מגיד · חשֶׁךְ
מַכַּת חשֶׁךְ – הַטַּעַם הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מַעֲבִידִים אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וְהָיוּ עוֹבְדִים כָּל הַיּוֹם עַד מְאֻחָר בַּלַּיְלָה. וְכֵן הָיוּ קָמִים בַּבֹּקֶר עוֹד לִפְנֵי שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם, כְּדֵי לֶאֱסֹף תֶּבֶן לִלְבֵנִים. וְכֵן הָיוּ כּוֹפִין אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשֵׂאת לִפְנֵיהֶם אֲבוּקוֹת בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְהָאִיר לָהֶם.
וּבְאוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ רְשָׁעִים שֶׁלֹּא רָצוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, לְפִי שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים וְלֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָרְגָם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁגַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶעֱנָשִׁים, וּלְכָךְ הֵבִיא מַכַּת חשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ הַמִּצְרִיִּים כֵּיצַד קוֹבְרִים אֶת הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ, כִּי רְשָׁעִים אֵלּוּ מֵתוּ וְנִקְבְּרוּ בִּימֵי הַחשֶׁךְ.