האגור· יעקב לנדא (האגור)
הלכות שבת
פרק שלח
כתב הרמב"ם מסופקים בתנור אם דרך להחכירו כמו שדה ומותר או אם דומה למרחץ ואסור והוא הכריע לאסור ואפי' השכירו לשנה אסור. לשון הטורים לבעל התרומה התיר בתנור וברחים כתבו התוס' להתיר שעומדים לאריסות. ורב האי גאון כתב שאם השכירו תנור לשנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נוהגין היתר בבבל. והרא"ש כתב נתברר הדבר בכל גלותינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלי' לעשות מלאכ' בהם ולוקט הוא הריוח של הרחיצה ושל האפיה אלא משכירו לאחר לשנה א' לחדשים בשכר ידוע ושיטול החוכר כל הריוח שיגיע ממנו ומותר בקבלנות שאין מלאכת העובד כוכבים נקראת על שם הישר' אבל אם היה משכירו לימים אסור לקבל שכר שבת וי"ט לשון הטורים:
פרק שלט
ועובד כוכבים שתפר בגדיו של ישראל בשבת אסור ללובשן בשבת ולא התירו אלא שתעשה מלאכתו בשבת אבל לא שיהנה ממנו בשבת וכן כתב הר"ר אביגדור ומורי עלה כתב דלא סבירא ליה האי פסקא שיהא אסור ללובשו. וכן מצאתי בשם ה"ר מאיר. משבולי הלקט:
פרק שמ
נשאל לרש"י מי שיש לו שוורים והשכירה לעובדי כוכבים לחרוש לזמן מה אם יכולין לחרוש בשבת ויש שהיו אוסרין אפי' קבל העובד כוכבים אחריות מיתה וגנבם וגם יוקרא וזולא. ויש מתירין באופן זה ישראל ששכר עובדי כוכבים לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו בשב' ור"י אוסר ואפי' סתם הגוי האבנים בביתו אסור לישראל לשקטן בבנין רבי היה מתיר בתנור שקבלו בשותפות שיקבל יום א' כנגד יום השבת שבטל העובד כוכבים אפי' לא התנו בתחיל' ור"ת אוסר. וכשבנה ר"ת ביתו לא רצה שיבנו לו בשבת וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב המשתתף עם העובדי כוכבי' במלאכה או בסחור' אם התנו וכו'. וכתב הרא"ש ומיהו תנור של עובדי כוכבים שלקח הישראל משכון מן העובדי כוכבים נראה שאין צריך לישראל להתנות כלום כיון שהוא ברשות העובדי כוכבים ושכר העובדי כוכבים הוא רק לישראל ברבית שלו ואין לישראל חלק בגוף התנור ואם לא התנו בתחלה וגם לא באו יחד לומר שיקח הישראל יום אחד כנגד השבת אלא חלקו סתם. מבעיא ולא אפשיט' וכתב הרא"ש דספיק' דרבנן לקולא אבל מדברי הרמב"ם נראה לחומרא ל' הטורים:
פרק שמא
רבינו גרשום אסר הפת שנתנו אנשי הפיחה ליהודי' בשכרו ואסר אפי' בדיעבד כל שכר שבת. וכן פסק מהר"ם על היהודים הקונים המכס ומשכירים להם העובדי כוכבים לקבל המכר בשבת ונראה דבקבולת מותר והאיך דמי קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לשתגבה כ"ה דינרים אתן לך כך וכך אבל לישב אצל העובדי כוכבים המקבל המכס אסור. קצרתי לשון המרדכ"י פ"ק דשבת:
פרק שמב
בספר התרומה התיר להשכיר בהמתו בהבלעה וע"י הפקר שצריך להפקיע האסור שביתת בהמתו. וכתב הר"ר פרץ ויפרש בשעת הפקר שאין מפקיר' אלא ביום השבת ונראה דאפילו בסתם נמי דעתו לזה שהרי אינו מפקירה אלא כדי להפקיע אסור שביתת בהמתו עכ"ל וכ' בספר המצות בשם הר"ר שמשון משנץ ומיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותר:
פרק שמג
בנתינת חטי' לרחי' בערב שבת סמוך לחשיכ' ר"ת פסק כרב יוסף דשרי. ולא נהירא לר"י אלא כמו שכתב רב חננאל שפסק כרבה וכן מסקנ' הרא"ש לאסור וכן נוהגין בכל מקום ע"כ מתשובת מורי מהר"ר יהודה לנדא זצ"ל:
פרק שמד
אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבי' אין משלחים אותן בערב אלא אם כן קצץ וברביעי ובחמישי מותר והרמב"ם כתב שאם לא קצץ לעולם אסור:
פרק שמה
יש מפרשים דאין מפליגי' בספינה פחות מג' ימים קודם שבת משום אסור תחומין ולכן מתירין ההולך בספינה גדולה שמהלכת למעלה מעשרה לשון הטורים וכן כתב ר"ח ומשום הכי נהגו להפריש בים ור' ישעיה כתב דהאי מתניתין דאין מפליגין אליבא דבי' שמאי היא אבל ב"ה שרו והלכתא כוותיהו אפי' לא נכנס אלא עם השמש מותר. ועוד מצאתי כיון דשבת באויר מחיצות מבעוד יום יכול לחזור לביתו ולהכנס בה בשבת ולהפליג חוץ לתחום ולטלטל בכולה והוי לה כד' אמות. ואעפ"י שמותר להכנס בספינה מבעוד יום כדי להפליג למחר אסור לצאת ממנה אם הלכה חוץ לתחום וכן פי' ר"ת ורש"י ובדברי רשב"ם וה"ר נתן המכירי בשם רבו רבי' שלמה מצאתי שמותר להכנס בשבת בספינ' ולצאת חוץ לתחום ולטלטל בתוכ' כיון ששב' באויר מחיצו' מבעוד יום ועוד גדולה מזו כתבו דאפי' לא נכנסו מבעוד יום שמותר להפליג בשבת עצמו אך בזה לא נהירא לרבינו יצחק הזקן מייניפר"א. ורבינו יואל הקש' מפ"ק דשבת האמנם מצאתי דאין ראיה לסתור דברי רבותי. והר"ר אביגדור כתב הנכנס בספינ' מערב שבת אל יצא משחשיכה שאם יצא הימנה מחשיכה וירצה ליסע לא יכול עוד לחזור לתוכה דהוה ליה כיוצא לדעת חוץ לתחום וכן כתב גאון אחר משבולי הלקט. ורב אלפס כתב דטע' דאין מפליגין משום עונג שבת שכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ואין רוחו חוזרת עליו עד אחר ג' ימים ולכן מתירין בנהרות הנובעים שאינו מצטער ובה"ג כתב אם קנה שביתה בספינה מע"ש מותר להכנס בה אפי' בשבת ור"י אסר הכל אפי' בתוך התחום מפני שהוא שט על פני המים שהוא אסור לשון הטורים מצאתי בשם הר"ר ישעיה שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר וני"זיאה באותן הספינות שעוברין משכונה לשכונה והיה אומר שהעובדי כוכבים המנהיגי' את הספינ' לעצמן הם מכונין ורבינו מאיר הקשה לו מרבן גמליאל שירד לנמל וכו' ובדברי הגאונים ז"ל שאם המחוז יבש שאין הספינה יכולה להתקרב ביבשה כדי שיעשו כבש מותר לירד במעבר היא ביצית קטנה שמעברת כמו בגשר. והר"ר אביגדור כתב שאין לכנס בדוגית קטנה אם היא שטה על פני המים וזזה ממקומה אך אם היא עומדת בארעא סמיכתא הוא. משבולי הלקט:
פרק שמו
ולענין דבר מצוה פירש ר"ת דבכל מקום שאדם הולך חוץ מלטייל חשוב דבר מצוה:
פרק שמז
הרמב"ם כתב מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו בערב שבת. ונראה דקודם מנחה אין לקבוע דע"ש סתם קאמר לשון הטורים. האלפסי פסק כלישנא בתרא דמחמיר ואסר אפי' בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אבל ר"ת פסק כלישנא קמא דסתמא דתלמודא קאמר לה ואם כן דוקא סעודה גדולה כגון חופה וברית מילה סמוך למנחה גדולה אסורה להתחיל מו' שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני מנח' גדולה ואם התחיל אפי' לאחר מנחה זו אין מפסיקין עד הערב שיוכל להתפלל המנחה ביום אבל סעודה קטנה אינה אסורה להתחיל עד שתגיע המנחה קטנה סוף תשע שעות ומחצה: מרדכי פ"ק דשבת:
פרק שמח
המתענה בערב שבת הלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה ולא הוי כמתענה בשבת וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קבל עליו בסתם וכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת התענית שישלים עם הצבור ומהר"ם כתב שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה שהוא מפרש מתענה ומשלים עד אחר תפלה אבל תענית חלום לכולי עלמא מתענין עד ליל' ממש שאפי' בשבת עצמה יכול להתענות:
פרק שמט
כתב הרא"ש מי שכותב לעצמו ספרים דרך למודו מותר לכתוב ערב שבת כל היום:
פרק שנ
רבינו תם ז"ל פי' הטעם למה אסור לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה משום כבוד שבת וי"ט שמוסיפי' מחול על הקודש דווקא מלאכת הדיוט אבל מלאכת הקדש כגון כתיב' מותר וכן כתב רב ישעיה משבולי הלקט:
פרק שנא
פסק הר' יוסף שאסור לומר לעובד כוכבים בערב שבת תעשה מלאכה זו בשבת מפני שהוא כמסייעו וכן הוא בספר התרומה ובספר מצוה גדול פסק דמות' לומר לעובד כוכבים בע"ש וליתן מעות שיקנה מה שירצה ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת מרדכי פ"ק דשבת:
פרק שנב
כל דבר שאסור להשהותו ואם עבר ושהה או ששכ' ושהה אותו במקום שלא היה לו לשהותו אסור לכל אף למי שלא שהה אותו והרמב"ם חלק בשבת בין בשל כל צרכו ובין אם מצטמק ויפה לו. ובשלא בשל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת וכשמצטמק ויפה לו התיר ואיני יודע למה חלק ביניהם:
פרק שנג
פירש רשב"ם כל מה שאמרו הטמנה דוקא שלא הגיע למאכל בן דרוסאי ור"ת פי' שיותר יש להחמיר בהטמנה מבשהיה לפי שמטמין לצורך מחר וצריך חמום טפי שלא יתקררה לכך חיישינן טפי ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי. ל' הטורים ובדברי קצת גדולי ישראל והר"ר משה מכללם אפי' השהוי בתנור ואפי' גרוף וקטום אסור ואפי' נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו. והתבשילים שאדם נותנן בתנור מערב שבת לאכול בשבת מצטמק ויפה לו הוא ומ"מ ליתנו בתוך התנור לכתחלה לעולם אסור לדברי הכל תשובות הרשב"א. וכתב הרא"ש יש נוהגים לעשו' חפירה גדולה אצל מקום האש מרוצפת בלבני' סביב ומסירין אותה וגורפין אותה ומטמינין בהם את הקדרה ומכסין אותה ומביאין ראיה. ויש לחלק. ההטמנה שמטמינין רוב העולם שמניחי' הקדירה על גבי הכירה ומכסין אותה וסביבותיה בבודים איני יודע טעם להתירדאעפ"י שמותר להטמין בכסוי כיון שיש תחת הקדר' אש שמוסיף הבל אסור דאמ' רבי זירא קופא שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זתי' אלמא אע"ג שטמן בהיתר כיון שנתנה על גבי דבר שמוסיף הבל אסרו כ"ש שהוא אסור כשהקדרה נתונה על גבי האש וגם על ההטמנה של הרא"ש יש לפקפק מהא דקדרה שטמן וכו' אלא שהוא היה מחלק להיתר כיון שאינו דרך הטמנה לשון הטורים:
פרק שנד
השיב גדול הדור מהר"י מולין תנור סתום המרדכי מתיר לסותרו בפרק במה טומנין וספר אגודה אוסר משום סתירה וראיתי מורה ע"י עובד כוכבי' או תינוק כדאפש'. ובדליכא כל הני אפי' ע"י ישר' וכמדומ' לי שכן ראיתי בתוספו'. ולחזור ולסותמו אם יש בו גחלים לוחשו' שמא הוי פסיק רישיה אבל ע"י עובד כוכבי' מנהג פשוט להיתר וע"י ישראל אם אינו סותמו לגמרי דילמא הוי שרי עכ"ל:
פרק שנה
רבינו אליעזר ממיץ אסר לומר לעובד כוכבים להוציא הקדירה בשבת כשנוגעת בגחלים וכל זה הגון הוא כי דבר שאינו עושה אינו אומר לעובד כוכבים ועושה. שיבולי הלקט: ואפש' שהישראל עצמו מותר להסיר הקדירה מעל הגחלים בשבת הואיל ואינו מנענע הגחלי' ואין מתכוין אליהם ואין מנדדן ממקומו. מרדכי פ"ק דשבת:
פרק שנו
כתב רבינו ישעי' האבני' שהאשה מכסה בהם הכירה מותר לטלטלן בשבת כיון שטמנה בהן בערב שבת וי"ט שחל להיות בערב שבת היה מקפיד רבינו יהודה ב"ר נתן להטמין דסבירא ליה דאסור דהוי כמו בנין ומפרש אחר כתב שאין להקפיד על כך. משבולי הלקט:
פרק שנז
וכשמדליק נר בשבת מברך להדליק נר של שבת ויש אומרי' שאין לברך עליו ונותנים טעם לדבריהם שאם היתה דלוקה ועומד' אין צריך לכבות' כדי לחזור ולהדליקה וגם לא להדליק אחר' ואינו טעם. ועוד אומ' ר"ת שאם היה דלוק ועומד שצריך לכבותה ולחזור ולהדלי' וכ"כ רב עמרם המדליק נר של שבת יברך ר' משולם כתב שאין לברך על הדלקת נר בשבת כאשר הביאו התוס' ולא מסתבר' כוותי'. יש חכמים שמצוי' לברך על הדלק' נר בשבת ויש מצוי' שלא לברך משום דחובה היא כדאמרי' הדלקת נר בשבת חובה אך נהגו לברך על פי ר"ת בארץ הזאת ואין דומה למים אחרונים חובה דלא מברכין משום שהן בשביל סכנה. ע"כ סמ"ק:
פרק שנח
כת' ראבי"ה שאין להדליק פחות משתי נרו' אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור. וגם אין לו לאכול בחצר ביתו בלילי שבת אלא צריך לאכול במקום שהדליק על שם וידעת כי שלום אהליך משבולי הלקט ואני המחבר אומר כי דבר זה להצריך ב' נרות אינו נזכר בשאר פוסקים ולכן אין העולם מדקדק בזה אבל אמת הוא כי נפש המקובלים מארץ אשכנז דקדקו בזה כי ראוי ומצו' מן המובח' לעשות כדי ליחד כנסת ישראל בהקב"ה הרמוזי' בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וביחוד אמתי. והמבין תשואות חן חן לו:
פרק שנט
כתב בהלכות גדולו' דקבלו' שבת תלוי בהדלקת הנר כיון שהדליק הנר חל עליו שבת. והתוספות כתבו שאין הדבר תלוי בזה ואפי' אחרי שהדליק לא חל עליו שבת אלא תלוי בתפל' של ערבית וכן כתבו הגאוני' שאין אסו' במלאכה עד שיתפלל ערבי' וכן כתב הר"ר שמשון והנני מוסיף על דבריהם שאם קבל עליו לשבות אסור לעשות מלאכה אך אם טעה שהיה סבור שהחשיך ולא החשיך מותר. וכן מצאתי בשם ה"ר אביגדור שאם הדליק בכונה שלא לעשות מלאכה אבל אם קבל בטעו' מותר וכן פסק ר"ח. ורבינו ישעיה ורבינו נסים ובעל המאור כתבו אפילו צבור מותרים בעשיית מלאכה אם קבלו שבת המעות. ומצאתי בתשובת הגאונים פעם אחת היה מעונן וסבורים שהחשיך והדליקו את הנרות ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה רוב ונתפזרו העננים וזרחה השמ' ולא התפללו ערבית והיה שהות ביום והתחילו לכבות ושאלו לחכמי ישראל ואמרו שאותם שהדליקו את הנרות אסורים להדליק ולעשות מלאכ'. אבל שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר אבל אותו הנר שהדליק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן ואפי' אם כבה אסו' לטלטלה עד מוצאי שב' ובמסכת ברכו' מביא מעשה אח' כזה ומפירש"י משמע שצבור שהתפללו בטעו' אסורין בעשיית מלאכה שבה"ל:
פרק שס
והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט אסור במלאכה בעל כרחם וכ"כ הר"ר יהודה ב"ר מרדכי דאם הקהל אמרו ברכו היחיד שלא היה בכנס' אין רשאי לעשות מלאכה אעפ"י שאין רוצה לקבל עליו שבת עדיין מרדכי פ"ב דשבת. ובעל סמ"ג כתב ואפשר המדליק עצמו אסור במלאכה ואני המחבר ראיתי מ"א מהר"י לנדא ז"ל שהנהיג את מרת אמי כשהדליקה נר ש"ש להשים מיד על הקרקע הנר שהדליקה בו והיתה שובב' מיד:
פרק שסא
כתב גדול בדורו מהר"י מולן לפי דעת התו' בפ' תפלת השחר יכול לקבל עליו את השבת מפלג המנחה ולמעלה לדע' מהר"ם ב' שעות קודם הלילה שהוא חלק י"ב מכל יום השבת שהוא כ"ד שעות דומיא דשנת השביעי' דתוספ' שביעי' הוי ל' יום חלק י"ב משנה. וכולהו דרבוותא שרו לאכול שלא במקום הדלק' הנר כמו שתמצא בתשוב' מהר"ם בהגה"ה מיימונית. אלא שבעל ספר האגודה הצריך והוסיף לעשות נרו' ארוכו' שלא יכבו קודם הלילה דאל"כ הוי ברכה לבטלה דשרגא בטיהר' למאי אהני מכל מקום נראה לי דסגי בנרות שבחדרים דהוו לתשמי' ולא לאכילה ובעי לברוכי כדכתב מהר"ם וגדולי צרפת נמשכים בסעודתם עד הלילה ובאשכנז מקדימים בזמן הקיץ ועל שניהם אני קורא ועמך כולם צדיקי' עכ"ל:
פרק שסב
פסק בס' המצות מה שנוהגים שמדליקין ע"ש ומכבין הפתילות כדי שתאחז להשלהבת יותר היטב לרווחא דמילתא היא. ובה"ג פסק דהכי הלכתא דאין מדליקין אלא בפתילה מהובהב' וכן איתא בתוס' ור"י חלק וספק דבחרוך שרי אבל הבהוב כדי להדליק ולכבות א"צ לעשותו מרדכי פרק ב' דשבת:
פרק שסג
אם כרך דבר שמדליקי' על גבי דבר שאין מדליקין אם כיוון להדליק אסור להקפות מותר. ופירש"י שלא כרכו סביב אלא נתן הפסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבל בשמן ורב אלפס פי' אפי' כרכו סביב וכן פי' הרא"ש:
פרק שסד
פירש"י שאין מדליקין בקנבוס ולא בצמר גפן ור"ת התירו ונהגו כמותו וכ"כ הגאונים ור"י וכן המנהג לה"ט. ר' יואל הלוי תמה על שנהגו להדליק בצמר גפן דמשנה רווחא היא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן פירש"י דקנבוס צמר גפן יוצאין מן העץ הוא ורא"ם כתב היוצא מן העץ נקלף מן העץ לאפוקי קנבוס אבל צמר גפן מדליקין בו משבה"ל:
פרק שסה
יש מתירין אפי' שמן פסול ופתילה פסולה שכרכן יחד ועשה מהן נר שלא אסרו אלא בשביל א' לבדו בתוך הנר אבל כשכרכו יחד שרי וטעמא משום דאין נמשכין אחר הפתילה וכשכרכו יחד לא שייך האי טעמא ור"ת אסרו ואם כרך שעוה סביב הפתילה ועשה ממנה נר הגאוני' אוסרין ורש"י ורב אלפס מתירין ולזה הסכים הרא"ש:
פרק שסו
בספרד נהגו לומר והוא רחום בהסכנת שבת ובאשכנז וצרפת ואיטלייא' אין אומרים:
פרק שסז
בטוליטל"ה נוהגין לומר ולחתום בשבת כמו בחול ואין נראה וכן במקו' יראו עינינו משנ' בפתיחתם ואו' ישמחו השמים ותגל הארץ וזהו מנהג של טעו' שלא תקנו ברכת המלך בכבודו אלא לפי שתקנו לו' פסוקי' שיש בהן שמונה עשרה אזכרו' שתקנו לו' אחריה' ברכ' וכיון שא"א הפסוקי' בשב' למה יאמרו הברכה וכן המנהג בבית רבי' שבבבל שא"א שומר עמו ישראל לעד וכתב בעל המנהיג שא"ל ושמור צאתנו ובואנו וכו':
פרק שסח
כתב רבינו שאין ליחיד לומר הברכ' ממגן אבות בדברו שלא נתקנה אלא בצבור ומנהג אשכנז וצרפת שהיחיד אומרה בלי ברכה ומתחילין במגן אבות עד זכר למעשה בראשית:
פרק שסט
כתב רב עמרם טעה ולא הזכיר של שבת בערבית מחזירין אותו ורב משה גאון כתב יחיד שטעה ולא הזכיר אתה קדשת בלילי שבת אם שמע מש"צ מגן אבות מראש ועד סוף יצא ור' נטרונאי כתב אפי' לא התפלל כל ז' ברכות ושמע מש"צ מגן אברהם מראש ועד סוף יצא ידי חובתו ותימה הוא לה"ט:
פרק שע
וי"ט שחל בערב שבת נהגו שלא לשנות פ' במה מדליקין לפי שאינן יכולין לו' עשרתן ערבתן ויש שאין דוחין אותו בכך משבה"ל והעולם נהגו שלא לאומרו:
פרק שעא
ונהגו בכל המקומות שש"צ מקדש בבה"כ ואני תמה איך נתפשט זה המנהג דהא קי"ל כשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה דהא אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחים דאכלו בבה"כ כיון דהשתא ליכא אורחים קרוב הדבר להיו' ברכה לבטלה. לה"ט הא מלתא אסתפקא מכמה שנין וצווחו כמה גאוני עולם ככרוכיא דאין קידוש אלא במקום סעודה וכ"כ רב האי גאון ורי"ן אבן גיאת ואפשר לומר דכיון דתקנו הקידוש משום אורחים אפי' כי ליכא אורחי' לא עקרו התקנה דוגמת מגן אבות דנתקן בשביל עם שבשדו' ואע"ג דליכא עם לא סלקוה תשוב' הרשב"א סימן ת"ק. ורב נטרונאי כתב מקדשין בבה"כ אעפ"י שאין אוכלין לשם ואע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה מפני שהטעמ' קידוש רפואה היא. ומה שטועמין כל הצבו' לאו משום דחוב' היא לטעום אלא שחובה היא לשמוע קידוש לבד וכיון ששמעו הקידוש יצאו ידי חובתן וא"צ לטעום וכל דבריו תמוהים ואי איישר חילי אבטליניה. וכ"כ רב האי שאם אין שם אורחין אין מקדשין בבה"כ לה"ט:
פרק שעב
כתב רבינו נסים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה דוקא כשמקדשי' במקום זה על מנת לסעוד במקום אחר א"צ לקדש עוד והביא ראיה מן הירושלמי ורב האי גאון ובעל הדברות דחו ראייתו. ובתשובת הגאונים מפרש הא דאמרינן אין קידוש וכו' אם רואה במקום שהוא סועד מקום שקדש שם מותר שבה"ל:
פרק שעג
אם התחיל לאכול מבעוד יום וחשכה צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש. וי"א שמקדש כמו בשאר פעמים שמברך על היין ואח"כ על הקידוש ומיהו בירושלמי אומר אם היו שותים תחלה שא"צ לברך על היין וכן פסק הרי"ץ גיאת:
פרק שעד
ולענין המוציא א"צ לברך אלא מקדש ואוכל בלי המוציא וכ"כ ר' ישעיה ובעל הדברות שבולי הלקט. ורב אלפס כתב שצ' לברך המוציא וכן ר"י ז"ל ולזה הסכים הר"ש שיש לברך בפ"הג אם שתה תחלה אבל המוציא יברך. ונר' מדבריו שאם אין לו יין ומקדש על הפת שגם המוציא א"צ לברך. וכ"כ הרי"ץ גיאת. כתב רב אלפס ה"מ לקידוש אבל להבדלה אינו מפסי' ובעל הדברות ז"ל כתב הא דאמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה מסתברא דהלכתא היא משב"הל:
פרק שעה
כתב רב סעדיה גאון צ' שיאכל בלילי שבת אחר הקידוש ואם לאו לא יצא ידי חובתו של קידוש והגאונים כתבו דסומא א"צ להבדיל רק בתפלה. מתשובות הרשב"א סי' ס"ח
פרק שעו
ואותם בני אדם ההולכים לעשות קידוש לאלמנות בבתיהם וחוזרים לאכול בביתם האלמנות יוצאות והם אינם יוצאים ולכן נוהגים שלא לשתות בבית האלמנו' אע"ג דשיטת ההלכה מוכחת שהיו רגילין לשתות בב"הכ מכוס של קידוש עכ"ל סמ"ק:
פרק שעז
ואם גמר סעודתו וקדש עליהם היום קו' שיברך בה"מ כת' רב אלפס שיברך בה"מ של כוס אחר ואח"כ קידוש היום על כוס שני אבל שתיהן על כוס אחד לא לפי שאין עושין מצות חבילו' וצרי' להזכיר של שבת בבה"מ אע"פ שמברך קודם הקידוש וי"א שאף בגמר סעודתו אין לברך בה מיד אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואכל מעט ואח"כ מברך בה"מ ולזה הסכים הרא"ש:
פרק שעח
כתב רב עמרם אחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו ומברך ענ"י. לה"ט וכ"כ ר' ישעיה ז"ל. וכן פסק רב אלפס דבדיעבד יכול לקדש אבל רב עמרם כתב נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת דכיון דנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם דעתו על הפת שבה"ל. אבל אם נטל ידיו קודם לא יברך על היין אלא על הפת וכ"כ מהר"ם מי שנתכוון לקדש על היין שכח ונטל ידיו לסעודה קודם קידוש הרי זה מקדש על הפת לא על היין כיון שנטל ידיו לסעוד' וכן נהג מהר"ם לקדש קודם אבל רשב"ם פי' הא דאמר רב ברונא הנוטל ידיו לא יקדש היינו דוקא לרב דאמר יש קידוש שלא במקום סעודה הלכך לא הוי הקידוש מענין הסעודה והוי הפסק בין נטילה לסעודה הלכך הנוטל ידיו לא יקדש הוא אלא יניח לאחר לקדש ויצא הוא בשמיעה ולא הוי הפסק כולי האי. אבל לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה וקיימא לן כוותיה יכול ליטול קודם הקידוש דהקידוש לא הוי הפסק ומיהו לכתחלה טוב לקדש קודם כדחזינן דסברי בית שמאי שמוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים שלא להפסיק במזיגה בין נטילה לברכה. ור"ת ור"י כתבו דאפי' לכתחלה יכולין ליטול קודם הקידוש דקידוש לא הוי הפסק וכן היה נוהג הרא"ש ואני תמה על מנהגו לדחוק ולהוציא אמריה דרב ברונא מפשטיה לה"ט. ואני המחבר אומר כי באשכנז וצרפת נוהגין כר"ת ור"י ליטול ידיו תחלה:
פרק שעט
ושותה מלא לוגמיו יצא והוא רובו של רביעית ודלא כרב עמרם שכתב אם קדש ולא טעם רביעית לא יצא. ורבינו ישעיה כתב שהיא פחו' מרביעית שבה"ל:
פרק שפ
ואם היו מסובין ב' או ג' ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמא. כתבו הגאונים שלא יצא אא"כ טעם המקדש וכ"כ בה"ג. וכתב עוד ואי אשתלי ולא טעם ושתו אחריני מייתי כסא אחרינא ובריך בפה"ג ולא צריך לאהדורי ולקדושי והא דמשמע בירושלמי דסגי בטעימת האחד פי' הגאון בשאר הדברים שאינם טעונים כוס אבל אקידוש לא יצא אא"כ טעם המקדש והרא"ש כתב שגם בקידוש יוצאים בטעימת הא' ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו:
פרק שפא
ועל יין המבושל רבו הדעו' ה"ר שמעיה כתב בשם רש"י שמברכין עליו שהכל וכ"כ הרי"ץ גיאות. יין שנתבשל אפי' מעט. וכן אם נפל בתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל. וכ"כ רב האי גאון כיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך וא"א עליו קידוש היו' ואין נראה לבעל העטו' דכתב דלא גרע מקונדיטין דאיתא בירושלמי שיוצאין בו בפסח ידי חובת ד' כוסות וכ"כ ר"ת ור"י שמקדשין על המבושל וכן הסכים הרא"ש לה"ט. וכן הרשב"א בתשובות וכן בעל סמ"ק והרמב"ם כתב אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאר משקי' אפי' כטיפ' חרדל בחבי' גדול' אין מקדשין עליו וכן היו מורין בכל המערב ויש מתירין לקדש עליו שלא אמרו הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא מגולה או ריח רע או מבושל שאין מקדשין על אחד מאילו לה"ט ומנהג אשכנז וכל גדולי' לקדש על יין מבושל אם אין לו אחר ואפי' אם יש אחר שאינו טוב:
פרק שפב
בתשובת הגאונים ז"ל לא מבעיא על חמר' פגומ' דלא מקדשינן אלא אפי' אמיא פגומא לממזג ביה חמרא לקדושי אסור ור' ישעיה כתב בשם רבינו שמואל דקפיד לכתחילה משמע אבל אם אין לו יין אחר מקדשין עליו משב"הל ולמעלה בהלכות ברכות כתבתי דין פגום:
פרק שפג
במקום שאין יין מצוי מקדשין על שכר ועל שאר המשקין דהוי חמר מדינה ופי' רשב"ם כשאיו יין מצוי בכל העי' נקראו שאר משקין חמר מדינה ומקדשין עליו ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא שלא יהא גדל מהלך יום אחד יין סביב העיר. ומדברי הרמב"ם נראה שאין מקדשין על חמר מדינה. שכתב מדינה שרוב יינה שכר אף ע"פ שאין מקדשין עליו מבדילי' עליו הואיל והוי חמר מדינה לה"ט. ואני המחבר נראה ליישב לשון הרמב"ם שאינו חולק על חבריו כלל. שכתב מדינה שרוב יינה שכר ר"ל עיר שרוב יינה שכר אבל מיעוטה שותין יין ממש אינו נקרא חמר מדינה לקדש עליו ואע"פ שכתב אח"כ שמבדילין עליו הואיל והוא חמר מדינה כוונתו שנקרא חמר מדינה לענין הבדלה מאחר שרוב העיר שותין השכר ותדע שכך כוונתו מדלא קאמר סתם מדינה שיינה שכר שהיה משמע שכולם שותין שכר אלא ש"מ דוקא קתני שמיעוטה שותין יין ממש וכי תימא זו אינה ראי' דהא דנקט הרמב"ם רוב יינה שכר ולא נקט סתם להודיעך כח דהבדלה דאפי' דמעוט' שותין יין אפ"ה לענין הבדלה קרוי חמר מדינה א"כ היה לו לפרש דבריו ולו' כך מדינה שיינה שכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו אפי' מיעוטה שותין יין הואיל והוה חמר מדינה כי כן דרך הפוסקים והמחברים לבאר היטב דבריהם במראה ולא לדבר בחידות כמו התנאים. וא"כ נוכל לומר דהא דאמרו הגאונים שמקדשים על חמר מדינה היינו במקום שאין יין מצוי כלל וכן נראה מדבריהם. ובפרט לדברי רשב"ם לעיל דאמר שצרי' שאינו גדל מהלך יום אחד סביב לעיר. ועל הפת כת' ר"ת שאין מקדשין עליו ורשב"ם כתב שמקדשי' עליו וכ"כ רב עמרם וכשמקדש על הפת מברך ברכת המוציא ואינו פורס וגומר הקידוש ופורס. וכ"כ רב האי גאון. והרא"ש כתב שמקדשין על השכר אם היא חמר מדינה. ומכ"מ יותר טוב לקדש על הפת כיון שהסעודה היא לכבוד שבת אבל בסעודת הבקר יותר טוב לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה פי' שיברך עליו שהכל קודם לברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה א"כ אין שם שום שנוי:
פרק שפד
רב עמרם כתב שאם יש לו כוס של קידוש ואין לו כוס של ב"המ כל זמן שלא ברך ב"המ חייב לברך ברכה אחרונה עליווהרא"ש כתב דיין שלפני המזון נפטר בבה"מ אפי' אין לו כוס בב"המ כיון שבא להמשיך האדם לתאות המאכל חשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה וכ"ש בכוס של קידוש שהוא צריך סעודה טפי דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה:
פרק שפה
כתבו התוס' דבחדר אחד מפינה לפינה לא שייך שנוי המקום לענין קידוש במקום סעודה אפי' החדר גדול הרבה ורב שר שלום גאון כתב כל זמן שרואה מקומו מותר אפילו מבית לחצר ואם לאו אסור. לה"ט
פרק שפו
מצאתי בשם רב עמרם שכוס של קדוש צרי' לברך אחריו כל זמן שלא ברך בה"מ וה"מ דלית ליה חמרא וכוס של בה"מ. ולמפרש אחר מצאתי דכוס של קידוש אין טעון ברכה לאחריו שהרי יש לשתות בתוך המזון. משב"ל:
פרק שפז
כתב גדול בדורו מהרר"י מולין דמקרי אין קידוש אלא במקום סעודה אפי' באותו מקום עצמו שקדש אם אין דעתו לאכול שם לאלתר ואין חילוק לזמן קצר או לזמן מרובה. אבל אם היה דעתו לאכול שם מיד אפי' אם היה הולך לדרך גדול ומתוך כך שוהה עד שיגיע לשם חשוב במקום סעודה לפי הירושלמי ואפי' בטרקלין גדולים חשוב מפינה לפינה במקום סעודה עכ"ל הרב:
פרק שפח
ממורינו הרב ר' אברהם שמעתי הטעם שמכסין הפת בשחרית בשבת היינו הטעם שאם היה מגולה היה צריך לברך על הפת תחלה מפני שהוא קודם בפסוק כדמשמע בברכות. מרדכי פ' ערבי פסחים:
פרק שפט
ראיתי כתב על שם הגאונים מי שקדש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים אינו מקדש להם ואני תמה אם כתבו כן הגאונים וה"ג מחלקין אם בא אצל אחרים שאינן יודעין לקדש מקדש להם אבל אם יודעי' לקדש אין מקדש להם:
פרק שצ
כתב בעל התרומות מי שאינו יודע לקרות אין מספיק שיעיין עם מי שקור' לאור הנר בשבת ויש מתירין והכי מסתבר טפי שכיון שאינו טרוד בקריאה יותר יעיין עליו משאם היה טרוד בקריאתו:
פרק שצא
בספר התרומה כתב לו' פיוטים בלילי י"ט שחל להיות בשבת בבה"כ יש להתיר מפני שנותנין לב זה על זה. ויש אסורין מ"מ נראה שמותר לקרות במה מדליקין לאור הנר שהרי הוא מזכיר אסור שבת ואיך ישכח:
פרק שצב
נוהגין באשכנז בשבת לו' ברוך שאמר אחרי משנת איזהו מקומן ואח"כ מוסיפין מזמורים ובטוליטול"א או' המזמורי' תחלה ואח"כ ב"ש ואח"כ מזמור שיר ליום השבת ויותר נכון מנהג אשכנז לו' כל המזמורי' בין ב"ש לישתבח כדי שיהא לכלם ברכה לפניהם וברכה לאחריהם:
פרק שצג
ובשבת א"א מזמור לתודה באשכנז שאין קרבן תודה בשבת ואינו טעם של עיקר:
פרק שצד
נוהגים באשכנז לו' בשחרית שבת בקדושה ממקומך מלכנו תופיע. אז בקול רעש גדול וכן בצרפת. והכי סדר רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא באיט"לייה ואגפיה א"א. ובכ"מ או' כתר יתנו לך בקדושה חוץ מבאשכנז ואני המחבר נפלאתי מאד על מנהג אשכנז שאינם אומרים כתר יתנו לך כי זה נזכר בכל ספרי המקובלים וכותבים כונת השבח על דרך הקבלה ואי איישר חילי אתקן לומר כתר במוסף ובקדושת של יוצר בשבת אז בקול רעש וממקומך מלכנו כסדר ר' נטרונאי גאון:
פרק שצה
אם חל ר"ח בשבת פי' ר"י שאין המפטיר צריך להזכיר של ר"ח והר' יונה פי' שצריך להזכיר ולומר את יום המנוח הזה ואת יום ר"ח הזה אבל א"צ לחתום בר"ח ורש"י ורבינו ישעיה פסקו כמו ר"י ובעל המאור ובעל הדברות לא פסקו כן. והנכון כקמאי וכן המנהג משבה"ל:
פרק שצו
רב אלפס פסק דהמפטיר עולה למנין שבעה וכן ר"ת ורב נטרונאי כתב משמיה דרבנן סבוראי היכא לקרו שתא ומפסיק בקדישא והדר מפטיר אינו עולה והיכא דלא הפסיקו בקדישא מקמי הפטרה עולה. ורבינו ישעיה כתב המפטיר אינו עולה משבה"ל והעולם נוהג שאינו עולה:
פרק שצז
כתב רבינו ישעיה מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספי' ומפסיקין בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נרא' לי שקריאת המוספין אינה חוב' שהרי אינה נזכרת לא במשנה ולא בתו' ולא בתלמוד בבלי וירושלמי ואינו אלא תקנת הגאונים וראשי ישיבות. ולכן תקנום שיקראם אחר שאינו ממנין השבעה שהם חובה. אבל ד' פרשיות ופרשת ר"ח שהם חובה ליום וקובעין הפטרה אחרת צריך שיקראם אחד מן הז' הלכך טוב וישר לקרא ששה בפרש' היו' השביעי בפרשה הנוספ' ואח"כ אומר הקדיש ואחר כן חוזר המפטי' קורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת בקריאת השביעי משב"ל. כל המשלי' פרשיותיו עם הצבור משלימין לו ימיו ושנותיו ואפילו עטרו' ודיבון ופירש"י אע"פ שאין בהם תרגום ולפי זה אפי' ראובן ושמעון וכיוצא בהן צריך לקרו' שלשה פעמים. ויש מפרשים דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב תרגום ירושלמי ונקט עטרות ודיבון אע"פ שא"צ כל כך תרגום ולפי זה ראובן ושמעון א"צ לקרותו ג"פ ומכ"מ נהגו להחמיר כרש"י לה"ט:
פרק שצח
כתב מורי יעלה עכשיו שאין אנו נזהרים בלשון בבלי מפורש הוא הלעז שיש לכל לשון והירא דבר ה' יוצא ידי שניהם לקרות תרגום ולעז. ורב נטרונאי כתב אותם שמפרשין הפרשה בלשון לעז ואו' שא"צ לתרגום אינן יוצאין ידי חובתן דאמרי' מפורש זהו תרגום משבה"ל. וכתב סמ"ג ואני דנתי לפני רבותי שהפירוש מועיל יותר מהתרגום והודו לי רבותי ע"כ:
פרק שצט
י"א הא דאמרי' שצריך להקדים של מנחה קודם של מוסף היינו דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהן כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה תחלה. הלכך כיון שצריך להתפלל שתיהן של מנחה קודמת שהיא תדירה וגם הוא עיקר זמנה אבל אם א"צ להתפלל עתה תפלת מנחה יכול להקדים של מוסף ולאחר של מנחה עד דמדומי חמה. והתוס' לא חלקו שכתבו שיש להזהר ביוה"כ כשמאחר בתפלת יוצר עד אחר שש שעות ומחצה שיקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין. והרמב"ם כתב שיש מי שהורה שאין כן בצבור כד שלא יטעו. הרא"ש היה נוהג ביום הכפורים כשמאחרים תפלת יוצר עד אחר שש שעות ומחצה שיקדימו תפלת מוסף ביחידי כדי להתפלל בזמנה:
פרק ת
נראה דאפי' לרב ברונא דאמר נטל ידיו לא יקדש דוקא בקידוש הלילה קאמר דשייך ביה דפסק טפי אבל בקידוש היום כיון שאינו אלא ב"פ הגפן מודה שיכול ליטול ידיו קודם. אבל הרמב"ם כתב מצוה לברך על היין בשבח קוד' שיסעוד ומברך בפה"ג בלבד ושותה ואח"כ נוטל ידיו וסועד וצריך שיהא ג"כ זה הקידוש במקום סעודה ושלא יטעום קודם. וראיתי לרא"ש שהיה שותה מים בבקר קודם תפלה כיון שלא חל עליו קידוש עד לאחר תפלה אין אסור לטעום:
פרק תא
הרב ר"א ממי"ץ פסק דאסור להתמנות עד שש שעות בשבת וכתב רבי אבי"ה אבל בתפלה ובתלמוד שרי לעסוקי ולהתענות דקיי"ל כר"א דאמר או כולו לכם או כולו לגבוה ומרדכי פ"ק דשבת:
פרק תב
בהגדה מצאו תלמידיו של ר"ע את ר"ע שהיה בוכה בשבת אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו וקראת בשבת עונג אמר להם זהו עונג שלי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו דאז עונג שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל שבה"ל:
פרק תג
ר"ת הנהיג שלא לאכול בין מנח' למעריב בשבת משום דאיתא במדרש כל השותה מים בין השמשות כאלו גוזל את המתים וכו'. ועל כן הנהיג לעשות סעודה שלישית קודם המנחה והרמב"ם כתב מתפללים מנחה ואח"כ קובע סעודה שלישית ונראה דהכי עדיף טפי דכיון שהגיע זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל לה"ט. ומנהג אשכנז וצרפת לאכול סעודה שלישית אחר המנחה:
פרק תד
כתב הרמב"ם גם בסעודה ג' קובע ברכה על היין תחלה ובוצע על ב' ככרות וכן איתא במכילתין. לה"ט. וכ"כ מורי יעלה ז"ל שה"ל והרא"ש כתב שלא יברך על היין תחלה. וכן הרשב"א בתשובותיו אבל היה בוצע על שני ככרים וכן מהר"ם לה"ט ומצאתי שהר"מ היה מקדש בג' סעודות ולא מצאתי טעם לדבר שבה"ל:
פרק תה
יש מביאין ראיה שהמפסיק על שלחנו ומברך בה"מ בין שני תבשילים טעות הוא בידם ולא יצאו ידי חובתו מג' סעודות. אמנם ראבי"ה כתב דאפי' לא ברך בינתים בשבת בשחרית. יכול לסמוך סעודה ג' על השור"טובלא והוא מין מאכל הבא ליתור דכיון דאינו רגיל בחול לאכול המאכל המיותר הזה שקורין שורט"ובלא איכא היכרא. מרדכי פי"ד דשבת:
פרק תו
ובחלוק שלש סעודות נחלקו הגאונים יש מהם שאומרים שאין מקדימין סעודה שלישית קודם דשעות והביאו ראיה. ובעל היראים דחה ראייתם והר"ר יעקב מטרוי"ש שאל שאלת חלום אם יוצא אדם בג' סעודות להפסיק בסעודת שחרית בפריסת מפה וב"המ והשיב לו שאינו יוצא. ובשם מהר"ר אברהם ב"ר יוסף מצאתי שיוצא. וכן השיב הר"ר אביגדור כהן דבה"מ חשוב הפסק אבל בפריסת המפה לחוד לא יספיק וכן ראיתי אבא מורי נוהג שבה"ל:
פרק תז
י"א שיכולים להשלים ג' סעודות במיני תרגימא פי' מאכל העשוי מחמשת מינין של דגן וכ"כ ראבי"ה במרדכי. ר"י או' שצריך לעשותם בפת וכ"כ מהר"ם והביאו התשב"ץ כמו תרגום ירושלמי בפסוק אכלוהו היום. וכ"כ מהר"ם שצריך אדם לעשות סעודה ג' בי"ד בניסן שחל להיות בשבת קודם זמן מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתיאבון. ורבינו ישעיה כתב שיוצאין במיני תרגימא וכן הילכת' וכן היה נוהג ר"י בר יהודה. ומורי יעלה ז"ל היה מקפיד בפירות של שבעת המינין. שבה"ל. ואני המחבר ראיתי גדולי אשכנז וצרפת נוהגים לעשות ג' סעודות בפת וכן נכון לעשות משום ואל תטוש וכו':
פרק תח
ר"ת כתב להר"ר משה כי הנשים חייבות בג' סעודות אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא דאף הן היו באותו הנס דלחם משנה והן חייבות לבצוע על שתי ככרות. מרדכי פ"ד דשבת:
פרק תט
מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר בבית הכנס' לתפלה או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר בשבת לא נאמר כן אלא וביום השבת ולשון זה משמע אחור כדמשמע ביומא וטעם זה שמע הר"י בר יהודה בעיר רומא מפי רב האי גאון. מרדכי פ"ח דשבת:
פרק תי
כתב רב ששת גאון הטעם שאומרים צדקתך בשבת לומר שהוא צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי התפלות משום שחכם שמת בתי מדרשות בטלים. ויש שמוכיחים שלא מת באותה שעה. ומה שאומרים צדקתך משום הרשעים כשחוזרין לגיהנם במוצאי שבת:
פרק תיא
טעה במנחה בשבת והזכיר י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת. כתב רבינו יצחק אעפ"י שלא יצא באותה תפלה ואלו נזכר מבעוד יום היה צריך להתפלל ז' ברכות אפי' הכי לא יתפלל במוצאי שבת שתי' שכיון שכבר התפלל שמונה עשרה ברכות וחכמי פרווינ"צה או' כיון שלא יצא ידי חובתו באותה תפלה הוה כאלו לא התפלל וצריך להתפלל שתים לערב. לכן היה אומר ר"י שהנכון לצאת ידי ספיקא ולהתפלל אותה בערב בתורת נדבה וא"צ לחדש בה דבר דכיון דמתפלל אותה מספק אין לך חדוש גדול מזה. לה"ט:
פרק תיב
הא דקאמר בגמ' שאם התסיל בשבת בי"ח ברכות גומר הברכה שנזכר בה. כתב הרשב"א דוקא שחרית ערבית מנחה אבל מוסף אין זה מקום לי"ח כלל הלכך פוסק אפילו באמצע ברכה והר"מ פירש דוקא ברכת אתה חונן אבל בשאר ברכות פוסק. משבה"ל:
פרק תיג
כתב רבינו משולם שבת שיש למחרתו ר"ת א"א צדקתך צדק. וגם בחול אין נופלים בתחנון במנחה שאנו יודעים שאותו היום שמת משה בז' באדר מת ולא היה ר"ח וי"ט לכן בכל מקום שאנו יכולים לדחותו מפני שום דבר כמו עכשיו מפני ר"ח דוחין אותו ונהגו שלא לאומרו בשביל אסרו חג ביום ראשון ובעי"ט או חנוכה או חולו של מועד משבה"ל:
פרק תיד
צריך להזכיר נחמינו ופרש"י דא"צ לא להתחיל בשל שבת ולא לסיים בשל שבת אלא מתחילי' בנחמה ומסיימין בנחמה ובנין ירושלים הרי נחמה כל היכא דמתחיל בין רחם בין נחמינו. ורבי ישעיה פירש מתחיל בנחמה נחמינו ומסיים בנחמה מנחם עמו ישראל בבנין ירושליס. וכ"פ ר"ח וה"ג ור"י. שבה"ל. ומנהג אשכנז לומר רחם. ובאיטלי"יא מתחילין נחמינו:
פרק תטו
כתב הרמב"ם אם לא הבדיל במוצאי שבת במפלה וגזבר קודם שומע תפלה יש מי שאומרים שאומרה בשומע תפלה ואם אין לו כוס להבדיל צריך לחזור ולהתפלל אם לא הבדיל בתפלה. וכתב רב יונה אפי' אם אין לו כוס בלילה ויודע שיהיה לו כוס למחר א"צ לחזור ולהתפלל אא"כ סבור שאף למחר לא יהיה לו כוס ולפי זה אף בט' באב שחל להיות במוצאי שבת אם טעה ולא הזכיר הבדלה בתפלה א"צ לחזור ולהתפלל כיון שהבדיל על הכוס במוצאי ט' באב:
פרק תטז
והיכא שיש לו כוס שא"צ לחזור ולהתפלל מיד כשמסיים הברכה אין לו לחזור ואע"פ שלא פתח בברכה של אחריה. וכן בכל הדברים שא"צ לחזור בשבילם כמו על הניסים דחנוכה ופורים ויעלה ויבא בר"ח ועננו בתענית. ור"ת כתב אפי' לאחר שפתח הברכה של אחריה חוזר אם ירצה וכן עשה מעשה וחזר לאחר מודים. בדבר שאמרו אין מחזירין אותו וכתב הרא"ש ז"ל דלא מסתבר כלל כיון שאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה. ואפשר שר"ת היה מפרש אינו מחזיר אותו שאין חייב להחזיר אבל אם רצה לחזור יחזור. ומיהו גם בזה יתכן אם סיים תפלתו שיכול לחזור לראש דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע תפלה כיון שאינו חוזר לראש נ"ל דהוי הפסק אם חוזר עכ"ל: