האגור· יעקב לנדא (האגור)
הלכות ליל פסח
פרק תשפט
ערבי פסחים לא יאכל עד שתחשך וא"ת למה נקט הכא טפי משתחשך יותר מבשבת וי"ט. ותיר' הר"ר יעקב מקורביל דנקט עד שתחשך דאע"ג דבכל השבתות והימים טובים מוסיפין מן החול על הקדש. בפסח אינו יכול לאכול עד שתחשך. ולא נראה אלא לאו דוקא נקט עד שתחשך והוא תקון הלשון ורבינו יואל הסכים עם הר"רי אורלי"נש דאתקש מצה לפסח שאינו נאכל אלא בלילה. מרדכי פ' ע"פ:
פרק תשצ
כתב גדול בדורו מהר"י מולין אם נשברה אחת מן השלשה מצות שעושין לשמורים או נאבדה נכון לאפות אחרת משום אסמכתא דג' עשרונים. ועוד דזמנין אין שמור גמור לשאר מצות. אבל מכ"מ אם נשברה אחת דנתי לפני מורי ולקח אות' במקום השנית כיון דבלאו הכי בוצעין אחת ואפילו היתה השלישית הנשברה דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:
פרק תשצא
כתב אבי העזרי דבזמן הזה א"צ לעשות הסיבה מ"מ נהגו העם להסב וכשהוא מסב לא יסב על גבו ולא פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו. ופי' רשב"ם מפני שצריך לאכול בימינו ולפיכך אטר יד ימינו יסב על יד ימינו ורש"י פירש הטעם שמא יקדים קנה לושט ולפ"ז אין חלוק בין אטר לאחר ואשה אינה צריכה הסיב'. ופי' רשב"ם מפני שאימ' בעלה עליה ולפ"ז אלמנה או גרושה בעי הסיבה. ובה"ג כתב משום דלאו אורח ארעא דאשה למזגא ולפי זה כל אשה אינה צריכה הסיבה:
פרק תשצב
בירושלמי מצוה להחזיר אחר יין אדום ויראה לי שאם הלבן יותר טוב ממנו שהוא קודם. ויין מבושל כתב רב האי גאון שאין יוצאין בו וכן הוא בה"ג וכן הסכים מהרר"י מולן. ובירושלמי יש שיוצאין במבושל ובקונדיטון כן פסק המרדכי:
פרק תשצג
דוקא ביין שלהם שהיה חזק צריך למזוג אבל היין שלנו אינו חזק כל כך טוב לשתותו חי מרדכי:
פרק תשצד
כ' גדול מהר"י מולן כשיש לאדם יין חזק בליל פסח בד' כוסות אם דרכו של אותו האיש למזגו ימזגנו בליל פסח ואם לאו לא ימזגנו ע"כ:
פרק תשצה
אחר ששתה כוס ראשון אפי' אם ירצה לשתות כמה פעמים הרשות בידו. וכתב אבי העזרי רק שיכוין אל לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית שלא יהא כמוסיף על הכוסות. וכ"כ מהר"ם ששאלוהו אם יכולים לברך על שנוי היין הטוב והמטיב בלילי פסח והשיב שיכולין לברך שאינו נראה כמוסיף אא"כ יברך בפה"ג כמו שמברך על ארבע כוסות. והן הולכין לשיטתן שמצריכי' לברך בפה"ג על כל כוס הלכך מסתברא להו למימר שאם יברך שנראה כמוסיף. ולדעת הרא"ש שא"צ לברך בפה"ג על כל כוס וכוס אין חלוק אם יברך אם לאו שאם אנו חושבין אותו כמוסיף אפי' בלא ברכה נמי. לה"ט:
פרק תשצו
כתב גדול בדורו מהר"י מולן דמצוה לקחת שני תבשילין ביצה וזרוע או בשר וכן העיד בעל האגוד' וטעמו מפורש ביעתא דבעי רחמנא עלן ופרוקינן ע"כ. באורחות חיים כתוב בעא רחמנא דמפרק יתנא בדרע' מרוממ':
פרק תשצז
י"א כשפסח חל להיות במ"ש שאין ליקח אלא תבשיל אחד זכר לפסח אבל לא השני שכנגד החגיגה לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח שאיננה דוחה את השבת והר"ר פרץ כתב שאין לחוש כיון שהוא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמו קדשים ממש וכ"כ בעל העטור וכן המרדכי:
פרק תשצח
כתב גדול בדורו מהר"י מולן י"ל כשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה וגם אוחז המצה בידו ועם הגבהתן מסלקן השלחן לגמרי עד שמגיע לעבדים היינו לפרעה כדברי בעל סמ"ק שעונין עליו דברים. ולכן תהיה מגולה קצת בשעת ההגד' דאי הוי מכוסה הוי כמאן דליתיה דמי כדאשכחן בפריסת מפה בשבת לטעם שלא יראה הפת בושתו אך כשנוטל הכוס בידו כשמגיע ללפיכך נכון לכסותו מהאי טעמא שלא יראה הפת בושתו וכן מנהג נקיי הדעת ע"כ:
פרק תשצט
מהר"ם כ' שבזמן הזה א"צ נטילה לדבר שטבולו במשקה וע"כ לא היה מברך על נטילת ידים על טבול הא' וכתב בעל העטור ולא נהירא וכן בתשובת הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ר שמעיה בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חייב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף וכ"כ בשבה"ל:
פרק תת
כתב רב עמרם שטבול ירקות הוא בחרוס' וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ור"ת פי' שמטבל בחומץ ולא בחרוסת וכן נוהג הרא"ש לה"ט. וכ"פ גדול הדור מהר"י מולן בשם כל רבותיו ובעל האגודה נהג ליתן מעט חרוסת בחומץ בטבול ראשון. ואני המחבר ראיתי נוהגים חכמי אשכנז שלא לטבל בחרוסת בטבול ראשון:
פרק תתא
מהר"רי מולן ז"ל הורה לחזר אחר כרפס לטבול ראשון שקורין בלעז אפי"א כי אינו בכלל מרור ויש סמך ברוקח כרפס אותיות ס' פרך ששעבדו מצרים ס' רבוא בפרך אבל בפיטרו"זיל וקרביי"ל בלשון אשכנז היה מסופק שמא עולשין שהוא מין מרור בתמיהה וכשאין לו כרפס יקח כרתי פור"י בלעז עכ"ל:
פרק תתב
לר"י יברך אחר טיבול ראשון דירקות בנ"ר ולרשב"ם א"צ לברך אחריו וכן הסכים הרא"ש לה"ט:
פרק תתג
פסק מהר"י מולין מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה כתב שיקח תמכא שנקרא בלשון לעז ראפ"נו הקלח והעלין ולא השרש ע"כ:
פרק תתד
כתב מהר"ר יעקב מולן ז"ל הכריכה שעושים זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת אבל באכילת מרור יטבול החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו וכן פסק הרא"ש וגדולי איברי"א ע"כ:
פרק תתה
בענין ברכת הלל בליל פסח איכא פלוגתא דרבוותא. ריצב"א היה מברך עליו שני פעמים אחד קודם אכילה ואחד לאחר אכילה וכן היה נוהג הר"ם מרוטנ"בורק וכ"כ רב האי ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיא"ת וראבי"ה כתבו שאין לברך עליו כלל לפי שחולקין אותו לשני' לפני הסעודה ולאחר הסעודה וא"כ היאך יברכו כיון שפוסקין באמצע וכן היה נוהג הרא"ש. וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש בו ספק בברכתו דברכות אינן מעכבות. לה"ט. ומנהג שאין מברכין על הלל תחלה והטעם מפורש בתשובות הגאונים לפי שחולקין אותו לשנים. ובמסכת סופרים פרק י"ט משמע שהיו קורין הלל בבה"כ לאחר תפלת ערבית ואז היו מברכין עליו וכ"כ רב צמח גאון ובשם הר"ר אביגדור כהן מצאתי אמרו עליו על ריב"א שהיה מברך ב' ברכות לקרא קודם סעוד' ולגמור על כוס רביעי והביא ראיה לדבריו מירושלמי פ"ק דברכות שבה"ל:
פרק תתו
ושותה כוס שני וכתב רב אלפס שיברך עליו בפה"ג וכ"כ ר' עמרם והרמב"ם וראבי"ה ול"נ להרא"ש שאין לברך אלא על כוס ראשון בפה"ג שהוא של קידוש ועל שלישי שהוא ברכת המזון ועל הרביעי א"צ לברך לה"ט. וכ"כ בעל הדברות. והדין סברא לרב כהן צדק ורב יוסף בר רב עמרם גאון קמא והכי מסתברא. שבה"ל. ורב האי כתב וכן רב שרירא גאון שצריך לברך על כל א' וא' מהן רק אחר השני ואחר הרביעי א"צ לברך ברכה אחרונה. וכ"כ רב כהן צדק
פרק תתז
ולענין ברכה אחרונה כתב רב אלפס שיש לברך אחר הראשון ואחר שלישי ורביעי ורב נהילאי כתב כוס של קידוש ושלפני בה"מ כיון שיש לו כוס לברך ברכת המזון א"צ לברך אחריו על הגפן אבל כוסות האחרונות כל אחד ואחד יש לו לברך עליהן אבל רב שרירא ורב האי כתבו שאין לברך על כל א' וא'. אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא על האחרון. וכ"כ הר"ר יהודה החסיד לה"ט. ורב אלפס כתב איכא מ"ד דלא מברכין על הגפן אלא לבסוף ואיכא מ"ד דמברכין אתרי כסי דמקמי סעודתא ובתר תרי כסי דבתר סעודתא וה"ט דבתראה טעמא דסברא הוא ומסתברא למעבד הכי. ורש"י פי' בהלכות פסח שלו שצריך לברך על הגפן על כל כוס וכוס וכן כתב רבינו ישעיה. ולפי דברי רבינו שמואל ויתר מפרשים סברי דכולם צריכין על הגפן חוץ מכוס שני שבה"ל:
פרק תתח
יש לברך על השלמה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה. מפני שיש מי שמברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה. לכן הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהן בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד. ואחר כן יבצע משתיהן ביחד לה"ט. והיה אומר הר"ר י"ט דמברך גם כן על הפרוסה המוציא והשלמות אינן באות אלא בשביל הכירא דבעינן לחם משנה ולא נראה חדא דלמה יגרע משאר י"ט שמברכין ברכת המוציא על השלמה דברכת המוציא לא איתקן לעני כדפרשי' לעיל ועוד במסכת ברכות אמרינן הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר שמברכין עליה ברכת המוציא. לכן נראה דהסדר הוא הוא כך. עושין שלש מצות ובוצעין האחת מניחין חציה כו'. ומברך ברכת המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה וכן נוהגין העולם אבל אין מברכין ברכת המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ועל השלמה ביחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולי נראה דלא שייך מצות חבילות כיון שמברכין המוציא בשביל ברכת הנהנין וראיה בברכת הגפן וקידוש ולכן היה מנהג ר"י ליטול בידו הפרוסה והשלמה ולברך ברכת המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ועל השלמה ובוצע משניהם יחד ופעמים שלא רצה לשנות המנהג והרמב"ם והר"ר מנחם מיוני והר"ר י"ט כתבו דסגי בב' מצות מרדכי פרק ערבי פסחים וכתב רב אלפס שא"צ רק שתי מצות ואחת פרוסה לשתים ומברך על חציה המוצי' ועל אכיל' מצה וחצי השנית לאפיקומן והשנית לכרכה. וכ"כ הגאונים ובחלוף מנהגים כתבו אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח הפרוסה בתוך השלמות וכשחל פסח בחול מביא פרוסה ושלמה ומברך עליהן ב' ברכות ואנשי בני א"י בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלמה ומברך עליהן ב' ברכות. וכן חלק בעל ה"ג שכתב והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על שתיהן ופרוסה. והתוספות כתבו שצריך לעשות ג' מצות כדפי' וכ"כ רב עמרם ולזה הסכים הרא"ש לה"ט. רש"י פירש מניח הפרוסה בתוך השלמה על שם לחם משנ' ובוצע על השלמה המוציא לפי שברכת המוציא תדירה מברכין על השלמה וכן פירש רבינו גרשום ורבי' שמואל ז"ל ובוצע ואינו אוכל עד שיבצע מן הפרוסה שתחתי' ומברך על אכילת מצה ואוכל משתיהן יחד. וזהו לשון בעל הדברות מסתברא דהא דאמר רבא הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע תוך דוקא ומניח פרוסה בתוך שתי השלמות ומנהגא דידן בב' שלמות בי"ט ומנהג בבלי כו' ע"כ. ונהגו לברך על השלמה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ומסתברא המוציא ואכילת מצה מברך בשתיהן ובוצע אחת מן שתיהן כדאמרי' חזינן ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובוצע חדא וכו'. ור"ח ורבי' ישעיה פירשו שמברכין המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלמה ואנן נהגינן כך ובעל המאור כתב שמברכין על הפרוסה שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה וכן יסד הפייט בקרובץ. אלא מתוך שנהגו לעשות שלש מצות של שמורים רוצים לקיים מצוה בכל אחת ואחת. בא' מברכין המוציא ובשניה על אכילת מצה ובשלישי' כורכין מצה בחזרת וחרוסת זכר לפסח. שבה"ל. ואני המחבר אכתוב מנהג של מורי אבי זצ"ל שהיה לוקח ג' המצות כלומר הפרוס' באמצע ומברך על שלשתן המוציא כדי לקיים לחם משנה בשני שלמות וגם לקיים מה דרכו של עני בפרוסה ואח"כ הניחה שלישית והחזיק בידו הראשונה והשנייה הפורסה ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה ובוצע משניהן יחד כזית מכל אחת ובזה יוצא כל הדעות והספקות ע"כ:
פרק תתט
כתב רב עמרם מברך המוציא ויטבול בחרוסת ויאכל וכן פי' הרמב"ם ואיני יודע האי טבול בחרוסת למה וכן הקשה בעל העטור לדבריהם:
פרק תתי
כתב ראבי"ה שאין לטבל הכריכה בחרוסת ורבינו שמעיה כתב בשם רש"י שצריך לטבול כן כתב הרא"ש:
פרק תתיא
כתב אחי הר"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה. ובעל המאור כתב דבעי הסיבה. וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה הכריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור בכריכת הלל דהא היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרווייהו אבל לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהן. ובשיחת חולין צריך להזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק. בעל ה"ג כתב שמצות צריכות כוונה וכן הראש:
פרק תתיב
כתב ראבי"ה ראיתי בני אדם שאוכלין בשר צלי בליל פסח ואין חלוק כדאיתא בירושלמי. ומנהג כשר במקום שאין נוהגין לאכול צלי ובאשכנז מקום שאין נוהגין הוא:
פרק תתיג
י"א שהאפיקומן שאוכלין אחר הסעודה צריך לכורכו במרור ולטובלו בחרוסת ולאכול אחריו כזית מצה. והרא"ש כתב שא"צ אלא כזית בלבד:
פרק תתיד
ואם שכח ולא אכל אפיקומן עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונבריך אפי' ברך כבר ונזכר קודם שברך בפה"ג כתב ראבי"ה שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו. ואם לא נזכר עד אחר שברך בפה"ג לא יאכל פעם אחרת מפני שצריך לברך בפה"ג על הכוס אחר שיברך בה"מ שנית ונמצא מרבה בכוסות וכה"ג כדי הם המצות שלנו לסמוך עליהן כי כולן שמורות משעת לישה ובעל העטור כתב שא"צ לחזור כלל ויוצא בכזית שאכל בראשונ' אע"פ שאכל דבר אחריו והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. והר"ר פרץ כתב אע"ג דאמר הב לן ונבריך יכול לאכו' בלא ברכה אע"ג דבעלמא חשוב סלוק שאני הכא דאפיקומן מצוה דרמי רחמנא איכא למימר אתכא דרחמנא קא סמיך ולא נהירא להרא"ש:
פרק תתטו
ומצוה לחזור אחר זמון דהכי איתא במדרש תילים הקוראין הלל צריכין שיהיו שלשה א' מהם אומר לשנים הודו. ולא נהגינן כן דסגי באשתו ובניו שהגיעו לחנוך. ואני המחבר ראיתי בעלי נפש מאשכנז מהדרים להשיג ג' על הסעודה בשני לילות ושיהיו בניי"ג שנה:
פרק תתטז
והקורין את ההגדה צריך שיהיו ג' לפי שאומרין במדרש שוחר טוב כדי שיאמר האחד לחבריו הודו וכו'. והר"ר אביגדור כהן השיב דלא סמכינן אשוחר טוב היכא דלא אפשר משבה"ל:
פרק תתיז
ענין ברכת השיר פליגי בברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות. ורבי יוחנן אומר נשמת כל חי וכתב רב אלפס דמנהג כרב יהודה. ורשב"ם כתב כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו וחותמין במלך מהולל בתשבחות. והר"ר חיים כהן לא היה חותם ביהללוך בא"י מלך מהולל בתשבחות. אלא היה אומר עד מעולם ועד עולם אתה אל. והיה אומר הלל הגדול ונשמת וחותם בא"י מלך מהולל כי למה יחתום שני פעמים בענין אחד. וכן היה נוהג הרא"ש וכן נוהגים באשכנז. והמרדכי כ' שיכול לחתום:
פרק תתיח
כוס חמישי אינו מוזכר לפירש רשב"ם ואין לעשותו לכן פי' שיאמר הלל הגדול על הרביעי. וכן יראה מדברי רב האי ז"ל. ורב סעדיה כ' דמנהג יפה לעשות כוס חמישי אבל אנחנו לא נהגנו כן כל עיקר והעולם נוהג לעשותו רשות ורבי יוסף טוב עלם כתב שאם הוא תאב לשתות יעשה כוס חמישי. כתב רב שלום גאון כוס חמישי רשות אם רוצה לשתותו ישתה ויאמר עליו יהללוך וכן שדר רב כהן צדק ורב משה וכ"כ רב עמרם ומי שרוצה לעשותו לא יחתום אחרי הלל ויאמר הלל הגדול ונשמת ויחתום וכ"כ הרי"ץ גיאת:
פרק תתיט
כתב הרא"ש יראה מדברי רבינו יוסף טוב עלם שאסר לשתות אחר ד' כוסות. וכ"כ רב אלפס בתר דאכלי כל מגדני ופירי אוכל בסוף כזית מצה דמינטר' ולא טעמי בתר הכא כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלול מאן דנחי לית ליה רשותא מישתי חמרא אלא מיא וכן כתבו כל הגאונים לה"ט והמרדכי הסכי' להתי' אפילו יין. וה"ר שמואל מאיב"רא היה מחמיר על עצמו ולא היה שותה אפי' מים. מרדכי ורבינו שמואל כתב שלא לשתות יין ומורי יעלה כתב אפי' יין מותר וכן הוא בירושלמי וכ"כ בעל הדברות. ובתשובות הגאונים מצאתי וכן נוהגין כל בני הישיבה והמהדרין שבישראל נוהגין בליל שני כליל ראשון לכל דבר זכר לפסח אבל מי שרוצה לאכול ולשתות ליל שני אחר גמר הלל אוכל ושותה ואין עליו כלום. אבל נמצא מוציא עצמו מכלל המהדרים ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם לא יוציא את עצמו מן הכלל. שבה"ל:
פרק תתכ
כתב רב אלפס מאן דלית ליה אלא כזית מצה דמנטרא אכיל בריש' דלא מינטרא מברך עליה המוציא ואח"כ מברך על כזית דמינטר' לאכול מצה והדר כריך מצה ומרור ואכול בלי ברכה ותמה עליו הרא"ש לפי סברתו שאוכל דמינט' ויאכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה שבפיו ויותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם מצה וכ"כ ה"ר יונה שיאכל כזית מצה באחרונה ויברך עליו על אכיל' מצה ולא יאכל אחריו כלום. והרא"ש כתב שיאכל מיד כזית דמינטר ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטרא:
פרק תתכא
כתב רב אלפס מאן דלית ליה חמרא בליל פסח מקדש אריפתא והיכי עביד שרי המוציא ובוצע אריפתא ומניח ידיה עליה עד דגמיר קדוש' ומברך לאכול מצה ואכיל והדר אכיל לשאר ירקו' ועוקר לפתור'. ואומר מה נשתנה כו' עד גאל ישראל. ומברך אמרור והדר כריך מצה ומרור בלי ברכה והרי"ץ גיאת אומר שאין מברכין בשעת קידוש אלא המוציא וגומר הקידוש ואוכל וכיון שאוכל מצה אוכל מרור מיד שאין להפסיק בין אכילת מצה לאכילת מרור ע"כ. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר שיטבול בירקות בלי קידוש ואחר כן יסדר ההגדה והלל עד למעינו מים. ויקדש ויברך המוציא ורב יוסף בר רב האי כתבו מי שאין לו יין מקדש על הפת בלילי שבתות וימים טובים חוץ מלילי פסח שאמרו ולא יפחות לו מד' כוסות:
פרק תתכב
כתב בעל העטור מי שמקדש ומסדר ההגדה לאחרים בליל פסח מסתברא דלא מצי מברך להו ב"פ האדמה אשאר ירקות כיון שאינו טועם טעמא שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה וצריך למיעבד כרב חסדא דמברך בחזר' ב"פ האדמה ועל אכילת מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלי ברכה. ולא נהירא להרא"ש כיון דתקנת חכמים היא משום הכרת תינוקות הוי כברכת מצה ויכול להוציא אע"פ שאינו טועם ומה שאמר רב אלפס ומברכי אנהו ברכת המזון. הרי תקנה ליודעי' ברכת המזון ואם אינם יודעים כתב רב עמרם שאין תקנה להם להוציא שאם מברך להם בה"מ אז לא מצי למשתי בביתו בבה"מ. וכ"כ רב כהן צדק שאם אינם יודעי' בה"מ אסור לקדש כי אם בבית אחד. ואם קדש בשני בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה וליכא למימר אע"פ שברך ברכת המוציא יאכל עדיין כזית מצה בבית אחר ויברך בה"מ דאטו איניש דבעי למיכל תרין זמנין בליליא מצי אכיל כזית מצה באחרונה והרא"ש כתב אפי' אם אינן יודעין בה"מ יש תקנה להקרותן מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר כיון שאינו אומר להתול אין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכ"כ הרי"ן גיאת. ואפשר לומר שגם בה"מ יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת לחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה הכא נמי בבה"מ כיון שתקנו ארבעה כוסות ותקנו אחד מהם על בה"מ הוי חובה כמו שכתבתי על טבילת שאר ירקות לה"ט:
פרק תתכג
העושה קידוש בבית אחר אינו טועם לא בתחלה ולא בסוף וכ"כ בה"ג וכן נמצא בדברי הגאונים ז"ל. ומצאתי לבעל הדברות שכתב מסתברא אע"ג דבריך בה"מ בביתו אכיל בהדייהו זמנא אחרינא ומברך לה ברכת מזוני דמסתברא אטו איניש דבעי למיכל פרי בלילא לא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודבריו נכוחי' וישרי' למבין מאד. משבה"ל:
פרק תתכד
כתב בעל המנהיג על סדר רבינו נסים שכשחל פסח בשבת אין אומרי' ברכה מעין שבע שנתקנ' בשביל המאחרי' בבה"כ שלא יזיקום מזיקים והאידנא אין צריך דליל שמורים הוא: