אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן עט

סימן עח

סעיף א:

א סימני בהמה וחיה. עט"ז לעיל סי' ע"ז סק"ה (שנדפס שם בטעות ושייך לסימן זה) ועמ"ז ריש סי' זה מ"ש ע"ד הט"ז בזה ועי' ברמב"ם פרק א' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה א' שכתב וז"ל מ"ע לידע הסימן שמבדילין בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר עכ"ל וכדברים אלו כ' גם במנין המצות עשין קמ"ט אמנם הראב"ד הנדפס בריש הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות בשורש הששי השיגו על זה וכ' דאין זה מ"ע אלא דהוי לאו הבא מכלל עשה עיי"ש ומרן בעל הנ"מ שבריש הרמב"ם השיב שם דכוונת הרמב"ם ג"כ לא הוי דהוא מצוה חיוביות כשאר מ"ע שבתורה אלא דר"ל שאם ירצה לאכול בשר חל עליו החיוב לבדוק הסימן לידע את המותר ואת האסור ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אבל אם ירצה שלא לאכול בשר כלל הרשות בידו וא"צ ללמוד ולידע כלל עיי"ש ועי' במגילת אסתר ובמרגניתא טבא שם אות ב' ובלב שמח שם ובס' מחשבת משה שם ועי' בס' מצות המלך בהידור מצוה סי' פ"א מה שהאריכו בזה. אמנם הרא"ה בס' החינוך מצוה קנ"ג כ' דהיא עשה גמורה וע"כ כ' דאי עבר על זב שלא למד לידע הסימנים להבחין ולא בדק אלא שראה בה סימן א' וסמך עליה ואכל ממנה אע"פ שמצא אח"כ שהיתר אכל בטל עשה זו של בדיקת סימנים ועיי"ש במנחת חינוך שם סוף סק"א שכ' שהוא דבר חדש. ועי' בהגהות משנה למלך שם שתפס על הרב החינוך שאין זה דעת הרמב"ם עיי"ש אמנם יעוין בס' קנאת סופרים על ספר המצות בשורש הששי שם שהעמיס כן גם בדעת הרמב"ם וכ' שם בתחלת דבריו די"ל דכוונת הרמב"ם הוא אף כשאינו רוצה לאכול כלל הוי הכונה באלו הציוין לדין באלו הסימנים לומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו עיי"ש לדרכו וכ"כ בס' לחם יהודה (להרב מהר"י עייאש ז"ל) על הרמב"ם רפ"א מהלכ' מאכלות אסורות שדעת הרמב"ם דהבדיקה גופא הוא המצוה ואע"פ שאינו רוצה לאכול עיי"ש. ועי' בפרי תואר סק"א שכ' מתה"ב דהוא לאו הבא מכלל עשה דלא משכחת לה לבטל העשה אא"כ ביטל הלאו וכ' שם עוד וז"ל ונראה לומר דכונת השי"ת במ"ע זו הוא שצריך לבדוק בהמה וחיה קודם שיאכלם וכשהוא בודק לאכול קיים מ"ע ואם לקח בהמה וחיה ולא בדק לדעת סימניו ואכל בלא בדיקה בטל מ"ע אבל לא עבר אלאו שהרי לא ידע שהיא טמאה וכשאכל לא עבר אלא אעשה דאותה תאכלו ובלא הבדלה לא תאכלו והו"ל לאו הבא מכלל עשה והלאו הגמור הוא כאשר ידע בבירור שהיא טמאה ואכלה ואז עובר על הלאו ועל העשה שהרי ביטל גם העשה דאותה תאכלו ולא אחרות וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סימן פ"ח וסי' צ' מ"ש בענין זה ועי' בס' דברי יוסף סי' תק"א מ"ש בדברי הפר"ח ותשו' שערי צדק בזה באורך ועי' בשו"ת מהר"מ יפה סימן פ"ה מ"ש בזה באריכות (ועי' בדברינו להלן סי' פ"ב ס"ק א'):

ופשוט הוא מדברי הפוסקים דכל זה בבהמה וחיה הבאה לפנינו מחדש ואינה ניכרת בטב"ע שהוא ממין בהמה וחיה טהורה אבל בכל בהמה וחיה שהוא ידוע וניכר להדיא בטב"ע שהוא ממין טהורים א"צ לבדוק הסימנים בכל פעם: ועיין בס' יד דוד בהגהות הטור אות א' שהביא לשון הקרבן אהרן והרא"ם ז"ל דענין מ"ע זו הוא שלא יספיק לאדם שיהי' שונה הלכות אלו אשר בם יתבאר סימניהם אלא צריך שיטריח את עצמו להכירן איזה הוא הטמא ואיזה הוא הטהור עיי"ש:

ועיין עוד במנחת חינוך שם שכ' דלפמ"ש הפרמ"ג בריש הלכות שחיטה דאם נימא דהשחיטה הוי מ"ע ה"ז עובר אף על חצי שיעור ה"נ י"ל דבטמאים עובר על חצי זית כיון דעובר על מצות עשה דאותם תאכלו. אבל לדינא כתב דז"א דהא קיי"ל שיעורין הלל"מ הוא דהוי בכזית דוקא עיי"ש:

ב מעלה גרה. פי' מעלה ומקיאה ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק סמ"ג עשין כ"ט וכנה"ג בהגהות הטור אות ב':

ג ופרסותיה סרוקות. היינו שפרסותיה מפורשות ומובדלות לגמרי מתחלה ועד סוף ודלא כמקצת בהמות שפרסותיהן מפורשות מלמעלה ומחוברת מלמטה. כנה"ג אות ד' ופר"ח ס"ק א':

ד שאין לה שינים וכו' ולא ניבים. עי' בפרי תואר סק"ב שכ' דמשמע דבע"כ תרתי בעינן לסימן טהרה שלא יהי לה לא שינים ולא ניבין. וכ' דהן אמת דאם יהי' במציאות מין א' שיש לה שינים ולא ניבים או ניבים ולא שינים דאסור בודאי וליכא לספיקא בהא אלא מה שיש להסתפק בזה הוא אם מין זה מצוי בעולם לחוש לו או דוקא מין גמל ונ"מ דהיכא דמצא בהמה שניטל מקום השינים ונשאר מקום הניבין וראה שאין לה ניבין או שניטל מקום הניבין ונשאר מקום השינים וראה שאין לה שינים אם יספיק סי' א' לטהרה ולומר דאם רואין שאין לה שינים בודאי גם ניבין אין לה וכן אם רואין שאין לה ניבין נתלה דאם הי' נמצא מקום השינים היינו רואין שגם שינים אין לה ולדינא העלה להחמיר דבעינן שיהיה לפנינו מקומותיהם של שניהם לראות להדיא שאין לה ניבין ולא שינים עיי"ש:

ה עד שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה וכל וכו' כצ"ל. ט"ז סק"א. וירצה בזה דכל שאין לו שינים למעלה אינה טוחנת המאכל היטב וחוזר המאכל לפיה ומעלה גרה שא"א להתעכל מהר. מ"ז: (ו) אם אין לה שינים וכו'. ר"ל כי אין לך בטהורים שיהיה לו שינים מלמעלה ואין לך בטמאים שאין לו שינים מלמעלה וכל שיש לו שינים מלמעלה בידוע שהיא טמאה. פר"ח סק"ג. ועי' בס' נתיבות עולם על הסמ"ק ל"ת קל"א מ"ש בביאור דברי הרמב"ם והמחבר בזה:

ז והוא שיכיר בן גמל וכו'. הא דבעינן שיכיר בן גמל וחזיר וערוד היינו דוקא למי שאינו מכיר הבהמות הטהורות אבל אם מכירן פשוט שיכול לאכלן אע"פ שאינו מכיר לא בן גמל ולא חזיר ולא ערוד. כנה"ג בהגהות הטור אות י"ב:

ועיין ברמב"ם שם שכ' וז"ל אין לך בהמה וחיה בעולם שמותר באכילה חוץ מן עשרת המינים המנויים בתורה שלשה מיני בהמה. והם שור ושה ועז. ושבעה מיני חיה איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. הם ומיניהם כגון שור הבר והמריא שהם ממין השור וכל העשרה מינים ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה לפיכך מי שהוא מכירן א"צ לבדוק לא בפה ולא ברגלים עכ"ל:

ח שיכיר בן גמל. כ' בס' בן שאול הלוי וז"ל ונראה לי שאם אין מכיר בן גמל שיבדוק בבשר שתחת העוקץ שלה ואם הולך שתי וערב מותר שאין כאן בית מיחוש שאין זה בן גמל שהרי בשרו שתחת העוקץ הולך שתי וערב וערוד אין זה שאין לו שינים וניבין ופשוט עכ"ל:

ט שיכיר חזיר. עבכנה"ג שם אות ט' שכ' מהדמש"א וז"ל א"צ להכיר חזיר ממש אלא כל שרואה שפרסותיו סדוקות מן עבר אל עבר כשר דודאי אין זה חזיר דהחזיר אין השסע שלו עובר מצד אל צד עיי"ש וע' במ"ז סק"א ובס' כסא אלי' אות א' מה שתפשו עליו בזה דהלא מקרא מלא דבר הכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה ושסע שסע פרסה ופרש"י שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין עיי"ש ועי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ד' שהביא דבריהם וכתב שהדמש"א בעצמו עמד בזה ותירץ שם בדבריו תמיה זו: (י) יש לה קרנים יצא מספק חזיר. ה"ה שיצא מספק בן גמל. פר"ח סק"ד: (יא) יצא מספק חזיר. ערמ"א באו"ח סי' תקפ"ו סעי' א' דמבואר שם דגם בהמה טמאה יש לה קרניים ובבאה"ג שם הקשה ע"ז אבל במ"א שה סק"ג כ' דבע"כ קרניים אין מוציאין רק מספק חזיר עיי"ש וכ"כ בביאור הגר"א כאן סק"ג דסימן קרניים לחוד לא סגי לסימן טהרה כי בעינן בע"כ סימן דטלפים דאין טלפים לטמאה אלא לחזיר וכ"כ בכו"פ דקרנים לחוד לא הוי סימן טהור רק הואיל ויש לו פרסות סדוקות ואין לספק רק בחזיר בזו הוי הקרניים לאות דאינו חזיר דבע"כ בעינן תרווייהו קרניים וטלפים אבל קרניים לחוד לא הוי סימן אא"כ רואין שהקרניים חרוקות או שיש לו הג' סימנים דלהלן בסי' שאח"ז אז הוי סימן דהוי חיה טהורה אבל על בהמה טהורה ליכא שום סי' בקרניים עיי"ש וע' מזה בפרמ"ג או"ח באשל אברהם שם ועי' במחצית השקל שם ס"ק ג' מ"ש ע"ד הכו"פ בזה באורך:

יב יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ ר"ל אחר שישחטנה. זקיני הלבוש. וכ' בחגורת שמואל סק"ד דהיינו שישחטנה בלא ברכה כדין שאר ספק טריפה דלעיל סי' י"ט א"נ שישחוט עמו שחיטה כשרה אם אפשר לו דאף לדעת המהרש"ל שהביא הש"ך לעיל סי' י"ט שם ס"ק ב' דבספק טריפה ישחוט בברכה זה דוקא התם דאף דמיטרפה מהני לה שחיטתה עכ"פ לטהרה מידי נבילה אבל הכא לא שייך זה עיי"ש:

יג העוקץ עט"ז מ"ש שהוא עצם האליה שקורין אנק"א ועי' בערוך ערך עוקץ שפי' דעוקץ הוא העצה הנזכר בתורה לעומת העצה:

יד והוא שיכיר ערוד. עי' בס' מעין החכמה על המצות (דפוס רעדלהיים דף ל"ח ע"ב בד"ה כמה) שכ' דאף לדעת הרמב"ם דס"ל בכ"מ דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת זולת היכא דאיקבע איסורא מ"מ בהולך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות ופיה גמום וגם א"א לבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ או שאפשר לבדוק רק שאינו מכיר ערוד והרי הוא בכלל ספק דלכאורה לא גרע משאר ספיקת התורה דלא איקבע איסורא דאזלינן בהו לקולא מ"מ גם הרמב"ם מודה דהוי אסור מה"ת דכיון דכתב רחמנא אותה תאכלו פי' דוקא המבוררת לך בשני סימני טהרה אבל בספק נהי דלאו ליכא עובר מיהו בלאו הבא מכלל עשה עיי"ש לדרכו ועי' מזה בשו"ת עמק הלכה (להה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' כ"ט באריכות:

טו בשר אדם. עבאה"ט ועי' פר"ח סק"ו שהביא דעת הרמב"ם דס"ל דבשר אדם מותר ופסק כוותי' לדינא וסיים ולדידי מסתברא דאפי' מצות פרוש אין בו עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ג שהאריך בזה והעלה להחמיר כדעת הרמ"א על פי דעת הרמב"ם דאסור מן התורה בעשה עיין שם ועי' בשו"ת הריב"ש סימן שע"ג ועיין בשאלות ותשובות הרשב"ש (בן התשב"ץ א') סי' תקי"ח מ"ש בזה וכ' דגם המתירין לא אמרוהו רק להלכה ולא למעשה עיי"ש ועי' בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"ף ז"ל) ובשו"ת עמק המלך סי' ע' ובספרו מסגרת השלחן שפסק לדינא כדעת המתירין עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שהאריך לחזק דעת הרמב"ם דאסור מה"ת בעשה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ה' ובערך השלחן הספרדי אות א' ובס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאווארדק ז"ל) סעי' י"א וי"ב מ"ש בזה ועי' במ"ז סק"ג שכ' דאף שיש דעות דס"ל דאינו אלא מדרבנן וגם יש מתירין לגמרי אין לעשות ממנו ס"ס כיון דהרמ"א הכריע דאסור מה"ת עיי"ש ובשפ"ד ס"ק ג' ועי' בשלחן גבוה ס"ק ד' שכ' שבא עובדא לידו באשה עקרה שאמרו הנשים שטוב לבלוע ערלת התינוק שחותכין מן המילה כדי שתתעבר ונשאל אם מותר לבלוע ולא התיר דמי יקיל ראשו נגד הרמב"ם ז"ל אבי התעודה וכל האחרונים ז"ל באיסור של תורה ובשלמא אם היה לרפואה אפשר הי' לסמוך על הפר"ח ודעימיה אבל להבל זה שאומרת הנשים דבבליעת ערלת זה תתעבר סגולה זו לא אתמחי עדיין ואפי' אתמחי היא לא מפקדה אפו"ר כדי שנתיר אותה וכ' שכן הסכים עמו הרב מהר"מ ארמיליו ז"ל (הוא הגאון בעל תשו' דבר משה ז"ל) שחלילה להקל עיי"ש [וכבר קדמו בזה הרשב"ש ז"ל (בן התשב"ץ) בתשו' שם עיי"ש] וע' בערך השלחן לעיל סי' ס"ב אות ח' וביד דוד בסי' זה בהגהות הטור אות ב' וג' ובס' בני חיי בחידושיו לסי' זה ובס' צרור החיים על הרמב"ם פרק ב' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ג' ובשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סי' מ"א מ"ש בענין זה באריכות:

ועיין בשו"ת הרדב"ז חלק ב' סי' התקע"ט (ובדפוס ישן סי' תקמ"ח) שנשאל על מה סומכין העולם להתרפאות בבשר המת הנקרא מומי"א שעושין אותם מהמתים עכו"ם מזמן הגיפטיי"ס שנחנטו בסממנים ומשיחות ומתרפאים בהם גם בחולי שאין בו סכנה וכ' דאין לפקפק על המנהג כלל דכיון שאין לוקחין אותו רק לאחר שנשתנה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא ועוד כיון שעושין המומי"א מבשר החנוטין שחנטו אותו בכמה מיני סמים כדי להעמיד גופו וחזר עי"ז להיות כעין זפת אין בו עוד איסור אכילה אמנם איסור הנאה יש בו דלא גרע משאר כל הנקברים דעפרן אסור בהנאה ומ"מ מה שסמכו העולם להתרפאות בו אפי' שלא במקום סכנה הוא מפני שהוא שלא כדרך הנאתו אלא אפי' לאכלו או לשתותו הוי ג"כ שלא כדרך הנאתן כיון שמעורבין בו סמים ואינו נהנה מהבשר אלא מפני הסמים אשר עמו אבל גוף הבשר עצמו כבר נפסדה צורתו ואין הכלב אוכל אותו וחזר להיות כעפרא בעלמא ומותר עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת גנת וורדים חלק יו"ד כלל א' סי' ד' וסי' ה' שהביאו והרבה להשיב ע"ד והעלה דהן אמת דמשום איסור דבשר אדם אין לאסרו באכילה דכיון שנתייבש כ"כ ונעשה כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר כלל אך יש לאסרו משום איסור הנאה מבשר אדם דהמת אסור בהנאה אפי' לאחר שנהפך ונעשה כעפר בעלמא. ומה שסמך הרדב"ז להתיר משום תערובות הסממנים שבו הוא דבר תמיה דכיון שהסמים והמשיחות שעושין החונטים לבשר המומי"א אינם פוגמים הבשר. וצא ולמד משוקן של טבחים שנותנין ציקי קדירה בתבשילין של בשר שמערבין הרבה מינים ותבלין והאוכל מן התבשיל חשוב שפיר שאכלו דרך הנאתו בשלחן של מלכים ואין תערובות הסממנים גורם לשיהא המאכל ההוא שלכדה"נ אלא כשמערב בו דברים הפוגמים דברים המרים כגון ראש ולענה שערבו בשמן ודבש וכו' ואפי' את"ל שכל הנאה שנהנה מהמומי"א הוא רק מהסממנים והמשיחות ולא מהבשר ג"כ אסור כיון שהסממנים נטפלין להמת הוא נתפס באיסור של מת וגרועי סממנים הללו מתכריכי המת ואע"פ שהוא מבשר מתי מצרים אשר בשר חמורים בשרם הלא דעת הרשב"א דגם בשר עכו"ם אסור בהנאה וכן ס"ל לרוב הפוסקים ולו יהי' שהוא פלוגתא דרבוותא מ"מ עכ"פ הו"ל ספק איסור תורה דנקטינן לחומרא וכו' ועיי"ש עוד מה שהאריך ובסוף דבריו סיים סוף דינא דלפענ"ד יש לאסור המומי"א באכילה ובהנאה אכן לחולה אפי' חולי שאב"ס שרי דלצורך רפוא' הוי שלכד"א אבל לברי אסור וכן אסור למוכרן לחולה בדמים כדין שאר איסורי הנאה עיי"ש:

ועיין בסידור מגדל עוז בדיני בע"ת סי' א' אות ט"ז שכ' דכיון דעיקר האיסור דבשר אדם אינו אסור כ"א מדרבנן וגם שהרבה חולקים על הרמב"ם וסבירא להו שהוא מותר לגמרי שגם מצות פרוש אין בו וגם הוא דבר המאוס ע"כ אין חוששין תערובתו ובטל ברוב עיי"ש אמנם יעוין בבית הלל סק"א שהביא מהס' תורת האדם כת"י מהגאון בעל תוס' יו"ט בעובדא שנפל תינוק ביורה שבשלו בה דבש על האש ומת התינוק ביורה ואסר את הדבש דבשר אדם אסור וכ' דאם הוציא את התינוק מן היורה בעודו חי אין לאסור הדבש כי יש לסמוך ע"ד הסוברים דבשר אדם חי מותר אך כיון שמת שם יש לאסור הדבש אף בהנאה שנבלע בו איסור דבשר אדם מת שאסור אף בהנאה ואוסר את הדבש אף במשהו עיי"ש. אמנם להלן סי' ק"ג ס"ק ב' כתב בעצמו לחלק בין אם הי' ביורה דבש או שכר דבדבש יש להתיר אף שמת התינוק ואף שאין ס' בהמע"ט נגד התינוק כל שיש עכ"פ רוב יש להתיר כיון שאין שם איסור בעין דהא לקחו התינוק ושוב הוי נטל"פ דבשר בדבש הוי נטל"פ עיי"ש אכן אם הי' שכר אסור דלא הוי נטל"פ ואוסר עיי"ש והביאו בשפ"ד כאן סק"ג ולהלן סי' ק"ג סק"ז לדינא עיי"ש ועי' בפר"ח בקו"א מ"ש ע"ד הבה"י בזה ועי' ביד אברהם שכ' דמ"ש הבה"י דאם מת התינוק אוסר אף בכל שהוא הוא רק בנתערב ממשו של גוף המת משא"כ בכה"ג שאין כאן ממשו כלל רק טעמא בעלמא אין לאסור עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת בעובדא שנמצא ולד מת בבאר ואפו לחם ונשתמש בכלים וספק אם הי' כבוש מעל"ע והעלה ג"כ להקל בזה עיי"ש ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' כ"ה בעובדא שמצאו בבאר אדם מת שנפל ונטבע שם ונכבש ובשלו באותו המים וכ' דכיון שיש ספק אם נכבש מעל"ע לאחר מיתה והוי ספק איסור עשה דקיל מאיסור ל"ת וכיון שהוא הפ"מ יש להתיר הכלים לאחר מעל"ע עיי"ש באריכות:

ועיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ה שצידד לומר דעור האדם אינו אסיר בהנאה ובסוף סיים דאפשר דעכ"פ מדרבנן אסור אבל מה"ת מותר הוא עיי"ש ועי' בערך השלחן אות ד' וה' מ"ש בזה ועכפ"ד סק"ג ועי' בבל"י להלן סי' שמ"ט סק"א שנשאל על עורות של מת עכו"ם שבעלי מלחמות הפשיטו עורות משונאיהן ועיבדו אותם והשיב דמותר כיון שהש"ך מביא בשם הרמב"ן דמת עכו"ם מותר בהנאה ובעורות דעת התוס' דעוד של אדם מותר בהנאה מה"ת אלא חז"ל אסרוהו משום גזירה שמא יעשה אביו ואמו שטיחין וזהו של מת ישראל דאסור מה"ת בהנאה אבל במת עכו"ם דאפי' בשרו לא היי רק מדרבנן בודאי דאין להוסיף ולגזור גם על עורו עיי"ש:

מז מן התורה. יש נ"מ אם הוא מה"ת או רק מדרבנן לענין ספיקא וכדומה ולענין מי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחלה. שערי דעה סק"א: סעיף ב:

יז אע"פ שיש לו סימני טהרה. ר"ל אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ותוארו הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה אפ"ה אסור באכילה. כנה"ג בהגהות הטור אות י"ג:

יח שיש לו כל סימני טהרה. עפת"ש ועי' במ"ז להלן סי' פ"א סק"א (בד"ה ודע) שכ' דלפי דעת הרמב"ם פ"ג מהלכה מ"א הלכה ו' ובשרשים שבס' המצות דכל דלא כתיב בפירוש בתורה רק דמריבויא קאתי אין בו מלקות נראה דה"ה בטהור הנולד מטמא דאתי מריבויא דכתיב אך את זה תאכלו וכו' דאיסור יש בו ולא מלקות אבל לא החליט הדבר דלא אשתמיט אחד מהפוסקים לומר כן וסיים דמ"מ הנכון דפרה הנולד מגמל לוקין עליו עיי"ש: (יט) סימני טהרה. עפת"ש ומ"ש שיש עוד נ"מ ע' בס' בית האוצר שכ' שיש עוד נ"מ לענין לכתוב ס"ת ותפילין דעל עור בהמה טמאה אסור דמדברי הש"ס שם להלן דף ו' סוף ע"א משמע כדברי המחבר דהיא רק אסירה ולא טמאה ומותר לכתוב ס"ת ותפילין עליה עיי"ש ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק ז"ל) סעי' ז':

כ אסורה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא מה שהאיסור הוא בלאו אבל מה שאיסורו הוא בעשה היוצא ממנו טהור ועשפ"ד סק"ד מ"ש בזה וכ' דאיכא למ"ד דשאר בהמה טמאה אין בהם אלא עשה וז"א דגם ל"ת איכא בהו אלא שאין לוקין עליהם וממילא דגם היוצא מהם טמא עיי"ב:

כא וטהורה שילדה כמין טמאה. עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ע"ד שכתב שם באמצע התשו' אגב אורחי' לענין אווזות או בר אווזות שהטילו ביצים וגדלו אפרוחים והאפרוחים הם בדמות אווזות הבר או בר אווזות הבר דפשיטא דמותרין דזה הכלל כל היוצא מן הטהור טהור עיי"ש לדרכו אמנם יעוין בדגול מרבבה תניינא שכ' דכל מה דקיי"ל דכל היוצא מן הטהור טהור הוא בבהמה וחיה אבל בעופות לא שייך להתיר טמא היוצא מן הטהור וכמ"ש התוס' בנדה דף נ' ע"ב בד"ה תרנגולתא דאגמא עיי"ש וע' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קמ"ד וסי' קמ"ו שהתפלא על הח"ס בזה שנעלם ממנו דברי התוס' בנדה שם דמבואר מדבריהם דאף אם הי' האב והאם עופות טהורים כל שהאפרוח יש בו סימני טומאה אסור האפרוח כדין שאר עוף טמא וכ"כ שם בסוף סי' קמ"ח בפשיטות לדינא דכל שנשתנה תמונת האפרוח למין טמא אסור אפי' אם נולד לגמרי מן הטהור עיי"ש באריכות:

כב שילדה במין טמאה. עי' בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל במגדל עוז בהלכות בהמה וחיה טהורה אות י"ד שכ' דאם נמצא דמות אדם במעי בהמה אסור באכילה אך לא הוי רק ספק איסור וסיים שלא ידע למה השמיטו הפוסקים דין זה עיי"ש:

כג כמין טמאה. עבאה"ט ומ"ש דוקא אם ילדה כמין בהמה טמאה פשוט הוא דבהמה לאו דוקא דה"ה אם ילדה כמין חיה טמאה דכל שהוא ממין שיש לו פרסה מותר ולא בא אלא לאפוקי אם ילדה כמין עוף שהיא אסורה כיון שהיא ממין שאין לו פרסה. ועי' בס' מנחת פתים שנשאל בדמות כלב שנולד מטהורה וכ' לאסור כיון דכלב אין לו פרסה ועומד על צפרניו והביא כן גם מהיד יהודה לעיל סוף סי' י"ג אמנה כתב מהס' מדרש אלי' פרק ט' במעשה שהביא שם מאלי' הנביא דמבואר דמות כלב שנולד מטהורה כשר וסיים בצ"ע דאין למדין מדברי אגדה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' י"ג ס"ק נ"ח):

כד טמאה. עבאה"ט מ"ש דאם ילדה כמין עוף טהור אסור ר"ל אף שחי העוף אח"כ כמה ימים אפ"ה אסור שפ"ד סק"ה. ועי' בבאה"ט לעיל סי' י"ג ס"ק י"ג דדמות עוף אסור אפי' יש לו פרסות ודמות בהמה מותר אפי' אין לו פרסות ועי' בפר"ח שם ס"ק י"ז ופרי תואר שם ס"ק י"ד וט"ו ועי' במהרי"ט אלגאזי פרק א' דבכורות אות ד' מ"ש בדבריהם בזה ועי' במ"ז לעיל סי' י"ג סק"י ושפ"ד שם ס"ק כ' וכ"א:

כה אע"פ שכרוך אחריה. עבאה"ט ומ"ש דה"ה בטמאה שהניחוה מעוברת וכו' חיישינן ג"כ לחומרא ע' פר"ח סק"ט שכ' דאפי' היה טהור בעדרו חיישינן לזה מספיקא דמדחזינן דמרחמא עלה עיי"ש וכ"כ בחגורת שמואל סק"ח לדינא עיי"ש ועי' לעיל סי' ט"ז סעי' ה' ובדברינו שם (ס"ק כ"ד):

כו אסור. עי' בס' צמח צדק החדש בחידושיו לסי' זה שכ' דכ"ז דוקא בודאי טמאה אמנם בעובדא שנשאל שם שאירע שמצאו אצל פרה של עכו"ם ולד כתמונת עגל גמור רק שהי' פרסותי' קלוטות כשל סוס וכ' דבכה"ג לכ"ע מהני מה שכרוך אחר הפרה דרחוק הוא מהשכל לומר שהוא מין סוס כיון שראשו ורובו ככולו הוא כתמונת עגל ורק רגליו קלוטות כשל סוס מהיכא תיתי נימא שנולד מסוס ובודאי מסתבר וקרוב יותר לומר שנולד מפרה כיון שהוא דומה ממש לולדות פרה ואין לחוש שמא הוא מין בהמה טמאה אחרת שרגלי' קלוטות ודומה לפרה ובא לכאן ממדבריות דלזה בודאי אין לחוש דכיון שכרוך אחר הפרה בודאי יש לסמוך על הראב"ד דמהני בזה סי' דכריכה להתירו לאכילה ובפרט שיש לצרף לזה המסלפ"ת דמסתמא אומר העכו"ם שפרה זו ילדה עגל זה מכל הלין יש להתירו להדיא לאכילה עיי"ש: (כז) שמא מן הטמאה נולד. עי' ברמב"ם בפרק א' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה י"ג שכ' דאין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל עכ"ל ונדפס על הגליון (ברמב"ם דפוס ווארשא) נ"א בהיפך ר"ל דאין מין טהור מתעבר ממין טמא כלל. ולדינא שניהם אמת. וכמבואר שם בלחם משנה:

כח מן הטמאה. עי' בכנפי יונה שכ' דכ"ז ביש מקום להסתפק דהיינו דאף שאין הדבר טמא בעדרו מ"מ עכ"פ הוא באופן שאפשר שבא מעדר אחר ששכיחו שם טמאים. אבל אם היה העדר נעול בענין שאי אפשר לטמא לבא שם אא"כ נולדה מהמעוברת הזאת בודאי הוא מותר בלי שום ספק עיי"ש:

סעיף ג:

כט הנולד מן הטריפה. וכ"ש אם נמצא ולד בנבילה שהוא מותר. פר"ח סק"י:

ל מן הטריפה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמיירי שנתעברה קודם שנטרפה וכו' ועי' ביד אברהם שכ' היינו כשנתעברה ואח"כ נטרפה עיי"ש אמנם המעיין בש"ך מבואר דס"ל דהמחבר מיירי אף בנטרפה בודאי ואח"כ נתעברה ואפ"ה הולד מותר וכ"כ בשפ"ד סק"ח לדינא אך כ' דזה דוקא אם עכ"פ הזכר כשר דאז הוי זו"ז גורם ומש"ה שרי אבל אם גם הזכר טריפה אסור עיי"ש. והנה הן אמת כי בבה"י סק"ב מבואר כמ"ש ביד אברהם דאם היתה טריפה ודאי כגון יתרת אבר וכיוצא דאם נתעברה אח"כ גם הולד טריפה אמנם יעוין בס' ברית מטה משה על הגדה של פסח בהקדמה דף ד' ע"א בד"ה והואיל שעמד ע"ד הבה"י והפליא עליו והעלה בראיות דאין לחוש להחמיר כלל עיי"ש וע' בבל"י סק"י ובלחה"פ להלן סי' פ"א סק"י שהביאו דבריו והבל"י הביא כן גם בשם הס' עצמות יוסף שכ' כן וסיים שכן ראוי להורות עיי"ש והנה בעצי לבונה סיים בצ"ע בזה עיי"ש אולם בשערי דעה סק"ב כ' דהעיקר להתיר בזה עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל ל"ז סעי' ו' לדינא עיי"ש: (לא) הטריפה. עבאה"ט מ"ש מהט"ז בנדרסה האם אם מזיק הטפה גם להולד ועבאה"ט לעיל סי' נ"ז סק"י מ"ש בזה מתשו' בית יעקב ובפת"ש שם מ"ש בזה מתשו' שבות יעקב ועי' בתורת יקותיאל כאן סק"א מ"ש בזה וכ' דכיון דעכ"פ צריך מדינא לבדוק הולד אם לא עבר רושם הדריסה גם להולד ממילא דלדידן דאא"ב בבדיקה טריפה בכ"מ עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה מ"ש בזה וכ' ע"פ תשו' הבית יעקב הנזכר דבדריסת הזאב אין להחמיר ואף שינקה אח"כ מאמה כל ימיה אין לאסור מחשש שינקה מטריפה כיון דבזאב יש מתירין גם האם ע"כ לגבי הולד אין להחמיר לא מחשש דריסה ולא לענין כשרה שינקה כל ימיה מטריפה אכן אם נדרסה בארי יש להסתפק מה דין הולד ואף דמשום איסור דכשרה שינקה מטריפה אין לחוש כי סוף כל סוף לא הוי רק ספק טריפה משום שאא"ב בבדיקת דריסה אך מחשש דריסה לולד יש לאסור וכ' שאין להחמיר גם בדריסת ארי כנ"ל אלא בדרסה להאם כנגד המעיים אבל אם נגע בה רק בצוארה או ברגליה אין חשש להולד גם מטעם דריסה עיי"ש, ועי' בדברינו לעיל סי' נ"ז (ס"ק נ"ב) מ"ש עוד מדין זה:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה