירש דמתנית' מבואר במה שכתבתי:
דהא איכא טומאות. כו' התוספו' לא כתבו אלא מרביעית דם דמפורש בהדי' בפ' בהמה המקשה דהכהן מוזהר עליו לר"ע אבל בשאר הטומאות דחשיב שם במתניתין דאין הנזיר מגלח עליהן לא מצינו בפירוש שיהא הכהן מוזהר עליהן וכן משמע מלשון הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה דבאמת אין הכהן מוזהר עלי' מן התורה אבל באמת מדברי הרמב"ם בפר' ה' מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות אבל נראה להדי' דהכהן והנזי' מוזהרים מדאוריית' על כל הטומאות מהמת שהוא טמא טומאת שבעה ולוקין עליהם מן התורה ואפשר שהוא ז"ל סובר כר"ת דההו' דמס' שמחות משבשתא הוא אבל מדבריו בעצמו בפ"ב מהלכות ט"מ גבי גולל ודופק ובפ"ג כתב שכל אלו שאין הנזיר מגלח עליהם הם רק מד"ס ולא מן התורה וכבר נתעורר בזה המשנה למלך בהלכות נזירות. אבל דברי הגהות יש לפרש כמו שמשמע מדברי הרמב"ם דעכ"פ ברביעי' דם וברובע עצמות לוקה עליה' הכהן מן התור' וההוא דמס' שמחו' הוא בשם טומאה כמו שכתבו התוס' והיינו כלים הנוגעים במת וגם גולל ודופק לפירוש רש"י וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין בפ' נ"ה ובברכות ואף שהתוס' כתבו שם עוד תי' אחר על ההוא דמס' שמחות ממה שהקשה ר"ת מרביעית דם דבאמת דברייתא דפ' בהמה המקשה דקתני שהכהן מוזהר על רביעית דם סבר' כזקנים הראשונים דאית להו בנזיר בפ' כ"ג דמגלח נמי על רביעית דם מ"מ מכח גולל ודופק לפי' ר"ת יקשה דלדידי' ודאי הכהן מוזהר על הגולל ודופק כמו שכתבו התוס' דמשום זה סתר לפי' רש"י ושבש ההוא דמס' שמחות אבל בזה דשם טומאה מתרצי שפיר:
ודופקי דופק. וכו' צ"ע דבנזיר איתא על גולל ודופק עצמן וההוא דדופקי דופקין היא מתניתין דפ"ב מאהלות ושם תנא דטהור לגמרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם. ואפשר שטעות סופר הוא וצ"ל גולל ודופק דאין לומר שהגהה הבין בדברי רבינו שכתב ואין הכהן מוזהר עליהן אחר הא דדופקי דופקין שדעתו שאין הכהן מוזהר על דופקי דופק דוקא דזה אינו דהא רבינו מייתי לראי' מההוא דמס' שמחות וזה הוא אפילו בדופק עצמו כיון שאין הנזיר מגלח על הגולל והדופק וכן הכלבו העתיק דברי רבינו וכתב הא דמס' שמחות על גולל ודופק והא דכתב רבינו לעיל דופקי דופק הוא הכל מפי' ר"ת וכן כתבו התוס' משמו דלפי פירושו שייך הא דדופקי דופק דקתני במתניתין יותר מכמו לפי' רש"י:
והנוגע בקבר סתום. כו' דע שבאלו הדינים יש מחלוקת בין אבות העולם הקדמונים והוא זה דדעת הרמב"ם הוא דקבר סתום אז אם יש בו חלל טפח על טפח הנוגע בו והמאהיל עליו ומלמטה ומכל הצדדין טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה וכדמרבינן בסיפרי דבעינן שיהא הקבר סתום ואז יש לו דין קבר ואם אין בו טפח על טפח אין עליו דין קבר סתום דהיינו שאין טמא אלא מלמעלה ומלמטה נגד הטומאה דהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין טומאה רצוצה ומן הצדדין טהור לגמרי והוא מהמשנה מפ"ז דאהלות דקתני שם נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה כו' ובארונות של עץ חלוק מדין קבר דאפי' אם הם סתומים אם יש חלל טפח בין כיסוי הארון להמת העומד על גביו טהור מדין תורה וכדאמרינן בברכות גבי הא דמדלגין היינו ע"ג ארונ' של מת ומפר' שם משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח. ואם אין בהן חלל טפח אז הוי כמו קבר סתום שאין בו חלל טפח דהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כנגד הטומאה אבל אם יש בו חלל טפח טהור מן התורה בכל מקום ובדין זה חלוק ארון מקבר סתום ומדרבנן גזרו על ארונות אפי' יש בהן פותח טפח משום ארונות שאין בהן חלל טפח ולדבר מצוה לא גזרו. ואם הקבר אינו סתום מן הצד ופתוח מן הצד בפותח טפח בזה מודה ודאי הרמב"ם ז"ל אם יש בו חלל טפח דאינו מטמא מן הצדדין וכן מלמעלה ומלמטה דלגמרי אימעוט בסיפרי אם אינו סתום דאין עליו דין קבר וכדמשמע ממתניתין דביב שהוא קמור בתוך הבית בפ"ג דאהלות וכדאמרינן בסיפרי דילפינן בק"ו מאהל כשהוא פתוח דאינו מטמא מן הצדדין וכדאמרינן בנזיר בין על המקרא דדרשינן מיניה טומאת אהל ובין על המקרא דדרשינן מיני' טומאת מגע דבעינן קבר סתום דוקא. ודעת התוספו' כמו שכתבו בב"ב פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') ע"ש ובברכות פ' מי שמתו שם ובנזיר פ' כ"ג הוא דדין ארון וקבר שוים הם דאם הם סתומים לגמרי אז יש חילוק אם יש בהן חלל טע"ט מטמאין מכל סביביו אפי' שלא כנגד הטומאה וכן מלמעלה ומלמטה בכל מקום כדין קבר סתום דמרבינן לטומאת מגע ואהל ואם אין בו חלל טע"ט אז מן הצדדין אינו מטמא בודאי בצד הריקן שבו וכנפש אטומה. ולמעלה ולמטה נמי אינו מטמא אלא כנגד הטומאה משום דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם הארון והקבר המה פתוחין מן הצד אז אם יש בהן חלל טפח אינם מטמאין מלמעלה ומלמטה כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ארונות דמדלגין עליהם כיון שיש בהן חלל טפח וגם מן הצדדין אינם מטמאין כלל וכמו דמשמע בב"ב בפ"ק ד' י"ב גבי בית שסתמו דאם פרץ את פצימיו וכו' דאם הוא פתוח אינו מטמא כל סביביו והוא הדין לקבר כדאמרינן בסיפרי דלא מרבינן אלא קבר סתום דוקא וכן איכא דגרסי שם בב"ב בפ"ק קבר סתום אינו מטמא כל סביביו והיינו משום דלא פרץ את פצימיו והוי כפתוח מן הצד דלא חשיב סתימה בהפתח של הקבר כיון שלא פרץ את פצימיו וכן כתיב הרשב"א בתשובה סימן קל"ו להדיא וע"ש ונראה שם מדבריו דאפי' כנגד הטומא' אינו מטמא מן הצד ואם אין בהם טפח ע"ט אז מטמא מלמעלה ומלמט' מטע' דטומא' בוקע' ועולה כו' כנגד הטומא' דוקא אבל מן הצד טהור ואפשר דבהא אפי' כנגד הטומאה טהור מן הצד כמו אם יש בהן פותח טפח ופתוחים ואף שכתבו שם התוספות בברכות דדוקא כנגד צד הריקן טהור היינו גבי נפש אטומה שהיא סתומה וגם בזה משמע מהרמב"ם ז"ל דטהור מן הצד בכל מקום ואפי' נגד הטומאה דטומאה רצוצה אינה מטמא אלא מלמעלה ומלמטה ולהראב"ד ז"ל יש בזה דרך אחר והוא ז"ל הוסיף מדה שלישית בזה והסמ"ג מביאו והדברים צריך ביאור לדעתו ולישב כל הסוגיית ואיני רוצה להאריך מה שצריך לביאור דעתו ז"ל כי ידוע שדעת רבינו המה על הרוב כמו דעת התוספות והוא בעצמו היה אחד ממחברי התוספ' כידוע וכן משמע מדברי רבינו שהולכים כדעת התוספ' ז"ל מדלא הביא החילוק שבין ארון לקבר כדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שהביא הסמ"ג אלא שדעתו כדעת התוספ' וכמו שכתבתי רק שקיצר ביותר כדרכו ומביא מה שהוא מהצורך לכוין דעתו לדעת התוספות הנזכר:
הנוגע מן הצדדים טמא. ואפילו שלא כנגד הטומאה כמו קבר סתום דמטמא כל סביביו וכן מטמא מלמעלה ומלמטה כדין קבר שמטמא במגע ובאהל כל סביביו ומלמעלה ומלמטה אפי' שלא כנגד הטומאה כיון שיש בו חלל טפח וכמו שכתבו התוספ' בפ' המוכר פירות ורבינו שמזכיר צדדים נקט לשון המשנה דנפש אטומה דקתני שם החילוק בין יש בה טפח לאין בה על הצדדים ור"ה למעלה ולמטה: