דרשות מהר''ל· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
דרוש על התורה
בחדש השלישי וגו'. ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת. א) למה לא כתיב כאן בחדש השלישי באחד לחודש כמו שכתוב (במדבר א') במדבר סיני באחד לחודש. ב) הרי כתיב באו מדבר סיני וחזר אחר כך לכתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר. ג) ויחן שם ישראל כתיב לשון יחיד ולפני זה כתב ויחנו לשון רבים. ד) מה שכתוב ומשה עלה אל האלקים וטפי הוה ליה למכתב ויעל משה כדכתיב בכל מקום. ה) והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות ובכל מקום צוה לו לעלות. ו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל שפירש בו רש"י ז"ל לנשים בלשון רכה ולאנשים בלשון קשה פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך אם צריך לפרש עונשין לאנשים דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו נעשה ונשמע, א"כ נשים נמי הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, א"כ לאנשים למה הוצרך לפרש. ז) מה שבא הכתוב לכפול ולומר ושמרתם את בריתי שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא אם שמוע תשמעו בקולי. ח) שכתב והייתם לי סגולה מה ענין לשון סגולה הנאמר כאן. ט) מהו מובן והוראת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. י) איך יפול אומר כל אשר דבר ה' נעשה הרי לא צוה להם דבר. יא) ויגד משה את דברי העם אל ה' מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י פירש רצוננו לראות את מלכנו, הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב) ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד, קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, ופירש"י דשופר של אילו של יצחק היה מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד) בכאן כתיב ויהי קלת חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד וקל שופר ג"כ חסר, ואחר כך כתיב וכל העם רואים את הקולות וגו' ואת קול השופר שניהם מלאים. ועוד כי בפרשת ואתחנן (דברים ה') כתיב קול גדול ולא יסף בלשון קול אחד ולא כתיב קולות, ואלו בכאן בב' המקומות כתיב קולות לשון רבים:
כתיב (קהלת א׳:ג׳-ד׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. שלמה המלך ע"ה התחיל בספרו בספורי מעשי האדם, ואמר מה יתרון לאדם בעמלו, ועל זה אמר מה הוא היתרון, הוא מה שיורה עליו שמו שנקרא אדם על שם שנברא מן האדמה. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא אדם על שם האדמה יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות חומר האדמה ביותר מן האדם. אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים, הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות פרי כדכתיב (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכן המעשים הרעים נקראים פרי (משלי א׳:ל״א) ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו כדאיתא (בקדושין דף מ'). כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים, אם טובים הרי הוציאה פירות טובות, אם רעים הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות עד שאמרו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לא כן מסודרים בבריאתם על ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל, כי כל מה שראוי שיהיה בהם נמצא בם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם בהמה, כלומר בה מה כי מה שראוי שימצא בה הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש והחמור לישא משא הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת אשר ממנה נוצר וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב ונשרשים בה תוך העפר ומוציאה צמחיהם, כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה חלק אלקי ממעל בגוף האדם ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי בור כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה ואינה מוציאה דבר. לכן אמר שלמה בפסוק הנזכר, כי בהכרח שיהיה לאדם יתרון מצד המעשים, כי הוא בכח וצריך להוציא מה אל הפעל ואי אפשר זולת זה. אבל מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי המעשים שהם תחת השמש אין יתרון לו בהם, א"כ צריך אתה לומר בהכרח כי יתרון שלו הוא מה שהוא על השמש והיינו התורה:
ובסנהדרין (דף צ"ט) אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא לכולהו גופי דרופתקי נינהו טוביה לדזכי דהוי דרופתקיה דאורייתא ע"כ. המכוון אשר במאמרו כמו שזכרנו, כי האדם הוא כמו האדמה שהיא בכח ולא בפעל, וכאשר האדמה נעבדת תמיד כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו אל הפעל לגמרי. לכך אמר איני יודע איזה דבר צריך להוציא מהכח אל הפעל ולאיזה דבר נברא, אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. פירוש כי יש באדם נפש חיוני, ויש דרך לפני איש לומר שנברא האדם להוציא נפש החיוני אל הפעל והמלאכה היא לנפש זה. לכן אמר כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר וכו', כלומר כי צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל והוא שכל הדברי כי הדבור אי אפשר בלא שכל, והתינוק שאינו מדבר לא בשביל שאינו יכול לדבר רק מפני שהוא חסר דעת ושכל ולכך נקרא שכל הדברי, ואמר שצריך להוציא נפש השכלי אל הפעל. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה נברא וכו' כלומר אם צריך להוציא השכל הדברי לבדו אל הפעל, ללמוד לשונות ודברי מליצות ושאר דברים המתייחסים אל השכל הדברי ובזה נקרא הוצאת שלימותו אל הפעל, או נברא להוציא שכל העיוני אל הפעל לדבר דברי תורה שהוא שכל עיוני. ועל זה אמר לעמל תורה נברא כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי השכל הדברי אינו שלימות בפעל כלל רק עמל התורה הוא השלימות הגמור והוא שכל העיוני האלקי דבר זה צריך להוציא אל הפעל:
ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם הש"י לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל כמו שיבא שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד בלי עוד הפסק זמן היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית בחשבם, דאם לא כן למה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כ״ג:ט״ו) ולא כתיב ממחרת הפסח אי נמי וספרתם לכם מיום ששה עשר אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב ממחרת השבת לומר, כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת בראשית יוסד שמו על שם זה כדכתיב (דברים ה׳:ט״ו) ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר ממחרת השבת ממחרת השביתה תספרו, שהשבית' של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה:
וציוה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן. מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו. וכאמרם ז"ל על הסוטה מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינו אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה. ובע"ז (דף ה') אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיהו ל״ב:כ׳) תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה ע"כ. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה ויט שכמו לסבול עול דברי תורה, וזכר שני המינים המה השור והחמור להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא שהוא בעל גוף חזק כדכתיב (בראשית מ״ט:י״ד) חמור גרם שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל רק רובץ בין המשפתים, כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח וכדכתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ועוד נוסף ע"ז ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק עד כי יעדה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל באשר כח נפשו גדול כנאמר (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, וכן הדבר ממש אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט כחמור למשא וכשור לעול. ולכך בהתחיל לספור ולצפות אל קבלת התורה, ראוי אז ונכון לפני האלקים להקריב קרבן שעורים שהם מאכל בהמה, בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כ"א ע"י מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו שנקרא על שם האדמה כאמור. וכתיב (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אמרו חז"ל לעבדה זו מצות עשה, הרי כי נקרא האדם אדמה כאשר אמרנו. וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה, כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל, כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות:
והוא מה שכתוב בפרשה זאת כאשר באו לקבל התורה בחדש השלישי וגו' באו מדבר סיני, נוסף על מה שנאמר אחרי כן ויסעו מרפידים ויחנו במדבר, אשר כבר היתה השאלה למה ועל מה היה צריך לכפול ולכתוב ויחנו במדבר אחרי אשר כבר נאמר לפני זה באו מדבר סיני, אבל הכתוב בא לומר תחלה, כי ראויים היו ישראל לקבל התורה במדבר דוקא. כי האדם שנקרא על שם אדמה, כאשר אין לו תורה נחשב כמדבר שאין בו עשב וצמח האדמה, ושדה בור נחשב הוא יותר מכל הבעלי חיים כאמור. שהב"ח נקראים בהמה על שם שיש בה מה, דהיינו מה שנבראת הבהמה עליו נמצא עמה בבריאותה, ואילו האדם נקרא אדם מפני שהוא כמו אדמה שהיא בכח בלבד, ולכן כל זמן שלא קבל התורה הרי הוא כמו מדבר שהוא מקום בור בלא פרי כי חסר התורה והמצוה יקרא בור:
ובשביל חסרון האדם שהוא כמו מדבר, נתנה לו התורה להשלימו ואז האדמה הזאת מוציאה אילנות וצמחים שלה. וזהו אמרם בשבת (דף פ"ח) אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך מששת ימי בראשית תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לב"ו (תהילים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה חזור להם תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב כ״ו:ט׳) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלקים אחרים בין עכו"ם אתם שרוים שעובדין ע"ז שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים אי לאו דאמר ליה מנא הוה ידע ע"כ. הספיקות במאמר הזה דומות למרובות והנם. הא' מה שאמר הקב"ה החזר להם תשובה ולא החזיר להם תשובה בעצמו וכבודו יתברך. הב' מה ששינו המלאכים לשונם תחלה לומר מה לילוד אשה בינינו, ולא אמרו מה לבשר ודם כאמרם אחרי כן אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, ומהו המכוון בכנותם אותו דוקא ילוד אשה במקום הזה. הג' שאמר הוא ית' אחוז בכסא והחזר להם תשובה, וכי חסרון יש ח"ו בחקו שלא היה יכול להצילו באופן מהאופנים מה שהוא, עד כי צוהו לאחוז בכסא דוקא. הד' מתוך אומר המלאכים חמדה גנוזה וכו', מוכח כי ידעו התורה והכתוב בה, עד שמעצמם היה להם לידע כי לא להם מתייחסים הדברים כתשובת משה שהשיב להם איש איש על דגלו באותות, ולמה אם כן אמרו תנה הודך על השמים. הה' מהות מכוון והכרת פרישת זיו שכינה עליו והענן שניהם ולא הספיק אחד מהם. הו' אומרו מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, וכי מה אדיר יש בתחתונים עד שאמרו מה אדיר שמך בכל הארץ. הז' חמשה דברות ראשונות השיב להם כל דבור ודבור בפני עצמו ואילו דברות אחרונות על מה שהשיב מהם השיב עליהם בכללם יחד. הח' מה שנעשו אוהבים למשה דיו שלא ישנאוהו כבראשונה:
אבל פירוש המאמר הזה, כי בא לומר שבשביל שהאדם הוא נחשב כמדבר זה החסר, ניתנה לו תורה מן השמים להשלימו, כי אין ראוי לבריאה כזאת מן השמים שתהיה חסירה. ואמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו, רצו בזה כי מה שייך ילוד אשה בין העליונים, אשר באין ספק מצד הוולדו מן האשה נמשך אחרי גדרה וענינה במה שהיא מושפעת ומקבלת, והעליונים למעלתם ומדריגתם המה משפיעים ואינם מקבלים, ולפיכך אין יחס ושייכות לילוד אשה בין המלאכים. כי כל ילוד אשה, בבחינתו זאת ודאי רוצה לקבל כאשה הזאת המיוחדת לקבלה אשר הוא ילוד מאתה, ואין קבלה בעליונים. בכן אם הוא רוצה לקבל דבר ראוי שיעמוד בין התחתונים הסגולים לקבלה לשפלותם. ומפני כי בודאי ידעו שעלייתו שם היתה לקבל דבר מה לכן אמרו מה לילוד אשה בינינו, כי אין העליונים בעלי קבלה כאמור. ואמר הש"י לקבל תורה בא, ולערך מעלת התורה שייך קבלה אף בעליונים, באשר לגודל מעלתה נבראת לפני המלאכים ולפני כל הנבראים, ולפי מעלתה העליונה על כל צריכין לקבלה העליונים גם הם, כי תמיד התחתון והפחות מקבל דבר שהוא עליון ממנו. ואז אמרו לו ית', מאחר כי כל כך מעלתה עליונה עד שגם לעליונים שייכה בה קבלה, למה ועל מה אם כן אתה נותנה לבשר ודם. כי המלאכים בודאי היו יודעים כי בה ברא הוא ית' כל העולמות, ואם בנגלה שלה הם דברים פשוטים מכל מקום פנימיותה שהם סודי התורה ודאי הם דברים עליונים, אשר עליהם נאמר (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ומעוף השמים אלו המלאכים אשר כתיב בהם (ישעיהו ו׳:ב׳-ג׳) ובשתים יעופף. וזהו אמרם תנה הודך על השמים רצו בזה שיודיע דרכו אשר בסתריה למלאכים:
ואמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, באשר התשובה הפשוטה והנכונה היא, שלכך הוא נותנה אל האדם בשהוא נחשב חסר ביותר, וצריך השלמה כמו שאמרנו. ותשובה זאת לא היתה ראוי לבא מאתו ית' לומר שהאדם הוא חסר בבריאתו רק למשה עצמו היה להעיד על חסרונו. כי צריך האדם להכיר חסרונו בעצמו, בהיות כי עיקר החלטת נתינת התורה לו הוא כדי להשלים חסרונו, ואם ידמה בדעתו שהוא שלם ואינו בעל חסרון אין שייך בו השלמה כלל, ולכך היה מן הצורך שיהיה משיב להם משה בעצמו לשידע ויכיר בחסרונו. ולזה הכניסו חז"ל (באבות פ"ו) תוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו, שאין האדם כדאי לקנות את התורה זולת שיכיר חסרונו הדבק בו כאשר אין לו התורה. כי מי שאינו מכיר מקומו וחסרונו בהעדרה ממנו, אינו נחשב לחסר בעיני עצמו וא"כ אין התורה ראויה אליו שתשלימנו. לפיכך אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, שאם היה משיב הש"י תשובה זאת ולא היה משה בעצמו מכיר את מקומו לא היתה ראויה להנתן אליו להשלמה. ואמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, כי התשובה להם תורה על ויכוח המחלוקת אשר לו עמהם ושמתנגד להם, ולכך חשש פן ישרפו אותו בבואו למשכן כבודם ומקומם להתווכח עמם. שהרי אף לשנות ממנהג המקום אשר אחד בא שמה, אסור לעשות וכל זה משום מחלוקת מפני שהוא במקומם וגדרם, ואיך יהיה למשה ויכוח התנגדות עמהם ולכך ישרפוהו. על זה השיב הקב"ה אחוז בכסא כבודי, שהוא המקום שאינו שייך אליהם כי אם אל נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא (בחגיגה דף י"ב) ערבות שבו נשמות ורוחות העתידין להבראות וכו' וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם, הרי כי הנשמות הם בערבות תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק (שמואל כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, כדאיתא בשבת (דף קנ"ב) נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וגו'. ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד שמה הם שבים ללכת. וזהו שאמר אחוז בכסא כבודי כי זהו המקום המיוחד וראוי לו לצדיק בין העליונים לבלי יהא נחשב עוד כאילו הוא בא בגבולם כי זהו מקומו של משה:
ועל פי ג' עדים יקום, כי ראוי ונכון הדבר מאלקים לעשותו מקום הצדיקים דוקא. אם האחד שאמרנו שזהו מקום הנשמה. ואם השני כי ראוי לאדם שיהיה מקומו תחת כסא הכבוד, ממה שנאמר (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. לכן האדם מקומו הראוי הוא תחת כסא קרוב אליו ית'. ואם השלישי כי מקום הצדיק ראוי היות תחת הכסא כבוד, מפני שהצדיק מקבל עליו עול מלכותו ית' ביותר בשגם הוא כובש את יצרו ומקבל עליו עול מלכות שמים, ונקראו הצדיקים גבורי כח עושי דברו כדאיתא במדרש ולכך מלכותו ית' בפרטית על הצדיקים המקיימים גזירותיו וכובשים את יצרם ומבטלים רצונם מפני רצונו ית' עד שיתכן להתייחד מקומם תחת כסא הכבוד. כי הכסא הוא המלכות בעצם כנאמר (בראשית מ״א:מ׳) רק הכסא אגדל ממך והם תחת כסא מלכותו ית'. ונקרא הוא ית' מלך ישראל הכל בשביל שהם מקיימים גזירת מלכותו ית'. אף גם זאת בהיותם מוטבעים ביצר הרע השוכן בקרבם מכל מקום כובשים את יצרם ומקיימים גזירותיו. אבל המלאך שאין בו יצר הרע לא שייך בו דבר זה כמו שנתבאר זה ביותר במקום אחר. גם כי המלך היושב על הכסא הוא שופט ודן, דבר זה שייך דוקא בתחתונים אשר הוא ית' שופט אותם ואליהם ייחס המשפט אשר בו שייך הכסא למשפט, מה שאין כן בעליונים שאינם חוטאים ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ותחרות וכל כיוצא עד שאין יחס הכסא להם. לכך אמר אחוז בכסא כבודי שמלכותו ית' הוא על הצדיק. הנה שלשה הסברות האלו יתנו עדיהן ויצדקו שזהו המקום המיוחד לאדם הצדיק ביותר, עד שאין כאן עוד בית מיחוש לשמא ישרפהו בהבל פיהם בשיש מקום לצדיק בפני עצמו ואינו נכנס לגבולם. ואז פירש שדי זיו שכינתו ועננו עליו, כי כל זה לא יספיק לאדם הצדיק מה שיש גם לו מקום מיוחד בין העליונים, במה שאמר אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, כי עדין יכול להיות שינצחוהו הם לפחות בנצחון בעלמא בלי שישרפוהו בהבל פיהם, כי כל התנגדות שבין שנים הגם שיש לכל אחד מקום המיוחד אליו לבדו על הרוב ינצח האחד. בכן היה עוד מן הצורך שיהיה חוסה לגמרי תחת כנפי השכינה ולהכנס תחת הסתר שלו, וכנאמר אצל רות (רות ב׳:י״ב) אשר באת לחסות תחת כנפיו. כי מאחר שהאדם הוא מקבל מלכותו ית', ומי שהוא תחת המלך מהמחוייב כי המלך מגין עליו וחוסהו תחת כנפיו בהסתרו, לכן פירש עליו זיו שכינתו ועננו עד שהיה משה לן בסתר צל שדי. ודוקא בזיו וגם בענן, מפני כי הזיו הוא נגד נשמתו שבו היא זיוו והדרו וזהרו ראויה לפרוש עליה זיו שכינתו להיחס שביניהם, ועננו דומה ומיוחד לגוף שהוא אבק פורח וענן כלה הנה בשניהם היה חוסהו תחתיו אם בנפשו אם בגופו, ואז אמר משה תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה:
וישם בה' דברות ראשונות ריוח בין עדר ובין עדר להשיב עדר עדר לבדו, ולא כן באחרונות אשר כל מה מהם שהשיב עליו כלל בתשובה אחת כוללת. בעבור כי הראשונות המה דברים שבין אדם למקום, ואף כי כבד את אביך וגו' לפי הנראה אינו נכנס בגדר וסוג הזה, הלא כבר ידענו כי שלשה שותפין יש באדם ודרשו ז"ל אם אתם מכבדים אב ואם מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדתוני. אמנם ה' אחרונות כלם דברים שבין אדם לחבירו. והיות כי האדם צריך שתי השלמות, אם השלמה האחת להשתלם עם קונו והם דברות הראשונות, ואם שצריך להשלים עם זולתו מהבריות, בכל הדברים אשר לא תעשינה וכדאיתא בקדושין (דף מ') אמרו צדיק כי טוב וכי יש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק שהוא טוב וכו'. לפיכך כל חמשה דברות אחרונות יש להם חבור והתייחסות יחד, בשהם שייכים לבריות אשר הוא חוטא נגדם. ולכך בפרשת ואתחנן המה באים בוי"ו החבור ולא תנאף ולא תגנוב וכן כולם, כי הוא חוטא אל הבריות אשר יתחבר ויפעל בם החטא מה שהוא חוטא נגדם, ועושה רושם מצד המקבל גם הוא אשר מטעם זה יש לחמשה דברות אחרונות חבור וצירוף יחד ביותר. מה שאין כן בה' ראשונות בשגם אם הוא חוטא לשמים אין כאן רושם ופעולה מצד המקבל כאמור (איוב ז׳:כ׳) חטאתי מה אפעל לך ונאמר עוד (שם ל"ה) אם חטאת מה תפעל בו. לכך אין להם חבור ודבוק יחד כאחרונות שיש להם שייכות החבור יחד, באשר יש חבור רושם הפעל און בנפעל ומקבל המה הבריות אשר נגדם החטא. ונלמוד מזה דבר גדול, כי כאשר יש רושם למקבל המה הבריות יהי' מי שיהי' אשר חטא לו, אין מחילה אליו עד שיפייסנו וימלא פגימתו. ואין יום כפורים מכפר כי אם דברים שבין אדם למקום, אבל מה שבין אדם לחבירו אינו מכפר עד שיבקש ממנו מחילה. והנה בפרשה זאת אשר אנחנו בה, אף ה' אחרונות לא נכתבו בתוספת וי"ו החבור, להורות מכל מקום מצד מה יחטא בדברים אלו עצמם גם לשמים כדאיתא פרק זה בורר ומצד בחינה זאת גם לאחרונות לא יאות החבור כמו לה' הראשונות:
ואמר שכולם נעשו אוהבים למשה, כי במה שמקומו תחת הכסא כאשר התבאר, הנה המלאכים הסובבים כסא כבודו ית', כאשר יסבו העבדים כסא אדוניהם, יתחברו בזה כלם אל משה אשר אחז בכסא הכבוד גם כן, כי תמיד יתחבר כל הסובב לאמציעתו וכן האמצע לכל סבובו. וזהו שאמר שכל אחד מסר לו דבר, כי כל המתחברים יחד בהחלט יקבלו זה מזה מצד התחברם ויחס הדבוק שביניהם. ואף מלאך המות הגם כי הוא מתנגד אל האדם היה מתחבר אליו בבחינה זאת והיה מוסר לו דבר, כי הניגוד לא ימצא ולא יראה כי אם למטה בארץ במה שהאדם בעל גוף ומקבל העדר ומיתה בדבר זה הוא מתנגד אליו, אבל כשהוא במקומו המיוחד לו למעלה אשר אין שם העדר ואפיסה, גם המלאך הזה יש לו חבור עמו כשאר סובבי כסא. והוא הדבר אשר אמרו ז"ל כי כל זמן שהאדם עוסק בתורה אין מלאך המות שולט בו כמו שאמרו אצל דוד בשבת (דף ל') וכן אצל כמה צדיקים. וכל זה כי השטן אינו מתנגד אל האדם רק מצד הגוף אשר לו ולא מצד התורה השכלית. ואמר בשכר שקראוהו אדם מסר לו כל אחד ואחד דבר, כלומר כי הם לשפלותו אמרו שהוא אדם, והורה להם הוא ית' כי האדם אשר הם אומרים שהוא שפל אעפ"כ מצד שנברא בצלם אלקים מעלתו עליונה ביותר כאשר יורה שמו אדם, שבשביל זה ייחד תחת כסא הכבוד לו למקום היותו תוך ואמצע המלאכים שאינם אלא סובבים הכסא ואילו הוא תחתיו לגמרי עד שכלם מתחברים אל האמצע שבתוכם וביניהם. והוא הפירוש הנכון בחביב אדם שנברא בצלם אלקים, כי בשביל שנברא בצלם אלקים אשר נאמר עליו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. תחת כסא הכבוד הוא מקומו המיוחד לו להיות קרוב אליו יתברך עד שיסובבוהו העליונים כמו שסובבים את הכסא. והרי תמצא כי יש מלאכים לאדם מימינו ומשמאלו והוא ביניהם שבשביל זה יתחברו אליו לגמרי לכן כל אחד מסר לו דבר. וכל תשובת משה היתה כי לכך נתנה התורה לארץ מפני שהאדם צריך השלמה מה שאינו מן הצורך אל המלאכים. ובאולי יקשה לך כי יספיק להשלמה זאת שינתן לו הנגלה והדברים הפשוטים שבתורה בכל פשט הדברות והנלווה. אבל הדברים הנסתרים שאותם היו מבקשים המלאכים באמרם תנה הודך על השמים כנזכר, למה נתנן אל האדם וכי יהיה לו חסרונו ליתרון מופלג ביותר מה שאין למלאכים. אין זה קשיא כלל כי בעבור היות האדם בריאה חסירה לא תשבע נפשו לעולם מלבקש תמיד השלמה יותר, כי זהו ענין האדם שחסרונו לא ייתור ויגיע אל השלמה גמורה:
במדרש (קהלת ו׳:ז׳) גם הנפש לא תמלא לפי שהנפש יודעת שכל אשר יגעה לעצמה יגעה לפיכך אינה שביעה ממצות ומעשים טובים אמר ר' לוי משל לבת מלך שנשאת לעירני אעפ"י שהאכילה כל מעדני מלך לא יצא ידי חובתו למה לפי שהיא מלמעלה ע"כ. המדרש הזה בא לבאר כי לכך נתנה תורה לישראל, מפני שהנשמה היא מן השמים ועומדת בגוף, לכך היא חסרה בערך מעלתה שהיא מן השמים ומפני זה צריכה השלמה בתורה ומצות. והביא משל לבת מלך שנשאת לעירני ויצאת חוץ לגדר מעלתה, ולפיכך אף אם מאכילה כל מעדני מלך עדיין היא חסירה בעצמה ומבקשת תמיד למשול עוד. לכך התורה גם כן ראויה ומיוחדת אף בפנימיותיה אל האדם לא למלאכים אף שהיא עליונה על הכל והיא חמדה גנוזה אשר הוא ית' משתעשע בה, מכל מקום מאחר שהנפש חסירה בעצמה כמו שאמר גם הנפש לא תמלא ראוי לה הכל ואינה מקבלת השלמה גמורה לעולם ואינה שביעה בשהיא עומדת בגוף האדם החסר. ולכך לא מקרי בזה נתינה לנפש האדם יותר מהראוי לה דהיינו התורה שנבראת קודם העולם. כי לעולם מבקשת הנפש השלמה, אף כי הושלמה בתורה ובמצות הרבה תמיד מבקשת יותר ולא תשבע באשר היא חסירה בעצמה. ועל זה אמרו המלאכים (תהילים ח׳:ב׳) מה אדיר שמך בכל הארץ דהיינו הדברים העליונים שבתורה הם כולם בארץ והכל נתן הש"י להשלמת האדם:
וזה נרמז ג"כ במצות הספירה, שציוה הש"י להביא עומר מן השעורים ביום הראשון שמתחילין למנות לקבלת התורה, כי יום הראשון הוא התחלת הכנה במה שמונה מספר מ"ט יום עד מספר שער החמשים אשר ממנו התורה. והקרבן הוא מן השעורים שהם מאכל בהמה, כי מצד שהנשמה בגוף האדם שהוא כמו בהמה היא חסירה ונחשב האדם כמו הבהמה. וזהו בעצמו ההכנה לאדם לקבל התורה בהחלט יותר מהמלאכים, כי היא צריכה אליו מצד החסרון להשלים בו חסרונו על ידה, ולכך מסוגל ומוכן לקנין התורה העליונה הגם שהיא משער החמשים אשר לא תפול בו ספירה בשאין השגה בו, כי החסר מוכן לקבל הכל כאמור גם הנפש לא תמלא. ולכך כדי להשלים נפש החסירה נתן הש"י אל האדם שס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה ורמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של אדם. כי האדם יחסר מצד שני דברים, אם האחד כי נפש החיוני היא מן העליונים ויש לה חסרון במה שבאה אל התחתונים להורידה ממעלתה, הרי היא חסירה כשעומדת בתחתונים. וכמו שאמר במשל שנשאת לעירני הוא היושב בכפר זהו חסרון האחד מצד שעומדת בתחתונים והיא מן העליונים. אם החסרון השני שנתחברה בגוף האדם לגמרי שהוא חסר בתכלית וזהו דיוק לשון ר' לוי במשל שנשאת, כי במה שנשאת לו היא מתחברת לו בחבור ודבוק גמור, הרי לך חסרון בשתי הבחינות. והנה האדם בעולם הזה הוא תחת השמש כדברי החכם בפסוק שהתחלנו בו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. וכן בכל ספרו יכנה ויתאר דברי העולם הזה במה שהם תחת השמש. והשמש מקום ואהל לתחתונים. ובב"ב (דף כ"ה) על פסוק הולך אל דרום וסובב אל צפון אמר שם ר' יהושע שהעולם דומה לקובה, פירש בו רש"י ז"ל לאהל שכלו מוקף, ורצה בזה ר' יהושע, דלא כדברי ר' אלעזר דאמר התם לפני זה שאין מחיצה בצפון לזה בא הוא לומר שהעולם נבנה בד' מחיצות כאהל. אמנם מה שלא נראה מהלך השמש בצפון מעולם הוא כי השמש מהלך בדרום לעולם ביום, ומזרח ומערב לפעמים מהלכתן רצה לומר ביום שזה נקרא הלוך שהוא בתוך העולם, ולפעמים מסבבתן דהיינו שנכנסת דרך חלון לאחורי כפה לסבב שם בלילה זהו נקרא סיבוב. דהיינו בימות הקיץ מהלכתן ביום ובימות החורף מסבבתן בלילה. אבל צפון לעולם מסבבת. הרי כי השמש הוא כמו אהל לאדם. ואהל זה הוא שמאהיל על האדם בשס"ה ימים שבהם מסבבת את הגלגל אשר יוחד אליה. וכל דבר שיש לו מקום הוא שומר את מקומו ואינו יוצא ממנו ואינו עובר עליו. ולכך כדי להשלים מקומו של אדם באשר נשמתו מן העליונים ובאה אל התחתונים, כבת מלך שנשאת לעירני היושב בכפר, נתן הש"י שס"ה מצות לא תעשה שהם נחשבים מקום לנשמה, לבלתי תעבור את מקומה. כי מצות לא תעשה הם שלא לעבור אותם ולא לצאת מהם, הנה הם מקום לה כאשר לא יעבור עליהם האדם ויהיה לנשמה מקום קבוע בהם. וכמו שנתן הש"י רמ"ח אברים אל הגוף, אשר בהם יושלם ויוכלל גוף שלם והם עצם הגוף כמו שאמרנו למעלה כי על ידם הוא בשלימות, ככה השלים הש"י את הנשמה ברמ"ח מצות עשה. הרי כי כנגד מה שנעשית הנשמה חסירה כי היא בת מלך ונשאת לעירני, אם חסרונה מצד המקום שבאה לשם דהיינו לתחתונים, אם מצד שנתחברה לגמרי באדם שהוא בעל גוף, השלימה הש"י באלו שני דברים על ידי שנתן לה שס"ה מצות לא תעשה שהם השלמת מקום לה כנזכר, ורמ"ח מצות עשה המשלימים אותה מצד שעומדת לגמרי בגוף האדם הושלם ונגמר ברמ"ח אברים:
ולכך כתיב באו מדבר סיני כי האדם הוא חסר והוא אדמה חסירה כמדבר הזה ולכך הוא צריך אל השלמה. ועוד במה שאמר הכתוב במיותר באו מדבר סיני, ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים שאינו לא ארץ חטה ושעורה גפן תאינה ורמון ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה ולא זולת זה. וזהו שאמרו בשבת (דף פ"ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף, לפיכך אי אפשר שיהי' קיום לתורה רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו, ואם לאו אין התורה מתקיימת בו. ובעירובין (דף נ"ד) אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים אם האדם משים עצמו כחיה שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בו ע"כ. וכל זה מפני כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה כמו שיבא בדברינו עוד מזה. לכן כתיב באו מדבר סיני, רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר אשר אין לה מכל תאוות הגוף אין גם אחד רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל שאינם רודפים אחר תאוות הגוף רק שהם כמו המדבר כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר. ובהתלבש האדם במדה זו היא לו לסולם לעלות בו מעלה מעלה עד לשמים. וזהו גם כן הרמוז בכאן באמרו באו מדבר סיני כי סיני הוא במספר סלם כאמרם ז"ל במדרש (ב"ר פס"ח) בסלם מצב ארצה וגו' רבנן פתרין ליה בסיני אתייא דדין כאתייא דדין, כי האדם בהסתלקו מהגוף ותאוותיו הרי יש לו סולם שעולה בו מן הגוף השמימה להיות עם הש"י וקרוב אליו:
ועוד רמז כמו שאמר הכתוב באו מדבר סיני שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו בעירובין (דף נ"ד) אמר רב מתנא מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתיחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (דף פ"ט) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם ולכך זכו לתורה. וכן על ההפך אמרו בקידושין (דף מ"ט) סימן לגסות הרוח עניות. ופירשו שם עניות של תורה:
ואל מה שאלו שתי המדות דהיינו סלוק תאות הגוף והענוה שעושה עצמו הפקר כמדבר גורמים ומסבבים קבלת התורה, רמזו גם כן חז"ל בשבת (דף פ"ט), איתא התם אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו אלקים הבין דרכה וגו' הלך אצל ים אמר לו אין עמדי הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה אמר לו הקב"ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי וגו' ע"כ. רבו השאלות בזה המאמר. א) מה לו לשטן ולתורה עד שישאל הוא היכן היא, ובפרט שאנו רואין שלבסוף כאשר נודע לו בבירור שהיא אצל משה חזר לדרכו ולא אמר דבר, אם כן מתחלה מאי קסבר ששאל עליה ולבסוף מאי קסבר. ב) למה הלך ביחוד אל אלו הג' לבקשה המה ארץ ים ותהום ולא בא אל דברים זולתם וכי אין דבר שיתכן היותה בו רק אלו. ג) למה הוא בעצמו לא אסיק אדעתיה להלוך אצל בני אדם באולי היא ביניהם. ד) מהו המכוון מהשנוי לשונות שבין ים ותהום ובין הארץ שאמרה היא דוקא אלקים הבין דרכה. ה) למה אמרו אבדון ומות שמענו שמעה יותר מהנך. ו) למה לא הלך גם אצל אבדון ומות לשאול היכן היא עד שהם עצמם אמרו מה שאמרו. ז) למה ועל מה העלים והסתיר השי"ת הדבר מתחלה ממנו עד שלא אמר לו מיד בפירוש לך אצל בן עמרם. ח) מה שכינה הוא יתברך את משה במקום הזה בכינוי זה ולא זכרו בשמו העצמיי לאמר לו לך אצל משה. ט) איך חלה שאלה כלל בדעת השטן היכן היא וכי לא ראה או ידע שנתנה אל משה. י) שאמר לו הקב"ה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך למה תהא בשביל זה התורה נקראת על שמו:
ביאור הענין כי השטן הוא המקטרג והוא המסטין שבא לקטרג על נתינת התורה למשה אשר ידע בודאי הדבר. ואמר תורה היכן היא ר"ל כי התורה בהיותה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים עד שאמרו בעירובין (דף כ"א) שכל העולם כולו אינו אלא אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, היכן היא כלומר איזה בית אשר יבנו לה ואיזה מקום שיכיל אותה בתחתונים עד שיקבלוה הם. השיב הקב"ה נתתיה לארץ עם שהיא גדולה ורחבה ועמוקה, נמצא בית קבול בתחתונים שיכילנה ושיקבל אותה. הלך אצל ארץ וכו'. הנה קטרוג השטן היה משתרבב בג' דרכים מצד ג' דברים שנמצאים בה, עד שבכל אחד מהם לא יתכן בדעתו אפשרות לה בתחתונים, שעל שלשתן התחבל לקטרג ולומר היכן היא. והם כמו שאמר הכתוב עליה (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ובמקום אחד ייחס אליה הכתוב גם העומק כמו שיבא. ומה שיפלו בה שלשת הרחקים האלה הוא זה, אם האורך מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה יוליד מזה מושכל אחר, וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא אורך, שזוהי סגולת מי שילך לאורך שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך ואמר ארוכה מארץ מדה. אם הרוחב כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים כי זה בודאי נקרא רוחב. אם העומק שכשאדם ירצה לעמוד על עומק איזה דבר מהתורה הרי המושג ההוא בעצמו עמוק עמוק מי ימצאנו. זולת כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג כנזכר המיוחס לאורך, וזולת הדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו אשר יכונה רוחב בעצמו ימצא אותו עמוק יותר מהתהום:
והן הן ממש השלשה דברים שהתורה נתכנית בהם במקראות מלאים חכמה תבונה ודעת, כי החכמה מובנה פשוט שמשיג הדבר בשלמות עם כל מה שיצטרף אליו, והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר כידוע שזהו ענין הנבון שמוציא דבר מתוך דבר וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת דברים ובמקומות אחרים, והדעת הוא שמשיג הדבר ביותר על עומקו כמו שהוא כאשר יתבאר. ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר היכן היא, כאילו אמר מצד האורך דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אלי' כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב כ״ח:כ״ג) אלקים הבין דרכה, ר"ל אם אתה שואל על התבונה שבתורה שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, אלקים הבין דרכה הוא יתברך המבין תבונתה ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון תבונה השייך על האורך דוקא המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה וכדכתיב (שם י"א) ארוכה מארץ מדה. והזכיר בזה לשון דרך שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב (תהילים ק״ד:כ״ה) זה הים גדול ורחב ידים, לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה, וכאלו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מכל ברואי מטה אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה וכנאמר (איוב י״א:ט׳) ורחבה מני ים ולפיכך אמר הים (שם כ"ח) אין עמדי. ועל קטרוג עומק התורה ותבונתו אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואעפ"כ לא ייחס אצל עומק התורה, והוא שאמר התהום (שם) לא בי היא כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה. וכן מצינו לשון זה בעצמו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג׳:י״ט-כ׳) הרי כי הדעת היא כאשר יורד לעומק הדבר לכך אמר בדעתו תהומות נבקעו. ואשר מייחס התבונה אל השמים מפני כי בא לזכור ענין שמים וארץ יחד לא ארץ וים כמו בפסוק הנזכר, והשמים הם יותר חשובים מן הארץ ולכך בערך הארץ התבונה אל השמים והחכמה אל הארץ. אמנם בענין השטן הנזכר לא זכר כי הלך אל השמים באשר התורה נתנה אל הארץ, ואז על נכון אמרה הארץ אלקים הבין דרכה כנזכר. וזהו שאמר השטן חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה, כלומר מצד כל ג' דברים המה החכמה התבונה והדעת אין ערך ויחס לה עם אלו כל שכן עם האדם ואיך א"כ יהא נמצא לה מקבל בתחתונים. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה רצה בזה כי הדברים הראשונים שלשתן הם גשמיים וכל גשם הוא בעל גבול בודאי וא"א לדברים הגשמיים בעלי שעור ורוחק מוגבל כמו הארץ וים ותהום יחס אל התורה השכלית. אכן אבדון ומות אשר המיתה היא סלוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף הנגוף מצד שיש אז לאדם סלוק מהגשמיות אמרו באזנינו שמענו שמעה שמצדם יש שייכות מה לאדם עם התורה. ואמר שני דברים אבדון ומות, כי נגד הגוף אמר אבדון שהוא נאבד וכלה ועל הנפש אמר מות שאין בו אבדון. ואמר כי מצד האבדון ומות יש לאדם יחוס עם התורה, אף כי הדברים הגשמיים המה ארץ ים ותהום אין להם יחס אצלה, מכל מקום כאשר האדם מסלק גופו הגשמי שייכה אליו התורה, ולכך אמרו באזנינו שמענו שמעה וכמו שאמרנו שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי אז ראויה אליו, אבל מכל מקום לא לגמרי. זהו שאפילו אבדון ומות לא אמרו רק באזנינו שמענו שמעה בלבד המורה שייכות מה, לא שיהיה בשביל זה ראוי לקבלת התורה לגמרי. ולכך לא הלך השטן להם, רק שבעל המאמר בא לומר כי אבדון ומות יש להם יחס מה אל התורה במה שמי שמסלק עצמו מגוף הגשמי עד שהוא שכלי ראויה אליו כמו שאמרנו:
ואמר לו השי"ת לך אצל בן עמרם, ולא זכרו בשמו משה, כי כל שם מורה על הדבר מה שהוא כי זהו כל ענין השם שיורה על הדבר אשר הוא בא עליו עד שעל ידי השם יש בו מהות מה, והתורה איננה מתקיימת במי שיחשוב את עצמו בעיניו לדבר מה. כי כל דבר יהיה מה שיהיה יש לו גדר וגבול שהוא מוגבל בו, ואז אין ערך לו אל התורה מצד שהוא מוגבל ברחקיו, ולכך אמר לך אצל בן עמרם כלומר שאיננו נחשב בעיני עצמו כאילו היה לו שם בפני עצמו כלל, ומצד זה באין ספק ראויה אליו התורה בעצם. וכשהלך אצל משה אמר מה אני שתנתן התורה על ידי, הרי שלא נדמה בעיני עצמו למהות כלל, ובשביל שאמר מה אני אמר הקב"ה אליו שתקרא התורה על שמו כי ראויה להקרא על שמו בעבור הענוה הזאת. כי ארץ ים ותהום אשר להם כל שלשת הרחקים בשיעור וגבול אין ערך להם אל התורה השכלית הבלתי מוגדרה ומוגבלה, אבל משה שלא היה מגביל עצמו בשום שיעור וגבול לגמרי עד שאמר מה אני, אשר אילו היה מחזיק עצמו במה שהוא, היה מגביל את עצמו בגדר הרחקים לא היה ראוי שתקרא התורה על שמו בשהיא שכלית, ואין השכל בעל הגבלה ושעור כי אם הגשם שיש לו רחקים. לכן בשביל שלא הגביל עצמו כלל והוחזק בעיני עצמו לפשוט גמור עד שאמר מה אני, היה ראוי לקבל התורה השכלית שאין לה גבול, הרי כי אבדון ומות שהם סלוק הגשמי אמרו באזנינו שמענו שמעה בלבד, ואילו בעל ענוה הוא שזוכה אליה לגמרי עד שתקרא על שמו:
ובמדרש (במדב"ר פ"ב) באו מדבר סיני בג' דברים נתנה תורה במדבר באש ובמים במדבר דכתיב באו מדבר סיני באש דכתיב והרי סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש במים דכתיב גם עבים נטפו מים מה אלו חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם ע"כ. הנה יש להקשות, אם טעם נתינתה בג' דברים אלו להורות על שהיא הפקר וכל הבא לזכות בא יבא ויזכה, יספיק אם כן שתנתן באחד מהם ואין צורך בשלשתן. ועוד קשה מה צריך הוראה על הפקירה כלל, וכי ממי יש לקנותה עד שהיה עולה על הדעת שיקננה בממון. אבל פירוש הענין כי הש"י הורה בזה לברואי עולמו שכמו שהוא יתב' אדון ואלקי הכל, כך התורה היא הכל. והוא שיורה על מעלת התורה שהיא לכל, ועל פחיתת האומות שמאסו בה מלקבלה. ועוד שלולא זאת היה התנצלות אפשרי אל האומות לומר, אילו היתה נתנה להם היו מקיימים אותה בכללה לגמרי ולא היו סרים ממנה כלל לא כמו ישראל שהיו כפרה סוררת. לכן הראה הקב"ה כי האומות לא היו רוצים בה לגמרי והוא הקיום המוחלט לישראל. ומה שעל ידי נתינת התורה בג' דברים אלו דהיינו מדבר אש ומים נודע ומתפרסם הדבר הזה והוראה זאת מאתו ית', הוא זה. כי אלו השלשה הם נגד כל חלקי האומות הנמצאים בעולם שבכללם נחלקים לג' חלקים. החלק הא' הוא ישראל, הב' הוא עשו אבי אדום אשר אלו השנים הם חלקים נפרדים כדכתיב (בראשית כ״ה:כ״ג) שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, החלק השלישי הוא כלל שאר האומות כלם. כי כמו שמחולק ומובדל אדום מישראל ככה מחולק ומובדל גם כן מכל שאר האומות, וכמו שאמרו במדרש שני גוים בבטנך שני שנואי גוים בבטנך כל האומות שונאין את ישראל וכל האומות שונאין את עשו ע"כ, ודבר זה ידוע למבינים ויודעי חן. לפיכך נגלה בנתינת התורה באש אשר בו נמשל אדום כי האש הוא האדמימות, ונגלה הוא ית' בבחינתם ומדתם באולי ירצו הם לקבלה יתננה להם גם הם, ושלא יאמרו כי איננה שייכה להם ונמנע נתינתה אליהם. עוד נגלה במים הוא מדת שאר האומות שהם הפך ממדת אדום, כי נמשלים במים כדכתיב (ישעיהו י״ז:י״ב) הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו' וכן (שמואל ב כ״ב:י״ז) ימשני ממים רבים. וכן כתיב (שיר השירים ח׳:ז׳) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואמרו במדרש מים רבים אלו האומות שנקראו מים רבים. נגלה ג"כ במדתם להורות, כי גם להם יתננה באם ירצו לקבלה ולא יהיה להם התנצלות. שוב נגלה במדבר נגד ישראל שהם כמו המדבר, כאשר אמרנו שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה. וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר, ואמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ר"ל כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן יסובבנהו בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם יבוננהו בתתו להם הבינה היא התורה השכלית שכתוב בה (משלי ח׳:י״ד) אני בינה לי גבורה, שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם:
ובמדרש (שמו"ר פ"ב) מי זאת עולה מן המדבר אמר רבי יהושע בן לוי נתעלו מן המדבר שנאמר מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן ושליו באר והתורה משכן שכינה כהונה ולויה ומלכות וענני כבוד במדבר ע"כ. רצו בזה כמו שאמרנו, כי במדבר שאין שם תענוגי הגוף שם קבלו כל המעלות כולם, לא בארץ ישראל שנשתבחה בחטה ושעורה גפן תאינה ורמון וכל הדברים הגופניים. ולכך נתנו להם עשרה מתנות טובות במדבר אשר כלם דברים בלתי גופניים. אם תורה כהונה לויה ומלכות משכן שכינה הם דברים קדושים עליונים כלם, אם המן כתיב בו (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים שנבלע באיברים והוא מזון רוחני, והבאר שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס, וכן השליו הנקרא עוף השמים לא מן הארץ. והדברים הארציים וגופניים כולם קבלו ישראל עם קדוש ונבדל במדבר. ומה שנתנה להם ארץ ישראל שיש בה כל הברכות הגופניים לא מצד הטובות הגופניים אשר בארץ נתנה להם, רק בשביל שזכו למדריגת התורה ועם התורה שהיא הכל לא חלק ראוי להיות הכל, וכן הדברים האלו שהם בא"י ארץ הקדושה נמצאו בה מצד שראוי שימצא בה הכל. וז"ש הכתוב ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא תחסר כל בה, ר"ל כי מה שימצאו בארץ אלו הדברים, לא מצד שהארץ מיוחסה וראויה לדברים הגופניים רק מצד שהיא ארץ אשר מהראוי לא תחסר כל בה. ואחר שקבלו התורה שהיא ההכל ראויה להם כמו כן ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה, הרי לך כי המדבר היא מדת ישראל לגמרי לכן נגלה עליהם שם בנתינת התורה במדבר:
ובגמרא פ"ק דעבודה זרה (דף ב') ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה. והנה יקשה מנין שהחזירה על כל אומה ולשון הרי לא כתיב רק פארן ושעיר, אלא אם ישמעאל שהוא בן אברהם לא רצה לקבלה כל שכן שאר אומות שלא ירצו לקבלה. ואף עשו בכלל שאר אומות לענין הקל וחומר הזה היה ולמה יצא עד שכתב הכתוב בפני עצמו וזרח משעיר למו, אלא שצריך להזכירו לעצמו כאשר הוא מתנגד לכל האומות כמו שאמרנו. ובנוהג שבעולם מגדר המתנגדים, מה שימאס בו האחד יבחר בו השני בכוונה ורצון בהתעוררות ההתנגדות אשר ביניהם, והיה אם כן מקום לומר אם ישמעאל לא קבלה יקבלנה ביותר עשו שהוא מתנגדו והפכו, לפיכך החזירה גם על עשו ונגלה בה גם במדתו כאמור. והיא שנתנה באש ומים ומדבר, כי הש"י הפקירה לכל שלשת הכתות וחלקים האלה ולכולם היה אפשרי רצוני ובחיריי לקבלה ולא קבלוה כי אם ישראל:
ועוד נתנה באלו ג' דברים לשלא יהיה עוד טענה ואמתלא בעולם נשארת למי שלא למד תורה יהיה מי שהוא, שהרי היא הפקר לכל והיה בידו ללומדה. וזולת ההפקרה הזאת היה לאדם לחשוב כי יש לו טענה, כדאיתא ביומא (דף ל"ה) תנו רבנן עני עשיר ורשע באין לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (פירוש חצי דינר שהוא סלע מדינה) חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו ופעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כיון שעלה עמוד השחר א"ל שמעיה לאבטליון אחי בכל יום ויום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה עלו מצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרי' לו כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים וכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להם בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ונתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום נאה מיוסף היית אמרו עליו על יוסף הצדיק וכו'. מהידוע כי אלו ג' דברים הם הם המעכבים ומונעים לתורה והם חלוקה הכרחית. כי לפעמים תמצא לאדם מניעה חיצונית מחוץ לגופו, או מחמת חסרון פרנסה שצריך להשתדל ולהשיג די מחסורו אשר יחסר לו, או מפני שיש לו תוספות עושר וברכה עד שצריך לעסוק בו ביותר ולהשתדל בקיומו. ולפעמים יש לו מניעה עצמית בגופו בסבת תקיפת יצרו המוטבע בתוך גופו ומונעו מתלמוד תורה. בכן הורה לנו הוא יתברך בהגלותו במתן תורה באלו ג' דברים מדבר אש ומים שאין לתורה שום מונע מצד שום אחד משלשה המונעים הנזכרים. כי אם יחשוב האדם רבוי עושרו למונע, יראה כי התורה נתנה במים הוא המטר אשר היה עם נתינתה שהוא ברכה לעולם כדכתיב (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי, ואמרו בספרי מה מטר חיים וברכה לעולם אף דברי תורה חיים וברכה לעולם, להורות שאם יעסוק בתורה התורה היא לו למטר מים ויתברכו נכסיו, באופן שגם אם לא יעסוק כל כך בעסקיו יתן לו הש"י ברכה. והרי אמרו בע"ז (דף י"ט) על פסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח אמר ר' יהושע בן לוי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. הרי לך אם עוסק בתורה ומתוך כך אינו נותן דעתו ומחשבתו על נכסיו כ"כ אף אם לא יהיה מטר על פני האדמה גושמה ארצו מן הברכה, וכן הוא הדין בכל שאר דברים הצריכים לו עד אשר מלאכתו נעשית. לכן מצד העושר התורה היא הפקר ואיננו למונע ומעכב מלעסוק בה:
שנית הורה לנו, כי גם מצד יצר לב האדם רע אין התנצלות לומר כי בשבילו לא היה יכול לעסוק בתורה, שהרי התורה היא מושלת על היצר הרע שכאשר יעסוק בה אין היצה"ר שולט בו כדאיתא בקידושין (דף ל') בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך נתנה באש להורות כי הוא אש השולט וגובר ביצה"ר עד שאין זה טענה כלל. וזהו ענין שתי הלחם שבאו עם כבשי עצרת של חמץ, מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואע"ג שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח מ"מ שם קרבן עליהם כשאר מנחות ולמה א"כ באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצה"ר הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל אין להרחיקו, לכך ציוה השם להקריב חמץ שהוא היצה"ר בעצרת הוא יום מתן תורה ולא זולתו כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (דף ל') תנו רבנן ושמתם סם תם נמשלה התורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ, הרי כי גם אל בעל יצה"ר התורה הפקר. ואם כחו של יצה"ר גדול כחה של תורה יותר גדול כאמור הלא כה דברי כאשר שהתורה מבטלת כחו, ואם כן גם זה איננו טענה ואמתלא כלל:
השלישי הוא חסרון לחם שיחשוב האדם כי בשבילו לא יעסוק בתורה מצד עניו וחסרונו. גם זה איננו טענה. כי בראות האדם את עניו ורוע מזלו לא במהרה ינתק וישתנה המערכת בעזבו התורה היותו עוסק בחיי שעה, לפיכך יותר טוב לו שיעסוק בתורה ותהיה אז פרנסתו על ידי הש"י. שבשביל זה נתנה התורה במדבר וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית, כי אין הנהגת העוסק בתורה בטבע העולם ע"י המזל והמערכת. וא"כ מי שאין לו להתפרנס מצד עסק התורה והוא כמו מדבר יפרנסהו הש"י ויזמין לו פרנסתו ככל אשר עשה במדבר. וזהו שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויאכלך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו'. רצה לומר שאל יחשוב האדם שאין פרנסתו מזומנת לו כי אם על דרך הטבע ומנהג העולם, רק שהעוסק בתורה יבטח בו ית' שיזמין לו מזונותיו בכל יום כאשר הזמין לישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה וקבלו שם התורה והיו אוכלי המן בטוחים בו יום יום. ולפיכך גם התנצלות העוני איננו כלום, שלזה נתנה התורה במדבר מקום אשר אין שם גפן תאנה ורמון ואין זרע, ועם כל זה לא חסר להם פרנסה, ככה גם כן אף מי שעל פי מזלו המערכיי לא יהיה לו פרנסה בדרך טבעו ומנהגו של עולם, מ"מ תהיה פרנסתו מהש"י שיזמינה אליו חוץ לטבע ולמעלה ממנה. ואדרבה כי זולת שיעסוק בתורה לא תהיה לו פרנסה אפילו בדרך הטבע:
והוא הוא הטעם ג"כ במצות הספירה שציונו הוא ית' לספור מיום היתר החדש והקרבתו הוא י"ו בניסן עד יום מת"ת הוא חג השבועות, לעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג) אם אין תורה אין קמח אם אין קמח אין תורה. כי כל מספר כשהוא מסופר מדבר אל דבר או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם ויעשם אחד מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. ועוד בביאור יותר כי במה שלא הותר החדש עד כי כבר מתחילין לספור ולהכין אל התורה יוחלט שאם אין תורה אין קמח, ובמה שאין מתחילין מספר הזה גם כן עד יום היתר החדש לא קודם לו כלל יובן שאם אין קמח אין תורה. ובאולי ראוי לומר בגבול הספירה במספר הזה דוקא. מפני כי הדבר הראשון וקודם כל הצריך אל התורה בעצם וראשונה הוא החדש שהוא הפרנסה, ואחרי כן ידועים לנו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ממאמרם ז"ל באבות, לכן הוגבלה הספירה במ"ט יום שיספרו ביום הראשון הוא יום החדש בעצמו נגד היתר החדש והפרנסה שהוא דבר ראשון הכרחיי ועצמיי לתורה קודם כל, נוסף עליו יספרו אחריו מ"ח יום נגד מ"ח דברים להכין את עצמם בכל הדברים שהתורה נקנית בהם ואזי יקבלוה ביום מתן תורה. וכל זה הוראה שאם אין קמח וכו' וכן אם אין תורה אין קמח הא אם יש תורה יש קמח עד שאין לבעל תורה לדאג על פרנסה ולהתנצל בפריקת עסק תורה:
ועוד נתנה תורה באלו ג' דברים, כאשר האדם הבא ללמוד תורה צריך להיות מוכן בהכנה ג' בחינות. כי בהכרח יקבלנה מזולתו מרבו כאמרם ז"ל אינה ירושה לך, וצריך שיהיה לו הכנה מצד בחינת רבו מיוחדת, ועוד בחינה מיוחדת מצד התורה עצמה שהוא מקבל, והכנה מיוחדת מצד בחינת עצמו הוא המקבל. ובהמצאו בשלשה הכנות בחינות האלה שהיא מצד המקבל ומצד הנותן ומצד הדבר שהוא מקבל, אזי היא הפקר אצלו ונמצאת לו באין ספק. והנה ההכנה הצריכה אליו מצד בחינת עצמה היא שיהא חושק ונכסף מאוד לקבלה ושותה בצמא את דבריה, לכן נתנה במים להורות שצריך להיות נכסף לה כאשר נכסף הצמא הזה למים כענין (ישעיהו נ״ה:א׳) כל צמא לכו למים שתהא בעיניו כמים קרים על נפש עיפה. מצד בחינת רבו צריך שיהיה מורא רבו עליו כמורא שמים, עד שיהא נדמה לו כאש אשר האדם ירא ממנו ביותר שלא יכווה בגחלתו. בשבת (דף ל') אמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכווינה וכו', גם אמרו הוי זהיר בגחלתן של חכמים ואף כל דבריהם כגחלי אש, זהו שנתנה באש. ההכנה השלישית שמצד בחינת עצמו הוא שצריך שיחשוב את עצמו כאילו איננו דבר ומציאות לעצמו ושאינו כלום כמדבר הזה. ואפילו הוא חכם גדל צריך לבחינה זאת, שאם יהא נחשב בעיני עצמו איננו ראוי לקבלתה כלל, כי אין סגולת הקבלה כי אם למי שהוא חסר וכאשר אמרנו למעלה שיעור מספיק לכן נתנה במדבר. ובהצטרף אלו ג' בחינות בדמיון ג' דברי' הללו שנתנה בו אזי היא הפקר אצלו וראויה אליו שיקבלנה מכל צד מהג' צדדים הנזכרים. ועוד יש לפרש בטעם נתינתה באלו ג' דברים לומר כי כלל התורה הכל הפקר ואין חלק ממנה שישאר מבלי שיהיה הפקר לכל דורש ומבקש, אם מקרא, אם משנה, אם תלמוד. ובודאי למוד מקרא בעצמו הוא בדמיון המדבר שבזה לבד לא יצא לפעל כלום, שהרי אף מצוה אחת אי אפשר לקיים על מכונה מתוך המקרא כי אם ע"י תורה שבעל פה. אבל למוד המשנה הוא כמו ששותה מים לצמאו ומרווה צמאונו עד שאינו בכלל צמא עוד. אמנם שיהא ניזון ומתפרנס לגמרי עד שיהיה שבע אין זה רק על חדוד התלמוד בהוויות דאביי ורבא הנותן פרנסה לאדם נפשו כשבעו והוא הוא הנקרא אש ואשר נאמר עליו הלא כה דברי כאש, כי הפלפול וחדוד המשא ומתן הוא האש ממש, ומבלי הארכת ראיה הוא דבר מפורסם וכל זה הוא הפקר לכל הרוצה ליטול:
ואמר בחדש השלישי, ר"ל כי כמו שנתנה במדבר שהוא המקום הראוי ומוכן ביותר אליה ככל אשר עוררנוך, כך נתנה בעת וזמן הראוי ומסוגל לזה. כי הזמן והמקום שייכים ומתייחסים זה לזה, שהמקום הוא בארץ והזמן הוא התולה במערכת השמימי וגלגליו. ומפני כי התורה אינה נופלת תחת הזמן וגדרו כי כל דבר שכלי איננו בגדר הזמן, לכך אין ראוי לנתינתה כי אם החדש השלישי. כבר ידענו כי כל זמן יתחלק בענינו לעבר ועתיד, והעתה הוא השלישי הממוצע ביניהם ומחבר הזמן יחד כי על ידו יחוברו העבר והעתיד מהזמן:
ובמדרש (קה"ר פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן שנאמר ויניחהו בגן עדן וזמן היה לו שיצא משם שנאמר ויגרש את האדם וגו' זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה שנאמר בא אל התיבה וזמן היה לו לצאת ממנה שנאמר צא מן התיבה וגו' זמן היה לו לאברהם שתנתן לו המילה שנא' ואתה את בריתי תשמור וזמן היה לבניו להמול (שימולו) בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה שתנתן תורה לישראל אמר רבי ביבי זמן היה לאותו דבר שהוא נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים ואיזו זו היא התורה ע"כ:
הרי עינינו רואות כי אצל אדם נח אברהם וישראל אמר לכל זמן ואצל התורה אמר עת, והוא לטעם שאמרנו כי הדבר השכלי שייך בו לשון עת בשאינו נופל תחת הזמן כלל רק שהעת שייך אליו. לכן בהיות העתה הוא המחבר הזמן כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד שזהו העתה כנודע ליודעי ענין הזמן. והעתה הנה א"כ הוא השלישי חבור הזמן המתחלק לשני חלקי עבר ועתיד ואיננו זמן בעצם, לכך לא נתייחד לנתינת התורה כי אם החדש השלישי ככתוב ועת לכל חפץ שהעת הוא אמצעי ומשולש בין שני גבולי הזמן. ומפני כי השלישי הוא המחבר בין השנים והנה כחו יעלה על השנים, לכן בחדש הזה מזלו תאומים אשר נאמר על שני אחים שוים והוא דבר מופלג בחכמה. וראוי היה להנתן בו התורה שהיא תאומי צביה לישראל הנחשבים לגמרי כאחים תאומים. הרי לך כי כמו שהיה המקום המסוגל למתן תורה במדבר שאין בו רק נבדלים מהגשם, כך הזמן המסוגל לדבר השכלי הנבדל מן הגשם הוא החדש השלישי כמו שאמרנו:
ובשבת (דף פ"ח) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. וקשה בזה המאמר מהו העלוי בכל אלה עד שהפליגו כולי האי. ואולי דבר זה יורה על כמה וכמה מעלות טובות לתורה ולכך ראוי שבח ותודה על זה. ראשונה שנתן לנו התורה שהיא שכלית לגמרי עד שאינה תחת הזמן ככל הדברים הגשמיים הנופלים תחת הזמן, לכך ראוי לה דוקא הגבול המשולש בעצמו, כי כבר הודענוך כי השלישי איננו זמן רק הוא העתה. וכן מה שנתנה על יד תליתאי יורה על שלא היה משה גשמי כשאר בני אדם רק איש אלקים היה. כלל הדבר כל השייך אליה הוא במשולש כאשר השלישי נבדל מהגשם כאמור. ולכך לא נכתב בתורה גבול חג השבועות בזמן ככל המועדים זולתו שנכתב עליהם גבול זמניי בכמה בחדש יהיה, כל זה מפני כי התורה היא שכלית ואיננה תחת הזמן ואין נתינתה תלויה בזמן מוגבל, כי אם כאשר היו מוכנים לה קבלוה, אבל שיהיה לזה זמן וגבול מצד עצמו זה אינו. ובעבור זה יש למנות אל חג הזה ממחרת השבת שהוציא אותם ממצרים, כי בהוציאו אותם משם היו ראויים מצד זה לקבלת התורה כמו שביארנו שבזאת הסבה יתרו אשר לא היה בשעבוד מצרים שלחו משה קודם מתן תורה אל ארצו לשלא יהיה במעמד ההוא. ועוד מה שנתנה בחדש השלישי וכל הנלוה לנתינתה היה במשולש, הוא להורות על היושר שבה, שכל מצותיה הבאים בה הם ישרים ואמתיים. כי כל שיש בו שלישי יש בו היושר, מצד שהשנים הם שתי קצוות והשלישי שביניהם הוא היושר מבלי לנטות אל אחת הקצוות. ולכך נתנה ג"כ לישראל עם תליתאי, אשר בזה יורגש כי ימצא גם בהם היושר עד שלכך נקראו ישורון על השם היושר. ובפרט יעקב שהיה שלישי לאבות נקרא ישורון כי השלישי ראוי שימצא בו היושר ביותר. וכן משה היה בו היושר ביותר, עד שלזה התפעל ונתחרה בראותו דבר יוצא מהשווי והיושר במוחש בהרגו את המצרי, וכתיב (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והוא דבר ידוע. לכן התורה אשר בה היושר ראויה היתה להנתן למי וע"י מי שמיוחדים גם כן לסגולה זאת הנמצאת בשלישי וכן שנתנה ביום השלישי הכל מטעם זה, כי אל היושר לא יתחבר רק יושר, וכל מי שהולך בתום דרך ויושר לא יפגעו בו עקלקלות ולא יתלווה עמו רק ההולך ביושר גם כן. לכן כל אשר היה מתחבר אל התורה אם המקבל, אם הסרסור, אם הזמן בחלקיו, הוכרח שיהיה בו סגולת השלישי שהוא היושר מצד שהיא גם היא (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים. וזה בעצמו יורה על שהיא נצחית ג"כ, כי השלישי אין לו קצה כלל כאשר אמרנו. וכמו שפירשנו בספר גור אריה שזהו שאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, כלומר כי ישראל הם ישרים שהרי נקראו לכך ישורון והיושר אינו נוטה אל הקצה, לכך תמות נפשי מות ישרים שאין להם המיתה שהיא הקצה והאחרית, ומיתתם איננה מיתה בשיש להם העולם הבא בהכרח אשר לא ימצא שום קצה אל היושר. והוא מה שאמרו חכמים ז"ל בתענית (דף ה') יעקב אבינו לא מת כי יעקב היה השלישי באבות כמו שבארנו שם באורך. ועוד נתנה תורה בכל הדברים במשולש להתוודע ולהגלות לעין כל כי נתן לנו השי"ת מתנה הנבחרת מכל:
ולכך אמר בריך רחמנא וכו'. כי בא לתת שבח והודיה על שבחר הוא ית' בישראל ונתן להם דת נבחר, וכאשר יוסד לנו בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וכן אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקדשתנו במצותיך, וכן כמה ברכות והודאות הבאים בזה האופן. ובא גלילאה זה לומר, כי עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה, על שבחר בנו ונתן לנו חלק נבחר מכל. וחיבה יתירה זאת נודעת לנו מסגולת השלישי, כי כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו ההכל דקיימא לן מחצה על מחצה כרוב, ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו המה השנים הנשארים. והוא שכתוב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה יעקב בחר לו מבין שני האבות הראשונים. וכן עצם ישראל שהם חלק בחיריי אחד מהשלש כתות חלוקות שבכלל כל האומות שהם ישראל, עשו, ושאר האומות, כאשר זכרנו למעלה ראוי לכתוב בהם (דברים ז׳:ו׳) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכאלה מקראות רבו מלמנות. וכן משה מצד שהיה שלישי לתולדה היה בבחינה זאת עד שהובחר ונכתב בו (תהילים ק״ו:כ״ג) לולי משה בחירו. לפיכך גם התורה באשר היא תליתאי יחשב כי היא נבחרת מכל החכמות, שהרי נבחרה אף מתוך נביאים וכתובים וכל שכן שנבחרה מכל שאר החכמות (משלי ג׳:י״ד) טוב סחרה מסחר כסף וגו', עד שנבחרה בעצמה מן הכל. לכן אין ראוי לה ג"כ כי אם דבר הנבחר זהו שאמר בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי, כי אל הדבר הנבחר ראוי ג"כ מכל צד הדבר המובחר, דאל"כ היה יוצא מבחירתו בהצטרכו אל הבלתי נבחר. ובשביל כך כל השייך לה הוכרח להיות דרך בחירה בשגם היא נבחרת לגמרי. ומפני שישראל הם נבחרים נסתגלו לעם תליתאי, דהיינו כהנים לוים וישראלים כי זהו נקודת הסגו"ל שכל אחד יוצא מבין השנים כאילו נבחר מהם לבדו. וכן ישראל באמת הכהנים הובררו לעבודת הש"י, והלוים לשיר, והישראלים הם עיקר שמהם יבא הקרבן. הרי שלכל אחד יש לו ענין בחירה בפני עצמו כסגו"ל הזה לכן נקראו עם סגולה. גם כי נבחרים הם מכל האומות, ועוד נבחרים מבין עצמם לוים מן הישראלים, כהנים מהלוים, עד שכל ענינם בחירה בתכלית שבזה ראוי' להם התורה הנבחרת. ונתנה להם ע"י תליתאי הוא משה בחיר ה' שנבחר מכל הנביאים, שלכן הי' תליתאי בתולדה בבחינת הבחירה כאמור. וכן אמרו במדרש (ב"ר פע"ו) שנים הבטיחן הקב"ה ונתייראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים בחיר שבאבות זה יעקב שנאמר (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ואמר לו הקב"ה (בראשית כ״ח:ט״ו) אנכי עמך וגו' וכתיב ויירא ויצר לו בחיר שבנביאים זה משה דכתיב לולי משה בחירו וכתיב (במדבר כ״א:ל״ד) אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"כ. ביאור הדבר כאשר אמרנו כי יעקב היה בחיר שבאבות מפני שהוא שלישי להם ולכך נקרא בחיר, ומשה ג"כ היה שלישי לבטן לכך היה בחיר. מפני זה נתנה התורה בירחא תליתאי ג"כ שאין לך זמן שהוא נבחר באמת כמוהו זמן ממוצע בחמימות והאויר טוב ומזוג בשוה כידוע ומיד אחריו מתחיל זמן החמימות. וביום תליתאי לפרישה שגם הוא שלישי נבחר בשיש לו טהרה גמורה עד שלא תפלוט אפילו קרי שהיה כבר באשה, וזהו הטהרה הגמורה והנבחרה עד שאין מצטרף לתורה שום דבר היוצא מן הבחירה:
ואמר ויסעו מרפידים וגו'. במכילתא המובאת בדברי רש"י ז"ל ויסעו מרפידים ויחנו במדבר והלא כבר נאמר באו מדבר סיני אלא מקיש נסיעתן לביאתן להר סיני מה ביאתן להר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. רצה לומר כי גם דבר זה היה הכנה לקבלת התורה, שכאשר באו למדבר סיני היו שבים אל השם יתברך בתשובה, הפך מה שחטאו ברפידים והיו רחוקים מאתו יתברך באו עתה להתקרב אליו. השיב להם גמולם שבא אליהם ממקום רחוק מן השמים להיות להם אלקים קרובים. ולהגיד לך כמה גדולים בעלי תשובה וכמ"ש (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק והדר ולקרוב כי התשובה, שאחר שנתרחקו כבר חזרו עתה ובאו להתקרב אליו היא שעמדה וגרמה שבא השי"ת ונתקרב להם ג"כ. ולכך כתיב ויחן שם ישראל בלשון יחיד, כי כאשר הם חוטאים הם רבים ומחולקים זה בכה וזה בכה, אבל כשחוזרים בתשובה יש לכולם לב אחד לאל אחד. ועוד מה שכתוב בלשון יחיד הוא שכאשר באו לקבל התורה שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד נתנה להם התורה שהיא אחת, כאשר ראינו שפותחת באל"ף אנכי ה' אלקיך להורות כי היא אחת:
ובאותיות דרבי עקיבא, בשעה שבקש הקב"ה לבראת העולם ירדו כ"ב אותיות ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא זה אמר לפניו בי תברא את העולם זה אמר לפניו בי תברא את העולם בתחלה נכנסה תי"ו ואמרה לפניו רבש"ע רצונך שתברא בי את עולמך שבי אתה נותן תורה לישראל על ידי משה שכך כתיב (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה השיב הקב"ה ואמר לה לאו מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים וכו' שנא' והתוית תו וגו' מיד יצאה מלפניו בפחי נפש אחר כך נכנסה שי"ן וכן כולם עד שנכנסה בי"ת ואמרה לפניו רבש"ע רצונך שתברא בי את עולמך שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ברכו ה' מלאכיו וגו' מיד קבל ממנה הקב"ה ואמר לה הן ואמר לה ברוך הבא בשם ה' וברא בה את עולמו שנאמר בראשית ברא האל"ף כיון ששמע הדבר וראה הקב"ה מקבל ממנו וברא את העולם עמד לו לצד אחד ושתק עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו אל"ף אל"ף מפני מה אתה שותק ואינך אומר כלום השיב אל"ף ואמר רבש"ע אין בי כח לעמוד לפניך ולומר כלום מפני שכל האותיות הם נמנין במנין מרובה ואני במנין מועט בי"ת בשנים גימ"ל בשלשה וכן כלם ואני באחד השיב הקב"ה ואמר לו אל"ף אל תירא שאתה ראש לכלן כמלך אתה אחד ואני אחד והתורה אחת ובך אני עתיד ליתנה לישראל עמי שנקראו אחד במתנה ולהתחיל להן בך על הר סיני שנאמר אנכי ה' אלקיך ע"כ. ר"ל כי העולם אין ראוי להבראות בשום אות זולת הבי"ת באשר בו הרבוי. והרי אף בתחלת הבריאה כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי הם שנים ויוצאים מן האחדות, וכן תהו ובהו, וכן חשך ואור, ולא היה שם דבר פחות משנים כי כן ראוי לעולם שיש בו הרבוי. ולכך פתח בבי"ת מפני שמצד זה הבי"ת יש בו ברכה כי הברכה היא ברבוי, ועצם הבריאה גם היא ברכה במה שיצא רבוי חלוקי נבראים לפעל. והראב"ע ז"ל התעצם בתמיה על המדרש הזה כי אמר שאיך יפתח בבי"ת מפני שיש בה ברכה, הרי בהו בוקה ומבולקה וכן הרבה דברים הפך הברכה הבאים בבי"ת. ובמחילה מכבודו היה כלא הבין דברי חכמים אלה, כי בבי"ת בעצמה היא הברכה מפני שהיא התחלת הרבוי שהוא הוא הברכה. והמופת החותך, כי עצם הבי"ת היא ברכה במה שמספרה שנים התחלת הרבוי רוב מעוט שנים הוא. כי בלשון ברכה אשר שרשה ברך כל האותיות יבאו במספר זה, אם הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, הרי כי הבי"ת בעצמה היא אות של ברכה. לכן כאשר אמרה התי"ו שיברא בה העולם השיב לה כי בה יעשה רושם על מצחות האנשים הרשעי', כי כשם שאות הבי"ת מורה על הברכה כאשר הוא התחלת הרבוי כך התי"ו שהוא בסוף מורה תכלית והעדר שהרי היא בסוף. רק שהיא חשבה שיש לברא בה העולם מפני תורה צוה לנו משה, ר"ל שהתורה היא תכלית הכל כמו התי"ו שהיא בתכלית. וכן העולם הזה יש לו תכלית בבריאתו, כי השמים הם תכלית העולם, וכל תכלית קרוב אל השי"ת ביותר, לכך אמרה לברא בה השמים שהם התכלית בבריאה. והשיב הוא ית' כי יש גם כן תכלית שאינו טוב המרוחק מאתו ית' והוא המיתה, שלכך ציוה לרשום תי"ו על מצחות האנשים שהגיע תכלית שלהם למיתה. אבל הבי"ת היא הרבוי והרבוי הוא הברכה לעולם, אף כי מצינו אות הבי"ת אצל קללה הרי עצם הבי"ת ברכה מצד מספרה לא בשביל שנכתב בה לשון ברכה. א"כ היה נראה כי זהו חסרון בחק האל"ף שאין בה ברכה כלל שאינה אלא אחת במספר, והרי לפי האמת האל"ף היא קודמת לבי"ת אשר מוכח מזה שהיא חשובה יותר מצד שהיא ראש האותיות:
לכך אמר הקב"ה כי כשם שהבי"ת חשובה מצד שבה הרבוי לפעמים הדבר שאין בו רבוי יותר טוב כאשר הדבר הוא אחד בעצמו. ולכך האל"ף קדמה לבי"ת וראוי להתחיל בה התורה שנבראת קודם שנברא עולם הרבוי וזה יורה על מעלת התורה ומדריגתה. ועוד פתח בה התורה להורות כי אין דבר משותף עם התורה כלל כדכתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ואם אמרו יפה ת"ת עם דרך ארץ שיפנה לעסקיו ג"כ לא יעשה זה רק כדי שיוכל לעסוק בתורה אבל מ"מ התורה היא אחת ואין משתתף עמה דבר לכך פתח בה באל"ף. והוא שכתוב ויחן ישראל בלשון יחיד, שא"א לישראל לקבל התורה שהיא אחת רק כאשר הם ג"כ אחד לגמרי, כי כל דבר אחדות לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד. וכמו שרמז הכתוב במה שכתב במדבר ובחדש השלישי כי ראויה התורה לישרא' בבחינות ההם שזכרנו, כן רמז כאן שראויה להם בבחינה זאת כי הם אחד. וכבר יתיישב בזה גם כן מה שכתוב ומשה עלה אל האלקים, כי כאשר הם באגודה אחת כאשר נכתב עליו ויחן ישראל, אזי גם מושלם בקרבם כמשה שהיה למלך להם מתעלה על ידי כך עד אל האלקים. מה שאין כן כאשר הם נפרדים ומחולקים עד שאין שם עם אחד עליהם ואינם רק יחידים כל אחד לעצמו, איך יתעלה אשר הוא מלך עליהם על ידיהם ועל מי יתעלה, אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם. וגדולה מזה אמרו על השם יתברך כביכול במדרש הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה אימתי נקרא שהקדוש ברוך הוא מתעלה על השמים בזמן שישראל הם באגודה אחת למטה, ועוד האריכו שם. לכך כתיב ויחן שם ישראל בלשון יחיד וסמיך ליה ומשה עלה אל האלקים: