אור ברסלב
האמונות והדעות מאמר הרביעי; עבודה ומרי

האמונות והדעות· רב סעדיה גאון

מאמר הרביעי; עבודה ומרי

מאמר השלישי; צווי ואזהרה

פתיחה

בעבודה והמרי, והצדק וההכרח:‏

אמר יהודה בן שאול, אמר המחבר: אני פותח למאמר הזה הקדמה שאומר, שאף על פי שראינו ‏הברואים רבים, אין ראוי שנהיה נבוכים במכוון מהם; רצוני לומר: מי הוא. כי הנה שער טבעי יתבאר ‏לנו בו מי הוא המכוון בכל הברואים. וכאשר נחקור בשער ההוא נמצא המכוון הוא האדם. והוא, כי ‏המנהג והבניה, משימים כל דבר נכבד, באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו. ונתחיל מהקטן ‏שבדברים ונאמר: כי הגרגיר ממוצע בתוך כל העלין, והוא שהגרגיר יותר נכבד מהם, כי צמח הצמח ‏ותכונתו ממנו. וכן מה הצומחים ממנו האילנות, אם יהיה הוא המאכל, יהיה בתוך הפרי כמו השקד, ‏ואם יהיה בגרעינו, יהיה הגרעין ממוצע בתוך הפרי, ולא יפנו אל המאכל ויעזבוהו חוצה לשמרו. וכן ‏חלמון הביצה היא הממוצע בה, כי ממנה יהיה האפרוח. וכן לב האדם הוא ממוצע בתוך חזהו, מפני ‏שהוא משכן הנפש והחום הטבעי. וכן הרוח הרואה באמצע העין, מפני שהראות בו, וכאשר ראינו ‏הדבר הה נוהג ברוב הדברים, וראיתי הארץ באמצע השמים, והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה; ‏התקיים אצלנו, כי המכוון בבריאה הוא בארץ. ואח"כ הסתכלנו בכל חלקיה, וראינו העפר והמים ‏שניהם דומם, ומצאנו דבהמות בלתי מדברים; ולא נשאר כי אם האדם. והתברר לנו כי הוא הענין ‏המכוון בלי ספק. ודרשנו הספרים ומצאנו בהם מאמר הבורא (ישעיה מ"ה י"ב) אנכי עשיתי ארץ ‏ואדם עליה בראתי. אבל מתחלת התורה ספר כל הברואים, וכאשר השלימם אמר: (בראש' א' כ"ו) ‏עתה נעשה אדם, כמי שבונה ארמון ומציעו ומתקנו, ואח"כ מביא אליו בעליו:‏

פרק א

וכיון שהקדמתי הדברים האלה אתחיל עת ואומר:‏

הודיענו אלהינו על יד נביאיו, שהוא שם לאדם יתרון על כל ברואיו, כאמרו (שם שם כ"ח) וירדו ‏בדגת הים וגומר. וכאשר אמר במזמור (תהילים ח׳:ב׳) י"י אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, מתחלתו ‏ועד סופו. ושהוא נתן לו יכולת לעבדו, ושם אותה לפניו והשליטו עליה. ושם הבחירה ברשותו, וצוהו ‏שיבחר בטוב, כאשר אמר (דברים ל' י"ט) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגומר. ואמר אחרי כן ‏‏(שם שם) ובחרת חיים וגומר. והעמידו לנו על המאמר הזה האותות והמופתים וקבלנוהו. ואחר כן ‏עייננו במלאכת העיון; במה נתן לנו יתרון, ומצאנו יתרונו בחכמה אשר נתנה לו ולמדו אותה, כאשר ‏אמר (תהלים צ"ד י') המלמד אדם דעת. והוא בה שומר כל דבר שחלף מהפעלים. ובה רואה רוב ‏הנולדות אשר תבאנה. ובה הגיע להעביד הבהמות לעבוד לו הארץ, ויביאו לו תבואתה. ובה הגיע ‏להוציא המים ממעמקי הארץ, עד שיהיו הולכים [על] (עד) פניה. ועוד עשה לו הגלגלים השואבים ‏ממנה מעצמם. ובה הגיע לבנות הבתים הנכבדים, וללבוש הבגדים החמודות, ולתקן המטעמים ‏הערבים. ובה הגיע לנהוג החיילים והמחנות להנהגת המלכות והשלטון, עד שנתקנו בני אדם. ובה ‏הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל, והליכת הכוכבים, ושיעור גרמיהם ומרחקיהם ושאר עניניהם. ואם ‏יחשוב חושב, כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם, יראנו אלה המעלות או קצתם לזולתו, ‏וזה מה שלא ימצאהו. ובדין אם כן, שיהיה המצווה המוזהר הגמול הענוש, כי הוא קטב העולם ‏ומכונתו, כמו שאמר (ש"א ב' ח') כי לי"י מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ואמר (משלי י' כ"ה) וצדיק ‏יסוד עולם. וכאשר התבוננתי אלה השרשים ומה שמסתעף מהם, ידעתי כי מותר האדם, איננו ‏טעות שנופלת בלבנו עליו ולא נטות אל הותירנו, ולא שהביאתנו גאוה, ולא עזות שנטעון אותו ‏לנפשנו; כי אם אמת ברורה וצדק מבואר, ולא הותירו החכם אל הדברים, כי אם בעבור ששמו מקום ‏למצותו והזהרתו, כאשר אמר (איוב כ"ח כ"ח) ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וסור מרע בינה:‏

פרק ב

וצריך שאזכור מה שדקדקתי בשער הזה ממה שהוצרך אליו:‏

ואומר שחשבתי ואמרתי: איך תהיה הכונה מכל אשר בעולם על האדם, והנה אנחנו רואים גופו קטן ‏ונבזה? והתישבתי בזה ומצאתי, שאף על פי שגופו קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו ‏כולל כל אשר בם, עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם; רוצה לומר: ‏הבורא יתברך, וכמו שאמר (תהלים קל"ט י"ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. וחשבתי בענין ימי ‏חייו ואמרתי: למה לא יחיה תמיד? והתבאר לי שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים בעולם ‏הזה, אשר הוא עולם הטרח, אך כאשר יסייעוהו יהיה לו החיים התמידים, כאשר אמר הכתוב (תהלים ‏כ"א ה') חיים שאל ממך נתת לו וגומר. וכאשר אבאר בממאר התשיעי. וחשבתי איך היה עם מותר ‏האדם, בנין גופו חלוש, מורכב מהדם והליחה ושתי המררות, ולמה לא היו חלקיו זכות מתמידות? ‏והשיבותי המחשבה הזאת ואמרתי: אם נרצה זה, אנו רוצים שיברא כוכב או מלאך, כי גוף האדם ‏הוא זה הנברא מאלה התערובות, והוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים, ומה שהיא יותר זך ‏ממנו, הוא אחד מהשנים, אם מלאך, או כוכב. ומי שיחפץ לשום גוף האדם מחלקים, אינם חלקיו, ‏הוא רוצה לבטלו, כמי שרצה שלא יהיו שמים, כי אם מעפר, ושלא תהיה ארץ כי אם מאש, שרצונו ‏הבל ומה שאיננו חכמה. וכבר אמר (תהלים ק"ד כ"ד) מה רבו מעשיך י"י כלם בחכמה עשית וגומר. ‏וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי: הלואי נצל מהם, או נדחו מעליו. ומצאתים טובים לו; ‏בעבור שישוב מחטאיו ויכנע לאלהיו ויתקנו עניניו, כמו שאמר (איוב ל"ג י"ט) והוכח במכאיב על ‏משכבו. וחשבתי עוד במשול החום והקור, והרגשתו בארס זוחלי העפר, והחיות המזיקות. וידעתי ‏כי הרגשתו בה מתקנתו, כי אם לא היה מרגיש בצער, לא היה מפחד מעונש אלהיו. כי כאשר אמר ‏אליו: אני אצערך. לא היה יודע מה הוא הצער. ושמהו מרגיש בצערים האלה לבעבור יכירם ויהיו לו ‏לדמיון, כמו שששאמר בחום הגדול (מלאכי ג' י"ט) כי הנה יום בא בוער כתנור. ואמר בדמות העונש ‏בארס (דברים ל"ב ל"ג) חמת תנינים יינם. וחשבתי באלה הצרכים המורכבים בו, והתאוות אשר ‏הרבה מהם לרע לו. והתבאר לי כי החכם לא הרכיבם בו, כי אם לשום כל אחת מהנה במקומה ‏בשכל אשר חננו הלאהים. תאות המזון להעמיד הצורה, ותאות המשגל להעמיד תמורתו. ויתעסק ‏בכל כפי שבאר לו והתירו. ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר, יהיה משובח, ומתעסק בו מן האיסור, ‏יהיה מגונה, כמו שאמר (משלי י"א כ"ג) תאות צדיקים אך טוב ותקות רשעים עברה, ואמר (תהילים י׳:ג׳ ‏ג') כי הלל רשע על תאות נפשו. וחשבתי: איך יעותד לו הצער המכאיב וההתמדה באש. וראיתי כי ‏לעמת זה הנעמות התמידית וההתמדה כגמול, ואם לא יהיו שניהם כן, לא יקוה תקוה גמורה, ולא ‏יירא יראה גמורה, וכמו שאמר (דניאל י"ב ב') אלה לחיי הולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וחשבתי ‏שהוא קודם דזה צוה עליו בעולם הזה להמית אותו באפני ארבעה מיתות. והתבאר לי כי זה ‏לתקנתו, ואיננה יוצאה חוץ לשכל כי השכל כשהוא רואה כי אדם האחד כשיפסד אחר מנתחיו, בחלי ‏או בארס, שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו, כן רואה מן המדברים, כי המית מי שנשחת ‏מהם והשחית בארץ תקנה בעבור שינצל שאר המין, כמו שאמר (דברים י"ט כ') והנשארים ישמעו ‏וייראו. ואחר אשר ספרתי אלה השבעה שערים משער הצדק בצווי האדם הזה, אומר, וכן כל מה ‏שנדמה למאמין ממה שדומה להם, ראוי שיחשוב בו הטוב, כי בלי ספק ימצא לו פנים מן החכמה, ‏כמו שאמר (תהלים כ"ה י') כל ארחות י"י חסד ואמת וגו':‏

פרק ג

‏ואחר שבארתי: איך תהיה העמידה על השערים האלה מאופני הצדק, אומר, וממה שהוא נאות ‏לצדק הבורא וחמלתו על האדם הזה, שנתן לו כח ויכולת לעשות מה שצוהו בו, ולהמנע ממה ‏שהזהירו ממנו. וזה מבואר בשכל, ובכתוב. בשכל, שהחכם לא צוה אדם מה שאין ביכלתו, ולא מה ‏שילאה מעשוהו. ובכתוב, כמו שאמר (מיכה ו' ג') עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. ועוד ‏אמר (ישעיה מ' ל"א) וקויי י"י יחליפו כח. (ישעיה מ"א א') החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כח. ואמר ‏עוד (מיכה ב' א') באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם. וראיתי כי היכולת ראויה שתהיה קודם הפעל, ‏עד שיתן לאדם הפעל והעזיבה על התמורה. כי אם היתה שוה עם הפעל, היה כל אחד מהם סבה ‏לאחר, או לא יהיה אחד מהם סבה לאחר. ואלו היתה אחר הפעל, היה אדם יכול להשיב, מה שעשה ‏קודם וזה הבל, ואשר לפניו הבל. וכבר התחייב שתהיה יכלת האדם קודם פעלו, כדי שישלם לו בה ‏להגיע אל מצות אלהיו. ואראה לבאר כי כאשר עשות האדם את הדבר הוא פועל, כן עזיבתו אותו ‏הוא פועל גם כן. כי לא עזב אותו כי אם לעשות הפכו. ואיננה כעזיבת הבורא יתברך לברא הדברים ‏אשר ברא, שאיננה פעל; כי הבורא כשעזב לברא הגשמים ומה שיש בהם, לא היה הפך לגשמים ‏החם. אבל האדם כיון שפעלו המקרים, הוא עוזב דבר, שיבחר לפעול הפכו, ואם לא יאהב, ישנא, ‏ואם לא ירצה, יכעס, ולא תמצא לו מעלה ביניהם. וכן הכתוב אומר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את ‏משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם. ואמר עוד (תהלים קי"ט ג') אף לא ‏פעלו עולה בדרכיו הלכו. וצריך שאבאר, שהאדם לא יעשה דבר עד שיהיה בוחר לעשותו, כי לא ‏יתכן לעשות, מה שאין לו בחירה, ולא מי שאיננו בוחר. וזה שאנחנו רואים התורה שאיננה מחייבת ‏בענש מי שחטא בשגגה, לא בעבור שאיננו בוחר אבל בעבור שלא שלא ידע העלה והסבה בזה, ‏כאמרנו בהורג נפש בשגגה, שהוא מזיד בכרות העץ ובוחר; אבל שגג להשמר. ובמחלל שבת שהוא ‏מזיד לקושש עצים, אבל שכח שהוא יום שבת:‏

פרק ד

ואומר אחרי הדברים האלה, כי הבורא אין לו שום הנהגה במעשי בני אדם, ואיננו מכריחם לעבודה ‏ולא למרי. ויש לי אל זה ראיות מדרך המוחש ומדרך השכל וממה שבכתב ושבקבלה. מדרך ‏המוחש, שמצאתי האדם שוער בנפשו, שיוכל לדבר, ויוכל לשתוק. ויוכל לתפוש, ויוכל להניח, ואיננו ‏שוער בכח אחר שימנעהו מחפצו כלל. אין הדבר כי אם שהוא מנהיג טבעו בשכלו, ואם יעשה כן ‏יהיה משכיל, ואם לא יהיה סכל. ומן המושכל כי הראיות כבר תתקיימנה במה שקדם על הפסד ‏היות פעל אחד משני פועלים. ומי שחשב שהבורא מכריח את עבדו על דבר, כבר שם הפעל האחד ‏לשניהם יחד. ועוד שאם היה מכריחו לא היה ענין לצוויו והזהרתו אותו. ועוד אם יהיה מכריחו על ‏פעל לא היה נכון לענשו עליו. ועוד שאם היו בני אדם מוכרחים, היה הגמול ראוי למאמין ולכופר ‏יחד. מפני שכל אחד מהם עשה מה שצוה לו לעשותו. כמו שאם היה חכם משים, אחר משני אומנים ‏לבנות, והשני להרוס, חייב לתת שכר שניהם. ועוד שאם היה האדם מוכרח היתה לו טוענה, כי ידע ‏כי האדם לא יוכל לנצח יכלת בוראו, וכאשר יתנצל לפניו הכופר שאיננו יכול להאמין בו, מן הדין ‏שיהיה צדיק במאמרו, והתנצלותו מקובלת. ומן הכתוב כמו שהקדמנו תחלה ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט ‏י"ט). ומה שבא בחוטאים (מלאכי א ט') מידכם היתה זאת הישא מכם פנים וגומר. ומה שבאר שהוא ‏נקי מחטאיהם, באמרו (ישעיה ל' א') הוי בנים סוררים נאם י"י לעשות עצה ולא מני. ומה שבאר ‏מהנקותו ממעשה הכוזבים, באמרו (ירמ' כ"ג כ"א) לא שלחתי את הנביאים והם רצו וגומר. וממה ‏שיש בקבלה בדברי רבותינו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י' י"ב) ועתה ישראל ‏מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (ברכות ל"ג). ואף על פי שלא נשאר אחר אלה ‏הבאורים דבר שיבוקש, הכחיש הבורא ההכרח בשלשה שרשים. הראשון בתמה, ששם בני אדם ‏לתמוה על הענין הזה, באמרו (יחזקאל י"ח כ"ג) החפץ אחפוץ במות הרשע נאם י"י אלהים הלא ‏וגומר. והשני בקיימו שזה הדבר לא יהיה, באמרו (יחזקאל י"ח ל"ב) כי לא אחפוץ במות המת נאם י"י ‏אלהים וגומר. והשלישי שנשבע על זה, באמרו (יחזקאל ל"ג י"א) אמור אליהם חי אני נאם י"י אלהים אם ‏אחפוץ במות הרשע וגו' וסבב הענין מכל צד וזרז עליו:‏

ואחר הביאור הזה אביא אחריו שלש שאלות, ואומר, אולי יאמר אומר: כשהבורא נקי מרצותו בחטא ‏חוטא, איך יתכן להיות בעולמו מה שאינו רוצה בו? והתשובה בזה קרובה, והוא, שהמורחק אצלנו ‏שיניח החכם ברשותו דבר שלא ירצהו, הוא באדם. כי האדם הוא מואס הדבר אשר יזיקהו, ואלהינו ‏יתברך לא מאס הדברים האלה בעבור עצמו, כי לא יתכן שישיגהו מקרה מהמקרים, אבל מאסם ‏בעבורנו מפני שהם מזיקים אותנו. כ"א נחטא בו ולא נודה במה שאנו חייבים לו נסכל, ואם נחטא ‏קצתנו על קצתנו נאביד נפשותינו והוננו. וכיון שהדבר גלוי כן, איננו רחוק שיהיה בעולמו מה ‏שנמאסהו אנחנו, ומה שבאר לנו שהוא נמאס אצלו, לנו על דרך החמלה. וכבר באר זה בכתוב ‏באמרו (ירמיה ז' י"ט) האותי הם מכעיסים נאם י"י הלא אותם וגומר. ואולי יאמר עוד כשהוא יודע ‏מה שיהיה קודם היותו, כבר ידע שהאדם עתיד למרותו, ואי אפשר שלא ימדהו האדם כדי שתשלם ‏ידיעתו. וגלות הספק הזה יותר באור מן הראשון. והוא שאומרו, אין לו ראיה שידיעת הבורא את ‏הדברים הם סבת היותם, אבל זה מאמר שסבר אותו או הזיד בו. ובאור הפסד זה, שאם היתה ‏ידיעת הבורא את הדבר סבה להיותו, היו הדברים קדמונים, מפני שידיעתו אותם קדמונית לא סרו, ‏מפני שלא סר יודע אותם. אבל נחשוב שהוא יודע הדברים על אמתת הויתם, ומה שיש מהם ממה ‏שיחדשהו הוא כבר ידע שיחדשהו, ומה שיש מהם מה שיבחרהו האדם, כבר ידע שהאדם יבחרהו. ‏ואם יאמר, וכאשר ידע הבורא שהאדם עתיד לדבר, היתכן שיחריש או שישתוק? נאמר בלשון צח, ‏כי האדם אלו היה שישתוק תמורה שידבר, היינו משימים בעקר המאמר, כי הבורא ידע שהאדם ‏עתיד לשתוק, ולא היה נכון שנשים שהוא ידע שהאדם עתיד לדבר, כי הוא ידע העולה מפעל האדם ‏הנופל אחר כל מחשבה והקדמה ואיחור, והוא בעצמו אשר ידעו, וכמו שאמר (תהלים צ"ד י"א) י"י יודע ‏מחשבות אדם. (דברים ל"א כ"א) כי ידעתי את יצרו:‏

פרק ה

ומצאתי בני אדם שואלים בשער הזה. מה אפני החכמה שיצוה ויזהיר הצדיק אשר ידע ממנו כי לא ‏יסור מעבודתו? ומצאתי לזה ארבעה פנים. מהם להודיעו מה שהוא חפץ ממנו, ומהם לשלם לו ‏הגמול, כי אם יעבוד אותו והוא בלתי מצווה, לא יהיה לו גמול. ומהם שאם יגמלהו על מה שלא צוהו ‏בו, או יענישהו על מה שלא הזהירו יהיה זה עול. ומהם שינה עליו הצווי עם הנביא עם הצווי אשר ‏בשכל, בעבור שישמר ויזהר, כמ"ש (יחזקאל ג' כ"ג) ואתה כרי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא ‏חטא חיה יחיה כי נזהר. ושואלים עוד ומה אפני החכמה בשליחות אל הכופרים אשר ידע מהם כי ‏לא יאמינו? וחושבים זה לשוא. ומצאתי להם ששה פנים, מהם שאם לא היה שולח אל הכופר ‏שיאמין, ומהם שמה שיש בידיעה אלו לא היה יוצא אל הפעל, היה הגמול והעונש כפי ידיעתו, לא ‏כפי מעשה הברואים. ומהם שראיותיו החושיים והשכליים, כאשר העמידם בעולם למאמינים ‏ולכופרים, כן ראוי שיהיו ראיותיו הנבואיות כוללות המאמינים והכופרים. ומהם כי כמו שנתברר לנו ‏כי מי שמצוה ברע למי שלא יעשהו מריע לו ונקרא סכל, כן מי שמצוה בטוב, כאשר יעזוב המצווה ‏לקבל מצותו, תשוב מצותו סכלות, בעבור שלא קבלה, יהיה גם כן מי שמצוה ברע שתשוב מצותו ‏חכמה, כאשר יקבלנה המצווה בה, ותתהפכנה אמתות הטוב והרע ותהיינה כפי הקבול וזה הבל. ‏ומהם כי באשר השוה ביניהם בשכל והכח והיכולת, כן ראוי שישוה ביניהם בצווי ובשליחות. ואחר ‏כן אומר, כי העושה לשוא, הוא עושה דבר שאין לו תועלת לאחד מהברואים, אבל שליחות הבורא ‏יתברך אל הכופרים, אעפ"י שהם בחרו שהם לא יעשו אותה, ולא יועילו בה ולא יוסרו, המאמינים ‏ושאר בני אדם כבר נוסרו והתבוננו, וכאשר אתה רואה כי בני אדם עד עתה ועד עולם הם מספרים ‏ענין המבול ואנשי סדום ופרעה, והדומה להם. ושואלים עוד: כשתהיה מסירת האדם להרג, אחד ‏ממעה הבורא, אם לעונש על חטא או לנסיון, כאשר יהרגהו עול, כאיזבל לקצת הנביאים, מה נאמר ‏בזה המעשה, ולמי ניחס אותו? נאמר כי המות מעשה אלהים, וההרג מעשה העול, ואם החכמה ‏חייבה המות, אלו לא היה העול, היה מת בסבה אחרת. וכן השאלה על הגנב כשהוא אבידת ממון ‏בני אדם גזירת הבורא, אם לענוש או לנסיון, איך נאמר בגנבת ההיא ממעשה הבורא? והתשובה ‏בזה, שהאבוד מעשה הבורא, והגניבה מעשה האדם, וכאשר חייבה החכמה איבוד הדבר ההוא, אלו ‏לא היה גונבו הגנב, היה אבד בפנים אחרים. וכן ענו שמעיה ואחיה לקצת מלכי אדום ואמרו, ואם ‏אנו מחוייבי מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו. ושואלים עוד: ואיך ‏נענש דוד על העבירה, בהביא אבשלום לעשות כמוה, ויותר גדולה ממנה? כאמרו (שמואל ב י״ב:י״ב) ‏כי אתה עשית בסתר ואנכי אעשה את הדבר הדה נגד כל ישראל וגו'. נאמר כי אלה הדברים אשר ‏ספר נתן הנביא על שני חלקים, אחד מהם מעשה הבורא, והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל ‏אשר לדוד. ועל זה אומר (שם) הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך. ‏והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שאומר ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת, (שם) ורצה ‏בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום, להכאות את לבו בזה. ושואלים על ענין סנחריב ונבוכדנצר ‏ומה שעשו בעולם מן ההרג והחרבן, ושאר עניני החמם, ואיך אמר על האחד שהוא מטהו כשאמר ‏‏(ישעי' י' ה') הוי אשור שבט אפי וגו'. ועל השני שהוא חרבו, כשאמר, (יחזקאל ל' כ"ד) וחזקתי ‏זרועות מלך בבל ונתתי את חרבי בידו. ונאמר כי מקום פעל הבורא לשניהם וזולתם, הוא נתינת ‏היכולת והאמץ כאשר נמשלו בחרב ובמטה, ועם כל זה כל אשר עשו הם וחילם היה בבחירה ‏שחייבים עליה הענש, ועל כן אמר (ישעי' י') פקד על פרי גדל לבב מלך אשור וגו', ואמר (ירמיהו נ״א:כ״ד ‏כ"ד) ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים. ושואלים עוד כיון שכל המקרים מתחדשים במצותו, כשהוא ‏מסבב למאמין שיכזב בעבור דבר שמצריכו אל הכזב, הוא אם כן הביאו אל הכזב? יש בזה שתי ‏תשובות, אחת מהנה, כי המעיין כשיעיין היטב באיך יצטרך האדם לכזב, ימצא לו סבה מחטא ‏האדם בהנהגתו, וישיב הדבר על בוראו, כמ"ש (משלי י"ט ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף ‏לבו. והאחרת שעם השכל אשר הרכיבו בו, איננו צריך אל הכזב לעולם, כי כאשר יאמר מאמר ‏שאפשר שמכירים אותו על אמתת ההגדה על דרך העברת הלשון, הוא אומר אמת. ואין (עליו) ‏מסברת העול מדבריו. וזה כמו שאמר אברהם על שרה אחותי היא, והוא רוצה קרובתי, כאשר ‏מצאנו לוט שנקרא אח מדרך הלשון. והם סברו שהיא אחותו באמת, ולא היה חטא עליו בזה, אבל ‏החטא עליהם, כי הם עולו, כי דרך בני אדם לשאול הגר על עניניו ועל תועלותיו, ועל מה שהוא טוב ‏לו, ועל מה שצריך לו, ואין דרך לשאול אותו על מי שיש עמו ומה הוא ממנו, וכל שכן שכבר נסה ‏בזולתו, כמ"ש (בראשית כ' י"א) כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני. וכיון שדברתי ‏בשאלות האלה במה שיש בו די, מתחייב המעיין בספר להשיב בתשובותם ככל מה שימצאהו דומה ‏להם:‏

פרק ו

ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני ‏רובם בעבור רוחב הלשון כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב, לא ימצא בה כי אם ‏הדבר בלבד, ראיתי לזכור מיני הוצאתם עד שיהיו נאותים למה שיש בשכל, וכאשר אספור כמה ‏מינים הוא, וזכרתי מכל מין מהם קצת, והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ‏ובתבונתו. ואומר שהם שמנה מינים, הראשון מהם שער ההזהרה, נדמה לבני אדם ‏המניעה באזהרה כמניעת המעשה, ויש ביניהם הפרש גדול, וזה כאמרו לאבימלך (שם ו') ואחשך ‏גם אנכי אותך מחטא לי, סברו שהוא מעשה, ולא מנעו כי אם בהזהרה ובהודעה שהוא אשת איש ‏ובהפחדה, כמו שאשמר לו (שם ג') הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואמר לו עוד ‏‏(שם ז') ואם אינך משיב דע כי מות תמות. ומניעת אבימלך מהאשה ההיא שלא יגיע אליה, היא ‏כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאה לאחר, כמ"ש (דברים כ"ד ד') לא יוכל בעלה ‏הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', והוא יכול בבחירה ואיננו יכול במצוה. וכאמרו (שם י"ז ד') ‏לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך והדומה לזה. והשני המניעה מתקנות העולם ‏וטובותיו, וחשבו זה הכרח, והוא כאמרו (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ‏וגו', הכתוב רוצה שיתחדש עליהם סבה שלא יסתכלו בעבורה בעניני עולמם, ממה שמחדש להם ‏מלחמה או רעה והדומה להם. ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא, כמ"ש (דברים כ"ח כ"ט) והיית ‏ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכמ"ש (איוב ה' י"ג) לוכד חכמים בערמם וגו', יומם ‏יפגשו חשך וגו'. ואמר (שם י"ב כ"ד) מסיר לב ראשי עם הארץ וגו'. ימששו חשך ולא אור וגו'. ואלה ‏סברו שהוא בענין התורה, ויהיה ענין ושב ורפא לו, ישובו מהלחם באויבם וינוחו ממנו, כאשר אמר ‏במלחמה, (הושע ה' י"ג) והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. והשלישי בחזוק ‏הנפש, בבא פגע מרעה ומשמועה שלא יאבד מהם, שמעוה בספרים וסברו שהוא חזוק הלב שלא ‏יקבל העבודה, וכ"ש שיחסו הכתוב אל הלב בעבור שהנפש בו, והוא אמרו (שמות ז' ג') ואני אקשה ‏את לב פרעה, וחזקתי את לב פרעה (שם י"ד ד') כי אני הכבדתי את לבו, (שם י' א') ואמר על סיחון ‏כי הקשה יי אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב' ל'). ונצטרך פרעה לחזוק נפשו שלא יאבד ‏במכות ההם עד שישלמו לו שאר המכות, וכבר באר לו זה באמרו (שמות ט' ט"ו) כי עתה שלחתי ‏את ידי ואך אותך וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך (שם ט"ז) וגו'. אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו ‏שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל, כמ"ש (דברים ב' כ"ה) אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן ‏אנשי ארץ כנען הצטרכו לחזון שלא ימיתם פחד השמועות, כמ"ש (יהושע ב' י"א) ונשמע וימס לבבנו ‏וגו', ועל כן אמר כי מאתיי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל (שם י"א כ'). ‏‏והרביעי השמת מעלה ומדרגה, ראו בני אדם זכרון הענין הזה במקרא, וסברו כי הוא ‏הפעלה והשמה. והוא שהמהיר במלאכה מאמת האמת ממנה ומבטל השקר, כאשר נאמר כי השופט ‏הצדיק את ראובן והכזיב את שמעון, ושהוא הצדיק לוי והרשיע יהודה, ולא נרצה בזה שהוא שם ‏אחד מהם לעשות דבר ולא צוהו בו, אבל רצוני שבאר עליו וגלה לו ושמהו במעלתו, וכמו שאמרה ‏התורה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה א'). וכן אומר כבר אמת השופט שטר ‏פלוני וזייף שטר פלני, לא זייפו בפעל, אבל הוא בבאור. והגיעני שאומרים על שני דינרי הזהב, כי ‏המרצה היטב זה, ופחת זה, ואינם רוצים שפחתו בידו, אבל רוצים שהגיד שהוא מפוחת. וכאשר ‏יתמידו המחשבות בהעברה הזאת ויתישבו בה, יהי על הדרך הזה מה שאמרו הספרים מפעל ‏הבורא (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ואמר עוד (יחזקאל י"ד ט') והנביא בי ‏יפותה ודבר דבר אני יי' פתיתי את הנביא ההוא, ר"ל: בארתי עליו שהוא מופתה. וכן אמרו (ירמיהו ד׳:י׳ ‏י') השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, בטל דברי המתנבאים להם בגלותו ‏להם. וכן שאלתם (ישעי' ס"ג י"ז) למה תתענו יי' מדרכיך, אל תשימנו תועים, שתדון עלינו שאנחנו ‏תועים, אבל כפר לנו ורחם עלינו. ומי שלא יבין ענין אלה והדומה להם ישימם הכרח. ‏‏והחמישי שער הכפרה, רואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמ"ש ‏‏(תהלים קי"ט ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמ"א ד'), ויחשוב ‏שרצה בשתי ההטאות ענין ההכרח, ולא רצה כי אם הכפרה. רוצה לומר כשתכפר לי כבר הטיתני ‏שלא אשוב לחטא לך, ואם לא תכפר לי כבר הפלת בנפשי היאוש, ותביאני הכפרה לנטות לעבודתך, ‏כמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעי' דרכיך וגו'. והששי ספור פועל הוא כבניה השרשיה, ‏חושבים בו שהוא השמה ולמוד, כמ"ש (משלי י"ו א') לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, רוצה בו ‏הבריאה השרשיה, כמ"ש (שם ד') און שומעת בעון רואה וגו'. והשביעי ההפלגה במאמר, ‏יסבר השומע כי הוא דבר מיוחד, כאמרו (שם כ"א ח') פלגי מים לב מלך ביד יי' וגו'. סובר שיש ‏למלכים דבר מיוחד שיפיל בלבם מה שיחפץ, אבל זה הפלגה הוא אומר, אפילו המלך בעבודת ‏הבורא, כמו המים ביד עצמו, כאר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו:‏

והשמיני חדוש סבה, תהיה עם חדושה בחירת האדם במעשה מן המעשים, וזה בא על ‏שלשה ענינים, אחד מהם ההצלה מן האויבים, עד שיפנה האדם בעבור זה למעשה מן המעשים, ‏ויאמרו כי המציל אותו מאויביו גרם לו זה על דרך העברה, כאשר אמר (ד"ה א' ה' כ"ו) ויער אלהי ‏ישראל את רוח מול מלך אשור. ועוד (ד"ה ב' ל"ו כ"ב) העיר יי' את רוח כורש מלך פרס. ועוד (שם ‏כ"א ט"ז) ויער יי' על יהורם. ועוד (עזרא ו' כ"ב) כי שמחם יי' והסב לב מלך אשור, ועוד (ד"ה ב' כ"ה) ‏ולא שמע אמציה כי מהאלהים היא. ועוד לא שמע המלך אל העם כי היתה סבה מעם יי' (מלכים א י״ב:ט״ו ‏ט"ו). כל זה בהצלה מן האויב ומן הנזק. והשני זכות ההבנה וברור העצה בשוות המזג, עד שיבין ‏האדם שערי הדת והחכמה, ושומע זה יחשוב כי הוא הכרח, והוא מ"ש (תהלים כ"ה ד') דרכיך יי' ‏הודיעני אורחותיך למדני. ועוד (שם כ"ז א"י) הורני יי' דרכך ונחני בדרך מישור. ועוד (שם קי‏ט ל"ז) ‏העבר עיני מראות שוא ועוד (ד"ה ב' ל' י"ב) גם ביהודה היתה יד האלהים. והשלישי אות מלאה ‏יחדשנה הבורא, ותהיה סבה להאמין עם רב, וישמענה השומע ויחשוב כי פעל העם הכרח, כאשר ‏אמר אליהו ענני יי' ענני וידעו העם הזה, (מלכים א' י"ח ל"ז) ר"ל כי האש כשתרד ותשרוף העולה, ‏תסב בה את לב העם אשר הוא אחורנית. ואין במאמר הסתר זולת ההא שנאמר האחרנית. וכן ‏בעת הישועה אשר אמר (יחזקאל ל"ו כ"ו) ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו, ‏איננו רוצה בזה דבר, כי אם הראות האותות והמופתים:‏

ואחר אלה השמנה שרשים לא נשאר כי אם מה שהטעות בו מפני סדור הפסוק, באמרו (תהילים נ״א:ו׳ ‏ו') לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך חשב השומע כי זה ‏השב אומר: כי הוא בעבור שיתקיים עליו מה שגזר בו אלהיו, ואיננו שב אמרו: "למען תצדק" על ‏חטאתו, אך הוא ב על אמרו, ומחטאתי טהרני. הוא אמרו כפר לעוני עד שיתקיים מאמרך אשר ‏אמרת וגזרת, כי מי שישוב אליך תכפר לו, וזה ממה שנוהג בלשון דומה, כאמרו (שם ל"ד י"ח) צעקו ‏ויי' שמע. אשר איננו שב על פני יי' בעושי רע, אבל הוא שב על עיני יי' אל צדיקים. ועם אלה ‏הבאורים יסתלקו כל הספקות אשר הם מדמים ההכרח, וטענת בוראנו שלמה על ברואיו בעבודתו ‏והמרותו, אין להם טענה עליו וכמו שאמר הכתוב (איוב ד' י"ז) האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו ‏יטהר גבר. וכאשר התקיימו האותות המלאות ושליחות הנביאים:‏

נשלם המאמר הרביעי מן הספר:

תוכן העניינים

האמונות והדעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה