האמונות והדעות· רב סעדיה גאון
מאמר הרביעי; עבודה ומרי
פתיחה
בעבודה והמרי, והצדק וההכרח:
אמר יהודה בן שאול, אמר המחבר: אני פותח למאמר הזה הקדמה שאומר, שאף על פי שראינו הברואים רבים, אין ראוי שנהיה נבוכים במכוון מהם; רצוני לומר: מי הוא. כי הנה שער טבעי יתבאר לנו בו מי הוא המכוון בכל הברואים. וכאשר נחקור בשער ההוא נמצא המכוון הוא האדם. והוא, כי המנהג והבניה, משימים כל דבר נכבד, באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו. ונתחיל מהקטן שבדברים ונאמר: כי הגרגיר ממוצע בתוך כל העלין, והוא שהגרגיר יותר נכבד מהם, כי צמח הצמח ותכונתו ממנו. וכן מה הצומחים ממנו האילנות, אם יהיה הוא המאכל, יהיה בתוך הפרי כמו השקד, ואם יהיה בגרעינו, יהיה הגרעין ממוצע בתוך הפרי, ולא יפנו אל המאכל ויעזבוהו חוצה לשמרו. וכן חלמון הביצה היא הממוצע בה, כי ממנה יהיה האפרוח. וכן לב האדם הוא ממוצע בתוך חזהו, מפני שהוא משכן הנפש והחום הטבעי. וכן הרוח הרואה באמצע העין, מפני שהראות בו, וכאשר ראינו הדבר הה נוהג ברוב הדברים, וראיתי הארץ באמצע השמים, והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה; התקיים אצלנו, כי המכוון בבריאה הוא בארץ. ואח"כ הסתכלנו בכל חלקיה, וראינו העפר והמים שניהם דומם, ומצאנו דבהמות בלתי מדברים; ולא נשאר כי אם האדם. והתברר לנו כי הוא הענין המכוון בלי ספק. ודרשנו הספרים ומצאנו בהם מאמר הבורא (ישעיה מ"ה י"ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אבל מתחלת התורה ספר כל הברואים, וכאשר השלימם אמר: (בראש' א' כ"ו) עתה נעשה אדם, כמי שבונה ארמון ומציעו ומתקנו, ואח"כ מביא אליו בעליו:
פרק א
וכיון שהקדמתי הדברים האלה אתחיל עת ואומר:
הודיענו אלהינו על יד נביאיו, שהוא שם לאדם יתרון על כל ברואיו, כאמרו (שם שם כ"ח) וירדו בדגת הים וגומר. וכאשר אמר במזמור (תהילים ח׳:ב׳) י"י אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, מתחלתו ועד סופו. ושהוא נתן לו יכולת לעבדו, ושם אותה לפניו והשליטו עליה. ושם הבחירה ברשותו, וצוהו שיבחר בטוב, כאשר אמר (דברים ל' י"ט) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגומר. ואמר אחרי כן (שם שם) ובחרת חיים וגומר. והעמידו לנו על המאמר הזה האותות והמופתים וקבלנוהו. ואחר כן עייננו במלאכת העיון; במה נתן לנו יתרון, ומצאנו יתרונו בחכמה אשר נתנה לו ולמדו אותה, כאשר אמר (תהלים צ"ד י') המלמד אדם דעת. והוא בה שומר כל דבר שחלף מהפעלים. ובה רואה רוב הנולדות אשר תבאנה. ובה הגיע להעביד הבהמות לעבוד לו הארץ, ויביאו לו תבואתה. ובה הגיע להוציא המים ממעמקי הארץ, עד שיהיו הולכים [על] (עד) פניה. ועוד עשה לו הגלגלים השואבים ממנה מעצמם. ובה הגיע לבנות הבתים הנכבדים, וללבוש הבגדים החמודות, ולתקן המטעמים הערבים. ובה הגיע לנהוג החיילים והמחנות להנהגת המלכות והשלטון, עד שנתקנו בני אדם. ובה הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל, והליכת הכוכבים, ושיעור גרמיהם ומרחקיהם ושאר עניניהם. ואם יחשוב חושב, כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם, יראנו אלה המעלות או קצתם לזולתו, וזה מה שלא ימצאהו. ובדין אם כן, שיהיה המצווה המוזהר הגמול הענוש, כי הוא קטב העולם ומכונתו, כמו שאמר (ש"א ב' ח') כי לי"י מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ואמר (משלי י' כ"ה) וצדיק יסוד עולם. וכאשר התבוננתי אלה השרשים ומה שמסתעף מהם, ידעתי כי מותר האדם, איננו טעות שנופלת בלבנו עליו ולא נטות אל הותירנו, ולא שהביאתנו גאוה, ולא עזות שנטעון אותו לנפשנו; כי אם אמת ברורה וצדק מבואר, ולא הותירו החכם אל הדברים, כי אם בעבור ששמו מקום למצותו והזהרתו, כאשר אמר (איוב כ"ח כ"ח) ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וסור מרע בינה:
פרק ב
וצריך שאזכור מה שדקדקתי בשער הזה ממה שהוצרך אליו:
ואומר שחשבתי ואמרתי: איך תהיה הכונה מכל אשר בעולם על האדם, והנה אנחנו רואים גופו קטן ונבזה? והתישבתי בזה ומצאתי, שאף על פי שגופו קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם, עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם; רוצה לומר: הבורא יתברך, וכמו שאמר (תהלים קל"ט י"ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. וחשבתי בענין ימי חייו ואמרתי: למה לא יחיה תמיד? והתבאר לי שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים בעולם הזה, אשר הוא עולם הטרח, אך כאשר יסייעוהו יהיה לו החיים התמידים, כאשר אמר הכתוב (תהלים כ"א ה') חיים שאל ממך נתת לו וגומר. וכאשר אבאר בממאר התשיעי. וחשבתי איך היה עם מותר האדם, בנין גופו חלוש, מורכב מהדם והליחה ושתי המררות, ולמה לא היו חלקיו זכות מתמידות? והשיבותי המחשבה הזאת ואמרתי: אם נרצה זה, אנו רוצים שיברא כוכב או מלאך, כי גוף האדם הוא זה הנברא מאלה התערובות, והוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים, ומה שהיא יותר זך ממנו, הוא אחד מהשנים, אם מלאך, או כוכב. ומי שיחפץ לשום גוף האדם מחלקים, אינם חלקיו, הוא רוצה לבטלו, כמי שרצה שלא יהיו שמים, כי אם מעפר, ושלא תהיה ארץ כי אם מאש, שרצונו הבל ומה שאיננו חכמה. וכבר אמר (תהלים ק"ד כ"ד) מה רבו מעשיך י"י כלם בחכמה עשית וגומר. וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי: הלואי נצל מהם, או נדחו מעליו. ומצאתים טובים לו; בעבור שישוב מחטאיו ויכנע לאלהיו ויתקנו עניניו, כמו שאמר (איוב ל"ג י"ט) והוכח במכאיב על משכבו. וחשבתי עוד במשול החום והקור, והרגשתו בארס זוחלי העפר, והחיות המזיקות. וידעתי כי הרגשתו בה מתקנתו, כי אם לא היה מרגיש בצער, לא היה מפחד מעונש אלהיו. כי כאשר אמר אליו: אני אצערך. לא היה יודע מה הוא הצער. ושמהו מרגיש בצערים האלה לבעבור יכירם ויהיו לו לדמיון, כמו שששאמר בחום הגדול (מלאכי ג' י"ט) כי הנה יום בא בוער כתנור. ואמר בדמות העונש בארס (דברים ל"ב ל"ג) חמת תנינים יינם. וחשבתי באלה הצרכים המורכבים בו, והתאוות אשר הרבה מהם לרע לו. והתבאר לי כי החכם לא הרכיבם בו, כי אם לשום כל אחת מהנה במקומה בשכל אשר חננו הלאהים. תאות המזון להעמיד הצורה, ותאות המשגל להעמיד תמורתו. ויתעסק בכל כפי שבאר לו והתירו. ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר, יהיה משובח, ומתעסק בו מן האיסור, יהיה מגונה, כמו שאמר (משלי י"א כ"ג) תאות צדיקים אך טוב ותקות רשעים עברה, ואמר (תהילים י׳:ג׳ ג') כי הלל רשע על תאות נפשו. וחשבתי: איך יעותד לו הצער המכאיב וההתמדה באש. וראיתי כי לעמת זה הנעמות התמידית וההתמדה כגמול, ואם לא יהיו שניהם כן, לא יקוה תקוה גמורה, ולא יירא יראה גמורה, וכמו שאמר (דניאל י"ב ב') אלה לחיי הולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וחשבתי שהוא קודם דזה צוה עליו בעולם הזה להמית אותו באפני ארבעה מיתות. והתבאר לי כי זה לתקנתו, ואיננה יוצאה חוץ לשכל כי השכל כשהוא רואה כי אדם האחד כשיפסד אחר מנתחיו, בחלי או בארס, שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו, כן רואה מן המדברים, כי המית מי שנשחת מהם והשחית בארץ תקנה בעבור שינצל שאר המין, כמו שאמר (דברים י"ט כ') והנשארים ישמעו וייראו. ואחר אשר ספרתי אלה השבעה שערים משער הצדק בצווי האדם הזה, אומר, וכן כל מה שנדמה למאמין ממה שדומה להם, ראוי שיחשוב בו הטוב, כי בלי ספק ימצא לו פנים מן החכמה, כמו שאמר (תהלים כ"ה י') כל ארחות י"י חסד ואמת וגו':
פרק ג
ואחר שבארתי: איך תהיה העמידה על השערים האלה מאופני הצדק, אומר, וממה שהוא נאות לצדק הבורא וחמלתו על האדם הזה, שנתן לו כח ויכולת לעשות מה שצוהו בו, ולהמנע ממה שהזהירו ממנו. וזה מבואר בשכל, ובכתוב. בשכל, שהחכם לא צוה אדם מה שאין ביכלתו, ולא מה שילאה מעשוהו. ובכתוב, כמו שאמר (מיכה ו' ג') עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. ועוד אמר (ישעיה מ' ל"א) וקויי י"י יחליפו כח. (ישעיה מ"א א') החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כח. ואמר עוד (מיכה ב' א') באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם. וראיתי כי היכולת ראויה שתהיה קודם הפעל, עד שיתן לאדם הפעל והעזיבה על התמורה. כי אם היתה שוה עם הפעל, היה כל אחד מהם סבה לאחר, או לא יהיה אחד מהם סבה לאחר. ואלו היתה אחר הפעל, היה אדם יכול להשיב, מה שעשה קודם וזה הבל, ואשר לפניו הבל. וכבר התחייב שתהיה יכלת האדם קודם פעלו, כדי שישלם לו בה להגיע אל מצות אלהיו. ואראה לבאר כי כאשר עשות האדם את הדבר הוא פועל, כן עזיבתו אותו הוא פועל גם כן. כי לא עזב אותו כי אם לעשות הפכו. ואיננה כעזיבת הבורא יתברך לברא הדברים אשר ברא, שאיננה פעל; כי הבורא כשעזב לברא הגשמים ומה שיש בהם, לא היה הפך לגשמים החם. אבל האדם כיון שפעלו המקרים, הוא עוזב דבר, שיבחר לפעול הפכו, ואם לא יאהב, ישנא, ואם לא ירצה, יכעס, ולא תמצא לו מעלה ביניהם. וכן הכתוב אומר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם. ואמר עוד (תהלים קי"ט ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וצריך שאבאר, שהאדם לא יעשה דבר עד שיהיה בוחר לעשותו, כי לא יתכן לעשות, מה שאין לו בחירה, ולא מי שאיננו בוחר. וזה שאנחנו רואים התורה שאיננה מחייבת בענש מי שחטא בשגגה, לא בעבור שאיננו בוחר אבל בעבור שלא שלא ידע העלה והסבה בזה, כאמרנו בהורג נפש בשגגה, שהוא מזיד בכרות העץ ובוחר; אבל שגג להשמר. ובמחלל שבת שהוא מזיד לקושש עצים, אבל שכח שהוא יום שבת:
פרק ד
ואומר אחרי הדברים האלה, כי הבורא אין לו שום הנהגה במעשי בני אדם, ואיננו מכריחם לעבודה ולא למרי. ויש לי אל זה ראיות מדרך המוחש ומדרך השכל וממה שבכתב ושבקבלה. מדרך המוחש, שמצאתי האדם שוער בנפשו, שיוכל לדבר, ויוכל לשתוק. ויוכל לתפוש, ויוכל להניח, ואיננו שוער בכח אחר שימנעהו מחפצו כלל. אין הדבר כי אם שהוא מנהיג טבעו בשכלו, ואם יעשה כן יהיה משכיל, ואם לא יהיה סכל. ומן המושכל כי הראיות כבר תתקיימנה במה שקדם על הפסד היות פעל אחד משני פועלים. ומי שחשב שהבורא מכריח את עבדו על דבר, כבר שם הפעל האחד לשניהם יחד. ועוד שאם היה מכריחו לא היה ענין לצוויו והזהרתו אותו. ועוד אם יהיה מכריחו על פעל לא היה נכון לענשו עליו. ועוד שאם היו בני אדם מוכרחים, היה הגמול ראוי למאמין ולכופר יחד. מפני שכל אחד מהם עשה מה שצוה לו לעשותו. כמו שאם היה חכם משים, אחר משני אומנים לבנות, והשני להרוס, חייב לתת שכר שניהם. ועוד שאם היה האדם מוכרח היתה לו טוענה, כי ידע כי האדם לא יוכל לנצח יכלת בוראו, וכאשר יתנצל לפניו הכופר שאיננו יכול להאמין בו, מן הדין שיהיה צדיק במאמרו, והתנצלותו מקובלת. ומן הכתוב כמו שהקדמנו תחלה ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט י"ט). ומה שבא בחוטאים (מלאכי א ט') מידכם היתה זאת הישא מכם פנים וגומר. ומה שבאר שהוא נקי מחטאיהם, באמרו (ישעיה ל' א') הוי בנים סוררים נאם י"י לעשות עצה ולא מני. ומה שבאר מהנקותו ממעשה הכוזבים, באמרו (ירמ' כ"ג כ"א) לא שלחתי את הנביאים והם רצו וגומר. וממה שיש בקבלה בדברי רבותינו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (ברכות ל"ג). ואף על פי שלא נשאר אחר אלה הבאורים דבר שיבוקש, הכחיש הבורא ההכרח בשלשה שרשים. הראשון בתמה, ששם בני אדם לתמוה על הענין הזה, באמרו (יחזקאל י"ח כ"ג) החפץ אחפוץ במות הרשע נאם י"י אלהים הלא וגומר. והשני בקיימו שזה הדבר לא יהיה, באמרו (יחזקאל י"ח ל"ב) כי לא אחפוץ במות המת נאם י"י אלהים וגומר. והשלישי שנשבע על זה, באמרו (יחזקאל ל"ג י"א) אמור אליהם חי אני נאם י"י אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו' וסבב הענין מכל צד וזרז עליו:
ואחר הביאור הזה אביא אחריו שלש שאלות, ואומר, אולי יאמר אומר: כשהבורא נקי מרצותו בחטא חוטא, איך יתכן להיות בעולמו מה שאינו רוצה בו? והתשובה בזה קרובה, והוא, שהמורחק אצלנו שיניח החכם ברשותו דבר שלא ירצהו, הוא באדם. כי האדם הוא מואס הדבר אשר יזיקהו, ואלהינו יתברך לא מאס הדברים האלה בעבור עצמו, כי לא יתכן שישיגהו מקרה מהמקרים, אבל מאסם בעבורנו מפני שהם מזיקים אותנו. כ"א נחטא בו ולא נודה במה שאנו חייבים לו נסכל, ואם נחטא קצתנו על קצתנו נאביד נפשותינו והוננו. וכיון שהדבר גלוי כן, איננו רחוק שיהיה בעולמו מה שנמאסהו אנחנו, ומה שבאר לנו שהוא נמאס אצלו, לנו על דרך החמלה. וכבר באר זה בכתוב באמרו (ירמיה ז' י"ט) האותי הם מכעיסים נאם י"י הלא אותם וגומר. ואולי יאמר עוד כשהוא יודע מה שיהיה קודם היותו, כבר ידע שהאדם עתיד למרותו, ואי אפשר שלא ימדהו האדם כדי שתשלם ידיעתו. וגלות הספק הזה יותר באור מן הראשון. והוא שאומרו, אין לו ראיה שידיעת הבורא את הדברים הם סבת היותם, אבל זה מאמר שסבר אותו או הזיד בו. ובאור הפסד זה, שאם היתה ידיעת הבורא את הדבר סבה להיותו, היו הדברים קדמונים, מפני שידיעתו אותם קדמונית לא סרו, מפני שלא סר יודע אותם. אבל נחשוב שהוא יודע הדברים על אמתת הויתם, ומה שיש מהם ממה שיחדשהו הוא כבר ידע שיחדשהו, ומה שיש מהם מה שיבחרהו האדם, כבר ידע שהאדם יבחרהו. ואם יאמר, וכאשר ידע הבורא שהאדם עתיד לדבר, היתכן שיחריש או שישתוק? נאמר בלשון צח, כי האדם אלו היה שישתוק תמורה שידבר, היינו משימים בעקר המאמר, כי הבורא ידע שהאדם עתיד לשתוק, ולא היה נכון שנשים שהוא ידע שהאדם עתיד לדבר, כי הוא ידע העולה מפעל האדם הנופל אחר כל מחשבה והקדמה ואיחור, והוא בעצמו אשר ידעו, וכמו שאמר (תהלים צ"ד י"א) י"י יודע מחשבות אדם. (דברים ל"א כ"א) כי ידעתי את יצרו:
פרק ה
ומצאתי בני אדם שואלים בשער הזה. מה אפני החכמה שיצוה ויזהיר הצדיק אשר ידע ממנו כי לא יסור מעבודתו? ומצאתי לזה ארבעה פנים. מהם להודיעו מה שהוא חפץ ממנו, ומהם לשלם לו הגמול, כי אם יעבוד אותו והוא בלתי מצווה, לא יהיה לו גמול. ומהם שאם יגמלהו על מה שלא צוהו בו, או יענישהו על מה שלא הזהירו יהיה זה עול. ומהם שינה עליו הצווי עם הנביא עם הצווי אשר בשכל, בעבור שישמר ויזהר, כמ"ש (יחזקאל ג' כ"ג) ואתה כרי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא חיה יחיה כי נזהר. ושואלים עוד ומה אפני החכמה בשליחות אל הכופרים אשר ידע מהם כי לא יאמינו? וחושבים זה לשוא. ומצאתי להם ששה פנים, מהם שאם לא היה שולח אל הכופר שיאמין, ומהם שמה שיש בידיעה אלו לא היה יוצא אל הפעל, היה הגמול והעונש כפי ידיעתו, לא כפי מעשה הברואים. ומהם שראיותיו החושיים והשכליים, כאשר העמידם בעולם למאמינים ולכופרים, כן ראוי שיהיו ראיותיו הנבואיות כוללות המאמינים והכופרים. ומהם כי כמו שנתברר לנו כי מי שמצוה ברע למי שלא יעשהו מריע לו ונקרא סכל, כן מי שמצוה בטוב, כאשר יעזוב המצווה לקבל מצותו, תשוב מצותו סכלות, בעבור שלא קבלה, יהיה גם כן מי שמצוה ברע שתשוב מצותו חכמה, כאשר יקבלנה המצווה בה, ותתהפכנה אמתות הטוב והרע ותהיינה כפי הקבול וזה הבל. ומהם כי באשר השוה ביניהם בשכל והכח והיכולת, כן ראוי שישוה ביניהם בצווי ובשליחות. ואחר כן אומר, כי העושה לשוא, הוא עושה דבר שאין לו תועלת לאחד מהברואים, אבל שליחות הבורא יתברך אל הכופרים, אעפ"י שהם בחרו שהם לא יעשו אותה, ולא יועילו בה ולא יוסרו, המאמינים ושאר בני אדם כבר נוסרו והתבוננו, וכאשר אתה רואה כי בני אדם עד עתה ועד עולם הם מספרים ענין המבול ואנשי סדום ופרעה, והדומה להם. ושואלים עוד: כשתהיה מסירת האדם להרג, אחד ממעה הבורא, אם לעונש על חטא או לנסיון, כאשר יהרגהו עול, כאיזבל לקצת הנביאים, מה נאמר בזה המעשה, ולמי ניחס אותו? נאמר כי המות מעשה אלהים, וההרג מעשה העול, ואם החכמה חייבה המות, אלו לא היה העול, היה מת בסבה אחרת. וכן השאלה על הגנב כשהוא אבידת ממון בני אדם גזירת הבורא, אם לענוש או לנסיון, איך נאמר בגנבת ההיא ממעשה הבורא? והתשובה בזה, שהאבוד מעשה הבורא, והגניבה מעשה האדם, וכאשר חייבה החכמה איבוד הדבר ההוא, אלו לא היה גונבו הגנב, היה אבד בפנים אחרים. וכן ענו שמעיה ואחיה לקצת מלכי אדום ואמרו, ואם אנו מחוייבי מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו. ושואלים עוד: ואיך נענש דוד על העבירה, בהביא אבשלום לעשות כמוה, ויותר גדולה ממנה? כאמרו (שמואל ב י״ב:י״ב) כי אתה עשית בסתר ואנכי אעשה את הדבר הדה נגד כל ישראל וגו'. נאמר כי אלה הדברים אשר ספר נתן הנביא על שני חלקים, אחד מהם מעשה הבורא, והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל אשר לדוד. ועל זה אומר (שם) הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך. והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שאומר ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת, (שם) ורצה בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום, להכאות את לבו בזה. ושואלים על ענין סנחריב ונבוכדנצר ומה שעשו בעולם מן ההרג והחרבן, ושאר עניני החמם, ואיך אמר על האחד שהוא מטהו כשאמר (ישעי' י' ה') הוי אשור שבט אפי וגו'. ועל השני שהוא חרבו, כשאמר, (יחזקאל ל' כ"ד) וחזקתי זרועות מלך בבל ונתתי את חרבי בידו. ונאמר כי מקום פעל הבורא לשניהם וזולתם, הוא נתינת היכולת והאמץ כאשר נמשלו בחרב ובמטה, ועם כל זה כל אשר עשו הם וחילם היה בבחירה שחייבים עליה הענש, ועל כן אמר (ישעי' י') פקד על פרי גדל לבב מלך אשור וגו', ואמר (ירמיהו נ״א:כ״ד כ"ד) ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים. ושואלים עוד כיון שכל המקרים מתחדשים במצותו, כשהוא מסבב למאמין שיכזב בעבור דבר שמצריכו אל הכזב, הוא אם כן הביאו אל הכזב? יש בזה שתי תשובות, אחת מהנה, כי המעיין כשיעיין היטב באיך יצטרך האדם לכזב, ימצא לו סבה מחטא האדם בהנהגתו, וישיב הדבר על בוראו, כמ"ש (משלי י"ט ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף לבו. והאחרת שעם השכל אשר הרכיבו בו, איננו צריך אל הכזב לעולם, כי כאשר יאמר מאמר שאפשר שמכירים אותו על אמתת ההגדה על דרך העברת הלשון, הוא אומר אמת. ואין (עליו) מסברת העול מדבריו. וזה כמו שאמר אברהם על שרה אחותי היא, והוא רוצה קרובתי, כאשר מצאנו לוט שנקרא אח מדרך הלשון. והם סברו שהיא אחותו באמת, ולא היה חטא עליו בזה, אבל החטא עליהם, כי הם עולו, כי דרך בני אדם לשאול הגר על עניניו ועל תועלותיו, ועל מה שהוא טוב לו, ועל מה שצריך לו, ואין דרך לשאול אותו על מי שיש עמו ומה הוא ממנו, וכל שכן שכבר נסה בזולתו, כמ"ש (בראשית כ' י"א) כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני. וכיון שדברתי בשאלות האלה במה שיש בו די, מתחייב המעיין בספר להשיב בתשובותם ככל מה שימצאהו דומה להם:
פרק ו
ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני רובם בעבור רוחב הלשון כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב, לא ימצא בה כי אם הדבר בלבד, ראיתי לזכור מיני הוצאתם עד שיהיו נאותים למה שיש בשכל, וכאשר אספור כמה מינים הוא, וזכרתי מכל מין מהם קצת, והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ובתבונתו. ואומר שהם שמנה מינים, הראשון מהם שער ההזהרה, נדמה לבני אדם המניעה באזהרה כמניעת המעשה, ויש ביניהם הפרש גדול, וזה כאמרו לאבימלך (שם ו') ואחשך גם אנכי אותך מחטא לי, סברו שהוא מעשה, ולא מנעו כי אם בהזהרה ובהודעה שהוא אשת איש ובהפחדה, כמו שאשמר לו (שם ג') הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואמר לו עוד (שם ז') ואם אינך משיב דע כי מות תמות. ומניעת אבימלך מהאשה ההיא שלא יגיע אליה, היא כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאה לאחר, כמ"ש (דברים כ"ד ד') לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', והוא יכול בבחירה ואיננו יכול במצוה. וכאמרו (שם י"ז ד') לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך והדומה לזה. והשני המניעה מתקנות העולם וטובותיו, וחשבו זה הכרח, והוא כאמרו (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו', הכתוב רוצה שיתחדש עליהם סבה שלא יסתכלו בעבורה בעניני עולמם, ממה שמחדש להם מלחמה או רעה והדומה להם. ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא, כמ"ש (דברים כ"ח כ"ט) והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכמ"ש (איוב ה' י"ג) לוכד חכמים בערמם וגו', יומם יפגשו חשך וגו'. ואמר (שם י"ב כ"ד) מסיר לב ראשי עם הארץ וגו'. ימששו חשך ולא אור וגו'. ואלה סברו שהוא בענין התורה, ויהיה ענין ושב ורפא לו, ישובו מהלחם באויבם וינוחו ממנו, כאשר אמר במלחמה, (הושע ה' י"ג) והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. והשלישי בחזוק הנפש, בבא פגע מרעה ומשמועה שלא יאבד מהם, שמעוה בספרים וסברו שהוא חזוק הלב שלא יקבל העבודה, וכ"ש שיחסו הכתוב אל הלב בעבור שהנפש בו, והוא אמרו (שמות ז' ג') ואני אקשה את לב פרעה, וחזקתי את לב פרעה (שם י"ד ד') כי אני הכבדתי את לבו, (שם י' א') ואמר על סיחון כי הקשה יי אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב' ל'). ונצטרך פרעה לחזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם עד שישלמו לו שאר המכות, וכבר באר לו זה באמרו (שמות ט' ט"ו) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך (שם ט"ז) וגו'. אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל, כמ"ש (דברים ב' כ"ה) אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן אנשי ארץ כנען הצטרכו לחזון שלא ימיתם פחד השמועות, כמ"ש (יהושע ב' י"א) ונשמע וימס לבבנו וגו', ועל כן אמר כי מאתיי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל (שם י"א כ'). והרביעי השמת מעלה ומדרגה, ראו בני אדם זכרון הענין הזה במקרא, וסברו כי הוא הפעלה והשמה. והוא שהמהיר במלאכה מאמת האמת ממנה ומבטל השקר, כאשר נאמר כי השופט הצדיק את ראובן והכזיב את שמעון, ושהוא הצדיק לוי והרשיע יהודה, ולא נרצה בזה שהוא שם אחד מהם לעשות דבר ולא צוהו בו, אבל רצוני שבאר עליו וגלה לו ושמהו במעלתו, וכמו שאמרה התורה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה א'). וכן אומר כבר אמת השופט שטר פלוני וזייף שטר פלני, לא זייפו בפעל, אבל הוא בבאור. והגיעני שאומרים על שני דינרי הזהב, כי המרצה היטב זה, ופחת זה, ואינם רוצים שפחתו בידו, אבל רוצים שהגיד שהוא מפוחת. וכאשר יתמידו המחשבות בהעברה הזאת ויתישבו בה, יהי על הדרך הזה מה שאמרו הספרים מפעל הבורא (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ואמר עוד (יחזקאל י"ד ט') והנביא בי יפותה ודבר דבר אני יי' פתיתי את הנביא ההוא, ר"ל: בארתי עליו שהוא מופתה. וכן אמרו (ירמיהו ד׳:י׳ י') השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, בטל דברי המתנבאים להם בגלותו להם. וכן שאלתם (ישעי' ס"ג י"ז) למה תתענו יי' מדרכיך, אל תשימנו תועים, שתדון עלינו שאנחנו תועים, אבל כפר לנו ורחם עלינו. ומי שלא יבין ענין אלה והדומה להם ישימם הכרח. והחמישי שער הכפרה, רואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמ"ש (תהלים קי"ט ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמ"א ד'), ויחשוב שרצה בשתי ההטאות ענין ההכרח, ולא רצה כי אם הכפרה. רוצה לומר כשתכפר לי כבר הטיתני שלא אשוב לחטא לך, ואם לא תכפר לי כבר הפלת בנפשי היאוש, ותביאני הכפרה לנטות לעבודתך, כמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעי' דרכיך וגו'. והששי ספור פועל הוא כבניה השרשיה, חושבים בו שהוא השמה ולמוד, כמ"ש (משלי י"ו א') לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, רוצה בו הבריאה השרשיה, כמ"ש (שם ד') און שומעת בעון רואה וגו'. והשביעי ההפלגה במאמר, יסבר השומע כי הוא דבר מיוחד, כאמרו (שם כ"א ח') פלגי מים לב מלך ביד יי' וגו'. סובר שיש למלכים דבר מיוחד שיפיל בלבם מה שיחפץ, אבל זה הפלגה הוא אומר, אפילו המלך בעבודת הבורא, כמו המים ביד עצמו, כאר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו:
והשמיני חדוש סבה, תהיה עם חדושה בחירת האדם במעשה מן המעשים, וזה בא על שלשה ענינים, אחד מהם ההצלה מן האויבים, עד שיפנה האדם בעבור זה למעשה מן המעשים, ויאמרו כי המציל אותו מאויביו גרם לו זה על דרך העברה, כאשר אמר (ד"ה א' ה' כ"ו) ויער אלהי ישראל את רוח מול מלך אשור. ועוד (ד"ה ב' ל"ו כ"ב) העיר יי' את רוח כורש מלך פרס. ועוד (שם כ"א ט"ז) ויער יי' על יהורם. ועוד (עזרא ו' כ"ב) כי שמחם יי' והסב לב מלך אשור, ועוד (ד"ה ב' כ"ה) ולא שמע אמציה כי מהאלהים היא. ועוד לא שמע המלך אל העם כי היתה סבה מעם יי' (מלכים א י״ב:ט״ו ט"ו). כל זה בהצלה מן האויב ומן הנזק. והשני זכות ההבנה וברור העצה בשוות המזג, עד שיבין האדם שערי הדת והחכמה, ושומע זה יחשוב כי הוא הכרח, והוא מ"ש (תהלים כ"ה ד') דרכיך יי' הודיעני אורחותיך למדני. ועוד (שם כ"ז א"י) הורני יי' דרכך ונחני בדרך מישור. ועוד (שם קיט ל"ז) העבר עיני מראות שוא ועוד (ד"ה ב' ל' י"ב) גם ביהודה היתה יד האלהים. והשלישי אות מלאה יחדשנה הבורא, ותהיה סבה להאמין עם רב, וישמענה השומע ויחשוב כי פעל העם הכרח, כאשר אמר אליהו ענני יי' ענני וידעו העם הזה, (מלכים א' י"ח ל"ז) ר"ל כי האש כשתרד ותשרוף העולה, תסב בה את לב העם אשר הוא אחורנית. ואין במאמר הסתר זולת ההא שנאמר האחרנית. וכן בעת הישועה אשר אמר (יחזקאל ל"ו כ"ו) ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו, איננו רוצה בזה דבר, כי אם הראות האותות והמופתים:
ואחר אלה השמנה שרשים לא נשאר כי אם מה שהטעות בו מפני סדור הפסוק, באמרו (תהילים נ״א:ו׳ ו') לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך חשב השומע כי זה השב אומר: כי הוא בעבור שיתקיים עליו מה שגזר בו אלהיו, ואיננו שב אמרו: "למען תצדק" על חטאתו, אך הוא ב על אמרו, ומחטאתי טהרני. הוא אמרו כפר לעוני עד שיתקיים מאמרך אשר אמרת וגזרת, כי מי שישוב אליך תכפר לו, וזה ממה שנוהג בלשון דומה, כאמרו (שם ל"ד י"ח) צעקו ויי' שמע. אשר איננו שב על פני יי' בעושי רע, אבל הוא שב על עיני יי' אל צדיקים. ועם אלה הבאורים יסתלקו כל הספקות אשר הם מדמים ההכרח, וטענת בוראנו שלמה על ברואיו בעבודתו והמרותו, אין להם טענה עליו וכמו שאמר הכתוב (איוב ד' י"ז) האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר. וכאשר התקיימו האותות המלאות ושליחות הנביאים:
נשלם המאמר הרביעי מן הספר: