אור ברסלב
האמונות והדעות מאמר העשירי; הנהגת האדם

האמונות והדעות· רב סעדיה גאון

מאמר העשירי; הנהגת האדם

מאמר התשיעי; גמול ועונש

פתיחה

אמר יהודה בן שאול. אמר המחבר, הקדמת המאמר הזה אשר דברו בו אנשים רבים, ומעט מי ‏שהגיע בו אל העצה המשובחת, אומר בפתח דברי כי בורא הכל ית', מפני שהיה אחד בעצמו, ‏התחייב שיהיו הברואי' רבים כאשר בארתי. ואומר הנה כי האחד הנראה, אי זה אחד שיהיה, איננו ‏אחד כי אם בדרך המספר, אבל כאשר יבחנהו הבוחן על דרך הדקדוק, ימצאנו ענינים רבים. ויותר ‏פשוט מהכלל הזה, שהנמצאות כלן כשיבחן כל גוף מהם, ימצא בו חום וקור ולחות ויובש, וכאשר ‏יבחן גוף האילן, ימצא בו עם זה סעיפים ועלים ופרי ומה שנלוה אל זה, וכאשר יבחן גוף האדם, ‏ימצא בו עמהם בשר ועצמו' וגידים ועורקים ומיתרים ומה שנלו' אל זה; וזה מה שאין ספק בידיעתו, ‏ולא נדחה במציאתו. אבל אם היה בחקי הבריא' כי הבורא אחד ומעשיו רבים, וכמו שאמרו הספרים ‏מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית וגו' (תהלים ק"ד כ"ד), אפי' השמם יש בהם מן החלקים ‏השונים זה מזה, והשיעורים והצורות והמראים והתנועות מה של נוכל לספור. וכן הם כמו שאמר ‏‏(איוב ט' ט') עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן:‏

פרק א

וכאשר הקדמתי המאמר הזה, אומר עתה, כי כן באהבות, אהבה לדברים, ושנאה לדברים, כמו ‏שאמר (משלי י"ט כ"א) רבות מחשבות בלב איש ועצת יי' היא תקום. וכאשר הגופים אינם קיימים ‏ביסוד אחד לבד מד' היסודות, וגוף האילנות אינו קיים בחלק אחד ממה שזכרנו, והאדם אינו חי ‏בבשר או בעצמות בלבד, גם השמים אינם מאירים בכוכב אחד, כן האדם לא יתנהג כל ימיו במדה ‏א'; אבל מהתקבצות מה שזכרנו בכל שער על רוב מדבר אחד ומעט מאחר, ישלם כל הנזכר, כן ‏מהתקבצות מהות האדם באהבה ובשנאה על רב ומעט, ישלם כל הנזכר, כן המתקבצות מהות ‏האדם באהבה ובשנאה על רב ומעט, ישלם לו תקון עניניו, ויהיה כאלו הביאם לפני הדיין ודן עליהם, ‏כמ"ש (תהלים קי"ב ה') טוב איש חונן ומלוה יכלכל וגו', או כאלו שקלם במשקלו וחלק אותם חלקים, ‏וכמו שאמר (משלי ד' כ"ו) פלס מעגל רגלך. וכאשר יעשה כן יהיו כל עניניו שוים ומתוקנים. ואשר ‏חייב שאשים השער הזה התחלת המאמר הזה, הוא שראיתי אנשים חושבים ומאמיני', כי חובה ‏שיתנהג האדם במדה אחת כל ימיו, יגביר אהבת דבר על שאר האהובים, ושנאת דבר על שאר ‏השנואים; והסתכלתי בעצה הזאת, והנה היא מתכלית הטעות מכמה פנים. אחד מהם כי שנאת ‏דבר אחד והגברתו, אלו היה יותר תקון, לא היה נוטע הבורא במדות האדם אהבת שאר דברים; ‏ואלו היה הדבר כן, היה אפשר לבראו מיסוד אחד, ושיבראנו גזרה אחת, יהיה בורא כן שאר כל ‏הנמצאות ויהיו על הענין הזה. הלא תראה שחלקי הפעלים לא יכשר בהם השתמש דבר אחד לבדו, ‏כל שכן כלליהם. ומזה אלו בנה בונה בית מאבנים בלבד או מעצים בלבד או ממחצלאות בלבד או ‏ממסמרים בלבד, לא יהיה תקון כמו שיהיה, אם היה בונה מאלה מקובצים; ודומה לזה יאמר ‏בתבשיל ובמאכל ובמשתה ובמלבוש ובשמוש ושאר החפצים. ואיך לא יפתח האדם עיניו כשהוא ‏רואה כל אלה החלקים אינם הווים מדבר אחד, והם הוכנו לו לשמשו ולתקנתו, כל שכן עניני נפשו ‏ומדותיה?‏

פרק ב

וצריך שאבאר כי חדושי הבחירה הזאת אין דעתה מעטה, אך היא גדולה כמו שאני מדמה ואומר; ‏מהם מי שבחר לשוט בהרים, והוציאו זה השגעון; ומהם מי שבחר הרבות האכילה, והוציאתו אל ‏הטחורים; ומהם מי שבחר הנקמה, ונקם מעצמו, ומה שדומה לענינים האלה, ממה שאני עתיד ‏לבארו באמצע המאמר זה בעזרת האל:‏

אבל אקדם הנה ואומר, כי על כן צריכים לחכמה בהנהגת האדם ומהלכיו תמיד, כמו שאמר (משלי ו׳:כ״ב ‏כ"ב) בהתהלכך תנחה אותך. והשרש בשער הזה, שיהיה האדם מושל במדותיו, ושולט במה ‏שיאהבהו וישנאהו; כי לכל אחד ממה שהוא אוהב ושונא, מקום ראוי שישתמש בו, וכאשר יראה ‏המקום אשר ראוי להשתמש בו במדה ההי' ישלחנה בשיעור ע שישלי' המעשה ההיא, וכאשר יראה ‏המקום אשר ראוי לעצור המדה ההיא, יעצרנה עד שיעבור מעליו הרוח ההיא. אכל זה בישוב ויכולת ‏לפשוט בעת שירצה, ולתפוש בעת שירצה, וכמ"ש (שם ט"ז ל"ב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ‏ברוחו מלוכד עיר. וכבר הקדמתי קודם זה כי לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההכרה. וכח ‏התאוה הוא אשר יביא האדם לכסוף למאכל ולמשתה ולמשגל, ושייטבו בעיניו המראים הנאים, ‏והריח הטוב, והמשושים הרכים. וכח הכעס, הוא אשר יביא האדם אל התגברות והשררה, והעזר ‏לאחרים, והנקמה והגאוה והעזות, והדומה לזה. אבל כח ההכרה הוא אשר ידין על הכחות ‏האחרים. ואי זה מהם ידמה האדם או ענף מענפיהם, אז יתעסק בכח ההכרה להתבונן בהם ‏ולבחנם, ואם יראה אחריתו וסופו נצולים מפגע, אז ייעץ בו, כ"ש שתהיה אחריתו משובחת; ואם ‏יראה בצד מצדדיו פגע מן הפגעים, ייעץ בעזיבתו. וכל אדם שיקים השער הזה, וימשיל הכרתו על ‏תאותו וכעסו, יהיה במוסר החכמים, כמ"ש (שם ט"ו ל"ג) יראת יי' מוסר חכמה. וכל אדם ימשיל ‏תאותו וכעסו בהכרתו, לא יהיה איש מוסר. ואם יקרא ענינו זה מוסר שלא כדין, הוא מוסר אוילים, ‏כאשר אמר (שם א' ז') ומוסר אוילים בזו, ואמר עוד וכעכס אל מוסר אויל (שם ז' כ"ב):‏

פרק ג

וכיון שהקדמתי המאמר הזה, שהצורך מביא אל חכם, שיסדר לנו האהבות והשנאות איך נתנהג ‏בענינם, אומר, שמצאתי החכם שלמה בן דוד שהתעסק בזה, להודיענו מה הוא הטוב, ואמר (קהלת ‏א' י"ד) ראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. אינו רוצה ‏באמרו הכל הבל ורעות רוח, קבוץ המעשים והתחברותם כי הבורא המציאם, ואין חכם אומר כזה ‏על מה המציאו בוראו הכל הבל; אבל רצה בזה, כי כל מעשה שיקחוהו בני אדם לבדו, כלומר כי כל ‏אחד מן מעשי הדם כאש יעשהו נפרד, יהיה הבל ורעות רוח. ובהפרד אמר עוד (שם ט"ו) מעוות לא ‏יוכל לתקון, וכל אחד מעוות מהתקן, מקצר מהשלם; אבל בהתחברותם לא יהיה חסרון כי אם ‏שלמות ותמימות. ומחזק הפרוש הזה שהוא כן, שהראה שלשה שערים מאהבות העולם, וגזר על ‏כל אחד שהוא הבל, ופירושו השאה, כאמרו (ירמי' כ"ג ט"ז) מהבילים המה אתכם, משיאים אתכם, ‏ואמרו (תהלים ס"ב י"א) ובגזל אל תהבלו. ותחלתם שיתיחד בחכמה לבדה ויעזוב שאר האהבות, ‏אמר בזה (קהלת א' י"ז) ואתנה לבי לדעת חכמה. וזכר העלה בו, כי כל אדם כפי שתרבה חכמתו ‏ירבה מכאובו כאשר יגלו לו ממומי הדברים מה שהיה במנוחה קודם הגלותם לו, והוא מה שאומר ‏‏(שם י"ח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואחר כן שנה בשמחה ובשחוק בלבד, ואמר אם ישים האדם ‏דעתו לפנות אליה ולהשגיח עליה, יהיה לו זה גם כן הבל, כמ"ש (שם ב' א') אמרתי אני בלבי לכה ‏נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; וזכר העלה בו מה היא, כי האדם בעת ההיא מרגיש מעצמו בעת ‏השחוק והשמחה פחיתות וגנות, וכבר נכנס במדות הבהמות, והוא אמרו (שם ב') לשחוק אמרתי ‏מחולל ולשמחה. ואחר כן שלש בישוב העולם, והודיע כי העסק בו גם כן הבל, כאמרו (שם ד') ‏הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים, ושאר מה שספר ממעשיו ‏עד סוף הפרשה; וזכר העלה בשנאתו את כל זה, שיניחנו לאדם שיהיה אחריו, ותהיה יגיעתו לריק, ‏כמ"ש (שם י"ח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ‏וכאשר ספר אלה השלשה שערים, פסק לזכור שאר אהבות העולם, שלא ימנעהו זה ממה שהוא ‏צריך לדבר ולצוות; אך רמז בתוך השערים האלה, להשוות בין אלה השלשה, והוא שנתעסק במעט ‏מן החכמה ומן התענוג, ולא נניח לעיין במה שהוא הטוב, כמו שאמר (שם ג') תרתי אני בלבי למשוך ‏ביין את בשרי:‏

פרק ד

ועלה בדעתי (יישירך האלהים) לקבץ משרשי אלה האהבות שלשה עשר; ואזכור מה שידעתי ממה ‏שהביא כל עם לבחור העסק בכל אחד מהם לבדה כל ימיהם; ואחר כן אבאר אי זה דבר הניחו ‏ועזבו מהענין ההוא; ואזכור בכל אחד מהם המקום אשר ראוי להשתמש בה אשר לו נברא והושם, ‏ואקבץ כלל ממה שאניח כל חפץ בכל שער, יהיה הקבוץ ספר פרישות שלם. ואספרם מתחלה ‏ואומר, כי משרשי האהבות שלשה עשר; הפרישות, והאכילה, והמשגל, והחשק, והבנים, והיישוב, ‏והחיים, והממון, והשררה, והנקמה, והעבודה, והחכמה, והמנוחה. ואחר כן אראה לשכל אחד אחד, ‏ואזכיר לו אפני החפץ בו, ואכתוב מה שראוי מן הפרישות בו, ואיה מקומו הראוי לו. ואומר ‏‏בראשון:‏

שער הפרישות. ראו אנשים כי אשר ראוי להתנהג בו האדם בעולם הזה, הפרישות ‏וההליכה על ההרים ולבכות ולספוד ולהתאבל על העולם הזה. ואמרו חיבנו זה מפני שהוא עולם ‏כליה, מתהפכת באנשיה, איננה קיימת. בעוד שיהיה האדם שמח בו שמחה בהשקט ובשלוה, ‏תתהפך עליו ותהיה שמחתו אבל, וגדלותו שפלותו, והצלחתו עמל, כמ"ש (איוב כ"ז י"ט-כ"ב) עשיר ‏ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו. תשיגהו כמים בלהות. ישאהו קדים וילך. ואלו היה האדם משתדל ‏בכל כחו להתחכם תנצחהו אולתו, או להנקות ינצחהו טנופו, או להיות בריא יחלחו מזגו, או להלבב ‏יכשילהו לשונו, כמ"ש (שם ט' כ') אם אצדק פי ירשיעני תם אני ויעקשני. ואין בן אדם שידע מה ‏שיתחדש עליו מחולי ופגע ושכול ודאגה וחסרון ושאר הפגעים, וכמ"ש (משלי כ"ז א') אל תתהלל ‏ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. וכל אשר יוסיף להחזיק בו ינתק מבטחו, כמ"ש (איוב ח' י"ד ט"ו) ‏אשר יקוט כסלו ובית עכביש מבטחו, ישען על ביתו ולא יעמוד יחזיק בו ולא יקום. ואין ענינו בו כי ‏אם בזיוף ושקר וכזב כל ימיו, וכמ"ש (תהלים צ' י') ורהבם עמל ואון. וכמה גבורים השח השפיל, ‏וכמו שאמר (שם ע"ו ו') אשתוללו אבירי לב. וכמה גדולים הכניע וחלל, כמ"ש (ישעי' כ"ג ט') לחלל ‏גאון כל צבי להקל כל נכבדי ארץ. וכמה מיחל טובו המירה לו ברע, ופתח עיניו לראות באורה ‏והחשיכה בפניו כמ"ש (איוב ל' כ"ו) כי טוב קויתי ויבא רע. ונשען דאגותיו על האדם הזה, והשליך ‏עליו חולשתו, וכמ"ש (תהלים פ"ח ח') עלי סמכה חמתך. ואנה העונות והחטאים והחשבון והיסורין ‏וההבדל בינו ובין אלהיו? עד שישוב לו כטורף באפו, וכאכזרי אחרי הרחמים, כמ"ש (איוב י' ט"ז) ‏כשחל בצודני ותשוב תתפלא בי, ואמר עוד (ישעי' י"ג ט') הנה יום יי' בא אכזרי ועברה וחרון אף. ‏ואמרו צריך למאוס בעולם הזה ולא יבנה בית ולא יטע, ולא יקח אשה ולא יוליד, ואל ישכון עם מי ‏שבוחר המעשים האלה, שלא ירגילו אותו ותדבק בו ממדותם; אבל יתבודד בהרים, ויאכל מה ‏שימצא מהצמח, עד שימות בדאגה ובאבל:‏

והסתכלתי במה שאמרו העם הזה ומצאתיו רובו אמת, אך טעו בעזיבת הישוב ובני אדם; כי עזבו ‏זכרון מה שלא יוכל אדם לעמוד בלעדיו מן המזון והכסות והמחסה; וגם הניחו זכרון נפשם כי עזבו ‏לישא נשים, וכרות הזרע אלו היה טוב, היו מתנהגים בו בני אדם כלם ובטל מין המדברים, ובבטולו ‏תבטל החכמה והתורה ויום הדין והשמים והארץ; ותהיינה הנפשות בסכנה בין החיות והאריות ‏והנחשים והחום והקור והפגעים. ואיה עבי הטבע והשגעון וטרוף הדעת בהעדר המאכל הטוב, ‏והמים הקרים, והפסד הדם, והמית המרה השחורה? עד שיצטרכו אל אנשי הישוב לרפוא אותם ‏שיועיל להם, ואפשר שלא יועיל. והיו משתוממים האנשים מבני אדם עד שיחשבו שיהרגו אותם, ויש ‏שישנאום על היותם מוחזקים אצלם לרעים וחטאים עד שיתירו לעצמ' שפיכת דמם. ויש שישובו ‏כמדות הבהמות ויצאו מן האנושות, כמ"ש (איכה ד' ג') בת עמי לאכזר כיענים במדבר, ואמר (איוב ‏ל' ו' ז') בערוץ נחלים לשכון חורי עפר וכפים, בין שיחים ינהקו, ויפסידו נפשם לגמרי. אבל הפרישות ‏טובה לאדם כשיתנהג בה במקומה, והוא כשיזדמן לו המאכל והמשתה האסור והמשגל האסור ‏והממון האסור, ישלח המדה הזאת עד שתרחיקהו מכל זה, כמו שאמר (קהלת ב' כ"ב כ"ג) כי מה ‏הוה לאדם בכל עמלו. כי כל ימיו מכאובים וכעס עניניו:‏

פרק ה

השני שער האכילה והשתיה. ראו קצת בני אדם כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה ‏והשתיה. ואמרו כי המזון בו קיימת הגופים והנפשות, ועם זה יש בו ערבות גדולה והוא סבת גידול ‏הגופים ורבוים והעמדת הזרע. והנה אתה רואה האדם יצום יום אחד יחלש אור עיניו ושמעו ‏ומחשבתו וזכרונו ורעיונו, וכאשר יאכל ישובו כל כחותיו כבתחלה, ויש עת שירעב ויכפור באלהיו, ‏ולא יבין מה שיתפלל אליו. והנה אתה רואה ישוב הארץ כלו איננו מושם כי אם במקום הנהרות ‏בעבור הזרע ושתות המים, וכן מס המלכים וכן מתנות החילים; ואליהם יגיע המשל באמור כל אדם ‏זה לחמי. ותראה מבטיחים הספרים בהם הצדיקים כאמרם (שמות כ"ג כ"ה) ועבדתם את יי ‏אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, וכן (ויקרא כ"ה י"ט) ונתנה הארץ פרי ואכלתם לשבע, והדומ' ‏לזה הרבה; ושכל אירוסין וחתונ' ולידה ומילה וברית ומועד וחנוך לא ישלם דבר מהם כי אם בו, וכן ‏החברה והרעות בין האוהבים; ואמרו היין מראהו נחמד וריחו טוב וטעמו ערב, ישים הדואג שמח, ‏והכילי נדיב, ורך הלבב גבור. וכבר קבצם הפסוק בשבח, באמרו (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב ‏אנוש להצהיל פנים משמן וגו'. והתבוננתי במאמרם זה ומצאתי רובו טעות, ועוד כי הם הביטו אל ‏טובותיו ולא הביטו אל רעותיו. והוא שרוב המאכל גורם הקבסה ומכביד האיברים, וממלא הראש ‏והעינים, ומביא לידי גויעה בהרבותו, וישיב הלב נמהר, וישנה מדות האדם, ויטה אל תאות המאכל ‏ולהרבות הממון, עד שלא יזכור השבע, וידמה למדות הבהמות והכלבים, וכמ"ש (ישעיה כ"ו י"ב) ‏והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. גם ישוב כמו האש אשר מה שיובא אליה תאכלנו מבלי הרש כמו ‏שאמר (שם ' י"ח) ויהי העם כמאכולת אש. גם ישוב כמות אשר יאסוף אליו כל הבריות ולא יאמר די, ‏כמו שאמר (חבקוק ב' ה') אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע. גם ישוב כארבע סבות ‏החסרון והם האש והמים והמות והעקר, כמו שאמר (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ‏ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון, עד שתהיה עינו רעה במי שיאכל ממנו חלת ‏לחם אפילו אם יהיה עשיר, ואם יראה לו זה יהיה בלי לב, וכמו שאמר (משלי כ"ג ז') כי כמו שער ‏בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. וכאשר יראה זה ממדותיו, ימאסוהו המלכים ‏וגדולי בני אדם ומשכילהם, ולא ישבו עמו; כי כאשר יאכל ימהר, ואם יראה חתיכה טובה יקפוץ ‏עליה, והוא ראשית מי שישלח ידו לאכול ואחרית מי שישאנה, ועינו אל מה שיבא מן המאכל, מאשר ‏לבו אליו, וכמו שאמר (שם א' ב') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת שכין ‏בלועיך; ועוד כי יכוין להפנות עד שיוכל לאכול שנית מהתאוות לו, וכאלו הוא משפך שופך מלמעלה ‏ויורד מלמטה וכמ"ש (ישעי' כ"ח ח') כי כל שולחנות מלטו קיא צואה בלי מקום; ועוד כי בא להקיא ‏מרוב המאכל כאשר לא תכילנו האצטומכא כמ"ש (משלי כ"ג ח') אכלת תקיאנה. ואיה עבי הלב עד ‏שיעזוב תורתו וישבה אלהיו? כמו שאמר (הושע י"ג ו') כמרעית' וישבעו שבעו וירם לבם על כן ‏שכחוני. ושכחו ממעשה היין נגוב המוח אם ישתהו חי, והרטבתו אם ישתהו מזוג. ואיה התגברותו ‏על השכל והפסדו את החכמה? וכמו שאמר (משלי כ' א') לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם. ‏ואיה הרפותו את הגידים והרעישה והמית הדם וקדחת הדם והמורסות והסמטות, וכהות שטח ‏האצטומכא והכשת הכבד וגריד' שריקת המעים והמכאובים הגדולים? וכמו שאמר (שם כ"ג כ"ט) ‏למי אוי למי אבוי למאחרים על היין. ואיה העברות והתועבות, ליפות כל גנות והתר כל איסור, והוא ‏מתהלך בגוף האדם מעט מעט, וכמו שאמר (שם ל"ב) ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש עיניך ‏יראו זרות. ואיה הריגת הנפש והמכות והמאסר והכבל והענש, הלא בו? ואיה כל דרכי האונאה ‏והתחבולות והאבדן, כי אם בו? ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא ‏יגיע אליהם, יקחם מאשר ימצא, כמו שאמר (שם ד' י"ז) כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו. אבל ‏הם טובים לאדם לקחת מהם מעט כפי מה שיעמיד גופו, כמ"ש (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע ‏נפשו, וכאשר יראה בשכלו מקום לזה, ישלח תאות המאכל והמשתה, וכאשר יהיה לו מזונו יעצרנה:‏

פרק ו

השלישי שער המשגל. ראו אנשים כי המשגל ראוי שיהיה נבחר על כל אהבות העולם, וכי ‏יש לו ערבות יותר גדול מכל ערבות שבעולם; כי לכל יש דבר שיעמוד במקומו, וזה אין דבר שיעמוד ‏במקומו; והוא מוסיף בשמחת הנפש ויחזקנה, ומקל מלאות כל שכן מן הראש ומן המוח; והוא מניח ‏כעס האדם ומעביר מעליו דאגות, ומועיל מחלי המרה השחורה הנקרא מלאנכוליא; והגדול ‏שבדברים שהוא סבת היות האדם המדבר החכם, ואין סבת התחברות בני האדם ורעותם כי אם ‏בו; ואלו היה דבר מגונה, היה הבורא מונע ממנו נביאיו ושלוחיו, הלא תראה כי קצתם אמר הבה את ‏אשתי (בראשית כ"ט כ"א) מאין בשת, ואחר אמר ואקרב אל הנביאה (ישעי' ח' ג') מאין הכלם. ‏וחקרתי דברי אלה, ומצאתי בהם טעות; ועוד כי הניחו נזקיו וגנותו מהם, כי הוא מזיק לעינים, ‏ומסיר תאות המאכל והמשתה, ומפיל הכח, והרבה פעמים מביא השחפת וכאב החלצים וחלל ‏הבטן, והורס הגוף ומכלהו מהרה וימהר הזקנה, ובו נאמר (משלי ל"א ג') אל תתן לנשים חילך. ‏ואיה טרדת הלב ובלבול הדעת ועמימות העינים והמית הנפש כי אם עמו, וכמ"ש (הושע ד' י"א) ‏זנות יין ותירוש יקח לב. ומי שלבו עליו לא ינוח להב אשו כי אם בעת הגעתו אל חפצו בלבד, וכאשר ‏יעשה חפצו תבער אשו כבתחלה, כמ"ש (הושע ז' ד') כלם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה. ואיה ‏הטנוף והלכלוך, עד אם ירגיש ויהיה לו מעט דעת, יהיו שלמותיו מתעבים אותו, אפילו אם התרחץ ‏כל ימיו, כמי שאמר (איוב ט' ל' ל"א) אם התרחצתי במי שלג וגו' אז בשחת תטבלני ותעבוני שלמותי. ‏ואיה החרפה והבוז והנגע, ומה שישאר זכרו עד אחרית הימים וסוף הזמנים, וכמו שאמר (משלי ו׳:ל״ג ‏ל"ב ל"ג) נואף אשה חסר לב וגו' נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה. ואיה שיחשוב כל בני אדם ‏עורים וחרשים עד שיחשוב כל גנות בגלות, ויחשוב שאינם יודעים, וכמו שאמר (ירמי' י"ג כ"ז) ‏נאופיך ומצהלותיך זמת זנותך. ואיה שישים ביתו מעון לכל לץ ולכל נואף ולכל לסטם ומשחית ‏ואיננו שוער, וכמו שאמר (שם ה' ז') ואשביע אותם וינאפו ובית זונה יתגודדו, וגורם לעצמו ולבניו ‏שלא יהיה לו בן כשר, כמו שגרם הוא לזולתו מעצמו כזה, שהוא מדה כנגד מדה, וכמו שאמר (איוב ‏ל"ט א' י') אם נפתה לבי על אשה, תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין. ואין התאוה הזאת טובה ‏לאדם כי אם להקים בה זרע, וכמו שאמר (בראשית ט' ז') ואתם פרו ורבו, וישלחנה בדעת בעת ‏שהיא ראויה, ויעצרנה מהרבות:‏

פרק ז

הרביעי שער החשק. השער הזה ואם הוא גנאי לזכור, איננו יותר מגונה מדעות הכופרים, ‏אעפי"כ זכרנום להשיב עליהם, ויסור הספק מן הלב, כן נזכור את זה גם כן להשיב עליו, ויסור ספק ‏מן הלב. יש אנשים שרואים שהחשק טוב מכל מה שיתנהג בו האדם, וחושבים כי הוא מזכך הרוח ‏והמזג, עד שתשוב הנפש זכה צפה על הגוף מזכותה, ושהוא ענין דק עד מאד, ומשיבים אותו ‏לפעולת הטבע, ואומרים כי הוא משך נצוק אל הלב, תחלתו ההבטה, ואחר כן תוחלת, ואחר כן ‏קביעות, ואחר כן יעזרוהו משכים אחרים ויתקיים. ועלו מזה למעלה, עד שהשיבו אותו לפעולת ‏הכוכבים, ואמרו כשיהיו מזלות בני אדם שוים, מביאים זה אל זה משליש או משתות, וימשול על שני ‏חלקי אהבותם כוכב אחד מחייב ביניהם האהבה והחברה. גם עלו מזה עד שאמרו שהוא פעל ‏הבורא יתברך, וטענו שהוא ברא רוחות הנבראים ככדורים עגולים, וחלק אותם לשנים, ומשים כל ‏חלק באדם אחד, ובעבור זה כשימצא כל חלק את חלקו הוא נתלה בו. גם עלו מזה עד ששמוהו כמו ‏חובה ואמרו כי נסו בני אדם בשער הזה, כדי שידעו כניעת האהבה ויכנעו לו ויעבדוהו. העם הזה ‏בכל מה שזכרו, פתאים אין בהם דעת. וראיתי להשיב עליהם בשער הזה בתחלה תשובה נראית ‏במה שכזבו, ואחר כן אראה להם הפך מה שנתלו בו. ואומר כי מה שאמרו על הבורא, לא יתכן ‏שינסה האדם במה שהזהיר ממנו, וכמ"ש (איוב כ"ד י"ב) ואלוה לא ישים תפלה, ועוד כי לא אל חפץ ‏רשע אתה (תהלים ה' ה'). אבל ענין חלוק הכדורים אשר נתלו בו, כיון שהשיבונו על מי שאמר ‏בקדמות הרוחניים, ובארנו כי נפש כל אדם היא נבראת עם השלמת צורתו, בטל השער הזה ושבור. ‏ומה שטענו מצד הכוכבים מהפקת שני המזלות ושני החלקים, אלו היה כמו שאמרו, לא היה נמצא ‏ראובן שאוהב את שמעון, שלא יהיה שמעון אוהב אותו מפני שהם שוים, ואין אנחנו מוצאים הדבר ‏כן. ומה שזכרוהו כי ההתחלה הבטה ואחריה נפילת התוחלת בלב, אומר כי על כן צונו בוראנו ‏שנשיב לעבודתו העין והלב יחד, וכמו שאמר (משלי כ"ג כ"ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ‏והזהירנו מהשיבם להמרותו, באמרו (במדבר ט"ו ל"ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואין ‏זה כי אם עד שיקבע הענין הזה בלב ויתפשהו וימשול בו, ומקצר האדם ההוא ממאכלו וממשתהו ‏ומכל תקנותיו, עד שימק בשרו וידל גופו וישלטו בו החליים החדים. ואיה הלהב והגויעה והיגון ‏וההמיה, ונדנוד הלב וההתעלפות והקיצה והאסטנינות, וכמ"ש (הושע ז' ו') כי קרבו כתנור לבם ‏בארבם. ויש שיעלה זה אל המוח ומחליש הראות והמחשבה והזכרון, ויש שמבטל ההרגשה ‏והתנועה, ואפשר שיראה חשוקו פתאום ויגוע ותתעלם רוחו בגופו ארבעה ועשרים שעות, ושמא ‏יחשבוהו למת ויקברוהו, ואפשר שיבינו אליו או שישמעו זכרו ויתאנח אנחה שימות בה באמת, ‏ויהיה המשל אמת כמ"ש (משלי ז' כ"ו) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה רגליה יורדות ‏מות. ואיך יהיה האדם אסיר הוא ודעתו, עד שלא ידע לעצמו אלוה ולא ענין ולא עולם זה ולא עולם ‏בא זולתו. וכמ"ש (איוב ל"ו י"ג) וחנפי לב ישימו אף. ואיה הכניעה והעבודה לו ולכל הנלוים אליו, ‏והישיבה על הפתחים והשקידה על כל נוה, וכמו שאמר (ירמי' ג' ס') שאי עיניך על שפיים וראי ‏איפה לא שכבת על דרכים ישבת להם. ואיה ההליכה בלילה והעמידה בשחרית, וההסתרות מכל חי, ‏פן יפגעהו וימות מיתות רבות בכל כלימה וכלימה, וכמו שאמר (איוב כ"ד ט"ו) ועין נואף שמרה נשף ‏לאמר לא תשורני עין. ואיה הריגת החושק או החשוק או אחת מן הכתות הנלוות אליהם, או אותם ‏ואת הנלוים אליהם, ושמא רבים מבני אדם עמם, וכמו שאמר המשל (יחזקאל כ"ג מ"ה) כי נואפות ‏הנה ודם בידיהם. ואם יגיע יום מן הימים אל מה שבקש, ויגיע לתולדת מה שבעבורו חייבה נפשו כל ‏הצער ההוא, תשוב מתחרטת מתעבת מואסת למי שהיתה אוהבת, יותר מאהבתה אותו, וכמו ‏שאמר (ש"ב י"ג ט"ו) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד. ויכיר האדם כי מכר נפשו ותורתו וכל ‏הרגשותיו ושכלו, אחר נפול החץ אשר אין לו חשבון, כמו שאמר (משלי ז' כ"ב כ"ג) הולך אחריה ‏פתאום וגו', עד יפלח חץ כבדו. ואין הענן הזה טוב כי אם באשתו של אדם שיאהבה ותאהבהו ‏ליישוב העולם, כמו שאמר (משלי ה' י"ט) אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה ‏תמיד, ויראהו האדם לאשתו בשכל ובכשרות, כפי אשר תנעם חברתם בה, ויעצרנה מזולת זה ‏בגבורה ויכולת:‏

פרק ח

החמישי שער קבוץ הממון. ראו אנשים כי הטוב שיתנהג בו האדם בעולם הזה, הטורח ‏בקבוץ הממון, והשלמת הדברים. מהם מה שאמרו כי המאכל והמשתה והמשגל אשר בהם תקנת ‏הגוף לא יושגו כי אם בו, וכן בו יהיה המקח והממכר והנישואין, וכל עסק שיהיה בין בני אדם בו ‏יהיה, עד שהמלכים לא ימליכום כי אם בו, ואין מקבצים החילים וכובשים המבצרים כי אם בעבורו, ‏ולא יחפרו המוצאים המטמונים, כי אם להוציא אותו מהם, ואין ההליכה אל בתי העשירים וחלות ‏פניהם כי אם בעבורו, ואין הנדבות והכבוד והצדקה וההודות כי אם להם, וכמ"ש (משלי י"ט ו') רבים ‏יחלו פני נדיב, ומשלת בגוים רבים (דברים ט"ו ו'), וזאת הממשלה בממון, וכמו שנאמר (משלי כ״ב:ז׳ ‏ז') עשיר ברשים ימשול. והסתכלתי בדבריהם וראיתי, שהטוב ממנו הוא מה שיבא לאדם מבלי ‏טרח ועמל, אל מי שישתדל לדרשו, הוא ביגיעה ובמחשבה ובקוצר הרוח ובנדודים בלילה והיגיעה ‏ביום, עד שאם יגיע למה שירצה ממנו, לא תתישב שנתו לעתים רבות, וכמו שאמר (קהלת ה' י"א) ‏מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. וכאשר ישימהו ‏האדם כונתו ימשול בו ויתאוהו, כאשר זכרתי בשער האכילה והשתיה, שיהיה כאש וכמות וכעוצר ‏רחם, גם יותר מהם, כמו שאמר בזה (משלי כ"ז כ') שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא ‏תשבענה. ואיה המריבה והתגרה והשנאה והמלחמה, כאשר יעשו הזאבים והכפירים עד שיטרפו ‏טרף, וכמ"ש (נחום ב' י"ג) אריה טורף בדי גרותיו ומחנק ללבאתיו וגו'. ואיה סבל צעקת היתומים ‏והאלמנות והעניים ושאר העשוקים, ואיננו פונה אליהם, כי אם מי שיאהב קבוץ הממון, וכמ"ש ‏‏(קהלת ד' א') והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם. ואיה לקיחת הממון והפסד הכבוד ואבוד ‏האמונה וגלות כל מסתור, ובו אמר (הושע ז' א') ונגלה עון אפרים ורעות שומרון כי פעלו שקר וגנב ‏יבא פשט גדוד בחוץ. ואיה העברת המועדים ושבועות השקר עד שיעדר הצדק לגמרי, כמו שאמר ‏‏(ירמי' ז' כ"ח) אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. וכאשר יבא לו הממון כחפצו, בוטח בו ושוכח אלהיו ‏וכופר במי שחננו הממון, כמו שאמר (דברים ח' י"ג י"ד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת ‏את יי' אלהיך. ויש פעמים רבות שיהיה הממון סבת הריגתו ואבדו, אם בלסטים או בשלטון והדומה ‏לזה, וישאר הוא ובניו חסרי כל, וכמו שאמר (קהלת ה' י"ב-ט"ו) עושר שמור לבעליו לרעתו, כאשר ‏יצא מבטן אמו, גם זו רעה חולה; ואם ישאר בידו עד עת מותו, ישא האב עון הממון עמו אל הקבר, ‏ויסבול אשמתו, כמ"ש (יחזקאל י"ח י"ח) אביו כי עשק עושק וגו', ויניח לבן פחות אשר לא יהיה לו ‏ברכה, כמ"ש (משלי כ' כ"א) נחלה מבוחלת [מבוהלת] בראשונה ואחריתה לא תבורך. אבל הושם האדם ‏לאהוב הממון לשמור מה שחננו הבורא ולא יאבדהו לזולתו, כמו שאמר (משלי ו' כ"ב) ברכת יי' היא ‏תעשיר ולא יוסיף עצב עמה:‏

פרק ט

‏הששי שער הבנים. ראו אנשים אחרים שישתדלו בקשת הבנים, ואמרו שיש בזה שמחה ‏לנפש ומחמד לעין וששון וגילה, ולולי הבנים לא היו בני אדם, ולא יתקים העולם, והם הסגלה לאדם ‏לעת הזקנה, והזוכרים אותו בטוב אחר מותו; ושהחנינה והרחמים אינם כי אם להם, והכבוד והיקר ‏להם. ודי כי כל נכבד מן הנביאים שואל אותם, כאשר תמצא אברהם אומר (בראשית ט"ו ג') הן לי ‏לא נתת זרע, ואמרה התורה ויעתר יצחק ליי' לנוכח אשתו כי עקרה היא (שם כ"ה כ"א), ואמרה ‏רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (שם ל' א'); ופעמים מלמדו האב תורת האלהים יתברך ‏ויתעלה וחקיו ומצותיו, יקנה בם שכר, כאשר אמר (ישעי' ל"ח י"ט) אב לבנים יודיע אל אמתך. ‏והשתכלתי במה שאמרו, וראיתיו נכון בבנים שיחנם הבורא לעבדו כרצונו; ומקום טעות אלה, ‏שמחייבים כונת זה השער לבדו, מבלי שאר הדברים. ואומר מה תועלת יש בהם אם לא יהיה להם ‏מזון וכסות ומחסה, ומה טוב יש בגדולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע? ומה היא חנינתם והחמלה ‏עם העדר אלה הדברים? רק תוספת בצער האבות; ואנה הוא יקרם וכבודם, שיקוה מהם דבר, ‏כשלא יהיה להם הקדמות? ואיה צער ההריון וחבלי הלידה ומה שיקרה מן חליה, וכמו שאמר ‏‏(בראשית ג' ט"ז) בעצב תלדי בנים. ושמא תמות בעת לדתה ותשוב השמחה לאבל, כמו שאמר (בראשית ‏ל"ה י"ח) ויהי בצאת נפשה כי מתה. ואיה יגיעת האב ועמלו והכנסתו בכל סכנה כי אם על מזון בניו, ‏כמו שאמר (איוב ל"ט ל') ואפרוחיו יעלעו דם. ואיה צער הגדול והנהגת החלי ותקון הרפואות ‏ושמירת מי השעורים והכנת המשקים, כי אם עמהם ברוב. כל שכן שאחרית הענין למות ולשכול, ‏והוא האוי והאבוי, כמו שאמר (הושע ט' י"ב) כי שם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם. ואם יחיו, ‏הפחד ממה שיחדשוהו הזכרים מהם איננו מניח לו לישון, וכמ"ש (משלי י"ט כ"ו) משדד אב יבריח ‏אם בן מביש ומחפיר; ופחד ממה שיתחדש על הנקבות מהם הוא כלימת עולם וחרפת פנים, כמו ‏שאמרו רבותינו (סנהדרין ק' ב') מפחדה לא יישן בלילה. והכלל אם יהיו ממרים תאבד התוחלת, כל שכן אם יהיו ‏מרעים, ועליהם אמר (שם ל' י"א) דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. אבל שם האב לאהוב את הבנים ‏להחזיק במה שחננו בוראו בהם ולא יקוץ בהם, כמו שאמר (תהלים קכ"ז ג') הנה נחלת יי' בנים ‏שכר פרי הבטן:‏

פרק י

‏השביעי שער ישוב העולם. ראו אנשים אחרים, כי ישוב טוב בכל מה שיתעסק בו האדם, ‏ואמרו כי ישוב הבית הוא דבר שצריך, כי לולא הוא לא היה לאדם מקום יהיה לו מחסה מן החום ‏והקור, ויתקבצו אליו כל הנלוים אליו; אך ישוב השדות צרכם למזון, שאי אפשר לעמוד בלעדיו, וכלם ‏מחדשים לאדם השמחה, ורחב הלב והחריצות והגילה, וכמו שאמר (קהלת ה' ח') ויתרון ארץ בכל ‏הוא מלך לשדה נעבד; ובישוב ובנינים מתפארים המלכים והשרים, כמו שאמר (איוב ג' י"ד) עם ‏מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו; ובכמו זה יעד המאמינים, כמו שאמר (דברים ו' י"א) ובתים ‏מלאים כל טוב אשר לא מלאת. והתבוננתי בעצתם ומצאתים שטעו, כאשר חייבו עזיבת כל הדברים ‏התעסק בשער הזה, ואיך יוכל אדם לישב מאומה מכל זה, כי אם בחכמה ועצר ובידיעת המדות ‏והשערים. ואם לא יהיה באמצע מדע רחב לא יגיע דבר מהמבוקש הזה, ואם יטריח אדם עצמו ‏בשער היישוב, יפול ביגיעה ובעמל והדאגה והתוגה והוצאת הממון משלו ומשל אחרים, מתאותו ‏להשלים מה שהחל ממנו, וכמ"ש (ירמי' כ"ב י"א) הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ‏ברעהו יעבוד חנם. ואם ישלים מה שהחל, ויראה בו דבר שלא יישר בעיניו, לא ישוה כל מה שטרח ‏בעיניו מאומה, ויהיה עמלו ויגיעתו לריק, וכמ"ש (מלכים א' ט' י"ב) ויצא חירם מצור לראות את ‏עדים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ואיה היגון המתמיד וקוצר רוח כי אם עמו. ואיה קנאת בני ‏אדם וכעס המלכים והבאת הפגעים כי אם עמו, וכמ"ש (עמוס ה' י"א) בתי גזית בניתם ולא תשבו ‏בם. ואם יהיה הישוב שדות, לא יצמחו נטעיהם כרצון האדם, אך הם צומחים כרצון בוראם, והדאגה ‏על זה מתמדת. ואם יעקרם ויעמיד אחרים תחתם תכפל דאגתו והתוגה על העצר המטר יותר ‏גדולה, וכן בצמאון ובקוצים ובירקון והארבה והשטף, וכמ"ש (מ"א ח' ל"ז) רעב כי יהיה בארץ דבר ‏כי יהיה שדפון ירקון ארבה. ועול המלכים וחמס עבדיהם, עד שיהיה מה שיעשו השדות להם, ולא ‏יגיע מהם ליד בעליהם מאומה, וכמ"ש (קהלת ה' י') ברבות הטובה רבו אוכליה ואין יתרון לבעליה ‏כי אם ראות עיניו. ואם יגדל מה שזרע ויאסוף את תבואתו, תהיה כונתו וחפצו ביוקר השערים וצוק ‏העתים, עד שיקח מה שיש ביד העניים והדלים, כמ"ש (עמוס ח' ו') לקנות בכסף דלים ואביון בעבור ‏נעלים ומפל בר נשביר. ולא נתנה אהבת היישוב בלב האדם כי אם לתקן בו צרכו בלבד, כמו שאמר ‏‏(תהלים קז לו) ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה:‏

פרק יא

השמיני שער החיים. ראו אחרים כי הטוב שידרוש האדם בעולם הזה, ההשגה על ‏אריכות ימי חייו, ואמרו כי ארך החיים, בו יגיע האדם אל כל אשר יחפוץ, מעניני התורה ועניני ‏העולם, ואם לא ישתדל האדם על זה אי זה דבר ישמור, ובה יעדו הספרים באמרם למען יאריכון ‏ימיך (שמות כ' י"ב), למען תחיו ימים רבים (ירמי' ל"ה ז'). וסבות החיים אצל אלה התמדת האכילה ‏והשתיה, ושלא ירבה במשגל, ושישתדל לשמח את נפשו, ושימנע מהכנס בסכנות ובפחדים, כל ‏עניני התורה ועניני העולם. ואמת הוא כי הענינים האלה מתקנים הגוף, אבל אינם סבות החיים, כי ‏אנחנו מוצאים הרבה מבני אדם הם על הענין הזה, והם קצרי חיים, ואחרים בהפך הענין הזה, ‏וחייהם ארוכים. ותראה גופים שבנינם חזק, יהרסו מהרה, ואחרים בנינם חלוש, יעמדו ימים רבים. ‏ואם היה הענין כאשר אמרו, היו המלכים מאריכים ימים יותר מכל אדם, בעבור שהם יכלתם על ‏המזונות והתענוג. ועוד אזכור כל מה שהניחו בשער הזה, כי האדם כל אשר יאריכו ימיו, ירבו יגוניו ‏ודאגותיו וצרותיו, וכמו שאמר (תהלים כ"ה י"ז) צרות לבבי הרחיבו; וירבו עליו העונות והחטאים, ‏ויאריך חשבונם ומנינם, וכאלו הם מתחדשים בכל יום, כמ"ש (צפניה ג' ז') אכן השכימו השחיתו כל ‏עלילותם; ובעוד שהוא בענין הילדות הוא סכל לא ידע מאומה, כמו שאמר (משלי כ"ב ט"ו) אולת ‏קשורה בלב נער; וכאשר יגיע אל ימי הנערות יעתק אל ההפסד ואל ההפקר, כמו שאמר (שם כ"ט) ‏נער משולח מביש אמו; וכאשר יגיע אל הבחרות, יכנס בעמל וביגיעה, וכמ"ש (שם י"ו כ"ו) נפש עמל ‏עמלה לו כי אכף עליו פיהו; וכאשר יגיע אל הזקנה יסור כל מה שהתאוה ויהיו חייו עליו לטרח, כמו ‏שאמר (קהלת י"ב י"א) עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ויחסר ‏זיוו ולחו והרגשתו וכחותיו, וישוב כעב אשר נמס ממנו המטר, ונשאר עשנו היבש אשר אין בו ‏תועלת, כמ"ש אחריו (קהלת י"ב ב') עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחרי ‏הגשם, ושאר הפרשה עד סופה. והאדם הצדיק לא יאהב חיי העולם הזה, כי אם בעבור שהיא ‏מדרגה יגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא בעבור עצמה. ולא נתנה אהבתה בלב האדם כי ‏אם שלא ימית את עצמו כשתבא עליו צרה, כמ"ש (בראשית ט' ה') ואך את דמכם לנפשותיכם ‏אדרוש:‏

פרק יב

‏התשיעי באהבת השררה. ראו אחרים הגדול שבמה שמתעסק בו האדם בעולם הזה ‏הגאוה והגדולה והשררה, ואמרו שהנפש תטה אחרי הגדולה, ותראה שקשה עליה השפלות אל ‏אדם אחד ולהתודות לו, ותמצא השררה מחזקת אותה ומרוממתה ותוסיף לה חריצות והתפשטות; ‏וכן הצווי והאזהרה יערבו לה; ולולא השררה לא היה העולם מסודר, ולא נשלמו תקנותיו; המלכים ‏מנהיגים המלחמות והשמירה, והשופטים ישפטו בין הצנועים מבני אדם, והשוטרים מתקנים העזים ‏שבהם; ובה ברך קצת הצדיקים את קצתם כמ"ש (בראשית כ"ז כ"ט) יעבדוך עמים. אבל מה ‏שזכרוהו מסדור העולם בשמירה ובמשפט ובמנוי איננו נדחה, אבל הוא מאמרנו וכונתנו, אך הם ‏שאלוה שאלה נעזרו בו על דעתם; כי סדור העולם לא יהיה כי אם בחכמה, והם הפילו מעלת ‏החכמה ושמוה לשררה לעצמה. וצריך שאזכור מה ששכחו אותו מנזקי הגאוה והשררה, מהם כי ‏האדם כשיתגאה ותגדל נפשו בעיניו, יצא משטתו, ויתגאה על הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו ‏כאלו הוא יחיד בדורו, ויבוז לעצת כל אדם, ויתעקש וידחה כל מאמר, וכמ"ש (משלי י"ח א') לתאוה ‏יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, וחולק על הזקנים במה שנסוהו בארך ימיהם, והכינו אותו ‏ברגילותם, ולא ישמע לעצתם ולמצותם, וכמ"ש (משלי י"ב ט"ו) דרך אויל ישר בעיניו, ויפסדו לו עניני ‏עולמו, ומה שיתקנו לו מהם, ייחסם אל כחו ויכלתו והנהגתו והכרתו, וכמו שאמר (ישעי' י' י"ב) ‏אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו כי אמר בכח ידי עשיתי וגו'; ועולה מזה ‏לחלוק עם האומנים באומנותם, ויחשבו אותו לפתי וילעגו לו, ולחלוק על החכמים במלאכותם ‏המדעיות, ישתדל לשבור אותם, והכסיל השותק יש לו תקוה ממנו, וכמ"ש (משלי כ"ו י"ב) ראית ‏איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו; ויבא מזה לדבר במלכים ובשרים ולא תבשר בעיניו עצתם, ולא ‏תישר אצלו הנהגתם, ובו נאמר (משלי כ"ו ט"ז) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם; ויפליג בזה עד ‏שידבר בחכמות הבורא ית' וידיעתו, וירחיק הרוב בהם ויגנהו, וכמו שאמר (תהלים ע"ג י"א) ואמרו ‏איכה ידע אל ויש דעה בעליון; ויביאהו זה לבא בכל עמל וסכנה ופחד, מבטחונו כי עצתו תצילהו, ‏והיא הכשילתהו, וכמו שאמר (איוב ה' י"ב) מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. ואם ‏לא תשלם לו השררה והמלכות, אז יראו מקנאיו ויצמחו משנאיו, אעפ"י שלא ידע להם כי אם ‏התחלה, כמו שאמר (תהלים נ"ט ה') בלי עון ירוצון וגו'. אבל בתחלת ראותם שמולך עליהם, חפצים ‏להרגו, וכמו שאמר (בראשית ל"ז כ') ועתה לכו ונהרגהו, והוא תמיד לא יאכל כי אם חתום, ולא ‏ישתה כי אם שמור, וכאלו יושב תחת חודו של חרב, וכאלו חייו תלוים בשערה, כמ"ש (ש"א כ' ג') כי ‏כפשע ביני ובין המות, ויבדילו אנשיו בינו ובין הדין באמת, ויביאוהו אל החשדים ואל הספקות, ‏ויחזקו עליו דברי בני אדם, ותקשה עליו תביעת הבורא אותו, כמו שאמר (הושע ה' א') ובית המלך ‏האזינו כי לכם המשפט. ולא נטע הבורא ית' בנפש האדם אהבת השררה והגאוה, כי אם בעבור ‏שתכסף בהם לגמול העולם הבא, כמו שאמר (איוב ל"ו ז') לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ‏ויושיבם לנצח ויגבהו:‏

פרק יג

העשירי שער הנקמה. ראו אחרים כי הטוב במה שמכוין האדם בעולם הזה, שינקם ‏מאויביו. ואמרו שהנקמה מסירה הדאגה מהנפש, ויסתלק מעליה היגון אשר היתה בו, ותמצא ‏ערבות במה שהיא רואה באויבה, ותניח מן הכעס ותסיר המחשבה הרעה, ותמנע אויב אחר ‏מעשות מה שעשה הראשון. הלא תראה כי הטוב מה שנאמר למאמינים (ישעי' מ"א י"א) הן יבושו ‏ויכלמו כל הנחרים בך תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך. והתבוננתי כל מה שזכרו, והנה הם בו ‏מהבילים, כי כל אשר זכרו לא עשה בנפש המעשה הזה, אלא בעבור שבא לה מאליו, לא עשתה היא ‏בו כלום; אבל כשהיא נופלת בעצה ומחשבה על האויב, היא נופלת בים השחור, ובכל יום תתחדש ‏לה עצה אחרי עצה, וכו' שאמר (תהלים ק"מ ג') אשר חשבו רעות בלב, וימלא האדם לבו שלא יפגע ‏אדם ולא יחמול ולא יחון ולא יקבל תחנה, וכמו שאמר (משלי כ"א י') נפש רשע אותה רע לא יוחן ‏בעיניו רעהו, ועל הוצאת כל ממונו וכל הונו בנקמה ההיא, וכמ"ש (ישעי' י"ג י"ז) הנני מעיר עליהם ‏את מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו. ואעפ"י שלא יגיע להרוג האויב ההוא כי אם בהרוג ‏אלף אוהב או בהרוג עצמו, לא ירגיש לזה, וכמו שאמר (שופטים י"ו ל') תמות נפשי עם פלשתים; ‏ואעפ"י שלא יגיע אל זה כי אם בעזיבת אלהיו ועבודתו, לא יחשוב בזה, וכמ"ש (תהלים פ"ו י"ד) ‏ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם. וכאשר יסבול כל אלה הענינים, אפשר שלא יגיע עמם ‏אל מה שהוא מבקש, וכמו שאמר (מ"ב ג' כ"ו) להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו, ואפשר שיהפך עליו ‏הענין ויאבד הוא, וכמ"ש (משלי כ"ו כ"ז) כורה שחת בה יפול וגו'; ואם ינצל וישלם לו מה שבקש, ‏כבר הפיל נפשו בענש החזק מאת הבורא, אשר לא יצילנו אדם ממנו אלא במחילת מי שהרע אליו, ‏וכמו שאמר (שם כ"ח י"ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ואיה התקוה לעמוד כנגד ‏הזמן על דעת אנשיו, והתקוה לעמוד כנגד המזלות כדברי בעליהם, והתוחלת הנכזבה לעמוד כנגד ‏בורא השמים והארץ כדברינו אנחנו אנשי האמת? והם חושבים כי הם חוץ להנהגתו, וכמו שאמר ‏‏(תהלים ס"ד ו') יחזקו למו דבר רע. ואיה שנאת בני אדם ואיבת הברואים, ושיפקוד בלב מה שיקנאו ‏בו על הטובה וישמחו לאידו, וכמו שאמר (שם ט') ויכשילוהו עלימו לשונם, ולא ימצא דואג לדאגתו ‏ולא כואב למפלתו אלא הכל שמחים לשברו, כמו שאמר (נחום ג' י"ט) אין כהה לשברך נחלה מכתך ‏כל שומעי שמעך וגו', ואפשר שיהיה שרש השנאה הזאת מחמס זה המתנקם באחרונה, כמו שאמר ‏‏(תהלים כ"ה י"ט) ושנאת חמס שנאוני, אל תחון כל בוגדי און סלה (שם נ"ט ו'). אבל נטעה בנפש ‏אהבת הנקמה, לקחת דין הבורא מן המשחיתים בארצות, כדי שיתקנו בני אדם, כמו שנאמר (שם ‏ק"א ח') לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר יי' כל פועלי און:‏

פרק יד

האחד עשר שער החכמה. מתלמידי החכמים מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק ‏בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת החכמה; ואמרו כי בה יגיע אל ידיעת מה שיש בארץ מהטבעים ‏והמגזים, ואל ידיעת הבורא ממה שבשמים מהכוכבים והגלגלים, ויש לה ערבות ותענוג לנפש, כמו ‏שאמר (משלי ב' י') ודעת לנפשך ינעם, ורפואה שתרפא אותה מהסכלות, כמו שאמר (שם ג' ח') ‏רפאות תהי לשרך, וכאלו היא הנאתו כמזון, כמו שאמר (שם) ושקוי לעצמותיך, ועינו בה כבדולח ‏וכפנינים על המלכים, כמ"ש (משלי א' ט') כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך; ומי שאיננו ‏מכוין אליה ולא מבינה, כאלו איננו מבני אדם, וכמו שאמר (תהלים כ"ח ה') כי לא יבינו אל פעלות יי' ‏ואל מעשה ידיו. ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעות בו, הוא מה שאמרו שלא יתעסקו ‏בדבר זולתה; ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ובמסתור תבטל, כי אין עמידה זולתם; ואם ‏ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, ‏וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים; ואם יספיק לו המזון העב היבש, ‏וינהיג עצמו בו ויעבה טבעו ויכער, תבטל זכות החכמה ודקותה, וכמ"ש (משלי כ"ה י"א) תפוחי זהב ‏במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. הלא תראה בני ישראל במדבר זנם הבורא במזון דק רוצה ‏לומר המן, כדי שילמדו החכמה, כמו שאמר (שמות ט"ז ד') ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען ‏אנסנו הילך בתורתי אם לא; וראה עוד בני לוי שהיה חלקם אחד משלש עשרה מן התבואה, מפני ‏שהם שבט משלש עשר שבטים, ושם להם המעשר, כדי שישימו מזונם דק. ואלו היו מסכימים בני ‏אדם על מה שאומרים אלה, בטלה חכמת היצירה בהכרת הזרע ובעזיבת הנשואין, ואלוהיו ‏מתעסקין בחכמת היצירה לבדה, בטלה חכמת התורה. ולא נטע בלבם אהבת העולם אלא להיות ‏עזר לזאת וינעמו יחד, וכמו שאמר (משלי כ"ב כ"א) להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת ‏לשולחך:‏

פרק טו

השנים עשר שער העבודה. ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו ‏האדם בעולם הזה, עבודת אלהיו בלבד והוא שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל ‏עסקי העולם כלם, כי אלהיו ימלא לו ספוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו. והנה אנחנו מוצאים בעבודה ‏תענוג גדול כמו שאמר (תהלים קמ"ז א') כי נעים נאוה תהלה, וששון ושמחה, כמו שאמר (שם ק' ב') ‏עבדו את יי' בשמחה. ומצפון אצל הבורא לעת הגמול, כמו שאמר (מלאכי ג' י"ז) וחמלתי עליהם ‏כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. אלה (ירחמך האלהים) כל מה שספרו בעבודת בוראנו אמת ‏וברור, וכל המדות לא יגיעוהו, כמ"ש (תהלים קמ"ה ג') גדול יי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, אך ‏מקום טעותם הוא ההתבודדות בה לבדה, ואמרם כי לא יתעסק האדם בזולתה. ואם לא יתעסק ‏במזון לא יתקיים הגוף, ואם לא יתעסק בפריה, לא תהיה העבודה כל עיקר. כי אם היו מסכימים על ‏זה אנשי דור מן הדורות כלם, וימותו אחר כן, היתה העבודה מתה עמהם; אבל העבודה לאבות ‏ולבנים ולבני בנים, כמ"ש (דברים ו' ב') למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו ‏אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך. ואחר כן נגלה להם מה שנעלם מהם, כי העבודה היא בכל המצות ‏השכליות והשמעיות, כמ"ש (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' ‏אלהיך לשמור את מצות יי'. ואי זה דבר יקיים המתבודד ממצות המדות והשקלים כמ"ש (ויקרא י"ט ‏ל"ו) מאזני צדק אבני צדק וגו'? ואי זה דבר יקיים ממצות הדינין באמת ובמשפט, כאמרו לא תטה ‏משפט לא תכיר פנים (דברים ט"ז י"ט)? ואי זה דבר יקיים באסור והתר כאכילת הבשר והדומה ‏לזה, כאמרו (דברים ט"ז מ"ז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור (דברים ‏י"ד נ"ו)? וכן בענין הזריעה והמעשר והצדקות והדומה להם. ואם תאמר ילמד כל זה ויורה בו ‏לאנשים אחרים ויעשוהו אם כן הם הם העובדים לא הוא, כי בהם נשלמה עבודת הבורא לא בו. אבל ‏מה שזכרו מהבטחון על הבורא בתקון הגוף ותקון המזון, הוא כמו שאמרו, אך נשאר להם דבר; ‏והוא ששמו ית' שם לכל דבר סבה ומנהג צריך שיבוקש מהפנים ההם. ואם הם אומרים אמת ‏שהבטחון כולל, יבטחו עליו בשער העבודה גם כן, שיגיעם אל גמולו בלא עבודה; ואם לא יכשר זה, ‏מפני ששם העבודה סבה לגמול, לא יהיה אפשר מבלי הקנין והנשואין וההשגחות, אשר שמם סבה ‏לתקון בני אדם. אלא שפעמים עושה הבורא קצת מאלה על דרך האות והמופת בלא עסק אדם; אבל ‏ישימהו מנהג שישנה הטבע אשר הטביע:‏

פרק טז

השלשה עשר שער המנוחה. אמרו אנשים, כי המנוחה טוב מכל מה שיתנהג בו האדם ‏בעולם הזה; כי היא סבת לרפואת הנפש, להעביר ולעדן גופה ולשמור חושיה, וכל אשר ייגע האדם ‏עיניו תלוית אל המנוחה, והיא מבוקשו. הלא תראה שהמלכים הם במנוחה יותר מכל אדם, ולולי ‏שהענין הזה הוא טוב לא היו בוחרים בו. ואיה נוח הגוף ועזיבת הקיצה והמהירות והיגון והדאגה, ‏עד שתורת האמת כשבוחרים בה מדמים אותה בה, כאמרו (ירמי' ו' ט"ז) ומצאו מרגוע לנפשכם. ‏וצוה במנוחה בשבתות ובמועדים. והשקפתי על עצת אלה, ומצאתים סכלים מכל אדם, ואמרו מה ‏שלא ידעו; כי המנוחה לא תשלם לאדם אלא אחר ההשגחה הגדולה ותקון צרכיו והכנת כל אודותיו, ‏ואח"כ ינוח וישקוט, כמ"ש (משלי כ"ד כ"ז) הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, ‏אבל המנוחה לבדה מבלתי דבר מאלה, איננה כי אם מנוחה בשם, והעולה מענינה הוא העצלה. ואל ‏תשאל על העצלה מה היא? כי האדם כשיתעלף ויתעצל יבואהו הריש ויחסר כל טוב, כמ"ש (משלי ו׳:י׳-י״א ‏י') מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב ובא במהלך רישך ומחסורך כאיש מגן, וכאשר ‏יתעצל ולא יכין לו מזון ולא כסות ולא מחסה, יהיה ביגון כל ימיו, עד שימיתוהו תאוותיו ומשאלות ‏לבו, כמו שאמר (משלי כ"א כ"ה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, עד שהוא מניח התפלה ‏והצום והעמידה והתנועה במצות ובכל תועלת. ועל כן הפך הענין בצדק, כי ענין העצלות עוד נופל ‏על הרשעות, ואמר (משלי כ"א כ"ו) כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך. ואיה הרפיון והכובד ‏והנפח והחלישות והשדפון וכאב התחתית והפודגרא וגיד הנשה והכליות וחלי הפיל והרבה מן ‏הנגעים, כי אם על הבטלה? ואפילו מי שספקו על אחרים אין ראוי לו להתבטל, וכמ"ש (משלי ל"א ל"ז) ‏צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. אבל אנחנו מוצאים הנפש נוטה אל המנוחה, ושבוראה ‏שמה לה הנהגה השקט ובבטחה אשר בעולם הבא והנחילה בה, כמו שאמר (ישעי' ל"ב י"ז) והיה ‏מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום:‏

פרק יז

וכבר התבאר ממה שהצעתיו ובארתיו למי שקורא הספר, שכל מי שרוצה להתנהג בענין מן ‏השלשה עשר ענינים האלה, תהיה בטלה עצתו ולא נכונה; מפני שהוא מחייב להתנהג בו לבדו, ‏והניח לשתף עמו זולתו, והתעות לו מחפצו, וקצר להגיע אל מה שאהב, כאשר הקדמתי ממאמר ‏שלמה, כי כל דבר מעוות וחסרון, אבל כשיקובצו הענינים האלה כלם, הוא הנכון הגמור:‏

ואין ראוי גם כן שיוקח מכל אחד מהם חלק משלשה עשר בשוה, אך יקח מכל מין מהם השיעור ‏אשר הוא ראוי לקחת כפי מה שתחייבהו החכמה והתורה. וכאשר יקובצו פזורי אלה השלשה עשר ‏ענין, תהיה חמאת המיץ שיגיע האדם מן המאכל והמשתה והמשגל, מה שיעמיד בו גופו וזרעו; ‏וכאשר ימצא זה מהתרו, ישלח בו תאותו עד שתקח ממנו בהתר, ואם תרצה להרבות או לקחת ‏מזולת התירו, יחסמנה וימנענה, ואם לא תרצה להמנע כחפצו, ישלח בה מדות הפרישות, עד ‏שתמאס בכל ענין. וישמור מה שחננו הבורא מממון ובנים כפי אהבתו בהם, ויעבוד האדמ' כפי ‏צרכיו, ואם תמשול בו התאוה שתביאהו באיסור, ישלח בה הפרישות עד שימנע מזה. ויאהב חיי ‏העולם הזה, בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו. ואל יחפוץ במאומה מן ‏השררה והנקמה, ואם יבא לו זה מאליו, יקבלנו לקיים בו משפטי התורה, ויישיר בני אדם. ולא ‏יתנהג במאומה מן העצלה כלל, ומה שישארו לו מעתותיו אחר זמון מזונותיו, ישיב השגחתו בם אל ‏העבודה והחכמה. וכאשר יקבץ אל אלה המעשים כאשר זכרנו, יהיה משובח בשני העולמים, וכמו ‏שאמר (משלי ד' כ"ג) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, וישובו המעשים דומים לגופים ‏המורכבים מארבעה טבעים, ולכל גוף שהוא שרשים מחוברים, וכרפואות אשר המנהג בהם שיקח ‏מאחד מהם משקל שלשה זוזים, ויהיה בו משקל זוז מדבר אחד, ומדבר אחר ד' גרות, ומאחר חצי ‏זוז, ומאחר ב' גרות, ומאחר גרה וחצי, ומאחר איסר, ולא יתכן שיקחו אותם חלקים שוים, כן הענין ‏באלה המדות אשר זכרתי:‏

פרק יח

וראיתי להתנדב בסוף המאמר הזה בזכר מזגי המוחשים קצתם עם קצתם, להיותו תוספת בסדר ‏ובבחינה למה שהקדמנו ממזג המדות. ואומר, הידוע כי המוחשים חמשה, נטעמים, ונראים ‏ונשמעים, ומורחים, וממוששים. ואניח השנים מהם, והם הממוששים, כי אינם מביאים לידי ערבות ‏כי אם בדרך אחד והוא הרך, ואחר כן הטעמים, כי הרכבתם ידועה, כמו ההרובה הפאלודג מהנשא ‏והסוכר והכרכום וזולתם, וכן כל המטעמים מן המזונות והתבשילים. ואכוין בדברי אל שלשת ‏המוחשים האחרים, ואומר, כי המראה הנפרד מלובן או אודם או ירוק או שחור, מנהגו להחליש ‏החוש כשיביט אליו, כאשר יכהה הראות מן ההבטה אל השלג, וכאשר יזיק האודם לעין, ויחלש כח ‏הראות מן השחרות, והדומה לזה, והוא עם זה אינם מביאים לידי ערבות ושמחה רבה, אבל ‏כשימזגו קצתם עם קצתם, יתחדש מהם אפני הערבות ותנועה רבה לכחות הנפש. ואומר, כי ‏האודם המתערב עם הירוק, יניע המרה האדומה ומדותיה, ויראה מהנפש חוזק העוז; והירוק ‏המתערב עם השחור, יניע כח הלחה הלבנה, ותראה הנפש כח השפלות; אך אם יתקבץ השחרות ‏והלובן והירוק והאודם, יניעו כח הדם, ויראה מן הנפש כח המלכות והממשלה; וכאשר יתחבר ‏הירוק עם הירקרק, יניעו כח המרה השחורה, ויראה מן הנפש כח המורך והאבל; וכן אם יוסיף ‏או יחסר בה מזג המראים, יתחדש לנפש מכחותם כפיהם. וכן הקול הנפרד והנעימה הנפרדת ‏והנגינה, לא יניעו ממדות הנפש כי אם דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה, אבל המזגם ישוה מה ‏שיראה ממדותיה וכחותיה, וראוי לך לדעת מעשיהם נפרדים עד שיהיה כפיהם. ונאמר, כי הנגינות ‏שמנה, לכל אחת מהם שיעור מהנעימות. הראשון מהם שעוד השלש נעימות, שתים סמוכות, ואחת ‏נעה; והשניה שלש נעימות, אחת נחה ואחת נעה, ואלה השתי נגינות, מניעים כח האדם וכח ‏המלכות והממשלה; והשלישית שעורה שתי נעימות סמוכות אין ביניהם זמן נעימה, ואחת נחה, ובין ‏כל השפל והגבה והשפל זמן נעימה, וזאת לבדה מעירה המרה האדומה והגבורה וחוזק הלב ומה ‏שדומה להם; והרביעית שעורה שלשה נעימות סמוכות, לא יהיה ביניהם זמן נעימה, וכן כל שלש ‏ושלש זמן נעימה, וזאת לבדה מניעה הלחה הלבנה, ותראה מהנפש כח השפלות והכניעה והמורך ‏והדומה לזה; והחמישים שעורה נעימה נפרדת, ושתים שונות זו מזו אין ביניהם זמן נעימה, ובין ‏הגבה והשפל זמן נעימה; והששית שעורה שלש נעימות מתנועעות; והשביעית שעורה שתי נעימות ‏סמוכות, אין ביניהם זמן נעימה, ובין כל שתים ושתים זמן נעימה; והשמינית שעורה שתי נעימות ‏סמוכות, אין ביניהם זמן נעימה, ובין כל שתים ושתים זמן שתי נעימות; ואלה הארבע כלם, מניעים ‏המרה השחורה, ומראות מן הנפש מדות נחלקות, פעם אל השמחה, ופעם אל הדאגה. וממנהג ‏המלכים, למזוג קצתם עם קצתם, עד שתשתוינה, ויהיה מה שתניענה ממדות שמעה אותם, כפי מה ‏שייטיב נפשותם להנהגת המלכות, ולא יוציאם אל הרבוי ברחמים או באכזריות, ולא בגבורה ולא ‏במרך, ולא בתוספת ובחסרון בשמחה. ועל זה יהיה ענין הריח הנפרד, לכל מריח מהם כח, וכאשר ‏ימזגו קצתם בקצתם, יקנה ענין כפי רוב המזג ומעוטו. ומזה שהמר דרור הם יבש, והכפור קר דק, ‏והזעפרן חם יבש, והאהלות קרים ולחים, והענבר חם ממוצע, ומימי הורדים קרים ודקים. וכאשר ‏יעורב כל א' מהם באחר, ימזגו כחותיו ויתקנו לתועלות בני אדם. וכיון שההשויה בכל המוחשים ‏יותר מועילה לאדם, כ"ש השוית מדותיו ואהבותיו שתהיה מועילה לו יותר:‏

פרק יט

והעולה מן הכלל הזה, שיהיה האדם קונה בעולם הזה כפי תקונו, ויאכל וישתה בהתר כפי צרכו, ‏ויציב השגחתו על החכמה והעבודה והשם הטוב, ויקח מכל אחד מהאהבות הנזכרות כפי מה ‏שסדרנו, כל דבר בעתו. וזאת היא הבחירה המשובחת, והיא חמאת מה שזכרו שלמה בספרו בג' ‏מקומות; אחד מהם (קהלת ב' כ"ד) אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו וגם ‏זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא. ואמרו שיאכל ושתה, שער המזון, ואמרו בעמלו, שער הקנין, ‏ואמרו מיד האלהים, רוצה בו מהתרו ממה שחננו בוראו, לא ממה שהוא חומס וגוזל. ואמר והראה ‏את נפשו טוב, הם שבעה ענינים מספר עליהם בספרו שהם טוב; והשני (קהלת ג' י"ג) וגם כל האדם ‏שיאכל וישתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים הוא, וזה עוד כולל ארבעה ענינים, המזון, מאמרו ‏שיאכל ושתה, והקנין, מאמרו בכל עמלו, ומן ההתר, באמרו מתת אלהים הוא, ורומז אל השבעה ‏ענינים, באמרו וראה טוב; והשלישי (קהלת ה' י"ז) הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות, ‏יש בו הארבעה ענינים אשר זכרנו, והוסיף עליהם אשר יפה, ורומז בזה שתהיה כל אחת מהמדות ‏והאהבות בעת הראויה לה לא בזולתה, כמו שאמר מפורש בספר הזה (קהלת ג' י"א), את הכל עשה ‏יפה בעתו. וענין טובה הזכורה בפסוק הזה יש בו שלשה פנים מן החכמה כאשר פרושם בספר ‏הזה. ואמר טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט' י"ח) טובה חכמה מגבורה (קהלת ט' ט"ז), טובה חכמה עם ‏נחלה (קהלת ז' י"א). ולכל פסוק מהם מדה מיוחדת. אך טובה חכמה עם נחלה, הוא מיוחד בחכמת ‏הטבעים ויצירת העולם, מפני שסופו ויותר לרואי השמש (שם); ואמרו טובה חכמה מגבורה, הוא ‏מיוחד בהנהגת המלכות, כי הגדתה ובא אליה מלך גדול וסבב אותה (קהלת ט' י"ד); ואמרו טובה ‏חכמה מכלי קרב, הוא מיוחד בעבודה וביראה, מפני שסופו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. אבל ‏פרושי השבע עניני טוב אשר זכרנו שהם מן הספר, מהם השם הטוב והזכר הטוב, אמר בו (קהלת ז' ‏א') טוב שם משמן טוב; ומהם זכרון המות בעת המקרים ולא ישכח, אמר בו (קהלת ז' ב') טוב ללכת אל ‏בית אבל מלכת אל בית משתה; ומהם הכעס לכבוד הבורא, אמר בו (קהלת ז' ג') טוב כעס משחוק: ‏ומהם ראות אחרית הדברים, אמר בו (קהלת ז' ח') טוב אחרית דבר מראשיתו; ומהם הסבל והמתון, ‏אמר בו (שם) טוב ארך אפים מגבה רוח; ומהם חברת החכמים והצדיקים, אמר בו (קהלת ז' ה') טוב ‏לשמוע גערת חכם; ומהם שיאמין האדם שאיננו נמלט מחטא, כדי שיכנע בעבור זה לפני אלהיו, ‏אמר בו (שם י"ח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. וכבר התבאר כי החכם בעת שחקר ‏עניני העולם, רמז אל אלה הי"א דברים, שבעה קראם טוב, ושלשה קראם טובה, והאחד קראו יפה, ‏והוא עשות כל דבר אהוב ונמאס בעתו. ואלה האחד עשר אמנם יעשו אחר לקיחת המזון מהקנין ‏המותר, ובמקום אשר נברא לו כאשר בארנו. ואחרי שקרבתי השער הזה ככל מה שיכולתי מדרכי ‏הקירוב אומר, כי כל הספר איננו מועיל כי אם לזכות הלב וכונת תקונו, כמו שאמר (איוב י"א י"ג) אם ‏אתה הכינות לך. ואמר החכם: בכל לבי דרשתיך בלבי צפנתי אמרתך (תהלים קי"ט). וראוי שיזככו ‏הלבבות ויכנעו לשם אלהינו יתברך, וכמו שאמר (מ"ב כ"ב י"ט) יען רך לבבך ותכנע מפני יי' בשמעך ‏אשר דברתי על המקום הזה וגו'. הלא תראה כי הנאכל והנשתה והנראה והנשמע עושים עם כונת ‏הלב יותר ממה שעושים בלעדיה:‏

ואשאל מהאל יתברך ישימנו מן המאמינים, ולא מן התועים. וישים בלבנו אהבתו ויראתו, כדי שנזכה ‏לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא:‏

תם ונשלם ספר האמונות, ת"ל מגלה צפונות

סוף הספר

תוכן העניינים

האמונות והדעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה