האגור· יעקב לנדא (האגור)
הלכות כתמים
פרק א שסז
לא גזרו דין כתמי' בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שאין לה י"ב שנים לא שנא אם היא בתולה או בעולה ואפי' סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת אפי' אם ראתה כבר שתי פעמי'. אבל אחר שתראה ג' פעמי' יש לה כתם. והרמב"ם כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמי' והרא"ש לא כתב כן. כתם שנמצא על בגד צבוע פליגי בה תנא קמא מטמא ור'יונתן מטהר. הרמב"ן פסק כתנא קמא. והרמב"ם פסק כר' יונתן וכתב הרא"ש בכתמי' שומעין להקל כל דם שנמצ' בגופה אין תולין להקל לומ' אם עברה בשוק של טבחי' או נתעסקה בכתמי'. וי"א אפי' אם נמצא בגופה תולין להקל והראשון עקר פסק גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל המוצא כתם יש להמתין שש עונות כמו רואה דדלמא השתא חזיא. ואפי' לא שמשה לא נהגינן לחלק משום סרך חברתה. ע"כ. נתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד או שני גריסין טמאה. אע"פ שאם נתלה בכגריס בעסק שנתעסקה לא ישאר בו כגריס ועוד שהלה שעור כתם. וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה וא"צ לומר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד. והרשב"א ז"ל טהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד והרמב"ן טהר בפחות מכגריס ונמצ' עליה שני גריסין. והרא"ש כתב כסבר' ראשונה. כתב גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל שיעור כגריס כמו תשעה עדשים. וטעות סופר הוא במרדכי שכתב ט' שערות. אלא ט' עדשים על ט' עדשים שהם ל"ו שערות. ובספר שארי מהרב"ן ציון פירשו הרמב"ם וסמ"ג דהוו ט' עדשים כשהן ג' עדשים על ג' עדשים. ובהלכות נגעים בסמ"ג. והעדשה מקום ארבע שערות שהן שתים אורך ושתי' רוחב נמצאו ל"ו שערות פי' כמו שהן קבועות בראש רחוקות זו מזו. ע"כ. כתב הרמב"ן שגם כתם הנמצא על בשרה אינו מטמא עד שיהא כגריס. ורבינו שמשון כתב כמו הרמב"ם שאפי' פחו מכעין חרדל טמאה שכל הגוף בדוק הוא מדם מאכולת. הגהות מיימונית י"א שעכשיו אין תולין כתם בשו' דבר שאין תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאי' במרא' הדמים. ולא נהירא. וגדולה מזו כתב הרמב"ן שאינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הכתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום. טורים. כתב ריב"א שבזמן הזה אין תולין בחזרי'. תוספות פרק הרואה כתם נמצא כתם על העד שהיא בודקת בו אם הוא עגול טהורה עד כגריס ועוד. ואם הוא משוך אפי' כל שהוא טמא. וכן בסמ"ג וכן במרדכי. כתב הרשב"א יש מי שהורה שאין האשה חוששת משום כתם עד שתדע בבירור שהוא דם וכיצד היא עושה תעביר עליו ז' סמנין אם עבר הרי זה דם ואם עמד הרי זה צבע ואינה חוששת לה ואין ראוי לסמוך על זה אלא חוששת לו מן הכתם אבל אם עברה עליו ז' סמנין ולא עבר ודאי טהורה היא שאין לך דם שאינו עובר ע"י ז' סמנין והוא שהעבירן כסדרן. וכתב הרמב"ן שאין לסמוך ע"י בדיקת ז' סימנין לומר שהוא צבע להתירה לבעל' שלא הוזכרו בדיקת סמנין אלא לטהרות. אבל לבעל' אע"פ שלא עבר ע"י סמנין חיישינן שמא דם הוא ואסורה לבעלה. לה"ט.
בדקה בעד שאינו בדוק לה ולמח' מצאה עליו דם כתב הרשב' שהיא טהורה אפי' כגריס ועוד והוא משוך. ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד. וכ"כ הרא"ש ז"ל שדינו כשאר כתם לטמא בכגריס ועוד. וכתב הרשב"א יש מי שהורה מרבותי שאינו נקרא עד הבדוק אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא נראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר ולא העבירתו בשוק של טבחי' ולא בצד המתעסקים בכתמי' ה"ז בחזקת בדוק ע"כ. טורים פעמים שתולה בעצמה כגון שלבשה חלוק בימי נדותה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה תולה אותה שמימי נדותה הוא. והרשב"א כתב אם נתכבס החלוק ולא בדק' אותו ולבשתו בימי טהרתה. אם נתכבס ע"י ישראלית ואינה בפנינו לשאול אותה אם בדקתו בשעת כבוס אין להקל ולומר מימי נדתה נשאר בו. לפי שחזקת בנות ישראל בודקות החלוקי' והסדינים בשעת כבוס. טורים:
פרק א שסח
פסק גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל על אשה שאין לה וסת קבוע אך בכל פעם שראתה ראתה בסימנין כגון מעטשת או חוששת פי כריסה ועתה נתקלקלה אותה האשה ובשעה שיושבת על הספל שעושה צרכיה מאד מצטערת ביציאת מי רגלי' ולאחר שתעמוד מצרכיה בודקת עצמה ומוצאת לרוב פעמים על העד דם ואינו אדום ממש רק דיהה כמו מוגלא וזה נמשך לה שנים רבות. והשיב לפי דעת מהר"ם החמיר בדבר כמו שהביאו המרדכי כיון שמצאה דם על העד. אבל מהר"ר שלום ז"ל כתב שאם היא רואה תמיד ע"י כאב אז תלינן שבא מחמת מכה וטהורה אבל אם רואה לפעמים בלתי כאב טמאה. ועוד בכאן יש סמך לומר שלא בא מן המקור הואיל ואינו דומה למראה דם אלא למוגלא ואף ע"פ שאין אנו בקיאים במראה דם לענין כזה מקילין. עכ"ל. האשה שהטילה מים בספל ונמצ' בו דם כתב הרמב"ם שטהורה בכל ענין בין עומדת בין יושבת בין מקלחת בין שותת. והרא"ש ז"ל כתב דיושבת טהור' בכל ענין דכיון שהמקו' רחב לא הדרי מי רגלי' למקור להבי' משם דם אבל בעומד' שהמקו' צר לה אם מזנקת לתוך הספל שהמי' יוצאין בקלוח טהורה אבל אפי' שותת על שפת הספל טמאה. טורים:
פרק א שסט
תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיי' בין גדולה בין קטנה ואפי' בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה שמא מחמת חמוד ראתה טפת דם כחרדל ולא הרגישה בו ומונה שבעה ממחרת יום התביעה וכתב הרא"ש יש מגדולי המורי' שכתבו שאין צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספיר' לא בהתחלתן ולא בסופן. אלא כל שהמתינה ז' ימים אחר הספירה הרי זו טובלת וטהורה. ולי נראה שצריכה בדיקה כל ז' אלא שאינה צריכה להפסיק בטהרה שאע"פ שלא בדקה ביום התביע' להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת ז' ימים ובודקת בכל יום וכן כתב הרמב"ם. טורים:
פרק א שע
כלה שנבעלה בעילת מצוה צריך לנהוג בה כמו נדה בין לענין טביל' בין לענין פרישות אלא שנדה אסור' לישן במטתה אפי' בשעה שאינה במטה ובכלה מותר לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפילו בסדין שהדם עליו. אשיר"י
פרק א שעא
אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים נקיים ללבוש בימי לבונה תספור ז' נקיים רק שהחלוק נקי מדם ויש חולקין. שערי דור"א:
פרק א שעב
דרך בנות ישראל להמתין שלשה ימים לאחר התשמיש לספור שבעה נקיים מלבד יום שראתה ויום שפוסקת בו. כיצד אשה ששמשה עם בעלה במוצאי שבת ואח"כ ראתה דם אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד יום חמישי בשבת אפי' לא ראתה אלא פעם אחת ופסקה מכל מקו' פולטות שכבת זרע וסותרות ומטמא' בראית דמים שערים מדור"א. ואם ראתה אשה שלשה ימים רצופים אחר התשמיש ופוסקת תתחיל ז' נקיים מיום חמישי מן התשמיש ואילך. שערים מדור"א. כתב הרמב"ם נדה כיון שאינה ראויה לביאה אין חופתה חופה עד שתטהר. ולא נהיר' להרא"ש טורים. נשאל גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל על אשה ששמשה אי בעי לאמתוני ה' ימים מתשמיש עד הלבון והשיב דודאי צריך להמתין ה' ימים וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז. ואף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערים מדור"א משמע כן פוק עיין בו. והטעם משום דלפעמים שמשה בין השמשת ביום ראשון בערב וסברה שיום הוא ותפלוט בתחלת ליל ה' על כן צריך להמתין עד מוצאי יום ה'. ובארץ אשכנז נוהגים להוסיף יום אחד וממתינות ו' ימים ויש ז' ימים וכן כתב מהרי"ח. אף כי הרמב"ם הרחיק מאד דעות אלו מכל מקום איכא דנהיגי הכי ויש להם קצת טעמים רחוקים אבל מנהגי' דעלמא חמשה ימים:
פרק א שעג
האידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם הלכך צריכ' שבעה נקיים ואם אינה רואה בתוך שבעה של ימי הנידה עולה לספירת שבעה נקיים ואפי' ילדה נקבה ולא ראתה בז' הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בשבעת ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה והרמב"ן כתב שסותרת וצריכה ז' נקיים משתפסיק והרא"ש ז"ל כתב סברא ראשונה:
פרק א שעד
וששאלתם אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם אם צריכה שבעה נקיים או לא דבר זה מחלוקת הגאוני' הראשונים מר רב יהודאי גאון אמר אינה צריכה שבעה נקיים ותלמידיו אמרו כמותו ומר רב צדוק גאון וכל בני הישב' לא אמרו כמותו ואמרו זה הדבר היה מנהג בראשונים שהיתה חכמה בבנות ישראל אבל השתא אין מבחינות בין קושי לשפוי וספק כרת הוא ועבדינן לחומרא. וכן קבל ראבי"ה מרבותיו לחומרא וכן בתשובת רבינו שמשון דדם טוהר אין נוהג בזמן הזה וכן פסק רבינו יעקב בר יקר ז"ל לאסורא. וכן פסק רב אלפס. מרדכי. כתב הרמב"ן אף ע"פ שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר. כל הרואה טפת דם אפילו בתוך ימי טוהר תשב שבעה נקיים והרי זה בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן אע"פ שבמקצת מקומו' נוהגים קולא בדם טוהר כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן. וכתב בספר המצות שאף בזמן הזה נוהגים בדם טוהר היתר על דין תורה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שתלוי במנהג ובאשכנז וצרפת נוהגים בו היתר. לה"ט. כתב רב אלפס ז"ל וכל דם דחזיא בימי טוהר יושבת עליו שבעה נקיים ובתר הכי טובלת במי מקוה ואשתריא לבעלה ואף ע"ג דלא נפקי ימי טוהר כיון דיתבא בהו שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא. עכ"ל. ואני הדיוט סובר הייתי דרב אלפס בא לאסר עלינו ואמר לימהר"ם דמעולם לא עלה על דעת רב אלפס לאסור דם טוהר אלא סבירא ליה לרב אלפס דביומי וטבילה תליא רחמנא וכל זמן שלא טבלה אפי' ספרה שבעה נקיים ושוב ראתה צריך לחזור ולספור שבעה נקיים ובתר הכי טבלה אבל בתר טבילה הוי דם טוהר וכן פסק רא"ם. וראבי"ה כתב דלא היא וכן פירש ר"י שאפי' לא טבלה אחר שפסקה וספרה שבעה נקיים אין לחוש לההוא ראיה ע"כ. מרדכי. כתב בספר המצות חומרא גדולה החמירו על עצמן בבבל ובארץ ישראל ובספרד ובארץ המערב היא מלכות מרו"ק שאין נותנים דם טוהר ליולדת וכל דם שהיא רואה בתוך מלאת סופרות ז' נקיים כמו אחר מלאת אבל בלומרדיא"ה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלי' על דם טוהר כדין התלמוד שאמרו חומרא דר' זירא אינה ביושבת על דם טוהר ע"כ. ואני המחבר לא ראיתי מעול' באשכנז וכן מכל רבותי שנהגו לבעול בדם טוהר:
פרק א שעה
לשון הרמב"ם זה שתמצא בכמה מקומות שנדה יושבת ז' ימים טמאי' בנדתה אפי' שלא ראתה אלא יום אחד ואחר תשב ז' נקיים אין זה מנהג כלל אלא טעות הוא במי שהורה להם כך ואין לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו שבעה נקיים וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שמיני לנדתה ומותרת לבעלה וכן מה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות ממקצת גאוני' שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה עד סוף פ' ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך שבעה אין זה מנהג אלא טעות הוא ודרך המינים והצדוקים אומרים זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבם המינות ולהחזיקו בדברי חכמים שאמרו תספור ז' נקיי' כמו שבארנו. עכ"ל:
פרק א שעו
ראתה הזבה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום ובדקה עצמה ומצא' טהורה הרי זו בחזקת טהורה יש מחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח. ומלשון הרא"ש יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב אחר שיפסק הדם תבדוק עצמה יפה יפה וכל שבעת ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעם אחת ביום. בספר המצות כתב פעם אחת שחרית ואחת ערבית טורי'. ומנהג כשר הוא כשהאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים. אמנם אם אינה רוחצת אלא פנים של מטה די בכך רוקח. אשה שספרה ז' נקיים ובדקה עצמה יום ראשון ויום שביעי ומצאה טהורה חשיב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום שבעה אבל ליל ז' לא ומיהו לכתחלה צריך לבדוק בכל יום. תוספות פרק קמא דביצה:
פרק א שעז
נשאל מהר"ר יעקב מולן ז"ל אם אשה יכולה להפסיק בטהרה וללבוש לבנים אחר תפלת ערבית של יום שבעה ולא נאמר דאחרי תפלת ערבית נחשב לילה וכאלו פסקה בליל ח' ולא יעלה יום שמיני ליום אחר. והשיב דודאי נחשב יום אחרי תפלת ערבית לענין הפסקה ואפי' בערב שבת אחרי תפלת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייכא לענין נדה וצריך כ"ד שעות וכן אית' פ' נערה דמסר לה בתוספת שבת וי"ט וכן יש ראיה מספירת העומר דלא חשבינן לילה אפי' בערב שבת דתוספת שבת דאורייתא וכן מאכילת פסח ומצה וסוכה עכ"ל:
פרק א שעח
אם תרצה לספור מיד מיום מחרת ראייתה אחרי ששמשה תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמים והם יפליטו כל הזרע. והרמב"ן כתב והוא הדין נמי אם הלכה ברגליה פלטה כל הזרע ולא נהירא להרא"ש. והראב"ד כתב דפולטת שכבת זרע אינה סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה. ולא נהירא להרא"ש. טורים:
פרק א שעט
אסור ליגע באשתו כל ימי נדתה ואפי' באצבע קטנה יש להזהר. ונזהרים העולם מלהושיט לה שום דבר. שערים מדור"א. אסור לאשה להתקשט בימי נדתה. ובהגהות מיימונית מתיר כדי שלא תתגנה על בעלה:
פרק א שפ
לדברי ר"ת שפוסק כאביי דאמר ימי לידתה שאינה רואה בהם דם אין עולין. א"כ היה נראה להצריך שתי טבילו' לכל היולדו' קודם שיהיו מותרות לבעליהן אחת לאחר שבעה לזכר או אחר י"ד לנקבה להשלים ימי לידה שתוכל לספור אחר כך שבעה נקיים בשביל חששא של יולדת בזוב ואחרי ספירות ז' נקיים תטבול ומותרת לבעלה דאם לא טבלה קודם הספירה א"כ לרב דאמר מעיין אחר הוא והלכה כמותו וכל הימי' קרוים ימי לידה עד שתטבול. אמנם רב סעדיה גאון ורש"י ורבינו חננאל ורשב"ם ורב אלפס וה"ג ושאלתות כולם פוסקי' כרבא דאמ' דימי לידה עולין לספירת זיבתה. מרדכי. כל שבעה נקיים שבזמן הזה אע"פ שהן ספק אם טבלה בהן כאלו לא טבלה. ואם טבלה בשביעי בדיעבד עלתה לה טבילה. אפי' שאם זבה היא הרי טבלה ואם נדה היא הרי הוא לה יום א' או יות' שלא היתה צריכ' לספור אלא שבעה בין טמאים בין טהורי' והיא ספרה שבעה טהורי' מלבד הטמאי'. הלכך ממה נפשך עלתה לה טבילה. וכן פסק רבינו שמחה וכן הרבי משה בהלכות נדה שלו ודלא כשאלתות. ומהר"ם הורה לחומרא והצריכה טבילה אחרת. ע"כ הגה"ה בשערים מדור"א: