דרשות · תקוות אנוש רימה
נאמר במשנה (אבות ד, ד): רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
למה להיות מְאֹד מְאֹד שְׁפַל רוּחַ? מפני שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה! אם נשאל ילדים מה כל אחד רוצה להיות כשיהיה גדול, אחד יאמר שרוצה להיות רב חשוב, שני טייס, אחר רופא, וכן על זה הדרך. אבל אף אחד לא יקום ויאמר: "אני מאוד רוצה להיות בקבר, שיאכלו אותי התולעים".
א"כ אינו מובן מה שחז"ל אומרים שתקוות אנוש רימה.
ונראה לבאר בס"ד עפ"י הגמרא (ראש השנה יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו (מוותר) מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נֹשא עוֹן ועֹבר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע". ופירש רש"י: "אין מדת הדין מדקדקת אחריו, אלא מניחתו והולכת".
הגר"ח שמואלביץ זצ"ל דייק, כי מדברי רש"י נראה, שאף על פי שלא נתכפרו לאדם פשעיו ועדין חוטא הוא, מכל מקום, כיוון שמעביר על מדותיו מדת הדין מניחה לו.
הגמרא שם מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא בריה דרבי יהושע שחלה. כשראה את מצבו האנוש, אמר שיכינו לו תכריכין. לבסוף נרפא רב הונא בדרך נס, ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקב"ה אמר, שמכיוון שאינו עומד על מדותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו. רואים אנו, שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מדה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.
באחד מבתי הכנסת נהגו למכור את מקומות הישיבה לתפילה בימים הנוראים. המקומות הטובים עלו יותר, הפחות טובים עלו פחות, ומי שלא שילם קיבל מקום מיוחד על גבי השטיח.
הגבאי נהג למכור את המקומות בצורה מסודרת, כל אחד מהמתפללים קיבל פתק ובו מספר השורה והכסא.
בתפילת מנחה של ערב רה"ש התברר שאחד המקומות היותר טובים נמכר בטעות פעמיים, לשני אנשים שונים. השניים ניגשו לגבאי והעמידו אותו על טעותו, והוא השיב שאין לו פתרון מאחר שכל המקומות כבר נמכרו, הוא הציע שאחד מהם יוותר וכספו יוחזר, אבל אף אחד מהם לא הסכים לוותר. מאחר שבתפילת מנחה וערבית ישנם פחות מתפללים מאשר בבוקר, עוד איכשהו שניהם הסתדרו, אך היה להם ברור שמחר בבוקר על אחד מהם לוותר.
אחד מהשניים לאחר שקידש, וערך סעודת חג מפוארת עם בני משפחתו, הלך לישון. והנה מוצא הוא את עצמו בודד במרכזו של שדה רחב ידיים, הוא מתחיל ללכת ולפתע עוברת לידו מרכבה עמוסה במלאכים לבנים. מאות מלאכים בגדלים שונים נדחסו בתוך העגלה.
הוא המשיך ללכת אחרי העגלה ובדרך חלפו על פניו אלפי עגלות עמוסות מלאכים, חלקם לבנים וחלקם שחורים.
לבסוף הוא הגיע לרחבה ענקית, שם עמדו מאזניים עם שתי כפות ענקיות, לתוכן נתקבצו המלאכים, הלבנים מימין, והשחורים בכף השמאלית...
הוא שאל מה קורה כאן, והסבירו לו שהיום זה יום הדין וכעת שוקלים את העברות והזכויות של בני האדם. הוא שאל של מי כל המלאכים האלה, והשיבו לו שאלו כל המעשים שהוא עשה במשך השנה.
מיודענו קצת נבהל כי הכף של המלאכים השחורים היתה הרבה יותר כבדה. פתאום שאלו מה קורה עם הייסורים, אז באו כל המלאכים שנוצרו מהייסורים שעבר במשך השנה, אמנם הם הוסיפו קצת משקל לטובת המלאכים הלבנים, אך לא היה בזה מספיק כדי להכריע את הכף.
ואז אמרו תביאו את המלאכים של מעביר על מידותיו. אולם אף מלאך לא הגיע, במהלך השנה לא נוצרו כאלו, הרי הוא אף פעם לא ויתר.
לפתע ניגש אליו מלאך ואמר: "יש לך עכשיו הזדמנות להכריע את הכף, נתנו לך ניסיון של מעביר על מידותיו, אם תעמוד בו ותוותר תזכה להכתב בספרן של צדיקים".
אותו יהודי קם נסער מהחלום, כשהגיע לבית הכנסת הוא אמר לגבאי שהוא מוכן לוותר, הוא מוכן לשבת כל התפילה על גבי השטיח, רחוק מהמזגן, ואף הוא לא מעוניין לקבל בחזרה את הכסף ששילם בעבור המקום שקנה. אולי בכך יזכה להכריע את הכף...
וְעַל פִּי זֶה מִתְבָּאֲרִים דִּבְרֵי הַתַּנָּא שֶׁאָמַר "שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה", כְּלוֹמַר, הַתִּקְוָה הַיְּחִידָה שֶׁתּוּכַל לַעֲזֹר לָאָדָם בְּיוֹם הַמִּשְׁפָּט, הִיא - שֶׁיַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּמוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וּמִמֵּילָא הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, וּבִזְכוּת זֶה תִּהְיֶה לוֹ תִּקְוָה לְהִנָּצֵל בְּיוֹם הַדִּין.
ועל פי זה מתבארים דברי התנא שאמר "שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה" - התקווה היחידה שיש לו לאדם כדי להינצל ביום המשפט, היא שישפיל עצמו כמו רימה ותולעה, ויוותר וימחל לכל מי שפגע בו. כי הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, ובזכות זה תהיה לו תקווה להנצל ביום הדין.
החתם סופר אמר על כך משל יפה: יהודי אחד, לאחר שנפטר מן העולם, הגיע לבית דין של מעלה. הקטגור מביא את כל המעשים השלילים שעשה, קרונות שלמים של מלאכים שחורים ומפחידים. לעומתו מביא הסנגור קרונות של מעשים טובים, מלאכים צחורים.
כולם רואים שכמות העבירות של אותו יהודי היתה רבה מאוד, הרבה מעבר למצוות הבודדות שעשה, והכל מתועד ולא ניתן להתווכח.
ביה"ד פונים לסנגור ושואלים אותו אם יש לו מה לומר, אולי יש עוד מצוות, כף זכות או משהו לטובת הנאשם.
לסנגור המיואש לא היה מה לומר.
שואלים ביה"ד את הנאשם עצמו אם יש לו מה לומר להגנתו, וזה משיב: "כבוד הדיינים, כל הממצאים השליליים, הכל שקר וכזב".
אומרים לו: "אתה טועה, כאן עולם האמת ולא שייך כאן שקר".
מסביר היהודי ואומר: "תראו היכן אני נמצא, בקבר, בעומק מטר מתחת לאדמה, אוכלים אותי התולעים ומכלות את גופי, ואני ברוב ענווה לא מתנגד. ותראו מי עומד מולי, במי נלחמתי, ביצר הרע! מלאך שכולו אש, האם זה צודק? היכן ההגינות? אין כאן כוחות שווים! הכל שקר וכזב".
בביה"ד משתרר שקט, הדיינים חושבים מעט ואז מחליטים לצאת להפסקה. הסנגור מחמיא לנאשם ואומר: "אתה גאון, אם אתה יוצא זכאי אפשר לסגור את ביה"ד, זהו משפט ייצוגי".
ביה"ד חוזר ומכריז: "אנו מקבלים את הטענה, אבל צריכים לבדוק אם גם בזמן היותך בחיים היית כזה שפל רוח, מאכל רימה".
מביאים את הקלטות ורואים איך כשהיה ילד היה מרבה להתקוטט עם אחותו...
שואלים אותו: "מה זה?"
והוא משיב: "מה אתם רוצים?! אז הייתי ילד קטן". הם מריצים קדימה ואז רואים מה קרה כאשר הגיע הביתה מהעבודה והאוכל לא היה מוכן... הוא היה נראה כמו חית טרף רעבה, ולא כמו רימה!
סיים החתם סופר את הסיפור ואמר: "עכשיו מובן היטב למה 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ', כל החיים, כי 'תִּקְוַת אֱנוֹשׁ' היא להגיד בסוף: 'הייתי רִמָּה! תעזבו אותי'..."
מספרים על אברך יקר בשם רבי בנימין, תלמיד חכם וצדיק, אשר שנים רבות לא היו לו ולרעייתו ילדים. הם הרבו בתפילות, דרשו ברופאים, עסקו בסגולות שונות ומשונות, נתנו צדקה, נתברכו מפי רבנים, אולם כלום לא עזר. קשה לתאר את העצב והיגון, השקט והבדידות, שהיו מנת חלקם.
יום אחד רבי בנימין הגיע לביתו ובשורה בפיו: "שמעתי שבבית מדרשו של האדמו"ר פלוני אלמוני מירושלים, מי שזוכה לעלות בראש השנה לעליית המפטיר, המדברת על פקידת חנה, זוכה עוד באותה שנה להיפקד בפרי בטן".
בני הזוג החליטו ששווה לנסות, הוא יתארח בראש השנה אצל חבר בירושלים בקרבת האדמו"ר, ויתפלל בנוסח תפילה שונה ממה שהוא רגיל, והיא תהיה בחג בבית הוריה.
הזמן עבר, חלף לאט לאט, עד שהגיע היום המיוחל. האברך הגיע לתפילת מנחה של ערב החג לבית הכנסת של האדמו"ר בעל המופת. הוא ניגש לאחד הגבאים, סיפר לו בקצרה את תלאות חייו, והתחנן אליו שיתן לו מחר בבוקר לעלות לעליית המפטיר.
לאחר שהסתיימה תפילת ערבית של ראש השנה, הוא יצא מבית הכנסת ופסע לאיטו לבית מארחו. בדיוק אז, צצה למולו דמות מוכרת. הוא הביט בפניו של האיש, ולאחר שקימט את מצחו הוא זיהה את אליהו פרידמן, חברו לספסל הלימודים בישיבה הקטנה. הם לחצו ידיים בהתרגשות מרובה. רבי בנימין שאל את רבי אליהו מה הוא עושה כאן בתפילה זו, ואליהו מבליע אנחה חרישית ואומר: "לצערי לא זכיתי להיפקד בילדים, מישהו הציע לי לבוא לכאן ולנסות לקבל את עליית המפטיר".
רבי בנימין בלע את רוקו, הוא הבין שלא יתכן שגם הוא וגם רבי אליהו חברו יזכו לעלות למפטיר... הוא ברך לשנה טובה ומיהר להיעלם מהמקום.
אז החלה המלחמה בלבו. מה יאמר לאשתו אם לא יזכה לעליית מפטיר? מה יהיה על התקווה לילדים אם לא הוא יבחר למפטיר? ואולי... אולי צריך לוותר?
לוותר?! המחשבה הפחידה אותו, אולי לא יוכל להגיע לכאן שוב, ואז יאלץ לוותר גם על הסיכוי לילד משלו? האם לוותר לרבי אליהו, ולהמשיך לחיות חיי צער?
לילה שלם נאבק רבי בנימין מאבקי נפש כבירים שהביאוהו להחלטה הגורלית - לוותר!
בבוקר הוא התעטף בטליתו ופנה שוב לאותו בית מדרש. הוא ראה את רבי אליהו ידידו ניגש לגבאי, מתחנן. הוא ראה גם את הגבאי מהנהן בראשו והדמעות חנקו את גרונו...
הוא התפלל בדמעות, שמע את קריאת התורה, שמע שמכריזים על אליהו בן אברהם לעליית מפטיר, וראה אותו זורח מאושר ומברך. הוא הביט בו כאשר אח"כ ניגש אל האדמו"ר להתברך... במוצאי ראש השנה הוא אף ניגש לידידו רבי אליהו ובירך אותו שאכן יזכה עוד בשנה זו להיפקד.
חזר לו רבי בנימין אל ביתו, לשנה חדשה, משעממת ושקטה כמו כל השנים הרבות הקודמות. ממתין לראש השנה הבא, אז ילך שוב לאותו אדמו"ר ויבקש רחמים.
אולם גם בשנה הבאה לא קיבל רבי בנימין את המפטיר... הוא פשוט כבר לא היה צריך לסגולה הזו... בזכות "סגולת הוויתור", הוא זכה לחבוק תינוקת חמודה ובריאה.