דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן כט
סעיף א:
א שמונה מיני טריפות. ראיתי להזכיר מה שנראה לפענ"ד בדברי הש"ע בסי' זה שמלמדנו ששמונה סוגי טריפות הן דלכאורה מה נ"מ יש בזה במה שעמדו על המספר והם שמונה הא כל א' מבואר במקומו להלן בכל פרטי דיניו וכלליו (וכמ"ש הש"ך מס"ק ב' עד סוף הסי') והנה לפי מש"ל סי' ל"ז (ס"ק נ' בתנאי הב' דתרתי לריעותא) דלא הוי תרלר"ע אלא אם השני ריעותות הם מסוג א' כגון ששניהם מורים שהוא מסוג נקב אבל אם ריעותא אחת מעידה שהיא מסוג חסר והריעותא הב' מעידה שהיא מסוג נקב לא הוי תרלר"ע עיי"ש לכאורה י"ל בפשיטות שיש נ"מ בזה לענין תרלר"ע כאמור אבל מה נעשה לאלו הדעות דס"ל להכשיר כל תרלר"ע (וכמ"ש שם ס"ק מ"ח) ובפרט לפי מ"ש שם מהפרמ"ג דאפי' לדידן דאסרינן כל הרלר"ע מ"מ לא הוי אלא חומרת האחרונים עיי"ש בודאי אין מקום לתרץ כן וגם צריכין להבין למאי נ"מ כ' ששמונה הם והו"ל לומר סוגי הטריפות הן ד"ן חנ"ק נפ"ש ועוד דאם בא לחשוב המספר של הסוגים מדוע חיסר פרטן והול"ל ובפרטן הם שבעים טריפות (כמש"ל ס"ק ג' מהרמב"ם) ומדוע חשב רק המספר של הסוגים ונראה לפענ"ד דמש"ה חשיב רק המספר של הסוגים שהם מהללמ"מ משום שיש בזה נ"מ גדולה לדינא לענין לאו דבל תוסיף ולאו דבל תגרע דהאומר שיש יותר מאלו סוגים ה"ה עובר על בל תוסיף והאומר שיש פחות מסוגים הללו ה"ה עובר על בל תגרע וכמ"ש ברמב"ם ריש פ"א מה' ממרים וע"פ ביאור הפרמ"ג בפתיחתו להאו"ח חלק א' אות ל"ז דהאומר שיש מן התורה יותר מהמספר שיש מהללמ"מ בביאור פרט הענין שכתוב בתורה ה"ה עובר על בל תוסיף וכן הגורע ואומר שיש פחות מהמספר ממה שההללמ"מ מבאר פרט הענין שכתוב בתורה הרי עובר על בל תגרע עיי"ש וה"נ אם אומר שיש מה"ת תשעה סוגי (ולהמ"ד דס"ל שתשעה סוגי הן כמש"ל סק"ח האומר שיש עשרה) הרי עובר על בל תוסיף וכן האומר שאין מה"ת רק שבעה סוגים מהלל"מ (או שמונה למ"ד שיש תשעה) דעובר על בל תגרע (והרבה יש לפלפל בענין זה לענין זקן ממרא אם נעשה עי"ז זקן ממרא שאומר שיש סוג א' יותר או שמחסר סוג א' כי הלא הוי עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ואיכא תורה ויורוך ויש בזה כל הפרטים שהותנה בש"ס סנהדרין דף פ"ח ע"ב ועי' בר"ן בחידושיו לסנהדרין שם וברמב"ם פרק ד' מה' ממרים ובנושא כליו שם ואין כאן מקומו ולא באתי בזה רק לעורר המעיין) (ב) מיני טריפות. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' י"ט שעמד על המחקר במנהג העולם אם נמצא טריפה תח"י בעוף או בהמה מוכרה ונותנה לנכרי ואלו בקרא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וכו' ומבואר במכילתא שהוא ציווי ליתן כל טריפה לכלב דוקא וקשה במנהג העולם על מה סומכין והאריך טובא וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' מזה במנחת חינוך מצוה ע"ג שהניח ג"כ בצ"ע במה שכל מוני המצות לא חשבו דיש מ"ע גבי טריפה להשליך לכלב וכמ"ש התוס' בש"ס יומא דהוי מצוה להשליך ולפ"ז באוכל טריפות עובר בלאו ועשה וכמובא בש"ס פסחים פ"ב והביא לשון הפייטן דמוסף מיום א' דשבועות שחשב זה לעשה עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי חיו"ד בסי' זה אות ג' מה שפלפל בענין זה. אולם יותר מזה הקשה בחקרי לב שם דהא מבואר להדיא להיפוך ברמ"א לקמן סי' קי"ז דבנזדמן לו נבילה וטריפה בביתו דמותר למוכרה לנכרי ועי"ש בש"ך סק"ח אמנם מצאתי בס' יסוד מורא להר"א אבן עזרא בשער השני שכ' שם לדרכו שהכניסו מוני המצות דברים שאינם מצוה רק רשות כמו לגר אשר בשעריך וכו' וכן לכלב תשליכון אותו דאינו מצוה רק הוא דבוק למש"ל ואנשי קדש תהיון לי ובשר שנטרף אינו למאכלך רק לכלב השומר צאנך עיי"ש ומבואר מדבריו דאין זה לחיוב רק רשות ורחוק לומר שגאון קדמון כזה נעלם ממנו דברי המכילתא הנ"ל ומן הסתם הבין הוא מדברי המכילתא שאינו בדרך ציווי רק בדרך רשות או שמצא דברי חז"ל במקום אחר שמבואר כדבריו ואולי י"ל שע"ז סמכו כל הפוסקים והרמ"א דלא חשבו אותו לעשה מה"ת וס"ל שהוא רשות וצ"ע (ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ד):
ג טריפות. עי' ברמב"ם פרק יו"ד מהלכות שחיטה הלכה ט' שחשב ע' מיני טריפות שנכללו תשובה בח' סוגים הללו וע"ש בכ"מ ובשפ"ד ס"ק ט' וכ' עוד ברמב"ם שם הלכה י"ב וי"ג וז"ל ואין להוסיף על טריפות אלו כלל שכל שאירע לבהמה או לחי' או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהם בבתי דיני, ישראל אפשר שתחי' ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן אלו שמנו ואמרו שהם טריפה אעפ"י שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחי' מהם אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך עכ"ל וכ"כ בס' החינוך סי' ע"ג ועי' בבכור שור לחולין דף נ"ח מ"ש ע"ז ועי' בס' דעת תורה בפתיתה לה"ט אות י"ט מ"ש ע"ד הבכ"ש והרא"פ בזה וכתב בב"י דבכל הטריפות אין חילוק בין אם נעשה ע"י אדם או על ידי חולי עיי"ש: ובענין זה דאין להוסיף על הטריפות הנ"ל דע שהתב"ש סי' ל"ג סק"א כתב בדין דבע"ח שאינו יכול לחיות ע"י המראה והלעטה דאע"ג דקיי"ל דאין מוסיפין על הטריפות וטריפות זו לא הוזכר במשנה וגמ' כלל י"ל שלא מנו חז"ל דבר פשוט וידוע לכל שא"א לבע"ח לחיות בלי אכילה ושתי' לכך סמכו בזו על הכלל שאמרו במשנה זה הכלל כל שאין כמוה חי' טריפה עכ"ד. אולם יעיין בכנפי יונה שם שעמד בסברא זו ומדחה זה בשתי ידיו דהוא נגד השכל דאטו משום דסופה למות מחמת דבר אחר תהי' אסורה אלא מעתה בהמה שאכלה סם המות תאסר או חסמה בחסם שא"א להסירה תטרוף עיי"ש ודברים אלו הם כלל גדול ונ"מ בכמה ענינים בה' טריפות ושמור זה:
ועיין ש"ס חולין דף נ"ו סוף ע"א דכל הטריפות שבבהמה ה"ה בעוף ועי' מ"ש בזה בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פרק ג' משנה ג' אות מ"ז ועי' ביאור הגר"א סי' ל' ס"ק א' ועי' ברמב"ם שם שכ' דטריפות שמנו חכמים בבהמה יש כנגדן בעוף ויתר בעוף שני טריפות ויש טריפות שאין בעוף ועיי"ש בכ"מ ועי' בס' החינוך שם שכ' דהחשבון כלל הטריפות שאפשר שימצא בבהמה וחי' ועוף עולה בפרטן ע"ב מיני טריפות וא' שיש בעוף יותר על בהמה ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע עכ"ד ועי' בפר"ח ריש סי' ל' ובשער המים כאן סק"א ובתפארת למשה על היו"ד כאן בד"ה בב"י בסי' כ"ט ובד"ה שוב מצאתי:
ועיין רמב"ם פ"ג מהלכות שחיטה הלכה י"ט שמנה מנין הנבילות שהם ו' ועי' בפרמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה בד"ה עוד ובפתיחה להל' טריפות בד"ה והנה הר"מ מ"ש בדברי הרמר"ם בזה והנ"מ שיש בין נבילה לטריפה ע"ש ועי' בתורת יקותיאל כאן שכ' שיש נ"מ בין נבילה לטריפה לענין ספח עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה ע"ג אות א' מ"ש עוד נ"מ בין נבילה לטריפה עיי"ש (ועיין בדברינו לעיל סי' כ' ס"ק כ' וסי' כ"ה ס"ק מ"ג): והנה בש"ס חולין דף מ"ח ע"ב ועוד בכמה דוכתי שם איתא דאין לדמות טריפות זו לזו. ועי' ש"ס ב"ב דף ק"ל ע"ב ברש"י בד"ה בטריפות שכ' הטעם שאין חיות האברים שוה זה לזה עיי"ש ועי' בפרי תואר סי' ל"ב סק"ב שכ' בלשונו דאין ללמוד טריפות זה מזה לאסור בניקב כי מי עמד בסוד חז"ל לדעת נקב הממית ושאינו ממית דאין יודע ענין זה אלא חכמים בקבלתם מהללמ"מ וגם בעוצם חכמתם הם ידעו הבין ולא אנחנו עכ"ל ועי' פר"ח סי' ל"ג סק"ג ובשו"ת שבו"י חלק א' חיו"ד סי' נ':
ולענין טריפות אדם. עי' באהע"ז סי' י"ז סעי' ל"ב ובב"ש שם ס"ק צ"ז שכ' שם דלא דמי טריפות אדם לטריפות בהמה עיי"ש ועי' בפר"ח לקמן סי' ל"א סק"ז ובפרמ"ג בשפ"ד שם סק"א ובתב"ש שם סק"ו מ"ש בזה ועי' בס' מלך שלם הספרדי סי' מ"ז ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' נ"ב ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"ב ובשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' כ' באמצע התשו' ובשו"ת בית שלמה ח"ב סי' מ"ז באמצע התשובה:
ד הן. דע דבירושלמי ביצה פ"ג הלכה ה' איתא דיכול לבדוק הטריפות בבית אפל עיי"ש ובמפרשים שם שכ' דלא חיישינן שמא מתוך האפל לא יוכל לבקר היטב ועיי"ש בקרבן עדה בד"ה אמר לספק לבר דמבואר מדבריו דמ"ש דמותר לבדוק הטריפות: בבית אפל היינו ע"י נרות עיי"ש ונלפענ"ד פשוט הוא דדוקא אם אינו רואה שם בבית האפל כמו אור הנר שבלילה בעלמא הוא דצריך נרות אבל כשרואה עכ"פ כמו באור הנר בלילה בודאי סגי וגם נראה דאין צריך להחמיר להצריך אבוקה דוקא בלילה או בבית אפל כמ"ש לעיל סי' י"א בשחיטה דהא לא אשכחן חומרא זו בבדיקת הטריפות אבל הא ודאי דעכ"פ צריך בדיקה לאור הנר באופן שיראה היטב כמו בבדיקת חמץ שבאו"ח סי' תל"ג וכשאינו רואה כמו לאור הנר הו"ל כלא נבדק כלל ולית דין צריך בושש. וגם נראה לפענ"ד דמי שהוא כהה עינים ר"ל צריך לשער בדעתו אם אינו נלכד ח"ו ברשת. הטעות בענין הבדיקות הטריפות מחשש נקב משהו או צלקת משהו ובפרט בענין המראות בדבר שאסור משום שינוי מראה שצ"ל קולע אל השערה בענינים אלו שלא יהא מאכיל טריפות לישראל ח"ו (ועי' במשניות נגעים פ"ב משנה ב' ובמשנה ג' ובש"ס סנהדרין דף ל"ד ע"ב דעזה נראית כהה עיי"ש) [וע"ל סי' א' ס"ק קצ"ג וסי' י"א סק"ט] וכל זה הוא רק לענין שאר טריפות אבל לענין הבחנת מראות הריאה עי' בדברינו לקמן סי' ל"ח (ס"ק ד') מ"ש בזה:
ה וסימנם. ראיתי להזכיר מה שיש להסתפק קצת אם הרב לומד הל' טריפות עם תלמידיו אם יכול להראות על עצמו. דהנה בש"ס גיטין דף נ"ז ע"ב איתא דאסור לת"ח להראות הלכות שחיטה בעצמו ופירש"י שם שמא יחתכנו בגרונו עיי"ש (וע"ל ריש סי' כ') ומשמע דדוקא בה"ש דשייך חששא זו הוא דאסור אבל הל' טריפות יכול להראות בעצמו כיון דלא שייך חששא הנ"ל אולם לפמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות שם הטעם כדי שלא יפתח פיו לשטן כדוגמת הצרעת שאסור להראות בעצמו עיי"ש משמע דגם הלכות טריפות אסור להראות על עצמו וכן משמע בפשיטות דכשמראה בעצמו ריעותא שהיא מתולדה כגון חסר או יתיר מתולדה מותר לכ"ע להראות דלא שייך משום לא יפתח פיו רק בענין חולי דאתיליד אח"כ בהבע"ח וכמובן ועי' מענין זה בשו"ת היכלי שן תניינא סי' ל"ג באריכות:
ו ד"ן. עי' בשערי תשובה באו"ח סי' תס"א ס"ק י"ז שהביא מנהג המורים שלפעמים כשנמצא בעוף איזה שאלה וריעותא באיברים שבחלל הגוף או בעצם מעצמות העוף כשהובא לפניו ערום בלי לבוש מבשר וא"א להכיר מה טיבו ומהות השאלה והריעותא דרכם לשאול בנשים אשר עוסקים בהם ובקיאים בתרנגולים וסומכים עליהם אבל אין סומכין עליהם בהוראה בענין זה עיי"ש (ועי' לקמן סי' מ"ב ס"ק ל"ה מ"ש בענין נאמנות הנשים בטעימת הכבד ועי' בדברי האחרונים לעיל ריש הלכות שחיטה מ"ש לענין נאמנות הנשים בענין איסור והיתר ובדברינו שם) ועי' מזה בשו"ת שאילת שלום קמא סי' פ"ח ופ"ט:
ודע דבשו"ת הרשב"א סי' שפ"ג כ' שאין להאמין להקצבים הבקיאים שאומרים שאין זה ריעותא ושכן הוא הרגילות כי אין בדבריהם ממש עי"ש ועי' ד"ק סי' ל"א סק"ג שכ' דאף שכתב הרשב"א שאין להאמין להם מ"מ אם רבים אומרים כמו שאמרו הקצבים י"ל דהוי ספק עי"ש לדרכו. ועי' בדבריו בריש הלכות טריפות בכלל הכי רביתייהו אות ה' באמצע הדיבור שכ' דהא ודאי דהשו"ב שלנו אינם בכלל זה דאינם נוגעים בדבר כיון שאין המו"מ שלהם עם הבשר ע"כ יש לסמוך על השו"ב עי"ש ועי' בנקודת הכסף סי' מ"ג על הט"ז סק"ב:
ז חנ"ק. עפת"ש מ"ש בשם הפמ"א אם אכל ונמצא שהי' טריפה ועי' פרמ"ג בפתיחתו לסי' ל"ה בד"ה ועתה שהביא דברי הפמ"א בזה שכ' דאם אכל מבהמה שלא נבדקה הריאה ונמצאת טריפה ודאי צריך כפרה דלאו אונס הוא כיון דמיעוט המצוי הוא וחז"ל הצריכו לבדוק עי"ש ומזה משמע דכ"ש אם הי' בה איזה ריעותא אשר מה"ת הי' צריך בדיקה ושכח ולא בדק דבודאי צריך כפרה וה"פ. ועי' בשבילי דוד בפתיחה להל' בדיקת הריאה בד"ה הנה מה שהאריך בדברי הפמ"א בזה. ועי' בנתיבות המשפט בחו"מ ס"ס רל"ד במשה"א ס"ק ג' שכ' לחלק דבאיסור תורה אפי' אכל בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורים ובאיסור דרבנן בשוגג א"צ שום כפרה עי"ש ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ד' מ"ש בזה (ועי' בדברינו לעיל סי' א' ס"ק ל"ט וסי' ב' ס"ק מ"ה מ"ש לענין אם אכל בלי בדיקת השוחט וע' לעיל סי' כ"ה סק"ב):
ודע שכ' הרמב"ם בפרק ד' מהל' מאכלות אסורות הלכה ב' והלכה ו' דלאו דטריפה לא שייך רק בבהמה וחי' ועוף הטהורים ולא בטמאים עי"ש ועי' בס' מנחת חינוך שם מ"ש בזה. ויש בזה נ"מ גם בזמה"ז לענין כפרה אם אכל בשר טמאה שהיא ג"כ טריפה שאין צריך כפרה רק על איסור טמאה וא"צ כפרה על איסור טריפה וה"פ:
ח נפ"ש. עי' בב"י וד"מ ופר"ח וכו"פ ובשער המים ושפ"ד מה שפלפלו מדוע לא חשיב תשעה מהללמ"מ שגם לקתה הכוליא טריפה עי"ש ועי' כו"פ דלפי האמת גם לקתה הכוליא הוא בחשבון ויש ט' סוגי טריפות והוי הסי' לנפ"ש. ועי' מה שהאריך בזה בס' דברי קהלת בחידושים ליו"ד בסי' זה ועי' בדגול מרבבה מ"ש בזה וכ' דאף דגם לקתה הכוליא טריפה מה"ת מ"מ עיקר ההלכה למ"מ בא לשמנה מיני טריפות הללו ד"ן חנ"ק נפ"ש להורות שהם לחלוטין טריפה ולא מהני בהו שהיי' יב"ח ואפי' יחיו ימים ושנים רבות משא"כ בלקתה הכוליא שאינה בכלל שמנה מינים הללו אף דמ"מ טריפה היא מקרא דוזאת החי' מ"מ אם יארע שיחי' יב"ח הרי היא כשרה עי"ש באורך ועי' ברמ"א לקמן סי' נ"ז סעי' י"ח ובש"ך ושפ"ד ס"ק מ"ח ובדברינו שם ובפרמ"ג בפתיחתו להל' טריפות בסוף הפתיחה:
ט דרוסה. עבאה"ט סק"ח מ"ש דלא נאמר להדיא בתורה אלא דרוסה ועי' פרמ"ג בפתיחה שכ' דאף ששאר טריפות הם רק מהלמ"מ ולא נאמרו בפירוש בתורה אפ"ה לוקין עליהם שהלמ"מ כך נאמרה דמה שנאמר בתורה טריפה לא תאכלו כולל ג"כ שאר טריפות עי"ש (ועי' ברמב"ם פרק ז' מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ז) ועי' בס' שבילי דוד חיו"ד בפתיחתו לה"ט אות ג' מ"ש בזה ועי' כו"פ שכתב שנמסר למשה דרך כלל שמנה סוגי טריפות וחז"ל כפי עוצם חכמתם ורוחב בינתם הוציאו פרטי הטריפות איך ומה כפי לימודם וחכמתם עי"ש ועי' בס' כרם שלמה חיו"ד בסי' זה ולקמן סי' רמ"ו מ"ש בזה וכ' שיש נ"מ גם לדידן בזמה"ז דאמרינן דלוקין על כל הע' טריפות דבמה דלוקין הוי פסול לעדות מה"ת כמ"ש בחו"מ סי' ל"ד וכן לענין קידושי אשה באהע"ז סוף סי' מ"ב וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ט"ז ס"ק י"ז ולענין מ"ש בחו"מ סי' ב' דמי שנתחייב מלקות צריך לתת ג' זהובים עי"ש:
י נקובה. כל דבר הפוסל בנקובה ויש חלל לא מיפסלי עד שינקוב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש. ט"ז לקמן סי' ל"ג סק"ג ובש"ע התניא שם סק"ו בשם התוס' והרשב"א והר"ן ר"פ אלו טריפות (ועי' מ"ז שם מ"ש בזה וכ' דבטחול מפולש דידי' כל שלא נשאר עובי דינר זהב ובחוט השדרה הוה מפולש דידי' פסיקת עורו ובלב לבית חללו וכו') ועי' בשנות חיים שם סק"ו מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן סי' מ' סק"ח):
יא הסורה. עבאה"ט ועד"ק בפתיחתו לה"ט שכ' כמה כללים בחסר ויתיר מתחלת ברייתו באיזה ענין אמרינן הכי רביתייהו ואם יש לדון ממקומות דשכיח כן למקומות שאין שכיח וגם אם יש לדון מדורות שעברו לדורות הבאים ועי' מזה בגה"ק שם. ואי"ה יתבאר בדברינו במקומותם לדיניהם:
יב נטולה. עש"ך סק"ה מ"ש דגלודה היא בכלל נטולה ודלא כהכ"מ ועי' בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ח מה שהפליא ע"ד הש"ך בזה עי"ש ועי' במחזיק ברכה לקמן סי' נ"ט אות ד' מה שמתרץ קושית המקום שמואל בזה עי"ש:
יג קרועה. ע"ל סי' ש"ע כ' דנקרע מגבו כדג אפי' הוא חי חשוב כמת עי"ש ועי' ברמב"ם פ"ג מה' שחיטה הלכה י"ט דה"ה בבהמה ועוף הוי נבילה מחיים עי"ש (אבל אין זה בכלל קרועה ופשוט):
יד שבורה. עבאה"ט ופת"ש לענין ספק טריפות ועי' תוס' יבמות דף ל"א דכל ספק שקול בטריפות מותר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר היא ומוקמינן לה אחזקתה אפי' בספק שנולד מחיים עי"ש ועי' בפר"ח ותב"ש רס"י זה מה שפלפלו בענין זה ועי' במה שהאריך בזה בפרמ"ג בפתיחתו לה' טריפות וכ' שיש ג' חילוקים בספיקות אלו עי"ש ועי' בס' דעת תורה בראשית דעת (בפתיחה לה"ט) מאות ה' ולהלאה מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה באורך ועי' פר"ח לקמן ריש סי' ל"ט שכ' דאע"ג דאזלינן בספק בטריפות לקולא מ"מ בספיקא דדינא וכן בספק מחמת חסרון ידיעה אין להקל כשיש ריעותא והאריך בכל פרטי הדינים וסיים וז"ל הזקקתי להאריך בפרט זה לפי שהוא יסוד גדול וכולל לכל הטריפות למען יזהירו זובחי הזבח שלא להקל בטריפות בשום מין ספק שקול ואף בהפ"מ זולת היכא דאיכא למיתלי לקולא טפי עכ"ל ועי' בתב"ש רס"י זה מ"ש בענין זה ועי', בערך השלחן אות ג' (וע"ל סי' כ"ה ס"ק ל"ג וסי' נ' סק"ה) ועי' פרי תואר ריש סי' ל"ט שכ' דאף דקיי"ל להקל בטריפות בס"ס מ"מ המחמיר לעצמו אף בס"ס קדוש יאמר לו ומקדש עצמו במותר לו רק שאין להורות לאחרים עי"ש ועי' בד"ק לעיל סי' כ"ד סק"א ועוד בכמה דוכתי דהיכא שיש ג' ספיקות קיל טפי ואין לחוש כ"כ אף למילי דחסידי ועי"ש בגה"ק אות א' וסי' כ"א אות ב' (וע"ל סי' כ"ה סק"מ ובסי' כ"ג ס"ק מ"ו):
וכתב עוד בפר"ח לקמן ריש סי' ל"ט בשם הרשב"א דבכ"מ שהפוסקים רגילים להחמיר אפי' שלא כהלכה אני אומר כך הנהיגו חכמי המקום ואסור לעבור על דבריהם עד שנדע שטעו ממש בהוראה עי"ש ועי' מה שפלפל בזה התב"ש לקמן סי' ל"ה ס"ק מ"ז. ועי' ברמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' לענין מנהג שיש בעיר להחמיר ועי"ש בש"ך ס"ק כ' דכשיש מנהג בעיר ע"פ חכם העיר להחמיר או להקל ואח"כ מת החכם ההוא ובא חכם אחר ואומר לנהוג להיפוך יכול לסמוך על החכם השני הן להקל והן להחמיר עי"ש ועי' במה שהאריך בזה בס' שערי תורה חלק ג' כלל ד' פרט ט' אות ל"ג עי"ש ועי' במ"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב בדיני מנהג עי"ש. ועי' בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' מ' שכ' דמנהג לא מיקרי אלא אם בכוונת מכוין קבלו עליהם כן ודעתם הי' לנהוג כן לעולם אבל לא כשנהגו כן רק במקרה או לסבה מה כי באופן זה לא נקרא מנהג עי"ש (וע"ל סי' א' ס"ק ע"ג מה כ' בענינו מנהגים שבדיני שו"ב):