הקדמה
תכלית הנשואין
ביבמות (דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: ''זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'' (בראשית ה', ב') וצריך עיון מדוע לפני הנשואין אינו אדם, ועוד שזה מדבר גם על האשה, וכמו שנאמר: ''ויקרא את שמם אדם'' מדלא אמר ''ויקרא את שמו אדם'', והאשה לכאורה לא נקראת אדם, יעוין בפירוש רבנו בחיי על התורה שם. וצריך להבין למה נקראו האיש והאשה אדם. ולכאורה שם אדם זה משום שהוא בא מן האדמה, אבל האשה לא באה מן האדמה אלא מן הצלע, ואם כן למה נקראת אדם, ועוד כתב רבנו בחיי שם, שאין האדם נקרא אדם אלא בסיבת הנפש והשכל, שאלמלא הם נמשל כבהמות נדמה, שעקר האדם זה הנשמה (הנפש והשכל), אבל הגוף אינו נחשב לכלום, אלא רק כלי להם, ושם האדם נקרא על מהותו שזה עקרו, דהינו הנשמה.
ובארו הראשונים דשם אדם הוי מלשון ''אדמה לעליון'', דהיינו תכלית בריאת האדם לעלות מהגוף והחמריות ולהדמות לעליון. ובמה אדם נדמה לעליון, כבר פרשו לנו חז''ל ''לדבקה בו'' במדותיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים, שהרי השם יתברך ברא העולם הזה והעולם הבא כדי להיטיב לנו, שהרי אינו צריך אותנו.
ועיין בספר ''דרך ה''' להרמח''ל חלק א' פרק שני שכדי: להידבק בהשם יתברך לעתיד לבוא, צריך להידבק במדותיו בזה העולם, וכמו שנאמר: ''ואתם הדבקים בה': אלקיכם (במדותיו) חיים כלכם היום'' ליום שכולו ארוך. ונמצא לפי זה שמהות האדם להידמות לעליון במידותיו, ועיקר הדבקות במידותיו של רחום וחנון וגומל חסדים זה לאחר הנשואין שיש לו אשה ויש לה בעל, שצריך להיטיב זה לזה יום יום, מה שאין כן לפני הנשואין שאינו מחויב ליתן לזולת.
ועיין בספר מכתב מאליהו חלק א' בקונטרס החסד, דמטרת בריאת האדם שיהא נותן ולא נוטל, וזו תכלית הנשואין ליתן זה לזה, ועל ידי זה הם אוהבים זה את זה. וכן לפרות ולרבות ולהעניק וליתן לילדיהם, ולכן צריך להרבות בילדים, כדי להעניק להם, שזו מטרת הנשואין בין האיש ובין האשה (עין שם)
במסכת סוטה (דף יז.) דרש רבי עקיבא: ''איש ואשה זכו. שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן'', ופרש רש''י שכינה ביניהם שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, יו''ד באיש וה''י באשה, לא זכו אש אוכלתן, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
ויש לעיין מה הכונה ''זכו'' ובמה תלויה זכות זו. ולפי מה שכתוב לעיל יש לפרש ''זכו'' מלשון כי זך וישר הוא, דהיינו זכוך המדות. שאם האיש והאשה זיככו עצמן, וכל אחד חושב להיטיב לשני ולותר מנוחיותו למען השני הם דומים לשכינה שנדבקים במדותיו ולכן שכינה ביניהן. אבל אם לא זכו אלא כל אחד חושב רק על עצמו אינם דומים לשכינה והשכינה מסתלקת מביניהן ונשאר ביניהן אש המחלקת, רחמנא ליצלן.