הקדמה - תכלית הנשואין
ביבמות (דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: ''זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'' (בראשית ה' ב') וצריך עיון מדוע לפני הנשואין אינו אדם. ושמא הכונה שאינו משלם שיש לו רק חצי נשמה והאשה משלימתו, וכמו שנאמר בספרים הקדושים, אמנם משמע דתלוי בשם אדם, וכמו שכתוב: ''ויקרא את שמם אדם'', ועוד דקאי גם על האשה, וכמו שנאמר: ''ויקרא את שמם אדם'' מדלא כתיב 'ויקרא את שמו אדם', והאשה לכאורה לא נקראת אדם. עין בפרוש רבנו בחיי על התורה. והנה שם אדם לכאורה הוי משום שהוא בא מן האדמה, אבל האשה לא באה מן האדמה אלא מן הצלע, ואם כן למה נקראת אדם, ועוד כתב רבנו בחיי שם שאין האדם נקרא אדם אלא בסבת הנפש והשכל, שאלמלא הם נמשל כבהמות נדמה, דעקר האדם זה הנשמה (הנפש והשכל), אבל הגוף אינו נחשב לכלום, אלא רק כלי להם, ושם האדם נקרא על מהותו שזה עקרו דהיינו הנשמה.
ובארו הראשונים דשם אדם הוי מלשון ''אדמה לעליון'', דהיינו תכלית בריאת האדם לעלות מהגוף והחמריות ולהדמות לעליון. ובמה אדם נדמה לעליון, כבר פרשו לנו חז''ל ''ולדבקה בו'' במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, שהרי השם יתברך ברא העולם הזה והעולם הבא כדי להיטיב לנו, שהרי אינו צריך אותנו.
ועין בספר ''דרך ה''' להרמח''ל חלק א' פרק שני דכדי להדבק בהשם יתברך לעתיד לבא, צריך להדבק במדותיו בזה העולם, וכמו שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם (במדותיו) חיים כלכם היום'' ליום שכלו ארך. ונמצא לפי זה דמהות האדם להדמות לעליון במדותיו, ועקר הדבקות במדותיו של רחום וחנון וגומל חסדים זה לאחר הנשואין שיש לו אשה שצריך להיטיב לה יום יום, כל זמן שנמצא עמה, מה שאין כן לפני הנשואין שבדרך כלל אינו נותן אלא נוטל, ואף שנותן הוי נתינה זמנית ולא תדירית יום יום.
והנה השם יתברך ברא את האשה שהיא בטבעה צריכה לקבל מבעלה כל הזמן, וכמו שכתוב בקדושין (דף מא.) דאמר ריש לקיש: ''טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו'', ופרש רש''י משל הוא שהנשים אומרות על הבעל כל דהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה. ולכן האשה מוכנה להתקדש אף בשוה פרוטה, ואפלו למכה שחין, כי היא צריכה לקבל חמימות מבעלה.
ועין בספר מכתב מאליהו חלק א' בקונטרס החסד, דמטרת בריאת האדם שיהא נותן ולא נוטל, ועין שם בפרק ו' שזו תכלית הנשואין, ליתן זה לזה ועל ידי זה אוהבים זה את זה. וכן לפרות ולרבות ולהעניק וליתן לילדיו, ולכן צריך להרבות בילדים (עין שם).
''טוב לגבר כי ישא על בנעוריו'' (איכה ג' כ''ז), ופרשו במדרש רבה (ג' ט'), דזה עול אשה, והיינו שהוא עול כיון שצריך להיטיב לאשתו ולכבדה ולהעניק לה ולותר לה על ידי שבירת מדות. וכמו שיבאר להלן בסיעתא דשמיא. אבל זה עול טוב כמו שכתוב ''טוב לגבר'', שעל ידי זה זוכה להיות אדם שדומה לעליון, וזוכה לעולם שכלו ארך.
ולכן צריך לישא העול בנעוריו ולא אחר זמן רב, כדי שיתרגל בזה מנעוריו. וכתוב ''טוב לגבר'' ולא טוב לאיש, כי בזה צריך להיות גבר איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד' א'), שאם לא יכבש את יצרו לא יוכל לעמד בעול זה, כי יחשב רק על עצמו, ולא על אשתו.
בסוטה (דף יז.) דרש רבי עקיבא: ''איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן'', ופרש רש''י שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהן, יו''ד באיש וה''י באשה, לא זכו אש אוכלתן, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
ויש לעין מה הכונה ''זכו'' ובמה תלויה זכות זו. ולפי מה שכתוב לעיל יש לפרש ''זכו'' מלשון כי זך וישר הוא, דהיינו זכוך המדות. שאם האיש והאשה זככו עצמן וכל אחד חושב להיטיב לשני ולותר מנוחיותו למען השני הם דומים לשכינה שנדבקים במדותיו ולכן שכינה ביניהם. אבל אם לא זכו אלא כל אחד חושב רק על עצמו אינם דומים לשכינה והשכינה מסתלקת מביניהן ונשאר ביניהן אש המחלקת, רחמנא ליצלן.