פרקי אמונה ונחמה לאבלים
האמונה מביאה לידי נחמה.
על האדם להאמין שכל הקורות אותו, הכל מאת ה' יתברך, שאוהב אותו, והכל לטובתו. אדם המאמין בנצחיות הנשמה, שיש חיים לאחר המוות, יש עולם הבא, בו האדם מקבל שכר על מה שטרח ועמל בעולם הזה, לאדם כזה קל יותר להתמודד ולהתנחם בפטירת יקיריו.
נאמר בתורה: "בָּנִים אַתֶּם לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגּדֲדוּ וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". כוונת הכתוב להורות שאין להצטער על המת יותר מדאי, שהאבלים לא ישרטו עצמם ולא יתלשו שערותיהם מרוב צער, כדרך שעושים אומות העולם. בדברי המפרשים אפשר לספוג הרבה עידוד ואמונה:
דעת זקנים: "בנים אתם לה' אלהיכם. ולכן אם מת אביכם הבשר ודם לא תתגודדו שהרי אינכם יתומים בכך כי יש לכם אב שהוא חי וקיים יתברך וית' שמו אבל העכו"ם (גוי) כשמת אביו יש לו להתגודד".
אורח חיים: "צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו"ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו"ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".
אבן עזרא: "אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם".
כלי יקר: "לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי".
רמב"ן: "ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז:) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי".
המכה עצמה מביאה נחמה
בספר "בדרך עץ החיים" מובא ביאורו של הג''ר איסר זלמן מלצר זצ"ל על הפסוקים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
משל למה הדבר דומה? לאב שטייל עם בנו בתוך יער עבות. לפני כניסתם אל היער הזהיר האב את הבן באזהרה חמורה לבל יִפָּרד ממנו, אפילו לא לרגע קט. את אזהרתו נימק האב בכך שמשוטט ביער בלי להכיר את הדרך מסכן את חייו, ועלול הוא להיות טרף לשיניהן של חיות טורפות.
בתחילה נזהר הילד, ואכן לא זזה ידו מתוך יד אביו. אך הנה הבחין הילד בדבר מה שמשך את תשומת לבו, נשמט מאביו ופנה לצידי הדרך. האב, שלא הרגיש, המשיך בדרכו. כאשר רצה הבן לשוב אל אביו, לא הצליח למוצאו.
נבהל הילד מאד והחל לבכות ולחפש את אביו במעבה היער. תוך כדי חיפושיו הלך והסתבך, ותעה יותר ויותר בסבך היער. הלילה ירד, וחשיכה מבעיתה השתררה במקום. מכל עבר נשמעו צריכותיהם של עופות לילה, וממרחק לא רב נשמעו גם קולות זאבים, אריות ודובים המשחרים לטרף. מובן מאליו שהילד האובד נתקף בפחד נורא, ובגעגועים עזים לאביו.
לפתע חש הילד כאב עז בלחיו. היתה זו סטירת לחי שניחתה עליו מידו של מכה אלמוני. אך בטרם הספיק להשמיע קול זעקת כאב, הבחין שהסוטר הוא אביו. במקום לזעוק על כאבו, השמיע הילד קריאות שמחה וגיל: "אבא. אבא", וחבקו ונשקו.
מצבו של אדם החוטא. דומה למצבו של הילד האובד. כל אימת שהוא חוטא, הרי הוא מתרחק מאביו שבשמים והינו שרוי בצער. כשבאים עליו ייסורים עליו להתבונן ולהכיר שאביו שבשמים הוא הניצב עליו ומיסרו על שסטה מן הדרך, ואז יתמלא שמחה על המכות שקבל. כ י בד בבד עם הסבל שבעונש. הוא נוכח לדעת כי בן אהוב הוא אצל אֹביו הדואג לו ושומר עליו.
לפיכך, גם כאשר ילך היהודי בגיא צלמוות , לא יירא, כי גם שבטו המיסר של הקב"ה, כמו משענתו , הוא לו לנחמה - "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
שביבי נחמה
בתו של אחד מגדולי הדור ז"ל שנתאלמנה בגיל צעיר נשאלה: במה ניחמך אביך לאחר מות בעלך?
השיבה האשה וסיפרה שלאחר תום ימי השבעה אמר לה כך: "הראית מה רבו האנשים אשר באו לנחם אותך בימי אבלך? כולם מרחמים עליך מאד. אך דעי לך שהקב"ה מרחם עליך הרבה יותר מכל מה שכל אלה מרחמים עליך".
אחד מישישי עיר הקודש צפת, אמר ביום השנה לפטירת אמו למתפללי בית הכנסת שבו התפלל: בואו ואספר לכם מה היו הדברים האחרונים ששמעתי מפי אמי ע"ה.
כאשר שכבה על ערש דווי, קראה לי אמי ואמרה: גשה נא אלי י לדי (ואני הייתי בגיל פחות מבר מצוה), ואבאר לך מהו "אל מלא רחמים". כאשר כוס מלאה מים על כל גדותיה, די בנגיעה קלה ביותר בכוס וכבר נשפכים מים מתוכה החוצה. גם הקב"ה מלא רחמים כל כך, עד שאין צורך ביותר מנגיעה קלה וכבר נובע ממנו, יתברך ים של רחמים.
אלו היו דבריה האחרונים של האם לבנה. והישיש סיפר את הדברים ששמע לפני למעלה משבעים שנה ברטט ובהתרגשות כאילו נאמרו אך תמול שלשום.
סיפר הגר"ש רוזובסקי זצ''ל, ראש ישיבת פוניבז', שכאשר מתה עליו אשתו, שלח לו הג"ר חיים שמואלביץ זצ''ל מכתב תנחומין. וכה היה תוכן דבריו: כדי לנחם את מי ששרוי בצער יש צורך לחוש את הצער. ומאחר ששנינו שאין אשה מתה אלא לבעלה. אין אף אחד שירגיש כהוגן את צער הבעל במות אשתו ר''ל, וממילא אין בכח איש לנחמו. רק המקום ברוך הוא יודע ומקיף את גודל הצער, ועָל כן: "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
מעין דברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל אומר הגר"י סרנא זצ"ל על אבל אם, ואלו דבריו: ''כאבל אֵם קדר שחותי'' (תהלים לה). במה נתייחד אבל-אם יותר משאר אבילות? נראה שהוא משום שנאמר: ''כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו'' (ישעיה סו). רואים אנו שתלה הכתוב הנחמה באם, ומכאן שהיא מסוגלת לנחם את בנה יותר מכל אדם אחר. כיון שנסתלקה מן העולם אבדה עמה סגולת הנחמה, שאין לו מי שינחמנו, לפיכך נתייחד אבל אם כאבל מיוחד.
לפי דברי הנר''ח שמואלביץ זצ''ל, אפשר להוסיף, שגם באבל על אם יש מקום להדגשה המיוחדת שאין בפינו אלא הברכה: ''המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים''.
סיפר הגרמ''מ שולזינגר שליט''א:
מעשה ביהודי מתל-אביב שבא ותינה צערו לפני מרן הסטייפלר זצ''ל.
סיפר האיש שאשתו מתה עליו, ונעשה לו מר מאד. נטל מרן את ידו ואמר לו: "אף אני במצב כמוך, אלמן מזה זמן מה, גם לי מר מאד. אמנם מטפלים בי על הצד היותר טוב, אולם אין תחליף למקור".
אחר כך הוסיף ואמר: חשבתי הרבה על הענין, וראיתי שטבע הבריאה שברא הקב''ה שאין שני בני זוג מתים בבת אחת, אלא האחד מת לפני בן זוגו, והשני שנשאר סובל ממיתתו. ואף אילו היינו נשאלים בזה לרצוננו, לא היינו אומרים אחרת... לפיכך, חייב אותו שנשאר חי להודות לקב''ה על שלא היה הסדר הפוך במיתת בני הזוג.
לשמע הדברים נתנחם האיש ויצא מעודד.
ניכר היה על מרן הרב שך זצ"ל שהיה מתמסר להשפיע דברי ניחומים, הוא היה יושב ומסביר לכל אחד מהפונים אליו, שהייסורים שהוא סובל הם הטוב בשבילו וכו'.
ניכרת היתה בו האמונה הפשוטה. היה אפשר לראות בעליל שהאמין בדברים שהיה מוציא מפיו ולא נאמרו ח"ו מן השפה ולחוץ. תמיד הכיר שכל מה שקורה לו זהו הטוב ביותר עבורו בשעה זו. זהו פירושה של הברכה ''שעשה לי כל צרכי" שהרי אם צרכי היה בשאר דברים אף הם היו מתקיימים.
לאב ששיכל את צאצאיו ר''ל, ושאל את הרב שך זצ"ל כיצד עליו לקבל את העניין, השיב: "עליך לחשוב שהילדים נסעו למרחקים ושהם נמצאים עתה במקום שלפי שעה אי אפשר לפגוש אותם. לכשיתאפשר הדבר שוב תיפגשו".
בבואו לנחם אלמנה צעירה,אמר הגרש"ז אויערבך שליט"א: "וודאי ישנם האומרים לך שעם הזמן צערך ישָכח, ובזה הם רוצים לנחמך. אך האמת היא שאי אפשר לשכוח, ולכן טעות לומר לך שתשכחי, אלא עליך לחיות במצב זה. אך יחד עם זאת להתחזק באמונה ובטחון בקב"ה, והוא יהיה בעזרך".
הגר''ש רוזובסקי זצ"ל היה אומר:
יש להבין מדוע מדגישים אנו: "המקום ינחם אתכם", הרי מצות הניחום מוטלת על המנחמים, ואם כן, מן הראוי היה לכאורה, שהמנחמים יאמרו שהם עצמם מנחמים את האבל.
יש לומר שהדגשה זו ללמדנו באה שאכן דווקא "המקום ינחם", שכן בן תמותה אינו מסוגל לאמוד נכונה את גודל השבר והצער של הזולת לפיכך לעולם לא ידע במה לנחם וכיצד לרפא שבר לבו של חברו, על כן מדגישים אנו שהקב"ה, המקום, מקומו של עולם, שהוא נותן המכה ויודע נכונה מהו שיעור השבר וכובד היגון, רק הוא יכול לנחם.
רבה של הקהילה החרדית בפרנקפורט אמר דברי תנחומים לצעיר שאביו ואמו נפטרו תוך פרק זמן קצר וכה היו דבריו: "חז"ל למדונו שלושה שותפים באדם אביו אמו והקב"ה מה קורה לאדם כאשר שני השותפים הראשונים מסתלקים לבית עולמם והוא נעשה יתום וחש עצמו בודד ועזוב?, תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בדברי דוד המלך ע"ה "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". (תהלים כז) כלומר, כאשר האב ואם עוזבים את הבן, הוא נאסף על ידי הקב"ה יד ה' מושטת אליו, ובכך נפתח בפניו פתח לחזק ולהעצים את הקשר עם השותף השלישי.
אנו אומרים "המקום ינחם אתכם", בדרך דרש אפשר לומר: אילו היינו רואים את המקום שאליו הגיע הנפטר, אילו היינו מקבלים ממנו תמונות ומכתבים, מהמקום שבו הוא נמצא, היינו מבינים שבכל רגע הוא עולה ומתעלה, מלאכי השרת מלבישים אותו מלבושי כבוד והדר על כל מצוה שעשה.
זהו המקום על פי התיאור החלש והחיוור שאנו מסוגלים לחשוב עליו.
ומקום זה יפייס אתכם ויזכיר לכם ולנו שלנפטר טוב עתה.
סיפר הגר"י זילברשטיין: הגעתי פעם לניחום אבלים עם הגר"י צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שביקש לנחם את ההורים שהתאבלו על בן צעיר שניפטר באיבוּ, וכך אמר להם:
העולם הזה דומה לאוטובוס שנתיב הנסיעה שלו מורכב מתחנות רבות. יש מי שיורד כבר בתחנה הראשונה, יש שנוסע עד השנייה ואחרים יורדם לקראת הסוף. האם שואלים אי-פעם הנוסעים את עצמם, מדוע ירד מי שירד בתחנה הראשונה? - לא.
והסיבה, כי גם הם מבינים שאם הוא יורד שם, מן הסתם יש לו סיבה לכך. ייתכן שהוא עובד במקום ההוא, ייתכן שהוריו מתגוררים שם והוא הולך לבקרם, או כּל סיבה אחרת.
גס אתם, ההורים, המשיך ראש הישיבה, אין לכם לשאול שאלות מדוע בנכם ירד באחת התחנות הּראשונות של חייו, כי בודאי יש לכך סיבה שמימית .
מרן הגרי"ש אלישיב כותב במכתב תנחומים למשפחת ת"ח צעיר שנסתלק לבית עולמו בדמי ימיו, וז"ל:
"על השאלה שנשאלתי על מה ולמה עשה ה' ככה, על שאלה זו כמובן שאין בידי להשיב. דרכי ה' נסתרים ומופלאים, והצור תמים פעלו. עם כל זה אני רוצה לציין כאן מה שכתוב בזוהר הקדוש פ' וישלח:
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הָא אִתְּמָר דְּדָוִד מַלְכָּא עַד לָא הֲוָה, לָא הֲווּ לֵיהּ חַיִּים כְּלַל. בַּר דְּאָדָם קַדְמָאָה יָהַב לֵיהּ שִׁבְעִין שְׁנִין מִדִּילֵיהּ, וְכָךְ הֲוָה קִיּוּמֵיהּ דְּדָוִד מַלְכָּא שִׁבְעִין שְׁנִין הֲווּ. וְקִיּוּמָא דְאָדָם קַדְמָאָה אֶלֶף שְׁנִין חֲסַר שִׁבְעִין. אִשְׁתַּכָּחוּ בְּהַנֵּי אֶלֶף שְׁנִין קַדְמָאֵי, אָדָם הָרִאשׁוֹן וְדָוִד מַלְכָּא. פירוש: דוד המלך נולד בלי שנים, ואדם הראשון הוא אשר העניק לו שבעים שנה מתוך אלף השנים שהיוֹ קצובים בשבילו.
"יוצא מזה שלפעמים אדם חי עלי אדמות, ואינו יודע שיתכן שכל ימיו ושנותיו אשר הוא חי, ניתנו לו במתנה ובחסד, ולכן יש להודות לה' על המתנה היקרה הזאת אשר ניתנה, ואשר זכה לכתר תורה ולכתר שם טוב, ולהשאיר זרע פרי צדיק, דור ישרים יבורך אי"ה" עכ"ל.
מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ''ל, שכשנפטר לו בנו וקיבל עליו תנחומים בסבר פנים יפות, וכשנשאל: הכיצד מצליח הוא לעשות זאת, אמר: משל למה הדבר דומה לאדם שהיה יושב במנוחה בגינתו ובא אדם וסטר לו על גבו בכל כוחו, בזעם גדול הסתובב מיד לראות מי הוא זה שהעז להפר את מנוחתו באופן שכזה, והנה להפתעתו אינו אחר מאשר אוהבו הגדול ביותר שממנו הוא מתפרנס, וכי הוא איש מיטיבו לכל אשר יצטרך, ובפרט כאשר הוא לא אחר מאשר אביו, ובכן הלא בוודאי מיד חושב הוא: וכי מן הדרך ארץ להגיב בזעם לאותו אוהב?
ובכן, אמר הגאון, אמת, כשקיבלתי את המכה הזדעזעתי והוממתי, אולם מיד הפניתי פני לראות מי הוא המַכֶּה, ונוכחתי להבין שאינו אלא הבורא יתברך שהוא המטיב עמי לאין קץ, והלא הוא זה שאני אומר עליו שאהבתי אליו בכל לבבי ובכל נפשי ומאודי בכל יום כמה פעמים בקריאת שמע, וכמו כן הוא זה שאוהבני אהבה שאין אחר אוהבני כמותו, וכמו שמברך אני בשמו: ''הבוחר בעמו ישראל באהבה'', וכן ''אהבת עולם אהבתנו'', ואם כן האם מן הדרך ארץ להראות לו פנים של זעף...
ובפרט שהנמשל יותר מהמשל, במשל יתכן ואותו מכה נתן מכתו סתם לשם ליצנות או חברות, ועם כל זה הנימוס מחייב להתאפק ולסבול, על אחת כמה וכמה הכאתו של הקדוש ברוך הוא, שאינה אלא רפואה וכל דעביד רחמנא לטב, שמחוייב האדם לצמצם זמן סבלו ומיד להתאושש ממנה ולשוב בסבר פנים יפות לבוראו ולהצדיק עליו את דינו.
סוף הספר