אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן א

לרבי צבי הירש שפירא ז"ל:

הקדמת המחבר דרכי תשובה:

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, יאריכו למעניתם בהקדמותיהם, לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, לזאת גם אנכי תולעת, נבער מדעת אתנהלה לעטי לרגל המלאכה, לערוך מערכה, להציע לפני הקורא, בעזרת הבורא, משפט חיבורי ומעשיהו, טעמי ונימוקי כי יסדתיהו, הלא היא כתובה יהיבא, לפתוח שער לדופקי בתשובה:

דרכי המורים והפוסקים, בכל קצות תבל ואיים רחוקים, מיום אשר נגלה ספר השלחן ערוך לעומתו יאמרו ברוך אשר העלה ואשר הביא יוסף הביתה בית ה' בנין אריאל רב פעלים מקבציאל, ויוסף הוא השליט הוא המסביר לכל בני ישראל, מאתו ערך שלחנות ארבעה, מהם תצא הוראה, ממנו יתד ממנו פנה ברוב חכמה ובינה, ובו בפרק זרחה תורת משה, לנו בני אשכנז מורשה, פרס מפ"ה ומקדש הלכות ודינים לחדש, בכל מקום כמותו הלכה, ממגד שמים השביענו ברכה, אשרי העם שלו ככה, ועליהם תלוי כל שלטי הגבורים, גדולי המורים, הט ראשי העמודים, הם העומדים על הפקודים, סביב שתו פירושים יקרים, להאיר לארץ ולדרים, ונראו ראשי ההרים יראו אותותם, כל רואי אותם, להבין דברי חכמים וחידותם, הם נושאי כליו לכל עבודתו, ונשא בם את השלחן בטהרתו, וגם קמו חכמי חרשים, שטו ולקטו דינים מחודשים, מין במינו בענינא, דברים הנחוצים לדינא, והציגו אותם לבדנה, לפני כל יודעי בינה. כמו הגאון הגדול מאור הגולה, בעל כנסת הגדולה, קובץ גדול ונעלה, לו דומי' תהלה, וגם הגה"ג החיד"א ז"ל הלך בזאת המסילה וילקט יוסף ליקוטא בתר ליקוטא, דינא רבא ודינא זוטא את הכל קבין ואסף, בספרו ברכי יוסף, והאיר עיני חכמים בהלכה, בספר מחזיק ברכה, וגם ככה, בשיורי ברכה, ועקרי הד"ט לקט הקמח, ופנים חדשות באו לכאן בספריהם, באומר מן החדש מלאו את ידיהם. ועוד מגדולי עולם תקצר היריעה מהכילם, חברו ספרים חשובים ורמים, באסיפת דברי חכמים, וקרוב לזמנינו, האירו לנגד עינינו, הגאון מ' חיים מרדכי ז"ל מדובנא רבתא, בכמה הלכתא גבוורחא, פה מפיק מרגליות טובות וקיבץ מהמון תשובות ואחרי כן יצא אחיו הגאון העצום במאמריו, ומילא את דבריו, וקיבץ עליו לנקבציו, קובץ על יד אפרים מנה אחת אפים, בשתי ידים, נחת מלא חפנים, טובים השנים, על ש"ע אורח חיים, ותפארת גדולתם קמה גם נצבה, בספרם שערי תשובה, ואחריהם קם ונתעודד הה"ג בעל פתחי תשובה, עשה לגו חטיבה, קיבץ חידושי דינים, על שלשת חלקי ש"ע האחרונים. הרבה עשה ועלתה בידו יך שרשיו כלבנון, ישלח פארותיו, ילכו יונקותיו, בא עד השלשה, אבן הראשה, אולם על הש"ע יו"ד עוד לא הרוה צמאונינו, כאשר עם לבבינו, בהרבה דינים והלכות, אשר עוד נמצאו בשו"ת וספרים באריכות, והנה רבים מחכמי הדורות, עשו מהדורות, מערכה מול מערכה, למעשה ולהלכה, מחזה מול מחזה לא הרי זה כהרי זה, ומהם חלקוהו לשרשים וענפים, ונוספו הדינים לאלפים, אכן לא על סדר המחבר והרמ"א עשו עבודתם, ולא עליהם שמו אותותם, והי' כל מבקש דבר ה' במלתא דלא שכיחא קמי', ולא שמע מרבותיו דנסיימי, והש"ע והרמ"א והט"ז והש"ך הדלת סגרו והבאה"ט והפת"ש אותם לא הזכירו, והמה מפוזרים, בשאר ספרים, יקרי הערך, אשר רב מהם הדרך, יצאו אל מחוץ למחנה הש"ע ונו"כ אשר לדגליהם חונים, לחפש בספרי האחרונים, והמורים ישוטטו ברחובות, למצא ספרים הרבה ותשובות, וילאו למצא שערים, במקומות מפוזרים, עדי יבואו לתכלית הנרצה, לשאלתם הנחוצה, (עיין בס' בית אברהם בהקדמה שני' מש"כ בזה ומש"כ בשם הגאונים בעל החוו"ד ומהר"ח מוולאזין ז"ל מה שאמרו להה"ג המחבר חכמת אדם על אשר שינה מסדר סימני הש"ע עיי"ש) בכן אמרתי מקום הניחו לי להתגדר, קובץ דינים והלכות על היו"ד לסדר, וחברתי חבורי דרכי תשובה, ואקרב אל: המלאכה, בעזר אלקי המערכה, להחזיר העטרה ליושנה ההוראה על כנה הוא השלחן ערוך בכל מיני מעדנים, מטוב הראשונים והאחרונים אשר אספתי חבילות חבילות הלכות קטנות עם גדולות ודרכתי במסילות ישרים, בין כמה מאות ספרים חדשים גם ישנים, למיניהם שונים, מגדולי אשכנזים וספרדים. הוצאתי דברים נחמדים והלכתי נתיבות בהמון ספרי תשובות, ואחפשה במטמונים, בכתבי יד יקרים מפנינים וברוך ה' אשר הפליא חסדו עמדי, אשר בזעת אפים יגעתי ומצאתי דאתי לידי, ואספתי מבין האמרים, דינים הנחוצים למורים, מכל מילי דמטמרין, בסדקים וחורין, ומכל הלין, חברתי מילין בעזה"י תלי תלין, ומדי עברי בין בתרי אמריהם, לשוטט בדרכיהם, מעט הערות הנני מעיר, סנסן ליאיר, ואת דברי המחבר והרמ"א, אשר מימיהם ישתה כל צמא ההרים הרמים והגאונים, שהכל אליהם פונים הצבתי בפנים, באותיות מצויינים ועשיתי לשלחן מסגרת הבאה"ג הבאה"ט ופת"ש מקצה בחוברת, יען פעמים רבות עליהם תטיף מלתי. כי על כן באו בצל קורתי, וחיבורי 'דרכי תשובה' אחריהם, לאחרונה יסע לדגליהם, בזה ימצא המורה די מחסורו כרצונו וכחפצו, מלא קמצו להבין ולהורות, מיד ולדורות, כמעט לא ימצא שאלה שלא תמצא בו תשובה, דבר בשם אמרו להשיב לשואלו דבר, דבר ולא חצי דבר, דבר בעתו, דבר האמור ובפירוש איתמר, או דבר הלמד מענינו דבר קטן ודבר גדול, דברי חכמים כדרבונות בו הלכות שונות הלכות המצויינים בשערים, כאשר עיני הקורא תחזינה משרים, וימצא שביל ונתיבה, ולא ינעלו לפניו שערי תשובה דרכי המבקרים, לכל תכלית חוקרים, בצאת לאורה ספר חידושי תורה יתעוררו יתייצבו, יבדקו למצא עילה, לתלות בו בוקי סריקי, על מה כה, ולמה כה, ובכן ישאלו עלי על מה שהבאתי לפעמים פסקים ודינים, גם מספרי אחרוני אחרונים דלא פקיעי בשמייהו ולא קים לן בגוייהו, לפסוק כוותייהו בדינים והוראות אשר בספריהם נמצאות הלא גמ' מפורשת היא (חגיגה ט"ו ע"ג) אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, אמנם אשיב להם, לא מחכמה שאלתם זאת הבינו אשר לפניכם, עפ"י הצעה קטנה אשר אציג לפניכם, דאיתא בשים פסחים (ל"ג ע"א) היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדשה א"ל אין, בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא וכן מורין בבי מדרשא כותי, ופירש"י עירין מלאכים, כלומר ת"ח שהם כמלאכי שרת אמרי בביהמ"ד כוותי, עד כאן, וצריכין להבין לאיזה ענין אמר שהת"ח שמורין כוותי' הם כמלאכי השרת ונראה לי לפרש עפ"י מה שראיתי בספר כנפי נשרים על התורה במחזה אברהם פ' קדושים בפסוק הוכח תוכיח ותמצית דבריו הוא שיש חילוק במהות הרב המלמד תורה לבני ישראל, דאם הרב אומר דברים שאינם כתובים בתורה ולא הוכיח כן בראיות נכונות רק מדעתו לבד בלא סברא מוכרחת אז נחוץ שהרב יהי' דומה למלאך ה' צבאות שראוי לסמוך עליו שלא יאמר פיו דבר שאינו כהלכה אבל אם אינו אומר שום דבר מלבו רק מה שמפורש בתורה או שמוכיח כן בראיות נכונות אז יש לקבל ממגו אף שאינו כמלאך ה' צבאות וע"ז אמר דהע"ה מכל מלמדי השכלתי ואמרו באבות איזה חכם הלומד מכל אדם עד כאן תורף דבריו, ועפי"ז יובן דברי הש"ס הנ"ל דאמר המקשן אבל אחמיץ במחובר ה"נ דקדשה אמר לי' אין והלא לא הביא שום הוכחה לדבריו או מקור מוצאו בתורה וא"כ יש מקום לבע"ד לחלוק דאין לקבל ממנו ע"ז אמר בגזרת עירין פתגמא שכן אמרו ת"ח שדומין למלאכים וא"כ שפיר יבקשו תורה מפיהם אפילו בלא שום הוכחה וראי', ובזה יש לבאר עוד דברי הש"ס (שבת כ"ה ע"ב) רחיצת ידים ערבית רשות ואני אומר מצוה מה מצוה דאמר ר"י אמר רב כך הי' מנהגו של ר"י בר אילעאי ע"ש עם חשיכה מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ בו פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינים ודומה למלאך ה' צבאות. ותמהו כולם דהאי דומה למלאך ה' צבאות אין לו ענין להא שרוצה להוכיח דרחיצת ידים ערבית היא מצוה ולפי האמור יתכן שפיר דכיון שרוצה להוכיח ממנהגו של ר"י בר אילעאי אע"פ שלא הביא הוכחה או ראי' מן התורה לדבריו כלל ע"ז אמר שהי' דומה למלאך ה' צבאות א"כ תורה יבקשו מפיהו גם בלי שום הוכחה וראי'. (וע' בט"ז יו"ד סימן של"ד ס"ק א' מה שי"ל שם עד"ז ואין עת האסף פה) דברים אלו הצבתי לי למטרה, ותלונות המבקרים מהר מעלי סרה, יען בי תמכתי יתדותי בתיבת "ועיין" אשר רשמתי לעיני המעיין כי חיבת "ועיין" פשוטה כמשמעה, להזהר בהוראה, כלומר עיין עליו ותדע פשר דבר אם כחוק ומשפט הורה גבר ואם דבריו כנים, וראיותיו נכונים, ז"ל בתר טעמא ולא בתר שמא, והי' כי תמצאנה אותן הוראו"ת כי טובות הנה, למשען ומשענה, יהיו לראש פנה, ובצדק חכמינו ז"ל הזהירו קבל האמת ממי שאמרו, ולפעמים ימצאו כל צרכיהם ולפעמים עכ"פ יתעוררו בסברותיהם, אשר יצהירו מבין שורותיהם אך אם תמצא כי על קו תוהו בנה יסודו, בקהלם אל תחד כבודו ולא תעשה כהכרעתו, לפסוק כמותו ולך משפט הבחירה לבנות ולסתור כדרכה של תורה למשקל ולמטרי בהלכה וסברא והנני רק כמורה באצבע לפני המורים את דעת המחברים הראשונים והאחרונים, אי' איפא הם חונים, ומקום שבעלי תשובה עומדים, להעיר אוזן בלימודים, והמורים לרגל שאלותיהם יעיינו בדבריהם, והנה על הרוב הבאתי דבריהם, כפי סדר זמניהם, לכן אין להעמיד יסוד ופנה, על הדעה שהבאתי באחרונה, למידק כי היא העקרית ונכונה, עד אשר יביאו הדברים בכור הבחינה, ואחרי אשר יכיר את בן האהובה, אז ישיב לשואליו תשובה, עתה אחי שמעוני, ולכף:

זכות תדינוני, וכל שואל ודורש ברוח נדיבה וכל חוקר ומבקר במסה ומריבה, ימצא מכאן תשובה דרכי נועם ונתיבות רבותינו בעוצם קדושתם ויראתם הקודמת לחכמתם, במקום גדולתם, שם אתה מוצא ענותנותם, הקדימו בפתיחתם, ספיר גזרתם, ומזהירין מן הדין בהוראתם, לבל יסמכו עליהם, בדינים היוצאים מספריהם, ואם הגדולים בענקים, אשר דבריהם שבעתים מזוקקים, לבם רחב כפתחו של אולם. וכל רז מפניהם לא נעלם, לא רמו אנפשייהו למיעבד עובדא כוותייהו, על אחת כמה וכמה, כמוני חסר דעת ומזימה, היכול אוכל דבר מאומה, זחלתי ואירא כשלפעמים הכרעתי איזה דין מדעתי אולי לא הלכה לאמיתה קבעתי, ואת לידי תקלה, ותחת ידי המכשלה, בכן אזהיר להמעיינים בענין, שלא להעמיד עלי יסוד ובנין, עדי יבואו אל החקירה והדרישה, אם יש טעמא וממשה, באמת וצדק, אחרי העיון היטב הדק, ועתה אפיל תחינה לפני שוכן מעונה, כי האמת יורה דרכ"י, ויגיה את חשכי, ואראה סימן ברכה, שלא אכשל בדבר הלכה. בנועמו אחזה. כנבואת אבי חוזה, ולא אבוש בעולם הזה וחלף עבודתי הרבה לא אכלם לעולם הבא חנני ד' חנני בתורתך האר עינינו, ולעבודתך קרבנו, וזכות אבותי הקדושים והטהורים תסייענו ועדיך נשובה כי אתה רוצה בתשובה: שמות התשובות והספרים אשר מהם לקטתי חיבורי דרכי תשובה יבואו בחלקים הבאים ברצות השי"ת:

צריכין למודעי דנה לא נמנעתי בחיבורי "דדכי תשובה" אף דברי המקילין וכגון ס' דעת תורה וגילוי דעת' אשר במחכת"ה דרכו להקל יותר מדאי בהוראה נגד דעת רבותינו גדולי האחרונים אשר מפיהן אנו חיין ומהם תצא תורה והודאה ונגד הודאות שנתפשטו לאיסור, אמנם המעיין בחובורי יראה אשר במקומות שהקילו מאד כתבתי שחלילה לסמוך ע"ז למעשה או שהבאתי באחרונה דעת פוס' להחמיר בזה וממילא נדחו דבריהם, ואשר הבאתי דבריהם הוא למען לא יבא שום מורה להקל כאשר ימצא בספר הנ"ל וכיוצא, ע"כ הבאתי דבריהם אלו בחיבורי עם סיומא דפסקא שאין לסמוך ע"ז למעשה כלל, וכהאי דארז"ל (עדיות פ"א משנה ה') למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו' גם כמה פעמים שאין דבריהם מובנים או שלא הי' נראה לי לפסוק כן ולא רציתי להאריך כתבתי רק עיין בס' פלוני סי' פלוני ודי בזה. המחבר דרכי תשובה: דרכי תשובה סימן א:

א הכל שוחטין. עיין פרמ"ג בפתיחתו לה"ש מה שכתב בביאור פלוגתת הראשונים אי הוי השחיטה מ"ע ככל מ"ע שבתורה או שאינו אלא דבר הרשות וכ' שיש בזה נ"מ לדינא לענין חצי שיעור ולענין איסור חל על איסור ומצדד בזה לכמה אנפי ואינו מכריע לדינא עיי"ש. ועי' במה שהאריכו בזה בס' זהר הרקיע להרשב"ץ עשין ר"מ אות פ"ב ובס' חרדים סוף מ"ע מה"ת התלויות בוושט ובהשגות הראב"ד על מנין המצות שבתחלת ספרי הרמב"ם מ"ע קמ"ו ובתשו' מרן מהר"י קארו ז"ל שם ובס' נתיבות עולם על המצות מ"ע ס"ג ובס' מצות המלך על המצות במ"ע ע"ג ובס' מעין החכמה על המצות (מהגאון בעל עצי אלמוגים) דפוס רעדילהיים דף ק"ז ע"ב ובס' דבר המלך על המצות שער כ"ז פרק כ"ח ובכנה"ג לקמן סי' י"ג בהגהת הטור אות א' ועי' בס' שבילי דוד על היו"ד רס"י זה ועל האו"ח בסוף הספר שכ' דבע"כ גם להמ"ד דוזבחת מ"ע היא מ"מ עכ"פ לא הוה מ"ע בפ"ע אלא היא מצוה נוספת על הלאו דנבילה דהיינו שמצוה שישחוט ולא יאכל נבילה ולא הוה שם בפ"ע אלא הוא שם אחד עם הלאו דנבילה ועי' שם הנ"מ בזה לדינא ועי' בדבריו עוד בחיו"ד סי' י"ז מזה ועי' בתשוב' התשב"ץ ז"ל ח"א סי' ק"ס ובס' בגדי שש הספרדי חיו"ד סי' ב' אות ה' ובשו"ת שאילת שלום קמא סי' ו' ובתניינא סי' ק"נ וסי' קפ"ז ובס' מנחת חינוך פ' ראה מצוה תנ"א ובשו"ת חקרי לב הספרדי בח"א מהיו"ד סי' א' ובקונטרס נועם מגדים על הפרמ"ג מהגאון מלבוב ז"ל בריש הקונטרס ובס' לקט אליהו על המצות ח"א סי' קמ"ו ובשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ח' באמצע התשובה ועי' בס' שערי שמחה (מהגאון מקעמפנא ז"ל) שער ז' סי' ו' וז' באריכות ועי' בס' ערוגות הבושם על היו"ד בפתיחתו לה"ש אות י"ד מ"ש בענין זה וכ' שחוץ מהנ"מ שחשב הפרמ"ג יש עוד נ"מ לענין שלא כדרך הנאתן דאי הוה השחיטה מ"ע עובר על המ"ע דוזבחת אפי' שלא כדרך אכילתן עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' פ"ה וסי' קכ"ג ובשו"ת רב טובך ח"ב סי' א' ב' ג' ובס' שלחנו של אברהם הספרדי חיו"ד סי' ב' דין ב' ובס' דעת תורה בראשית דעת בפתיחה לה"ש אות ט' ואות י"ח:

ולענין אי שייך המ"ע דוזבחת בעוף עי' בפרמ"ג מה שהאריך בזה ועי' בקונטרס טעם מגדים שם מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' בכנה"ג סי' י"ג בהגהת ב"י אות ב' ובשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) סי' י"ב מ"ש בזה ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ק"ז ובס' ווי העמודים על הס' יראים עמוד מאכלות סי' ס"ק א' ובס' בגדי שש הספרדי על היו"ד סי' כ"ח דין י"ח מ"ש בזה ועי' בשו"ת זכרון יצחק סי' ס"ב ובשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' א' מה שהאריכו בענין זה והעלו דהעיקר לדינא דבעוף ליכא עשה דוזבחת עיי"ש ועי' בס' דעת תורה בראשית דעת שם אות י' מ"ש בדברי תשו' הזכרון יצחק הנזכר ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סי' ט' ובתליתאי ח"ג סי' ב' ובשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"ג באמצע התשובה ובס' גינת וורדים (מהפרמ"ג) בפתיחת הספר בד"ה יש טועין ובשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ח' ובשו"ת רבינו חיים כהן בתשובה מנכד המחבר שבסוף ח"א דף מ"ב ע"ב בד"ה ולמ"ד ובס' מלא הרועים ערך עוף אי טעון שחיטה ובפליתי סי' כ"ז ובשו"ת מראה יחזקאל סי' קכ"ט ובשו"ת שערי צדק חוו"ד סי' כ"ג ובשו"ת יריעות האהל סי' מ"ו ובס' לקוטי צבי (מהרב ר"צ הורוויץ מבראד ז"ל) בחידושיו להיו"ד סי' א' ובס' שלחנו של אברהם שם ובסי' י"ג דין א' ובסי' י"ח אות ה':

ועיין בתב"ש ס"ק נ"ט שכ' דהשוחט בכל פעם שהוא שוחט הוא מקיים מ"ע דוזבחת וא"ל דהעשה דשחיטה קאי על האוכל לבדו דהא חזינן דהשוחט מברך על השחיטה עיי"ש (ועי' בט"ז לקמן סי' רכ"א ס"ק מ"ב). ובחידושי על ספר החרדים הארכתי בענין מ"ש שם בההקדמה בד"ה ויש מ"ע שחשב שם כמה מ"ע שלא יתחייב האדם כ"א ע"י סיבה כגון מצות מעקה וציצית ומצות ביומו תתן שכרו דאע"פ שאין ב"ד בלמטה מענישין למי שאינו מקיימן מ"מ צריך לחזור אחריהן להביא א"ע לידי חיוב כדי לקיים גם מצות הללו וכהא דש"ס מנחות דף מ"א דאשכח מלאכא לרב קטינא וכו' עיי"ש דלכאורה נראה דה"ה דראוי לכל איש יר"ש להדר שיגיע לידו לשחוט פעם א' איזה זבח כדי שלא יענש עליו בעידן ריתחא די"ל דזה לא גרע עכ"פ ממ"ע דביומו תתן שכרו שכ' החרדים שחייב כ"א להמציא א"ע לקיים אמנם העליתי די"ל דבשחיטה א"צ להשתדל לשחוט שום בע"ח והבאתי מהא דש"ס ב"מ דף פ"ה דנענש רבי במה שלא חיים על העגל דהו"ל לרחם עלה ומה"ט כ' הרמ"א לקמן סי' כ"ח סעיף ב' (ועי' תב"ש שם ס"ק ה') דאין לברך שהחיינו על שחיטה הא' משום דמזיק לברי' ומזה משמע דשוא"ת חשוב יותר בזה והארכתי בזה בחדושי שם מכמה מקומות ואכ"מ ועי' בשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אוסאד ז"ל) חא"ח סי' קס"ד ובדברינו להלן סי' כ"ח ס"ק כ"ד) ולענין אי מותר להשוחט לקבל שכר שחיטה ואי שייך בזה מה אני בחנם וכו' כמו בשאר מצות עי' בדברינו להלן סי' י"ח (ס"ק קע"ט). וע"ל סי' י' (ס"ק ו') שכ' די"ל דשייך בשחיטה עוסק במצוה פטור מן המצוה דבשעה ששוחט פטור מפרוטה דר"י:

ב אפי' נשים. עי' באורח מישור על הד"מ סק"א שעמד בזה איך יש מציאות לההיתר דנשים ישחטו כיון דא"א לשחוט אא"כ למד מתחלה ה"ש ובקי בהם והרי אסור ללמוד לאשה תורה כדלקמן סי' רמ"ו וכ' דבע"כ אוי לדין זה מציאות אלא כשלמדו מעצמן או כשאחרים למדו עמה באיסור וזה אינו שכיח עיי"ש ולפענ"ד הדבר יתכן עפ"ד התוס' בסוטה דף כ"א ע"ב בד"ה בן עזאי דהאשה חייבת ללמוד הדינים כדי לידע איך לקיים המצוה עיי"ש ועי' ברמ"א לקמן סי' רמ"ו סעיף ה' וק"ל שוב מצאתי בשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' מ"א באמצע התשובה בד"ה וע"ד הפלפול שנתעורר בקושיא זו ולא הזכיר שכבר עמד בזה האורח מישור ותירץ כמ"ש עיי"ש באורך:

ג שאין להניח נשים לשחוט. עי' ביד שאול שבגליון היו"ד שמביא מהס' כפתור ופרח דרק בימי אלדד הדני היה חשש שמא נתעלפה אבל בדורותינו אין לחוש לעילוף עיי"ש ולפענ"ד קשים הדברים להבינם הן מצד הסברא כי נודע שבדורותינו יש לחוש יותר לעילוף כי בכל פעם הדורות חלושים יותר מהדורות שלפנינו והן במה שלא העיר ממ"ש בכל ספרי האחרונים מש"ס ופוסקים דמ"ש בהלכות א"י דנשים לא ישחטו לאו דוקא משום עילוף לבד הוא אלא אף גם משום שאינן נאמנות על הבדיקה דחשידי אלפני עור ובפרט כיון שיש בו טירחא וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' קכ"ז סעיף ג' ועי' בש"ך שם (ועי' באליהו רבא על האו"ח בדף המיוחד לריש סי' זה שבסוף הספר ס"ק ב' ועי' בשפ"ד ס"ק א') וגם משום העדר האומנות וכמו שהאריך הוא ז"ל בעצמו בזה בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סי' י"ט ועי' מזה בשו"ת עדות ביהוסף (מהג' מ' יוסף מטעלז) חיו"ד סי' א' ועי' בביאור הגר"א ס"ק א' ובס' כנפי יונה (מהגאון מוה"ר יונה לאנד סופר ז"ל) ובברכי יוסף ובשיורי ברכה ובמחזיק ברכה ריש סי' זה ובשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' א' ובס' מעשה אברהם הספרדי סי' ב' ובס' פני הבית על היו"ד הנספח להס' יושב אוהלים הספרדי סי' ו' ובשו"ת בית יצחק (מהגאון מפרעמישלא) חיו"ד סי' ו' ובס' דעת תורה על היו"ד אות א' ובשאר ספרי האחרונים שהאריכו כל אחד לדרכו בזה ועי' בשו"ת דבר משה קמא סי' ט"ז באמצע התשו' מ"ש בזה (וע"ל בס"ק שאח"ז ובס"ק ה') ולכן פשוט לפענ"ד דאין ללמוד מזה שום צד קולא אפי' לצירוף סניף לענין שחיטת נשים בזמה"ז:

ד להניח נשים לשחוט. עי' בשו"ת מור ואהלות באהל ברכות והודאות סי' ל' בד"ה אציג מה שכתב בדבר השו"ב שנהג קלות גדול שלא בדק בעצמו סכינו רק שאשתו או בתו בדקו לו הסכין והוא שוחט בו והשיב דבודאי איסור גמור הוא מעיקר הדין לסמוך על בדיקת אשה בזה דהא מבואר לקמן סי' י"ח סעיף י"ז דהרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת הסכין. וחמור לענין זה יותר מגוף השחיטה ובודאי דנשים דעתן קלות ואין נאמנות ועיי"ש עוד טעמים להחמיר בזה:

ה שכבר נהגו שלא לשחוט. עי' בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קנ"ז מ"ש בענין זה וכ' דאף בזמה"ז אם למדה ה"ש ובדק סכין ונתן לה יכולה לשחוט לעצמה ובעע"ג גם לאחרים רק שאין למנותה להיות שוחטת לרבים עיי"ש ועי' בשו"ת הג' מהר"י דלטאש עמוד קל"ט וק"מ נדפס שמה נוסח כתב קבלה על שחיטה שנתנו לנערה א' ועי' בברכי יוסף מה שהביא כעין זה בשם הפר"ח והרב גור ארי' עיי"ש אולם בשמ"ח סעי' י"ג ותב"ש ס"ק י"ד וט"ו פסק דהכל תלוי במנהג דבמקום שאין הנשים שוחטות אין לשום חכם ליתן לה קבלה ואין לה לשחוט כ"א ע"י שיבדוק לה אחר הסכין ויעמוד אצלה מתחלה ועד סוף ואם אירע ששחטה בינה דרכי תשובה:

אם לבין עצמה אזי במקום שהאנשים שוחטים בלי קבלה צריכה בדיקה אם היא מומחית ואומרת ברי לי שלא נתעלפתי אז שחיטתה כשרה ואם ליתה קמן למבדקה שחיטתה פסולה כיון דאיכא ריעותא לפנינו ששינתה מן המנהג לא סמכינן ארוב מצויין וכו' ובאותן המקומות שהמנהג שהנשים שוחטות אין לסתור מנהגם ושם במקום ההוא דינם כאנשים לכל דבריהם בזה ואין חילוק ביניהם רק שאין למנותם לשחוט לצורך הצבור שמא תקלקל מחמת ריבוי הנשחטין עכ"ד ועי' פרי תואר סק"א שכ' דאף במקום שנהגו שנשים שוחטות אין כל הנשים שוות בזה ואין לסמוך על הנשים בשחיטה אלא על אותן הנשים שהם דעתניות יכולים לסמוך מדינא דאמרינן דאי לאו שיודעת שהיא מומחית לא היתה עמדה על נפשה לשחוט משא"כ כשאינה דעתנית עיי"ש ועי' בס' אשל אברהם (מהגאון ר' אברהם ברודא ז"ל) בחולין בחידושי פוסקים סי' א' אות א' באריכות מענין זה ועי' במ"ז סק"א מ"ש בזה והעולה מדבריו דאף במקום שנוהגין להתיר שחיטת נשים מ"מ אין להתיר אפי' בדיעבד רק כשבדקו סכין ונתנו לה וגם צ"ל שהוחזקה שלא נתעלפה ואף את"ל שיש להקל אף בלא הוחזקה מ"מ ברגילה להתעלף לא מהני אף אם אומרת ברי לי שלא נתעלפתי ואין להאמין לה דכיון שיש ספק בדבר מקילה ואף בדבר שאין טורח אינה נאמנת עיי"ש ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' שנ"ג ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ח וח"ג סי' ש"ו ובס' שלום ירושלים על הירושלמי סוף מס' שבת ולא הארכתי להביא דעת האחרונים בזה כי לדידן אין נ"מ בכל זה כי בכל מדינתנו כבר נהגו שאין הנשים שוחטות בשום אופן והחזיקו בו לאיסור גמור (וע"ל בס"ק הקודם):

ודע דלפענ"ד פשוט הוא דאף לפמ"ש לקמן (ס"ק ע"ג) להקל בעניני מנהגי בדיקת הריאה במי שבא ממקום שמחמירים למקום שמקילין שא"צ לחוש לכל החומרות של המקום שבא משם מ"מ בענין זה בודאי יש לו לחוש לחומרת המקום שהלך לשם וכן לחומרת המקום שבא משם שמחמירין שלא להניח לנשים לשחוט דאין לדמות חומרא זו דאין הנשים שוחטות לכמה חומרות שבדיני שו"ב שאין להם שירש וטעם להחמיר מצד הדין רק משום מנהג בעלמא משא"כ מנהג זה דאין הנשים שוחטות שיש כמה טעמים וחששות מדינא וכמש"ל (ס"ק ג' וד') (ועי' בשו"ת עדות ביהוסף מהגאון מטעלז חיו"ד סי' א' ענף ח' וט' ובחידושי מהרא"ל צינץ סי' זה ס"ק ב'):

ו שלא לשחוט. עי' בשו"ת מור ואהלות באהל ברכות והודאות סי' ל' באמצע ד"ה וראיתי שכ' דלחולה שיש בו סכנה ואין שם איש לשחוט עבורו יכולה האשה לשחוט ודוקא בחול אבל בשבת לא תשחוט האשה ובפרט אם לא שחטה מעולם כי יש חשש עילוף ותחלל שבת בכדי ומיטב שיאכל החולה בשר נבילה הנמצא עיי"ש לדרכו. ועי' בשו"ת זכרון יצחק סי' צ"ד ועי' בשו"ת בית יצחק (להה"ג מפרעמישלא) חאו"ח בהגהות שבמפתחות הס' סי' כ"ט: (ז) לשחוט. הנה יש לעיין לפענ"ד לדידן שמחמירים בכל מדינותינו שלא להניח לנשים לשחוט בשום ענין אם יש להוסיף עוד חומרא ולאסור גם שחיטת טומטום ואנדרוגינום כיון דספק אשה נינהו וצריכין ליזל בהו בכל מקום לחומרא וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ה סעיף יו"ד דמה"ט פסולין טומטום ואנדרוגינוס לעדות ועיי"ש בבאר הגולה ובאו"ח סי' ס"ז סעיף כ' ובדרישה ובפר"ח שם ובחו"מ סי' קע"ה סעיף י"ז וביו"ד להלן סי' רס"ה סעיף ס"ב ובב"י או"ת סי' תרפ"ט ובשאר דוכתי דבכ"מ אזלינן בהו לחומרא ונותנין עליהם ג"כ חומרא דנשים [ועי' בתוס' נדה דף כ"ת בד"ה אר"נ ובתוס' יו"ט פ"ב דזבים משנה א' ובמס' פרה פרק י"ב משנה יו"ד ועי' בישועות יעקב חלק או"ח סי' י"ז ובקונטרס אבני מלואים שבסוף הספר טורי אבן לחגיגה דף ד' ע"א ובטורי אבן שם בד"ה איצטריך קרא ובקונטרס יום תרועה (להגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל) על ר"ה דף כ"ט ע"א בד"ה טומטום ובפרמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת ח"ב בסוג טומטום ובס' מרכבת המשנה (מהגאון מהר"ש מתעלם ז"ל) פרק ד' מה' אישית הלכה י"א ובס' חזון עובדי' הספרדי עה"ת פ' ראה על הפסיק שלש פעמים ובקרבן נתנאל על הרא"ש יבמות פ' הערל סי' כ"ט ובשו"ת מהר"מ שיק חאו"ח סי' ל"ב ול"ג] והנה לכאורה נראה בפשיטות שיש להקל דכיון דשורש הדין שנוהגין שאין הנשים שוחטות לא נמצא בתלמוד ונתחדש רק מזמן הלכות א"י ואילך וכיון שבהלכות א"י לא כתב רק שנשים לא ישחטו אין לאסור רק בנשים ודאות והבו דלא להוסיף עלה אמנם ראיתי בשלחן גבוה ס"ק י"ב שכ' מהכנה"ג דסריס לא ישחוט וכ' הוא הטעם דכמו שאסרו שחיטת אשה משום דבשחיטה בעינן כוונת הלב ואשה אין כח כוונת לבה ככח האיש וכוונת לבו מה"ט אמרו דה"ה סרים לענין זה שאין כח כוונתו ככוונת האיש עיי"ש. ולפי"ז ממילא י"ל דגם טומטום ואנדרוגינוס חמור לענין זה די"ל לא הוה כוונתם צלולה וברורה כ"כ כמו זכר מעליא (ועי' בס' מגן אבות להרשב"ץ על פרקי אבות פ"א משנה ד' במ"ש דרק אנשים יש להם כח הזכירה עיי"ש ועי' בס' גנזי חיים להה"ג מו"ה חיים פלאגי ס"ט מערכת א' סי' ק"ד) ולדינא צ"ע אם לבנות ע"ז יסוד להחמיר בזה כי מקור דברי הכנה"ג שהביא השלחן גבוה דסריס לא ישחוט הוא מהמרדכי ושם נמצא בתוך החבילה ההוא כמה דינים שהשמיטו הפוסקים ולא נהגו להחמיר כוותי' עיי"ש ותבין:

ח וכן המנהג. עש"ך סק"א ועי' בדבריו בחו"מ סי' ל"ז ס"ק ח' שהאריך טובא בזה ועשפ"ד ריש סי' זה מ"ש ע"ד הש"ך בזה ועי' בשאלות ותשובות פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ו וס"ז ובשו"ת זרע אברהם הספרדי חאהע"ז סי' יו"ד ובשאלות ותשובות משפט צדק הספרדי חלק א' סי' ע"ה ובשו"ת בתי כהונה חלק א' בבית דוד סי' ד' ובשו"ת זקן אהרן סי' ב' ובשו"ת שער אפרים סי' קי"ב ובשו"ת פרי הארץ חלק ב' סי' ב' מחלק אהע"ז ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סוף סי' רמ"ז ובשו"ת ארי' דבי עלאי באבני זכרון לחו"מ סי' ב' ובס' דעת תורה סק"ג ועי' באורח מישור על מס' נזיר במהד"ב על ד"מ יו"ד ריש סי' זה שהרחיב הדבור ע"ד הרמ"א בזה וכ' דלקושטא דמלתא מצינו כמה פעמים ברמ"א בד' חלקי הש"ע שכ' דכן המנהג אפי' בדבר שאינו מצוי כ"א פ"א ביובל אלא דלא אמרינן דבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהגא רק היכא שיש לומר דלמא ע"פ ב"ד טועין נעשה כך פעמים ושלש אבל, אי ידעינן בבירור שע"פ הסכמת ותיקין נהגו כך אפי' בדבר שאינו מצוי כ"א פעם א' ביובל שייך למימר בי' וכן המנהג והביא ראיה לדבריו מתשו' הריב"ש סי' תע"ה ותשו' מהרי"ק שורש ל' עיי"ש באריכות (וע"ל סי' ל"א ס"ק ח'):

ט ועבדים עבאה"ט מ"ש והפר"ח חולק ועי' בשו"ת עמודי אור סי' מ"א מ"ש לתרץ דעת הטור בזה להצילו מתמיהת האחרונים עיי"ש ועי' בחדושי מהרא"ל צינץ ס"ק ג' ועי' כו"פ שכ' דהטור שאוסר שחיטת עבדים לא אסר רק מחומרא אבל מדינא גם הוא ס"ל דשחיטת עבדים כשרה עיי"ש ועי' מזה בס' אשל אברהם (מהגאון מ' אברהם ברודא ז"ל) בחולין בחדושי פוסקים סי' א' אות ב' ועי' בבית הלל ס"ק ב' דבע"כ המתירין שחיטת עבד שאינו משוחרר לא אמרו אלא כשקבל עליו מצות שהאשה חייבת כדלקמן סי' רס"ז סעיף ג' ובאו"ח סי' ד"ש סעיף א' עיי"ש ועי' בס' אלי' רבא או"ח בדף המיוחד לריש סי' זה ס"ק ד' ובכו"פ ובברכי יוסף ריש סי' זה ובס' למודי ה' (להגאון מ' יהודא נגאר ז"ל) לימוד קכ"ו ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קנ"ז באמצע התשובה ובס' מנחת אהרן ס"ק ב' ועי' בס' יריעות שלמה בקונטרס בית יד שבסוף הס' הלכה א' אות ב' מ"ש בזה. ולדינא עי' בשמ"ח סעיף י"ד שכ' דעבד כנעני שמל וטבל מרצונו ומכירין בו שהוא מוחזק בכשרות וירא ה' שוחט לכתחלה אפי' בינו לבין עצמו אבל סתם עבדים אע"פ שהוא מומחה אין אוכלין משחיטתו כששחט בינו לבין עצמו דלית לי' הימנותא ועי' שם בתב"ש ס"ק י"ט שכ' הטעם דרק בני ישראל הם בחזקת כשרות ולא עבדים עיי"ש ופשוט לפענ"ד דגם חציו עבד וחציו בן חורין ג"כ שחיטתו פסולה מה"ט כיון דקיי"ל בעלמא דאינו בכלל ישראל כמ"ש בש"ס סנהדרין דף פ"ו ע"א עיי"ש ובתוס' סוכה דף כ"ח ע"ב בד"ה לרבות וא"כ ממילא דאין לו חזקת כשרות ג"כ כשאר בר ישראל וה"פ (ועי' פרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת ח"ב בסוג עבדים) וכ' בשפ"ד ס"ק ר' דלדידן אין נ"מ בכל זה דהיכא דעבר ושחט בלא קבלה בלא"ה אסור לדידן כיון דחרם הקדמונים הוא שלא לשחוט מי שלא נטל קבלה עיי"ש:

י שלא יתעלף. עי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות באמצע סי' מ"ח שנשאל בשו"ב שכבדה לו יד אחת ע"י חולי עד שאינו יכול להחזיק בה שום דבר ושוחט בידו השני והשיב שיש להחמיר דאף אם אחר תופס לו הסימנים אסור לו להיות שו"ב דבעינן שהשו"ב יהיה לו כח בשתי ידיו וישלוט בשתיהן בכח כראוי ואם יד אחת כבדה עליו אסור לו לשחוט אף בידו השני אף שאינו מרגיש ביד הב' שום כבדות וכ' שם כמה טעמים ע"ז עיי"ש ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' קי"ד שנשאל בשו"ב אשר ע"י חולי באצבע האמצעי שביד ימינו נרקב קצת מהאצבע בראשו ואפס כחו והרי הוא כאבר מת והוא משתמש רק בארבע אצבעותיו הבריאים ויש מפקפקים על שחיטתו לחשש דרסה והשיב דאם רואים שידיו אמונה וכיד איש גבורתה ודאי אין לחוש לו כלל דלא קפדה התורה שישחוט בחמש אצבעות דוקא כ"א שתהיה בכח גברא עיי"ש ועי' בשו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' ז' בעובדא כזה מ"ש בזה באורך (ועי' בדברינו להלן ס"ק קי"ד ובסי' כ"ד ס"ק מ'):

יא יתעלף. הוא ענין הסרת ההרגשה מחמת עייפות וחלושת הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה ועי' רש"י חולין דף ג' ע"ב בד"ה נתעלף. ועי' בפרישה שכ' דחשש דעילוף הוא שמא ע"י העילוף ישהה שיעור שהיי' והוא סובר שלא הי' כשיעור ויכשיר עיי"ש ומשמע דרק משום שהיי' לבד הוי החשש. אמנם משמ"ח סעיף ב' ותב"ש סק"א ושמ"ח סעיף כ"ב משמע דלאו דוקא משום שהיי' לבד חיישינן אלא דגם מפני שאר קלקולי שחיטה יש בו כאשר יראה המעיין:

ופשוט לפענ"ד דלא חיישינן בזה רק כשאינו יכול לראות מכת חרב ודם של בהמה חי' ועוף אבל אם יכול לראות דם בהמה חי' ועוף ואינו מתעלף רק שאינו יכול לראות מכת חרב ודם של אדם וכן אם הוא מועד להתעלף בחרב ודם דמין א' דבעלי חיים כגון לבהמה לחוד או לעוף לחוד ואינו מתעלף במין הב' אין לפסלו וכעין מה שמצינו בש"ס ב"ק דף ל"ז וברמב"ם פ"ו מה' נזקי ממון הלכה ח' דשור מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ומועד לאדם אינו מועד לבהמה עיי"ש וכסברא זו י"ל גם בנ"ד כיון שזה ידוע לכל דמה דקיי"ל דמי שדרכו להתעלף שחיטתו פסולה הוא משום דהוה מועד לקלקל וכמ"ש האחרונים ובראשם הראש יוסף ריש חולין דף ג' א"כ בודאי מסתבר שלא לדון מדם אדם שהוא מועד עליו לדם בהמה חי' ועוף או ממין לשאינו מינו וק"ל (יב) שרוב הרגילין לשחוט כו'. עי' ב"ח או"ח ה' ציצית סי' ח' סעי' ח' ובסי' תל"ז סעי' ב' מה שהקשה דהא הוי רובא דתליא במעשה ועי' בס' יד דוד הספרדי על היו"ד בהגהת הטור אות ז' מ"ש בזה ועי' בפליתי ס"ק ז' שנתעורר בענין זה אגב אורחי' וכ' דענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם הוא קאי על עצם כשרות, האדם שהוא מהרוב בני אדם הכשרים והיראים לשחוט זולת אחר המחאה ולכן לא הוי בכלל רוב דתליא במעשה עיי"ש ועי' בס' כסא אליהו הספרדי חיו"ד אות א' ובספרו קול אליהו חלק יו"ד סי' א' ובמחנה אפרים פרק ג' מה' יבום שהקשו קושיא זו מדעתם ולא הזכירו שכבר נתעורר בזה הב"ח ז"ל שם ועי' בס' שלחנו של אברהם הספרדי בסי' זה אות ב' ובשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א סי' ז' וסי' רמ"ה ובס' מלא הרועים אות רוב סי' י"ב ובשו"ת דבר משה תניינא סי' מ"ח ובשו"ת מהר"ן יפה חיו"ד סי' ב' ובשו"ת שיבת ציון סי' כ"ט ובס' מנחת אהרן ריש סי' ל"ט ובס' דעת תורה בראשית דעת (פתיחה לה"ש) אות ל"ה מה שכתבו כ"א בישוב קושיא זו ופלפלו בזה ועי' בשו"ת מהר"מ מרוטינבורג החדשות חיו"ד סי', א' בד"ה וע"ד:

יג הרגילין לשחוט כו'. עבאה"ט ס"ק ד' מ"ש מהש"ך לעיין בחו"מ סי' ש"ו סעי' ז' ועי' בשפ"ד ס"ק ד' שכתב הטעם דלא אזלינן התם בתר רוב מומחין משום דאין הולכין בממון אחר הרוב והניח בצ"ע מחמת שהרוב הוא להחזיק ואמאי מוציאין מטבח עיי"ש וראיתי בס' פרי עץ הדעת כתב יד מהגאון ר' משה מייזילש ז"ל אבד"ק ווייסליץ במהדורא בתרא ח"ב בהשמטות שהאריך בדברי הפרמ"ג בזה וכתב בהחלט דבזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רוב דדוקא להוציא ממון מיד המוחזק הוא דאמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב אבל לא להחזיק וכאן הא הוה להחזיק והוה לו למיזל בתר רובא ובע"כ הטעם דלא אזלינן הכא בתר רובא הוא משום דאיכא לברורי והאריך בזה בפלפול ועי' בשו"ת שבות יעקב חלק אה"ע סי' ק"ט ובשו"ת ארי' דבי עילאי באבני זכרון לחיו"ד ס"ס ב':

יד לשחוט. עי' בס' שערי תורה חלק ג' כלל י"ח פרט א' אות ב' שכ' דלכאורה י"ל שהדעת מכרעת דלא אמרינן רמאשמ"ה אלא במי שממונה לשחוט בקביעות ומצוי אצל השחיטה דאז הוא מירתת טפי משא"כ במי ששוחט באקראי בעלמא דלא שייך מירתת כי יכול לשחוט בצינעא וחושב שלא יתוודע לא שייך לומר רמאשמ"ה אכן באמת ז"א דאין שום חילוק בזה בין שו"ב קבוע לאינו קבוע עיי"ש ועי' במחנה אפרים בהלכות יבום דין ט"ז וע' בס' ערך השלחן חיו"ד בסי' זה אות ג' ובעצי לבונה ריש סי' זה ובס' יד דוד הספרדי על היו"ד רס"י זה בהגהות הטור אות ד' ובס' שב שמעתתא (מהגאון בעל שמן רוקח ז"ל) שער י"ב ובשו"ת כתר כהונה סי' ל' ובשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' מ"ח ובשו"ת דבר משה קמא סי' כ' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ט' ובס' אשל אברהם (מהגאון מ' אברהם ברודא ז"ל) בחולין בחידושי פוסקים סי' ב' מה שהאריכו בענין זה בפלפול: (טו) לשחוט. עי' במשנה למלך פרק ד' מהל' שחיטה שנסתפק אי אמרינן גם רוב מצויין אצל בדיקה מומחין הן וכ' דמתשו' הריב"ש סי' קצ"ח מוכח דגם לענין בדיקה אמרינן רוב מצויין אצל בדיקה מומחין הן עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ח' ובשפ"ד ס"ק ד' מ"ש בדברי המשל"מ בזה ועי' בש"ע בעל התניא ז"ל ס"ק ט"ו ובראש אפרים סי' ל"ט ס"ק ט"ז ובזר זהב סי' ל"ט ס"ק א' ובגה"ק סי' ל"ט אות א' ובמאירת עינים שורש א' ענף ב' סעי' ה' ס"ק י"א וי"ב ובראש יוסף על טריפות הריאה סי' ל"ט בחידושים מס"ק י"ב עד סוף ס"ק ט"ו. ועי' בפרת"ב שם סעי' ט"ז שכ' דאף באין הפ"מ יש לסמוך על רוב המצויין אצל הבדיקה שמומחין הם אך מ"מ אם הריאה לפנינו עדיין יש לבודקה לכתחלה אבל בדיעבד יש להקל אפי' לא בדקה אולם אין להקל בזה אלא כשראינו שהוציא הריאה ובדקה ואמר כשרה היא והלך לו אבל אם שתק והלך לו דינו כנאבדה הריאה עיי"ש ועי' בס' ראש יוסף על טריפות הריאה שם בחידושים ס"ק ט"ז (ועי' בס' גנת וורדים מהפרמ"ג כלל ס"ב ובגה"ק סי' ל"ט אות א') (ועי' בדברינו להלן ס"ק ק"ג וק"ד). (טז) הם בחזקת מומחין. עי' ש"ך ס"ק ב' שכ' דאין לסמוך על שוחט בסתם אא"כ יודעין ומכירין אותו שמוחזק בכשרות ועי' בש"ע התניא בביאורו ס"ק ב' דלא די בחזקת כשרות של כל ישראל אלא דבעינן שיהא יודעין בו שהוא אדם כשר ונאמן עיי"ש ועי' בבכור שור בחידושיו לע"ז דף ל"ט מ"ש על דברי הש"ך בזה ועי' שפ"ד ס"ק ב' שכ' נדינא דדוקא כששוחט לעצמו ומוכר לאחרים הוא דבעינן שיהא יודעין אותו שמוחזק בכשרות אבל בשוחט לאחרים אין לחוש עיי"ש ועי' בש"ך להלן סי' קי"ט סק"א ועי' בישועות יעקב כאן בפירוש הקצר סק"ב ועי' בס' שבילי דוד על היו"ד ריש סי' זה מ"ש על דברי הפרמ"ג הנ"ל והביא ראיות דהעיקר כדעת הש"ך דאף בשוחט לאחרים בעינן שיהא מוחזק בכשרות עיי"ש:

יז בחזקת מומחין ומוחזקין. עי' בתשו' הריב"ש סי' תצ"ח ומבואר בדבריו דדוקא כשאין ריעותא באדם השוחט לפנינו אבל ביש עליו ריעותא לפנינו לא אמרינן אצלו רמאשמ"ה שכ' שם בנידון שנשאל בא' שבא לעיר לשחוט שלא ברשות השוחטים המוקדמים והקהל שלחו אחריו ולא רצה להראות המחאתו ובקיאתו והתחיל במחלוקת ויצא מהם בחרי אף ומקניט ומקנתר וכ' שאסור מן הדין לסמוך עליו כיון שהי' לו לענות בפניהם בנחת ומענה רך שלא יתן מקום לחשוד אותו כמו שראוי לכל חרד בדבר ד' והוא לא עשה כן איתרע חזקתו עיי"ש ועי' ד"ק סק"ג שכ' דשו"ב שיצא עליו רנון יש לומר דיצא מהרוב מצויין אשמ"ה וצריך בדיקה אחר הקול אם הוא אמת או לאו עיי"ש ועי' בס' יריעות שלמה על היו"ד לקמן סי' י"ח אות ח' ובקונטרס בית יד שלו שם סוף הלכה ה' שכ' דשו"ב שנועל הכרכשות או לשון מן הכשרות או אם נשמע עליו שמץ דופי אע"ג דכשר לשחיטה מחמת הקול מ"מ כיון שהוא נוגע בדבר במה שמכשיר הבהמות מקלקל חזקת כשרות שלו עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"ן יפה חיו"ד סוף סי' ב':

יח מומחין ומוחזקין. מומחין היינו שיודעין הלכות שחיטה ויודעין ג"כ לאמן ידיהם. ומוחזקין היינו שאינו מתעלף שמ"ח ס"ג ושפ"ד ס"ק ד' (ועי' פרמ"ג או"ח סי' תל"ז בא"א ס"ק ד') ועי' מזה בשו"ת משכנות יעקב סי' ג':

יט כשאינו לפנינו עש"ך ושפ"ד סק"ה שכתבו דהיכא דלא מצינו למירדף אבתרי' רק ע"י טורח לכ"ע אין צריך לברר וסמכינן על החזקה עיי"ש: ועי' מנחת יעקב כלל נ"ט ס"ק ח' ובשו"ת השיב משה חלק או"ח סי' י"ג בד"ה והנה אחר שכתבתי ובשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' ב' ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ל"ג אות י"א בהג"ה שכ' דאף דקיי"ל רמאשמ"ה ואם שחט ואזיל לעלמא מותר הבשר מ"מ אם יש עדים שאומרים שיש במקום פלוני עדים שיודעים בו שא"י ה"ש צריך לברר וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' מזה בהתשובה שבסוף הספר אור לשמים (מהגה"ק מסטאבניץ זצ"ל):

כ אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו. עי' בחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק ד' באמצע הדיבור שכ' שהאזהרה הוא גם על השוחט דאם השוחט יודע שאין המוסרין לו לשחוט יודעין בו שיודע הלכות שחיטה אין לו לשחוט עד שיאמר להם שישמעו ממנו אם יודע לומר ה"ש מאחר דרבינא אסר למסור למי שאין יודעין בו שיודע לומר ה"ש א"כ כשרואה שהמוסרים לו לשחוט אין יודעים דין זה צריך לגלות להם שצריכין לידע בשוחט שיודע לומר ה"ש דאל"כ פעם אחרת ימסרו באמת למי שאין יודע וזה הוא אינו מן הדין עכ"ל:

כא צריך לבדקו עי' בס' דעת תורה אות ד' שעמד על המחקר אי דוקא היכא דהרוב מומחין אינן לפנינו הדין כן אכן אם יש לפנינו רוב מומחין ומיעוט שאינן מומחין ושחט א' מהם יש לעיין אם צריך לברר גם ברובא דאיתא קמן ונסתייע מדברי הרמב"ן בחידושיו לחולין דף ג' דגם ברובא דאיתא קמן היכא דאפשר לברר מבררינן עיי"ש:

כב אין צריך לשאלו אם נתעלף. עי' בתשו' הריב"ש סי' תצ"ח ועי' בס' דעת תורה בפתיחה לה"ש אות כ"ב מ"ש בענין זה באורך ועי' בהגהת חשק שלמה על היו"ד הנדפס ביו"ד דפוס ווילנא סוף חלק א' בהשמטות לסי' א' שכ' דלדעת המחבר להלן סי' כ"ג סעי' ה' פשוט הוא דאם שחט עוף ולא שחט בו רק הקנה והוושט נשאר שלם לכ"ע א"צ לשואלו כלל אם נתעלף דמה בכך דנתעלף ושהה בו הא בקנה בעוף אין פוסל שהיי' כלל עיי"ש ואין נ"מ כלל בדבריו לדינא דהא אנן קיי"ל להטריף שהיי' אף בקנה דעוף כמ"ש הרמ"א שם ובפרט לפמש"ל (ס"ק י"א) בשם השמ"ח דבעילוף לאו דוקא משום חשש שהיי' יש בו אלא דגם משום שאר קלקולי שחיטה חיישינן לי' ממילא נדחים דבריו והוא פשוט ועי' בקונטרס בית יד (להרב מ' יצחק ענתיבי) הספרדי הנספח להס' פני הבית בפ"ד מהל' שחיטה הלכה ג' מ"ש בדין דלא חיישינן לעילופי וא"צ לשאלו אם נתעלף באורך עיי"ש:

כג שאין לסמוך. פי' שאין ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ אלא יבדקנו קודם ואח"כ ישחוט. פר"ח ס"ק ד'. ועי' מג"א באו"ח סי' תל"ז סק"ד ובפר"ח שם אות ב' ובשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' נ"ה באמצע התשובה ובברכי יוסף באו"ח שם אות ב' (כד) אבל לכתחלה אין לסמוך כו'. עי' בשו"ת זכרון יצחק סי' כ"ה שכ' דהשוחט דבר שאין צריך שחיטה רק מדרבנן (עי' לקמן סי' י"ג) לכ"ע יכולין לסמוך על החזקה אפי' במקום שיכולין לברר עיי"ש:

כה לכתחלה אין לסמוך על החוקה. עי' בס' תורת יק"תיאל ס"ק א' שכ' דאף בזמה"ז שהשוחטים נוטלין קבלה ואף שידוע שיש להשו"ב קבלה מ"מ אם יש זמן רב שנטל קבלה הדר דינא לדין הש"ס דהיכא דאפשר לברר לא סמכינן ארוב מצויין וכו' וצריך לבדוק אותו לכתחלה אם לא שכח דיני שו"ב וגם צריך לבודקו בהרגשת הסכין דעשוי להשתנות והיכא שהוא לפנינו אסור לאכול עד שיבדקנו ואם אינו לפנינו או שאין מי שיבדקנו יכולין ליתן לו לשחוט דהוי כדיעבד עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו להלן ס"ק ל"ה בשם השאילת יעב"ץ וס"ק ס"ז) וכן נראה מדברי המחזיק ברכה אות ח' מ"ש מהגאון מהרא"ל אופענהיים ז"ל ע"ש אך בש"ע בעל התניא ז"ל ס"ק כ"ב כתב דלשכחת כל הדינים לא חיישינן מאחר שעוסק תמיד בשחיטה לא חיישינן שישכח הדינים הנצרכים לו אך בענין הרגשת הסכין הכל לפי הענין עיי"ש ועי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות י"ט. ולפענ"ד הכל הוא לפי הענין והזמן והמקום והשוחטים שבעיירות שעוסקים ונו"נ ומפלפלים עם חביריהם והת"ח שבעיר ומראים סכיניהם זה לזה תמיד וגם מראים סכיניהם לפני חכם העיר בודאי אין חשש לשכחת הדינים ולהעדר ההרגשה כ"כ כמו בשוחטים היחידים הדרים בכפרים שהשחיטה מועטת ואינו נושא ונותן בענין דיני שו"ב עם שום אדם בודאי השכחה מצוי' אצלו ובודאי לא מהני מה שיש לו קבלה וכמובן (ועי' ש"ס תענית דף ז' דאמר רבה בב"ח מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אינם מתקיימים ביחידי וכו' ולא עוד אלא שמטפשין ועי' במהרש"א בחד"א שם בד"ה ואמר ולא עוד ועי' בס' נהורא דאורייתא על ה' ת"ת מאמר אור עולם פרק ז' ופרק ח') וענין ההרגשה תלוי' ג"כ בזה ועי' בס' לקט אליהו על המצות סוף סי' קמ"ו מ"ש אודות שוחטי בני הכפרים:

כו אין לסמוך על החוקה במקום דיכולין לבררו. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ע"ט שנשאל ע"ד שיצא ערעור על השוחטים שאינם בקיאין בהשחזת הסכין אם מחוייבים לעמוד בנסיון והשיב דאף שנטלו קבלה והוחזקו ע"י ב' עדים דהיינו השו"ב והרב בשעה שנטלו קבלה שהם אומנים ובקיאים מ"מ היכא דיש חשש ערעור שאינם מבינים בהשחזת הסכין צריכין לעמוד בנסיון עוד הפעם לברר ובפרט היכא שיש רגלים לדבר אם מסרבין להראות סכינם וכו' ובודאי כל היכא דיש רגלים לדבר צריך לחוש להו עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ז):

כז על החזקה. עי' בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות איסור שכ' דפשוט מדברי הפוסקים בכ"מ דאפי' בחזקה גמורה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לבררו עיי"ש ועי' בפר"ח או"ח סי' תל"ז ובס' גנת וורדים (מהפרמ"ג) כלל ס"ב ובפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט ובשו"ת השיב משה חאו"ח סי' י"ג ועי' בגידולי הקדש סי' ל"ט אות א':

כח דיכולין לבררו. מלשון זה משמע דדוקא כשיש שם מי שינסהו אם הוא בקי אבל אם אין שם מי שינסהו סמכינן על החזקה כיון דא"א לברר אבל בשמ"ח סעי' ד' ותב"ש ס"ק ו' כתב דאם א"א לבדקו מחמת שאין שם מי שינסהו אין ליתן לו לכתחלה לשחוט רק לצורך גדול עיי"ש ועי' מזה בבכור שור בחדושיו לע"ז דף ל"ט ועי' שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' ד' ועי' בגליון מהרש"א מ"ש בדין זה לענין אם הוא לפנינו וקטן מעיד עליו שנבדק מבקיאים ואמרו שהוא מומחה אי מהני עדות הקטן שלא יצטרך לבדקו אפי' במקום דאפשר לברר וכהאי דתוס' פסחים דף ד' ריש ע"ב עיי"ש (בט) השוחט עצמו לא ישחוט. עפת"ש ס"ק א' מ"ש מהחו"י ועתב"ש ס"ק מ' מ"ש ע"ד החו"י בזה וכ' כעין ספק אם הי' התקנה שלא ישחוט אף ביש עע"ג עיי"ש וע' במ"ז ס"ק ג' שנראה מדבריו שהבין שהתב"ש לא פליג על החו"י בזה לענין דינא כלל עיי"ש (ועי' עוד בשפ"ד ס"ק ה' וס"ק י"א) ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' מ"ש בענין זה ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ט' וע' במ"ז ס"ק ג' שכ' דאם שחט בלי קבלה אף באעע"ג אין להקל רק בדוחק גדול עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסיף דעת על היו"ד סי' ב' סעי' ט' שכתב דאם הוא הוחזק לשחוט רק עופות ואין לו קבלה על בהמות לכ"ע לא מהני לשחוט בהמה באעע"ג דדוקא בחש"ו או במי שא"י ה"ש הוא דמהני אעע"ג משום דכיון שזה העומד על גביו יודע שא"י ה"ש ואינו אומן ומוחזק ומעשיו מקולקלים בודאי לא יזוז ממנו וישגיח על שחיטתו היטב שלא יקלקל משא"כ בזה שלמד קצת לא מהני מה שא' עע"ג להוציאו מחזקת איסור כי זה העע"ג לא ישגיח עליו כ"כ היטב עיי"ש. ודע דכל זה בסתם אדם אבל לענין התלמידים שלומדים שו"ב אצל רבם עי' במה שהבאתי לקמן (ס"ק מ'). ומ"ש הפת"ש מהחו"י דלכבוד יו"ט עדיף טפי בעופות עי' ביד אפרים במוסגר מ"ש בזה וע' בס' דעת תורה שם באות שאח"ז מה שהאריך בזה ואכ"מ:

ל אעפ"י שיודע ה"ש. ראיתי להעתיק בזה במ"ש בספרי השו"ב שיש להזהיר להשו"ב המלמד להתלמידים שיזהר מליתן כתב הודאה אם לא שידקדק תחלה היטב עליו אם הוא ירא ה' ויודע ספר ורואה שלבו עמו ואינו מבוהל ואינו מהרגילין לשתות יי"ש ושאר משקה המשכר דאף דאין סומכין על הודאת השו"ב לבדו ולא סגי בכתב הודאה לחוד אף משו"ב מומחה בלתי כתב קבלה מחכם ומורה מ"מ לא יסמוך השו"ב על זה משום שיש חשש מאחר שיהי' לו כתב הודאה יוכל להשיג עי"ז כתב קבלה מאיזה רב בנקל כי הרב יסמוך על השו"ב ותיפוק מיני' חורבא ח"ו והקולר תלוי גם בצואר השו"ב הנותן ההודאה ע"כ יזהר בכל זה (ועי' ש"ס מכות יו"ד ע"א וחולין דף קל"ג ע"א דאמר ר"ז שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון עיי"ש וכ"כ בש"ע להלן סי' רמ"ו סעי' ז') עוד כתבו בנידון השו"ב המלמד לתלמידו שיעמוד על דעתו שלא להכניס עצמו עם הנלמד לפנים משורת הדין לוותר כנגדו בענין זה שאין זה רחמים כ"א אכזריות וק"ו שלא ליתן עינו בצרור הכסף המביא בידו למכור נפשו ויהא בכלל חוטא ומחטיא את הרבים ר"ל כי גדולה בדיקת השו"ב המלמדו מבדיקת הרב החכם כי החכם לא יוכל להרגיש כ"כ בתערובת השו"ב המתלמד בכמה ענינים אבל השו"ב המלמדו שהוא עמו הוא יודע הכל וכמובן. עכת"ד. וכיוצא בזה כ' ג"כ בש"ע התניא בקו"א ס"ק ו' באמצע הדיבור דבענין יראת שמים של התלמיד יודע בו השו"ב המלמדו יותר מהרב שנותן לו קבלה מאחר שהשו"ב התעסק עמו ימים רבים מכירו ויודע היטב אם יראת ה' על פניו עיי"ש ואני אומר עוד דמה מאד צריך השו"ב המלמד לתלמידו ליזהר ללמדו האומנות כל דבר ודבר הדק היטב עד שידע הכל על בוריו וצריך לשום אל לבו מ"ש המדרש שמואל והתוספות יו"ט על מסכת אבות פ"ד משנה י"ג דכוונת התנא שאמר במשנה הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון ר"ל שיש להזהיר להרב שילמד לתלמידו כראוי הכל על בוריו ששגגת התלמיד בהוראתו עולה זדון להרב שמלמד אותו על שלא למדו כראוי (לא) עד ששחט ג' פעמים. עבאה"ט סק"ו מה שכ' שהמנהג לשחוט ג' תרנגולים וע' במנחת יוסף בליקוטי יוסף ס"ק ל"ט שכ' בשם המהר"מ חגיז בהסכמתו לס' אוהל ישראל דדוקא כשלא נעשה שוחט רק לעופות סגי בשחיטת התרנגולים אבל אם נעשה שוחט לבהמות צריך לראות ג"כ בשחיטת ג' בהמות עכ"ל. וע' בדברי השואל שבס' יוסף דעת ודברי שאול על היו"ד סי' ב' סעי' ט' בד"ה אעתיק שכ' דפשוט הוא דאיתחזק לשחיטת עופות לא איתחזק לשחיטת בהמות והגאון מהרי"ש ז"ל הודה לו והסכים עמו עיי"ש. אך ביש"ש ב"ק פרק הגוזל עצים סי' כ"ג כ' דהיכא דאיתמחי לבהמה אחת לא איתמחי עדיין לבהמה אחרת שקשה בה השחיטה יותר וכ"ש דלא אתמחי לעוף אבל אי אתמחי לתרנגולים אתמחי אף לבהמות עיי"ש וכ"כ בס' תורת חיים בב"ק שם דף צ"ט ע"ב בד"ה זיל אייתי דמנהגינו כשנותנין קבלה שאין שוחט רק ג' תרנגולים וסגי אף לבהמה עיי"ש ועי' בשו"ת צפיחת בדבש הספרדי סי' מ"א מה שהאריך בזה באמצע התשובה והביא דברי הרב המאירי והדמ"א דלא ס"ל כן אלא ס"ל דאתמחי לתרנגולים לא אתמחי לבהמות וכ' דהמנהג הפשוט כעת דאף שנטל קבלה לשחיטת עופות לא מהני קבלתו לשחיטת בהמות וכלא נטל קבלה דמי כיון שכן אנו רואים בחוש שכל אלו התלמידים אף שהם בקיאין ומלומדים היטב באומנות שחיטת העופות עכ"ז אין בעלי הבהמות מניחים אותם לשחוט אלא ע"י שמרבים להם בבקשות וכו' וטעמא רבא איכא דשאני עוף מבהמה שצריך לאמן ידיו ביותר וע"כ לא מועיל לו מה שהוא אתמחי לשחיטת עופות דכיון שלא אתמחי עדיין לשחיטת בהמות קרוב הדבר שינבל ע"כ בודאי יש לחוש דאף דאתמחי לעופות לא אתמחי עדיין לשוורים עיי"ש באריכות:

לב ששחט ג"פ. עבאה"ט מ"ש לא ישחוט צפורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט וכו' ועי' בס' שרש מיעקב הראשון אות ז' שכ' דלדינא לאו דוקא הקטנים אלא אף בצפורים ובני היונה הגדולים צריכים ג"כ לאתמחי בהם בפ"ע אבל בלא"ה אף שהוא אתמחי לתרנגולים ולצפורים וב"י הקטנים לא אתמחי לצפורים וב"י הגדולים והוכיח שגם השמ"ח והח"א השמיטו תיבת הקטנים מה"ט עיי"ש באריכות (לג) ג"פ. עשמ"ח סעי' א' והב"ש סק"ט שכ' דאם יטרוף אחד מהם צריך לשחוט אח"כ ג' עופות אחרות בכשרות כדי שיתחזק ג"פ רצופין שהוא אומן יד ושאינו מתעלף עיי"ש ועי' בס' תואר משה פרק ח' אות ג' שכ' דכל הג' עופות צ"ל כשרים בלי שום פקפוק ואפי' חתך במפרקת של אחד מהם צריך לשחוט אחרות דאף על גב דמבואר להלן סי' כ"ד להקל בזה בהפ"מ מ"מ בשחיטה זו לא מוחזק לאומן עכ"פ וכתב עוד שם דדוקא בעינן שישחוט הג' רצופין זא"ז לאפוקי שלא ישהה בין שחיטה של זה לזה דכיון דהבדיקה הוא לראות שלא יתעלף וכשאינו שוחט ברצופין יש לחוש שמא כשיארע לפניו שישחוט הרבה ובראותו דמים הרבה שפוך לפניו יתעלף לכן בעינן שישחוט שלשתן דוקא בב"א בזה אחר זה עיי"ש:

לד בפני חכם ומומחה. עבאה"ט ועי' במ"ז ס"ק ד' שכ' דמהנכון שהרב לא יתן לו קבלה עד שישחוט בפני השוחטים ואח"כ ינסנו הרב שאז יוצאין לכ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת חיים ביד הספרדי חיו"ד סי' א' דף א' ע"ג שמקיל בשו"ב שיש לו קבלה רק מהשוחטים ולא מהרב דמתא היכא שיש לתלות דמחמת שכחה לא חתום עלה הרב כיון די"ל דנתינת הקבלה מהרב אינו לעכובא דגם מהשוחטים המומחים דמתא לבד סני עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"י דמשמע משטח לשונו שכן הוא המנהג בשאלוניקי ובשאר מקומות במדינתו דהשוחטים המלמדים להשוחט הם נותנים לו רשות וכתב קבלה כאשר יראה המעיין בדבריו אולם בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג ובתורת זבח הספרדי להרב מהרחד"ח ז"ל סי' ה' סעי' ה' נקטו לדינא כמ"ש הט"ז דלא סגי הקבלה משו"ב מומחה רק מחכם העיר דוקא ומבואר דאף במדינות הספרדים נוהגין כן שאין סומכין על מה שהשו"ב מומחה נותן לו קבלה ואולי י"ל דהכתב הודאה שהשו"ב נותן קודם שמקבל קבלה מהרב קרי לי איהו ג"כ קבלה ובאמת דגם שם נוהגין לחזור וליטול קבלה מהרב ומורה ולא סגי לי' בהכתב קבלה שיש לו משו"ב אעפ"י שהוא מומחה לרבים אבל אין משמעות דבריו כן וצ"ע ועי' בדברי המהר"ם חאגיז ז"ל בהסכמתו לס' אהל ישראל שכ' דהמנהג שאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה מאומן בקי ומומחה בקיום חבר העיר דכל איסור דאיכא במתא עלי' דידי' רמיא עיי"ש ובמדינתנו נהגו שהשוחטים אין נותנים קבלה כ"א החכם ומורה והחכם אינו נותן קבלה להשו"ב עד שמביא לו כתב הודאה משו"ב מומחה ומוחזק שמעיד לפניו הן על אומנות ידיו והן שהוא בקי בדינים ומרגיש בפגימת הסכין ועי' במנחת יוסף סעי' ב' בלק"י ס"ק ל"ט ובד"ק ס"ק ב':

לה חכם ומומחה. עבאה"ט דתרתי בעינן חכם ומומחה ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג ועבש"ע התניא בקו"א ס"ק ו' שהאריך בענין המומחה הנותן קבלה אם צ"ל דוקא חכם שהגיע להוראה או אם די רק בחכם שבקי ויודע הלכות שחיטה לבד וכ' דמלשון התקנה שבתשו' מהר"מ משמע דבעינן דוקא שיהא חכם שהגיע להוראה וסיים כן לדינא להחמיר שיהא חכם ובעל הוראה בכל ענינים עיי"ש וכן נתפשט המנהג בכל מדינותינו שהשו"ב נוטל קבלה מרב אב"ד או דיין ומו"צ שיושב על כסא הוראה דוקא עיי"ש ועי' במנח"י בקונטרס אחרון אות א' באורך מזה:

ועיין בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה ובפאר הלכה ס"ק י"ב שכ' דלא בעינן דוקא הרב דמתא אלא כל שהוא חכם ומומחה סגי עיי"ש ועי' בס' שנות חיים לקמן סי' י"ח ס"ק ל"ו כ' להדיא דצריך ליטול קבלה מרב מרא דאתרא דהא כל נתינת הקבלה היא המחילה שלא יצטרך להראות לו סכינו ואין לרב שבמקום אחר למחול לו רשותו עיי"ש (וכן נראה דעת הכו"פ לקמן סי' י"ח ס"ק כ"ו עיי"ש) וכן נראה ג"כ מדברי הר"מ חגיז ז"ל שהבאתי בס"ק הקודם דכתב הקבלה צ"ל מחבר העיר דוקא עיי"ש (וע"ל סי' י"ח ס"ק קס"ו) והנה מדברי השנות חיים הנ"ל והמהר"מ חאגיז הנ"ל נראה לכאורה דאף שיש לו כתב קבלה מרב אחר אפ"ה אין לו לשחוט עד שהרב מרא דאתרא יתן לו ג"כ כתב קבלה משום דעיקר התקנה שיטול השו"ב כתב קבלה הי' שיטול רק מהרב דמתא דוקא ואם אין לו כתב קבלה ממנו אף שהרשהו לשחוט בע"פ לא מהני והוי כלא נטל קבלה בכתב דלא מהני מה שהרשהו בע"פ אבל המנהג אינו כן אלא דכל שיש לו קבלה מאיזה רב מובהק שראוי לסמוך עליו אז כשבא לעיר אין מצריכין לו ליקח קבלה מחדש מהרב דמתא רק שמקפידים שלא ירים ידו לשחוט בלתי רשות הרב מרא דאתרא והרב אינו נותן לו רשות לשחוט עד שינסהו קודם בדינים ובענין הרגשת הסכין ואם אומנתו עולה יפה בעיניו אזי הוא נותן לו רשות לשחוט אבל א"צ לכתוב לו בכתב כלל שוב ראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' קצ"ו שכ' וז"ל ופשיטא שאין סומכין על כתב קבלה מחכם בלתי נודע ומפורסם ואין מרשין לשום שו"ב אף אם יבא עם קבלה להתיר לו שחיטה ובדיקה עד שיעמוד לפני רב העיר או המדינה לברר המחאתו כהוגן ואעפ"כ מטילין עליו תנאי שיחזור לזמן קצוב לבא לפני רב המקום לנסותו אם לא הורע חזקתו וכו' עכ"ל וכ' שם בא' ששחט בלי רשות וקבלה מהרב אב"ד והכריזו בבהכנ"ס ששחיטתו אסורה והכלים שנתבשל בהם הבשר אסורים והוא לא השגיח ושחט אח"כ אזי הבשר וגם הכלים אסורים עד שיחזרו הב"ד והקהל ויתירו לו וקודם לזה אם נתמנה לש"ץ צריך לסלקו עיי"ש אבל פשוט הוא שאין כוונתו דהרב העיר יחזור ויתן לו כתב קבלה רק שיעמוד שנית לנסיון לפני הרב דעיר וכאמור וכן ראיתי בשו"ת דברי יעקב סי' ע"ז שהעתיק תשובת הגאון ר' ענזיל ז"ל מסטריא שכ' כן להדיא דאפי' מי שיש לו בידו קבלה מרב מומחה אפ"ה כשבא לשחוט בעיר אחרת אין לו רשות להרים ידו לשחוט עד שיעמוד לנסיון לפני הרב מרא דאתרא עיי"ש ולא כ' שיקח ממנו כתב קבלה שנית והוא ג"כ כמש"ל ועי' בד"ק ס"ק ה' ובשו"ת זרע יצחק סי' י"ד ובדעת תורה לקמן סי' י"ח סוף ס"ק ל"ו:

ועיין בשו"ת שבסוף ש"ע הרב התניא ז"ל סי' י' שהעלה דאם השו"ב רצה שינסהו הרב והרב לא רצה מאיזה טעם שוב אין ביד הרב לאסרו כלל כיון

שאין המניעה מצד השו"ב ואף אם קיבל על עצמו באיסור עד שינסהו בכה"ג בכה"ג ליכא איסור עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ג שהביא דבריו וכ' דפשוט הוא דעכ"פ לא נפטר השו"ב לגמרי מליקח קבלה אלא שצריך ליקח קבלה עכ"פ מרב אחר עיי"ש ולפמ"ש להלן (סי' י"ח ס"ק קס"ח) אין נ"מ בכל זה דבלא"ה א"א לו להשו"ב לשחוט שם בלי רשות הרב מרא דאתרא וכמ"ש שם מתשובת הב"ח ושאר גדולי המחברים:

===

חסר עמוד

===

לו ומומחה בהלכות שחיטה. עכו"פ ש"ק י"ב ובקונטרס יפה לבדיקה (מהגאון בעל בית אפרים ז"ל) שנדפס ביורה דעה בסוף ח"א שכ' שהחכם כשנותן קבלה לא יעמיד על עצמו רק יקבץ עמו אנשים אחרים שיודע שיש להם הרגשה טובה או שוחטי העיר שיעמדו אצלו בעת שינסה אותו עיי"ש ועי' מנח"י בלק"י ס"ק ל"ט מ"ש בדבר אשר רבה המכשלה שהרבנים סומכים על עצמם בהוראה גדולה כזו שנותנים כתב קבלה וסומכין לשוחט ובודק בידם והם עצמם לאו דסמיכי נינהו ולא למדו ולא שמשו בענין זה כל צרכם עיי"ש ועי' במנהז"ב סק"ו שכ' שצריך ליזהר בהבחנות השו"ב בענין הרגשות הפגימות כי יש פגימה שנרגשת בתנועה קלה לאט לאט ויש ע"י מהירות קצת ויש ע"י חוזק כי טבע הפגימה הדקה שבתחלה אינה נרגשת כ"א בתנועה קלה ואחר אשר הושחזה בעוקצה אינה נרגשת כ"א בחוזק קצת בדוחק והרב שאינו מורגל בזה לא ידע זאת אבל השו"ב האומן הוא יודע כל זה ורק שהשו"ב שעומד אצל הרב יראה שלא יהיה צד רמוי' בדבר ולא יעבור על לא תעמיד על דם רעך עיי"ש באורך (ועי' בדברינו להלן סי' י"ח ס"ק קע"ב):

לו שהוא רגיל וזריז. כ' בספרי השו"ב כל אדם הבא למלאות ידו לעסוק בשחיטה ובדיקה צריך מתחלה ללמוד כל דיני שו"ב שיהיו שגורים בפיו וילמוד אותן מפי מבין ומומחה שילמדהו הכל באר היטב ולמראה עיניו יבינהו הדברים כהווייתן באיברי הבהמה בכדי שיהיו מובנים לו בתכלית ההבנה ואחר שיהיה בקי בהלכותי' יעמוד הרבה פעמים אצל שו"ב מומחה בשעת שחיטה ובדיקת הריאה כדי שיהא מורגל יפה על פי ראות העין ואח"כ ירגיל עצמו לשחוט הרבה בהמות גסות ודקות ועופות ובכל פעם יהיה השו"ב מומחה עומד על גביו ויבחין שיעשה כהלכה ועי' במנהז"ב בההקדמה בפתיחה שני' שכ' מוסר השכל על הנערים המנוערים שלומדים מלאכת ה' בחפזון בג' או ד' חדשים ואינו עוסק בלימודו זמן רב כדי להבין ולהשכיל הכל על בוריו לידע כל דבר ודבר על אופנו הדק היטב ומחסרון ידיעתו מטעה עצמו לומר שיודע ואח"כ כאשר בא לאיזה מקום להיות שו"ב אינו יודע דרך ישרה לפניו שהטוב ידמה לו לרע וכן להיפוך עיי"ש באריכות. ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' א' אות ג' מ"ש לענין שיעור השימוש בבית המטבחים שלא נתנו רבותינו זמן כמה ישמש להחזיק אותו לרגיל ומרגיש בטוב בתוך הבהמה כראוי דודאי הוא כל חד וחד לפום חורפי' רק שצריך ללמוד לידע הדברים על מכונם ולא יהיה כעוף המצפצף וכ' דלכאורה נראה שצריך שישמש בבית המטבחים שנה שלימה דבעינן שיהיה ד' תקופות משום דאויר כל תקופה משונה משל חברתה ומזג האויר פועל על מזגי הבהמה ועל חולי' ואם לא עסק בשימוש כל השנה לא עמד בכל טבעי הריעותות השכיחות והנמצאות אך כיון שלא שמענו מעולם לרבנן קשישאי לחוש לזה יש להקל ולינקוט מיהו פלגא בידך לפי דרך הבינוני צריך שימוש חצי שנה עיי"ש. ועיי"ש עוד במנהז"ב שכ' שהעיקר צריך התלמיד ליזהר דעכ"פ במשך זמן המיעוט שהוא אצל רבו שלא יתן מרגוע לנפשו יום ולילה לא ימוש מאוהל רבו לראות כל דבר הנוגע לענין שו"ב הן בעמידת הסכינים דהיינו שילמוד א"ע איך להעמיד הסכין ויעמיד הסכין בכל יום ויום הרבה פעמים לרוב להראות לרבו ולהבין מה יענה על כל אחד ואחד איזה סכין פסול ואיזה הוא הכשר ואיזה הוא מובחר ע"צ היותר טוב ולהשים כל זה על לבו שלא ישכחם ואח"כ לידע הסיבה הגורם לכל א' מהעמדות הנ"ל מפני מה זה כן וזה כן ואם לא יבין המניעה הגורם מעצמו ישאל לרבו ולא יזיז מרבו עד שיגיע לתכלית האומנות בזה וכן באומנות השחיטה עצמה צריך להדר להבין מרבו איך לתפוס הנשחט ולידע משקל הנחת הסכין על צוארו שיהיה בכח גברא ולא בדחיקה ח"ו שלא יבא לדרוס וכן באומנות הסרת הסירכא יעיין היטב על מכונו איך להתנהג מפני שהוא אומנות גדולה למעך כדינא ולידע הילוך כל א' היאך ממעכין כי לא כולם שוים הם עיי"ש באריכות:

לח שווחט. עפת"ש ס"ק א' מ"ש בשם השמ"ח ושו"ת ברית אברהם לענין אם עבר ושחט בלא נטילת קבלה ומ"ש שהברית אברהם חולק על השמ"ח והעלה דאין לאסור בדיעבד עי' בתשובת ברית אברהם שם שלא החליט שם להדיא להקל רק בצירוף כמה סניפים אחרים שהיה בנידון שלו עיי"ש אמנם במ"ז ס"ק ג' פסק כהשמ"ח לאסור אף בדיעבד עיי"ש ובדרכיו הלכו כל המחברים מגדולי זמנינו ונקטו לדינא כוותיה דהשמ"ח דאף בדיעבד אסורה שחיטתו כשלא נטל קבלה ועי' בס' בית לחם יהודא ס"ק ג' שהביא בשם הס' זר זהב דאם שחט בלא קבלה אפי' בדקו אותו ונמצא יודע ובקי בה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו עכ"ל וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת כתר כהונה סי' כ"ו בשו"ב אחד שלא עמד בנסיון ולא נטל קבלה ושחט בהמה אחת אף אם קבל אח"כ רשיון וקבלה מהרב לשחוט אין מועיל הקבלה למפרע וכל מה ששחט קודם שנטל קבלה טריפה עיי"ש באריכות ועי' בשמ"ח שם שכ' דכל מה דאסור בדיעבד אינו אסור רק כששחט במזיד אבל אם יש לדונו שבשוגג עשה זאת ששחט בלא קבלה כגון שהוא ממדינה אחרת שאין נהוגין בתקנה זו מכשירין שחיטתו עכ"ד ועי' בש"ע התניא ז"ל בקו"א אות ו' שהביא דברי השמ"ח הנ"ל ומסיים מ"מ בדיעבד אף כשאי אפשר לדון להשו"ב ששוגג היה אפ"ה יש להקל אפי' שלא במקום הפ"מ אם היה הדבר באקראי בעלמא שהאחרים שלא ידעו שלא נטל קבלה אין לקונסם ומותרים לאכול הבשר ומ"מ אין להקל בזה אף בדיעבד אא"כ נסהו הרב עכ"פ אח"כ ויודע בו שיודע ה"ש אבל אם לא נסהו או שאין שם מי שינסהו אסור לאכול משחיטתו אפי' כששחט בשוגג ובדיעבד עיי"ש וכ"כ בס' תורת יקותיאל ס"ק א' ובסי' י"ח ס"ק ז' עיי"ש באריכות ועי' בס' דעת תורה אות ט' שהרחיב הדבור בזה והעלה ג"כ דיש לסמוך על הרב התניא ז"ל הנ"ל לדינא להקל בדיעבד עיי"ש באריכות ועי' מזה בשו"ת שארית יעקב סי' מ"א ובשו"ת דבר משה הספרדי (להגאון מהר"מ אמארילייו ז"ל) חלק א' חיו"ד סי' ג':

לט אא"כ נטל קבלה. עי' בס' רוח חיים הספרדי חיו"ד סי' זה אות ג' דכ' שו"ב ששחט ובדק ולא היה לו סמיכה והאכיל לישראל כל האוכלים צריכים כפרה וכ' שכן היה עובדא לפניו ונעשה מעשה שכל מי שאכל מהבשר הזה בא לקבל דינו ותשובתו עיי"ש ולפענ"ד נראה דזה דוקא אם האוכלים ידעו שאין לו קבלה אבל אם שחט שם סתם ולא ידעו אם יש לו קבלה או לאו ואכלו הבשר ואח"כ נודע שזה השו"ב לא היה לו קבלה ואפי' נודע ג"כ שלא היה מומחה כלל אף דקיי"ל דשחיטתו פסולה למפרע מ"מ אין האוכלים צריכים כפרה על שאכלו משחיטתו [וגדולה מזו הבאתי לעיל בס"ק הקודם מש"ע התניא ז"ל] כיון דמדינא לא הי' צריך בדיקה קודם שאכלו ממנו אם יש לו קבלה (וכמש"ל בס"ק הקודם) והרי נודע מ"ש הפנים מאירות בתשו' חלק ב' סי' מ"א וחלק ג' שי' י"ט והביא הפרמ"ג בפתיחה לה' בדיקת הריאה דאם אכל מדבר הצריך בדיקה והוא לא בדק ואח"כ נמצא שהיה טריפה אז צריך כפרה אבל כשלא היה צריך בדיקה מקודם אין צריך כפרה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ב' ס"ק מ"ה ובפת"ש להלן סי' כ"ט ס"ק א' ובדברינו שם ס"ק ז'):

מ נטל קבלה. עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בהשמטות סי' ה' שכ' שלא יניח השו"ב לתלמידיו לשחוט כל זמן שלא נטלו קבלה עיי"ש ועי' בדבריו עוד בטוטו"ד תליתאי סי' ט' שהחמיר ג"כ בזה וכ' דכל מה שהתלמיד שוחט קודם שנטל קבלה אע"פ ששוחט לפני רבו השו"ב לא יאכלו הבשר רק ימכרנו לנכרי עיי"ש ולפענ"ד הוא חומרא גדולה יותר מדאי והעיקר לדינא כמ"ש בש"ע התניא ז"ל שאוכלין העופות שהשוחט מתלמד עליהם לשחוט בפני שו"ב המלמדו וכ' שכן משמע מסתימת האחרונים שלא כתבו דין זה להשליך העופות לכלבים עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק א' להדיא דהמנהג הפשוט שהתלמידים הלומדים שו"ב אצל רבם שוחטים כדי להרגיל א"ע באומנות קודם שנוטלין קבלה לפני רבם המומחה העע"ג ומשגיח עליהם ואוכלים משחיטה זו דבודאי לא היתה התקנה על זה אכן במה שנהגו ששוחטים התלמידים קודם שנטלו קבלה אף בלי עע"ג הוא נגד התקנה ואינו נכון כלל עיי"ש אכן בש"ע התניא ז"ל נותן פנים מסבירות גם בזה להקל וכ' דמה שנוהגין להקל בזה יותר שמי שמוחזק בפני רבו באומנות השחיטה יפה רבו משלחו בכמה מקומות בעיר לשחוט ואין עע"ג כלל לא אתי שפיר אלא אם נימא שתקנת הקדמונים לא נתפשטה במדינות אלו ככתבם וכלשונם מימים הראשונים רק שמקרוב נהגו ליטול קבלה מן הרב אבל לא נהגו כן אלא כשהשוחט נפטר מרבו והולך לשחוט בפ"ע אבל כשהוא בעירו אצל רבו ורבו משלחו לשחוט שאימת רבו והשגחתו עליו בצאתו לשחוט ובבואו על כל מה שצריך להשגיח ולחקור ולדרוש על כה"ג לא קבלו התקנה להחמיר כ"כ עיי"ש ועי' בס' בית אברהם בשפ"ז סק"ז שקרא תגר על מנהג הזה וכ' שהעושה כן הוא מאכיל טרפות לישראל ואף הכלים אסורים כמו מי שלא נטל קבלה דקיי"ל שהכלים: אסורים למפרע (עמש"ל בס"ק הקודם בזה) והרבנים צריכים להזהירם ע"ז שלא ישחטו כ"א בפני רבם דוקא עיי"ש ועי' מזה במנחת יוסף בקונטרס אחרון אות ג' ובשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ל' באריכות (וכל זה בתלמיד המתלמד אצל רבו אמנם בסתם אדם שאין לו קבלה ורוצה לשחוט בעע"ג עי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ט):

מא קבלה. עי' בתורת יקותיאל סוף ס"ק א' שכ' דבשעת הדחק יש לסמוך דהחכם שהגיע להוראה יכול לשחוט בעצמו אף שלא נטל קבלה די"ל דהתקנה לא היתה רק שהשו"ב יטול קבלה מהמורה אבל החכם המורה בעצמו יכול לשחוט לצרכו אע"פ שלא נטל קבלה וכ' דאם דלכתחלה אין לו לשחוט אבל בשעת הדחק יכול החכם לשחוט בעצמו בלא קבלה אפי' בלא עע"ג עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק א' שכ' דמסתברא דבודאי לא היתה התקנה להצריך המו"צ עצמו קבלה כיון שהתקנה הוא שע"י המו"צ נשמרים מתקלה של השו"ב א"כ ממילא דבשחיטת המו"צ בעצמו אין חשש תקלה כלל ויוכל לשחוט אף בלא עע"ג כיון שהוא יודע להשיב בכל ההלכות הוא א"צ לומר הדינים בע"פ עיי"ש ומשמע מלשונו שלא הקיל אלא במו"צ ורב העיר ולא זולת כן ראיתי בס' בית אברהם בשפ"ז ס"ק ח' שהוכיח מלשון החו"י דכ"ז הוא רק ברב או מו"צ דמתא אבל מי שאינו רב או דיין העיר אפי' הוא למדן הוא בכלל התקנה שאסור לו לשחוט בלא קבלה וכ"ז הוא רק לצורך אחרים אבל לצורך עצמו לאו דוקא חכם העיר אלא ה"ה כל מי שהוא בכלל ת"ח אע"פ שלא תמנה לחכם העיר כל שיודע הדינים היטב ויודע בעצמו בנסיון שהוא מרגיש ומוחזק מותר לשחוט לצורך עצמו אמנם לא כל הרוצה לעשות א"ע ת"ח לשחוט בלא קבלה יכול לסמוך ע"ז כי יש לחוש לאיסור התקנה ואין לסמוך ע"ז להקל רק בצורבא מרבנן המובהק ומוחזק עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בד"ק שם דמי שיודע בנפשו שיודע ה"ש להיות מסתפק ושואל כראוי מותר לו לשחוט ולאכול הוא וב"ב ולא ע"מ להאכיל לאחרים זולתו דע"ז לא היתה התקנה וכ' די"ל דאם אירע ששחט אדם לעצמו כנ"ל וסעד אצלו גם איש אחר ורוצה לאכול קצת ממה שהכין הוא לעצמו גם האחר יכול לאכול ואין זה ניגוד להתקנה עיי"ש ועי' מזה בס' נחלה לישראל בקונטרס הלכה למשה הלכה י"א והנה בחכמת אדם כלל א' דין ב' כ' בפשיטות דגם בשוחט לעצמו צריך ליטול קבלה עיי"ש אמנם בס' דעת תורה אות י"ג דחה ראייתו עיי"ש ועי' ד"ק שם שסיים דמ"מ אפי' הוא חכה העיר יש לו להחמיר ממדת חסידות שלא לשחוט בלא קבלה אא"כ שו"ב שיש לו קבלה עע"ג עיי"ש אמנם זה לא צריך לפנים דבכ"מ אסור לו לשחוט עד שישלם הגאבעל"ע להשו"ב דמתא ולהרב והקהל כמו שדרכם ליטול מכל זבח כאלו שחט השו"ב דמתא וכעין מ"ש המהרש"ל בתשו' סי' כ' וביש"ש פ"א דחולין (והביאו המחצית השקל באו"ח סי' נ"ג ס"ק כ"א בקצרה) דאם איזה יחידים רוצים להחמיר ע"ע שלא לאכול משחיטת השו"ב דמתא בשביל איזה שגגה אין למחות בידם אלא שצריכין לשלם לו כל שכרו מה שהיה ראוי לבא לו מהשחיטה עיי"ש וכ"ז היכא שהוא שוחט ברשות הרב והשו"ב (ע"ל סי' י"ח ס"ק קס"ה) אכן אם הוא שוחט בלתי רשותם עי' בדברינו להלן (ס"ק רי"ד) שכ' דיש חילוק בין המקומות דבעיר שעשו הקהל תקנה שלא ישחוט כ"א שו"ב ידוע י"ל דאסור אף ליחיד הבקי ומומחה לשחוט לעצמו שיאכל הוא לבדו וב"ב וכ"ז הוא לשחוט עופות אמנם אם רוצה לשחוט בהמה הרי בלא"ה אינו רשאי לשחוט ולבדוק הסירכות בעצמו וכמש"ל סי' י"ח (ס"ק קפ"ז) מהתשו' שערי צדק דהוי כהוראה שאסור להורות לעצמו ואין לנו עכשיו דין ת"ח וצורבא מרבנן עיי"ש. (מב) לפני חכם. הנה מלשון זה שכ' לפני חכם משמע דסגי לפני חכם א' לבד ועי' בתשו' שבסוף הס' בל"י שכ' באמצע התשובה שיש חילוק מנהגים בזה דיש מקומות שנוהגין שעומדין תלתא לסמוך כל שו"ב ויש מקומות שאין מחמירין בזה וסומכין על הסמיכה של חכם א' לבד עיי"ש לדרכו וכ"כ במסגרת השלחן הספרדי ריש סי' זה שוב ראיתי בס' עקרי הד"ט חיו"ד ריש סי' א' שכ' שמעשים בכל יום שהרב שבעיר הוא לבדו מרשה לשחוט אף שאינו רק אחד לבדו וכ' שכן משמע בש"ס דקאמר האי טבחא דלא סר סכינו קמי' חכם ולא קאמר קמי' חכמים או בי דינא מכלל דאפי' א' סגי לסמוך בשחיטה וסיים שכן ראה כמה פעמים שחכם הקהל לבדו הוא המרשה עיי"ש וכן נוהגין במדינותינו שהרב או המו"צ דעיר לבדו נותן קבלה לשו"ב וסגי בזה והנה בס' תוספת ירושלים לקמן סי' י"ח כ' דבעיר שיש לה שני רבנים צריך ליטול קבלה משניהם עיי"ש אמנם בס' דעת תורה ס"ק י"ג באמצע הדיבור מדחה דבריו בזה וכ' שהמנהג אינו כן עיי"ש:

מג חכם. עפת"ש ס"ק א' מ"ש מהחו"י סי' קע"ח בשו"ב שנחלה וכו' ועי' שם בהחו"י דמבואר שם דהבעה"ב המדובר אף שהתירו לו לשחוט לצורך שמחת יו"ט מ"מ צריך שיקבל עליו תענית לכפרה ואיזה סך לצדקה כי היכי דלא לימרו דהותר בכל שעת הדחק עיי"ש אמנם בגוף ההיתר של החו"י הנזכר עי' בס' דעת תורה סק"י שהאריך להשיג ע"ד החו"י והביא מכמה מקומות דאין להן לשחוט בלא קבלה לצורך אכילת בשר שבת ויו"ט דאין חיוב לאכול בשר בשבת ויו"ט כלל עיי"ש ועי' עוד בחו"י שם שנשאל מבעה"ב המוכר בשר לנכרים ופ"א הלך מאתו השו"ב והיה צריך באותו יום בשר לנכרים והבעה"ב למד וידע ה"ש כהלכתו אך לא נטל קבלה עדיין ולא התיר לו לשחוט אף למכור לנכרים עיי"ש והביאו הבל"י והיד אפרים אמנם לפי דעת השמ"ח סעי' כ"א נראה שיש להקל לו לשחוט לאיב"ב היכא דאין לו שו"ב שנטל קבלה שכ' וז"ל ומי שאינו יודע ה"ש לא ישחוט בינו לבין עצמו אפי' להשליך לכלבים שיש לחוש שהרואים יאמרו לאכילה הוא צריך ויאמרו שמותר לאינו מומחה לשחוט לאכילה וישחטו גם אחרים שאינן מומחים ואתו למיכל משחיטה זו שיטעו לומר דשחיטה הגונה היא עכ"ל הרי נראה מדבריו דלא אסור משום גזירה זו רק במי שאינו יודע ה"ש אבל מי שיודע ה"ש רק שלא נטל קבלה מותר לשחוט אף לכתחלה לכלבים דאל"כ הוה לו למימר רבותא יותר דאפי' יודע ה"ש רק שלא נטל קבלה לא ישחוט אפי' להשליך לכלבים וטעם הדבר י"ל עפ"י מ"ש השמ"ח להלן סעי' כ"ד דבדיעבד ליכא איסור כששחט בשוגג בלא נטילת קבלה והלא זה נודע דכל מה שבדיעבד מותר לא חיישינן לכתחלה שמא ישכח וכמ"ש הב"י בסי' זה בשם הרא"ש והט"ז לקמן רס"י צ"ב וא"כ בנ"ד ליכא למיחש שמא יטעו לומר דמותר הבשר ויאכלוהו דהא בשוגג לא עבד איסורא ובע"כ דרק באינו יודע ה"ש הוא דאסור לשחוט לכלבים כיון דהוה איסור מדינא דגמ' אבל מי שלא נטל קבלה ורוצה לשחוט לצורך כלבים לא גזרו ובפרט לפי דעת תשו' הברית אברהם דלא גזרו לאסור שחיטת מי שלא נטל קבלה בדיעבד ומתיר במקום הפ"מ לאכול הבשר בדיעבד כששחטו מי שלא נטל קבלה בודאי דליכא לאסור לשחוט לכלבים אפי' לכתחלה ואף דאנן לא קיי"ל כותי' דהב"א בזה (כמש"ל ס"ק ל"ח) מ"מ עכ"פ לסניף יש לצרף דעת הב"א הנ"ל להקל בזה וה"פ:

מד ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע כו' וכו'. כ' בשמ"ח סעי' ו' הבא ליטול רשות על השחיטה יחקור עליו הרב אם דרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו עיי"ש וע' בש"ע התניא בקו"א סק"ו שכ' תוכחת מגולה על הקלקול שנתהוה כעת שנותנין קבלה לכל הפושט יד ואין מכירין אותו אם יראת ה' על פניו והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין ובכן נכון הדבר לתקן שלא יתן הרב קבלה אלא למי שמכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו עיי"ש וע' בס' דבר המלך על המצות שער כ"ו פרק כ"ח שכ' תוכחת מוסר להרבנים שבזמנו שאינם משגיחים ואינם מעיינים היטב באיכות ומהות האיש הבא לפניו ליטול קבלה ונותן עיניו בממון שנותן לו השו"ב ומסמא את עיניו וכותב לו שהוא בקי בדינים והסכין הוא טוב וכ' שרב כזה הוא בכלל חוטא ומחטיא את הרבים והוא מן היורדים ואין עולים ר"ל עיי"ש באריכות וע' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' א' אות ב' שכ' בזה דהואיל והאדם יראה לעינים ויש מראים תומה ותוכם טומאה והולכים למקום שאין מכירין אותן ומראין א"ע כיראים לזאת אין לרב ליתן קבלה אלא ליודעיו ומכיריו ומי שאינו תחת דגלו ואינו בקי בו היטב אין לרב ליתן לו קבלה ואם עפ"י איזה טעם וסיבה ילך לרב אחר צריך להביא כתב תעודה מהרב שבעירו שמעיד על דרכיו הנכונים וטעמו ונימוקו עיי"ש וע' בשו"ת דברי יעקב סי' ע"ז שהעתיק תשו' הגאון מה"ר ענזיל ז"ל מסטריא דכל מי שלא נטל קבלה מרב שמכיר אותו אף שהרב הזר נותן לו כתב קבלה לאו דסמכא הוא משום דשכיחי רמאים טובא שמעמידין איש אחר תחתיו בשעת לקיחת הקבלה והרב אינו מכירו וכמו דקיי"ל בגיטין וחליצה דבעינן שיכירו הב"ד את האיש והאשה משום דחיישינן לזיופא עיי"ש:

מה החכם. עבאה"ט ופת"ש מ"ש אם האב יכול לסמוך את בנו ועי' במ"ז סק"ג ועי' בברכ"י אות ה' שכ' לדינא דבדיעבד אם כבר יש לו קבלה מאביו אין לחוש אבל לכתחלה ראוי לחוש וליקח קבלה מאחר עיי"ש וע' מזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' ש"ז וע' בתשובה שבסוף הס' בל"י שהעלה לדינא כך דאם המנהג שם שרק רב א' נותן קבלה יש למנוע משום הסר ממך עקשות פה אבל אם המנהג שעומדים תלתא לסמוך שרי להאב להצטרף עמהם בלי שום פקפוק עיי"ש וכ"כ בס' מסגרת השלחן הספרדי לדינא עיי"ש וע' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' א' אות א' שהשיג על הבל"י בזה והעלה להתיר לגמרי אפי' אם אין שם אחר לצרף בהדי האב עיי"ש וע' בס' פרי הארץ חלק ב' ביו"ד סי' י"ב ובס' משכנות הרועים מערכת אות ס' סי' י"א ועי' ביד אפרים שהכריע בזה דבכל מקום לא מהני רק אם ידוע שהשו"ב הוא מומחה לרבים בהרגשה ומוחזק בכשרות טובא משא"כ בסתם שו"ב יש להחמיר והכל לפי ראות עיני המורה עיי"ש ועי' ד"ק סק"ב ובשו"ת נדיב לב הספרדי חיו"ד סי' ב' ובס' תורת זבח הספרדי (להרב מהרחד"ח מאיזמיר ז"ל) מערכת אות ב' סי' ה' סעי' ו' ובס' בית אברהם לקמן סי' י"ח בא"ז ס"ק ל"ג אות א' עוד מזה ועי' בס' דעת תורה על היו"ד בסי' זה ס"ק י"ג באמצע הדיבור מ"ש בזה וסיים דבזמן הזה יש להחמיר וכן המנהג פשוט עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט לעיין בתשו' חוות יאיר סי' קכ"א ע' בחו"י שם שכ' לחלק דאב לגבי בנו יש לפקפק ולומר דאינו נאמן אבל באחיו יש להתיר וכ"ש בגיסו עיי"ש ועי' בס' מנחת הזבח בעשרון כלל א' סעי' ו' ובס' מנחת יוסף סעי' ו' שכתבו דכ"ז הוא רק לענין הרב הנותן קבלה אבל בענין כתב ההודאה שנותן השו"ב שפיר יכול האב להעיד לפני הרב והרב יתן לו קבלה שהרב יכול לסמוך עליו כיון דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין אפי' קרוב וכתבו בשם הס' דרכי יוסף דמ"מ ראוי ונכון שהשוחט לא יסמוך בעצמו לבנו כ"א ע"י שוחט אחר שאינו פסול לו לעדות עיי"ש באורך (ועי' מזה בשו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ב' ובכליל תפארת שם ובשו"ת מעשה אברהם הספרדי סי' כ"ה) ועי' בשו"ת מחנה חיים חלק ג' חיו"ד סי' א' שכ' דאף אם נאמר שאין האב נאמן להעיד על בנו שבקי בדיני שחיטה ובדיקת הסכין היינו משום שאינו נאמן נגד חזקת איסור שאינו זבוח אבל בענין בדיקת פנים אם הרב מנסהו שבקי בדיני בדיקות פנים פשוט שהאב נאמן להעיד שהוא מרגיש בבדיקה בפנים דהא כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת אך כ' דכל זה הוא רק להלכה אבל למעשה בודאי יש לחוש אף גם בזה שיש חשש שהאהבה מקלקלת השורה ע"כ לא יתן לו הרב רשות אא"כ שו"ב אחר יעיד עליו שבדק ג"פ לפניו ומצא את ידו נאמן ודי בזה להאמין לאביו שלמד אצלו בדיקת פנים יפה יפה וגם כל זה אם האב הוא שו"ב קבוע אבל אם אינו שו"ב קבוע דלא שייך אצלו החזקה דאומן לא מרעי אומנתו לא מהני עדות אביו כלל עיי"ש באריכות:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה