דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן נ
לידיד נעורי היקר הרב המופלג בתורה ירא ושלם מו"ה יעקב שליט"א:
ע"ד שאלתו באיש שחושק בבת אל נכר וחפצו לישאנה אחר שתתגייר אם מותר לגייר אותה אדעתא שישאנה זה ואם תתגייר מ"מ אם מותר לסדר להם קדושין והוא איש כזה אשר אם לא יתירו לו ישאנה בגיותה עד כאן שאלתו:
[א] מבואר ברמב"ם (פי"ג מהלא"ב) וז"ל שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם היא אשה בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל עכ"ל. ושם (בהלכה י"ז) כתב אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם עכ"ל, וכן הוא בש"ע יורה דעה (סי' רס"ח):
[ב] וראיתי בשו"ת בית יצחק חיור"ד (סי' ק') שחקר אם הוא איסור לגייר לכתחילה בכה"ג או דאין זה איסור אלא אזהרה מן המובחר ורצה להוכיח דלא הוי איסור דהרי התוס' בקדושין (דף ס"ב) הקשו אמאי לא בעינן מומחין כמו גזילות וחבלות ותירצו דשליחותיהן דקמאי עבדינן ואס"ד דבשביל תועלת אסור לכתחילה נימא דבטל השליחות כמו כל שליח לד"ע ולדעת קצת פוסקים אפילו בד"ע דרבנן בטל השליחות ועוד נימא דהוי שינוי בשליחות ואדעתא דהכי לא נשלחו וע"כ דאין זה איסור אלא אזהרה מן המובחר. וכתב ע"ז מיהו יש לדחות דבשליחות דקמאי ל"ש אשלד"ע שיבטל השליחות כדמוכח מטבילת גר בשבת דאין מטבילין ומ"מ בטבל הוי גר אף דאנן שליחותיהו דקמאי עבדינן ולא עשו שליח שיטבול בשבח ומ"מ הוי גר עכ"ד:
[ג] מה שדחה חוזר ונראה דבתומים (סי' ג' ס"ק א') העלה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ב מהל' סנהדרין הלכה י') שמה"ת מותר לאחד לדון שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין עכ"ל. והוא כנגד שיטת הגמרא (סנהדרין דף ג') לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל ע"ש. וע"ש בכסף משנה ובש"ך (סק"ג). וכתב בתומים דס"ל להרמב"ם ז"ל שתי סברות וכו' ואי אמרינן עירוב פרשיות כתיב וא"כ עכ"פ חד סמוך צריך וא"כ אנן הדיוטות דדנין הוא משום דשליחות דקמאי הסמוכים דעשו להדיוטות שלוחים ודאי דלא הרשהו כ"א לעשות כפי דעת חז"ל ומבלי לעבור על תקנתם וא"כ אם הם עוברים אף השליחות והרשאה מבי"ד הסמוכים בטל וא"כ שנים שדנו אף דמפאת המנין דהוא בציר משלשה אין הדין פסול בדיעבד דלא אלים כ"כ התקנה מכל מקום מפאת דהם הדיוטות יש לפוסלו דד"ת בעי מומחה ושליחות דקמאי ל"ש דע"ז לא עשהו לשליח לדון בפחות משלשה עכ"ד וע"ש באריכות. הרי מבואר שלא כדברי הבית יצחק שכתב אשר בשליחות דקמאי לא שייך שיבטל השליחות. ובתומים כתב דכ"ש הוא משאר שליחות. ומה שכתב בשו"ת בית יצחק הנ"ל כדמוכח מטבילת גר בשבת הרי גם לענין דין קיימא לן דאסור לדון בשבת אף על פי-כן דינו דין:
[ד] וביאור הדברים דנודע מה שהעלה הנודע ביהודה (מהד"ק סי' ע"ה) מדברי התוספות בבא מציעא (דף ו' ד"ה כהן) בתירוץ השני דבדבר עבירה השליחות בטלה וחכמי דורו נחלקו עליו ע"ש בנו"ב עד סי' פ"ב. ושם (בסי' ע"ו) בתשובת הגאון מהר"י ז"ל אבד"ק אה"ו הביא הוראה זו מהמל"מ. והנו"ב (בסי' ע"ז) כתב שלא מצא זאת במל"מ. וכבר הראה הפ"ת (סי' קי"ט סק"ו) שכן מבואר במל"מ (פ"ג מהל' גניבה) והוא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכה י') עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה. וכתב המשנה למלך וז"ל ונראה לי דדוקא בשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט ו בשבת אז הוא דחייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה וטעמא משום דמה שנתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחידשה התורה וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשה שליח לשחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת דאין שליח לדבר עבירה הכי נמי לענין הטביחה לא נעשה שליח עכ"ד. ועיין קצה"ח (סי' קפ"ב) מה שכתב בזה ועיין שם בהגהת חדושי חת"ס וכן הוא בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"ב סי' א'). ולפ"ז ה"ה בנ"ד בזה שטבל בשבת דהוי כמו זה דטבח ע"י שליחו דמאי דגלי קרא דנתחייב הגנב בטביחה ע"י אחר הוי כעין שליחות דהיתרא ואם דטבלו בשבת מאחר שלא עשאו שליח לטבול בשבת השליחות קיימת כמו בזה הגנב דטבח ע"י שליחו דיכול להיות בהיתר וכן לענין דאין דנין בשבת דאם עבר ודן דינו דין דעי"ז שדן בשבת לא נתבטלה השליחות דקמאי וכדברי המל"מ ודוק:
[ה] ולדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דין זה אין הכרע אף לפי מה שהעלה התומים לדעתו דבכה"ג בטל השליחות דהתוס' בקדושין (דף ס"ב) הנ"ל אחר שכתבו ליישב דשליחותיהו קעבדינן כתבו עוד אומר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאין מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכים ולדורותיכם כתוב ומשמע לדורות עולם עכ"ד. והנה בתוס' בבא מציעא (דף י' ע"ב ד"ה דאמר) כתבו שני תירוצים על מה שהקשו מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קידש אינו לוקה בעל לוקה וע"ז תירצו שני תירוצים ותירוץ השני הוא דין זה שהמציא הנו"ב ולפ"ז יש לומר דשני התירוצים שבשני המקומות תלוים זה בזה שלפי התירוץ של התוס' ב"מ שהשליחות בטלה נוכל ליישב קושית התוס' בקדושין כתירוצו של הר"ר נתנאל דבגר היינו טעמא דכתיב לדורותיכם ולתירוצא קמא שבתוס' ב"מ אפשר לומר דבגר היינו טעמא דשליחותיהו דקמאי הסמוכים עבדינן ודוק:
[ו] ולכאורה לפי מה שכתב הנמ"י בפרק החולץ וז"ל והקשו ז"ל כיון דמדאורייתא בעי בי"ד היכי סגי בלא מומחים וכו' תירץ ר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרינן בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היה באבותינו כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים אבל בזמן הזה אינו מעכבת דהא לדורותיכם כתיב ויודע היה הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים וכיון שכן ה"ה לענין מומחין דילפינן לה מדורותיכם עכ"ל. הרי דמאי דילפינן מלדורותיכם הוא רק על זמן הזה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם (פי"ג מהלא"ב הלכה א') שכתב בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן עכ"ל. ושם (הלכה ה') ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה המקדש יביא קרבן עכ"ל. שוב ראיתי ברמב"ם (פ"א מהל' מחוסרי כפרה הלכה ב') כתב גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אעפ"י שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל עכ"ל, ועיין בגמ' ובלח"מ ותבין אשר קרבנו עכבו בגוף הגיירות ודוק היטב הרי דמאי דילפינן מלדורותיכם הוא רק להכשירו בזמן הזה דליכא קרבן אבל בזמן דאיכא קרבן קרבנו עכבו בגוף הגיירות. ולפ"ז ה"ה לענין סמוכים דילפינן מלדורותיכם הוא רק על זמן הזה דליכא סמוכים אבל בזמן שהיו סמוכים אם נתגייר בלי סמוכים הוי עיכוב בגוף הגיירות. וא"כ למה כתב הרמב"ם ז"ל (שם בהלכה ט"ו) לפיכך לא קבלו גרים ב"ד כל ימי דוד ושלמה ואעפי"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והי' הבי"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבל מ"מ ולא מקריבין אותן עד שנראה אחריתם עכ"ל. ועיין בב"י ובכ"מ שם שפירש דזה שכתב הרמב"ם בפני הדיוטות לא בפני בי"ד וע"ש למה לא היה הבי"ד הגדול דוחה אותם והרי בימי דוד ושלמה היו סמוכים. וברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הלכה ו') כתב ודוד המלך סמך שלושים אלף ביום אחד עכ"ל. וצריך לומר דממאי דכתיב לדורותיכם אמרינן דאינו מעכב בדיעבד אף בזמן שיש סמוכים והרי גם לטעמא דשליחותיהו קעבדינן תקשה דהרי בימי דוד ושלמה היו סמוכים ומי עשה את אלה הדיוטות לשלוחים ולמה לא הי' הבי"ד הגדול דוחה אותם הגרים שנתגיירו אז בפני הדיוטות אלא ע"כ דבדיעבד הוי גרים כי סברא זו דשליחותיהו קעבדינן מועילה גם בזמן דאיכא סמוכים. וכן נראה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ח') וז"ל אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אין צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אעפ"י שאין בית דין של חוצה לארץ אלקים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין עכ"ל. מדכתב לפיכך משמע דעד השתא מיירי בארץ ישראל בזמן דאיכא סמוכין ואפילו הכי דנין שלשה הדיוטות ממילא ה"ה לענין גרים שכתב הר"ן ז"ל דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף ממונא דשכיח אף בזמן שיש סמוכים מועיל לפני הדיוטות דשליחותיהו קעבדינן וכן הענין להאי טעמא משום דכתיב לדורותיכם:
[ז] ולדינא אם תתגייר מ"מ בפני שלשה בדיעבד הוי גיורת אם מותר זה שנתגיירה בשבילו לכונסה לכתחילה הנה במשנה יבמות (דף כ"ד ע"ב) הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו. ובגמרא הא גיורת מיהא הוי ורמינהו וכו' הלכה כדברי האומר כולם גרים הם אי הכי לכתחילה נמי, משום דרב אסי, ופירש"י שלא ישאנה משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון ועל הא דמקשה הש"ס הא גיורת מיהא הוי פירש"י וז"ל ואע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה עכ"ל. וצריך לומר דדייק הש"ס מדקתני לא יכנוס משמע דמתניתין מיירי במקום שיש חשש שלא נתגיירה אלא בשבילו והיינו שסברה בדעתה שיהי' מותר זה לישאנה ודוק וע"ז מקשה ורמינהו ומתרץ שהלכה דגרים הם אף בכהאי גוונא ומשום הכי מקשה אי הכי לכתחילה נמי דמאחר אף שנתגיירה בשבילו היא גיורת גמורה אמאי לא ישאנה לכתחילה ומשני משום דרב אסי דאתו לאחזוקי לקלא קמא. ומשמע דהיכא דלא שייך חששא דרב אסי מותר לכנסה אף בכה"ג שנתגיירה בשבילו כמו אחר דשרי לכונסה לכתחילה. וכן נראה דעת התוס' ממה שכתבו ד"ה אי הכי לכתחילה נמי וז"ל אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחילה לא יכנוס משום ספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ובדיעבד אין להוציאה דאין להחמיר משום חששא זו עכ"ל. והיינו דספק גיורת היא אם תינשא לזה הנטען ולכך לא יכנוס לכתחילה אבל אם לא תינשא לו גיורת גמורה היא ואחר שרי לכונסה לכתחילה. ועיין במהרש"א שם ותבין:
נמצא לפ"ז דלפי המסקנא דהלכה דגרים הם ליתא לחשש זה אף לגביה דזה הנטען והא דאסור לכתחילה הוא רק משום הא דרב אסי והיינו טעמא כמו שכתב הנמ"י דכיון שנתגיירו וקבלו עליהן חזקה היא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו דגמרא גמיר לה דאחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד האשה שנתגיירה לשם איש גרים גמורים הם עכ"ל. ולפענ"ד נראה להמתיק הדברים במה שכתב הר"ן (נדרים דף פ"ז) בהא דאמרו שם והלכתא תוך כדי דיבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז וכו' וכתב הר"ן ז"ל וז"ל אבל הני כיון דחמורי כולי האי כשאדם עושה אותם אינו עושה אותם אלא בהסכמה גמורה עכ"ל. וכן הענין להיפוך להמיר דתו ואמונתו ולבוא לכלל ישראל לא נעשה רק בהסכמה גמורה:
[ח] והנה לכאורה נראה דעת התוס' כדברי הנמ"י הנ"ל ממה שכתבו בחולין (דף ג' ע"ב ד"ה קסבר) וז"ל אף על גב דאמר בסוף פ"ב דיבמות אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות כולם גרים גמורים היינו כשמתגיירים לגמרי מפחד אריות עכ"ל. מבואר מזה דמה שאמרו הלכה גרים הם כשמתגיירים לגמרי והאישות היא הסיבה. ולפ"ז הא דאין מקבלין גרים לימות המשיח ולא קבלו גרים בימי דוד ושלמה הוא משום דחיישינן לכתחילה שמא לא יתגיירו לגמרי בתום לבם והרי התוס' הקשו מההוא דאתא לקמיה דהלל והוכרחו לתרץ דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים. הרי מבואר דעתו דלכתחילה אין לקבלם על אופן זה כשיתגיירו לשם תועלת ולשם נטיה פרטית עראית אם לא שידוע שסופו להיות לשם שמים והיינו דלא סמכינן אסברא זו שכתב הנמ"י רק בדיעבד אבל לכתחילה אין לקבלם על אופן זה. הרי מבואר דס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ם והש"ע דלכתחילה אסור לקבלם כשיתגיירו לשם תועלת ואפי"ה הרי ביארנו דלדעת רש"י ותוס' לפי המסקנא היכא דליכא חששא דרב אסי מותר זה לכונסה לכתחילה אף שנתגיירה בשבילו והיינו שזה נכלל בכלל בדיעבד אף לענין זה שיהי' זה שנתגיירה בשבילו מותר לכנסה לכתחילה ודוק. נמצא לפ"ז בנ"ד דאין זה בכלל הנטען על הנכרית אף שחושק בה שהרי מבואר בש"ע אה"ע (סי' קע"ז סעי' ה') הנטען על הפנויה י"א שלא יכנוס משום לזות שפתים וי"א שמצוה לכנוס וכתב הרמ"א והסברא ראשונה עיקר וכי יעלה על הדעת שמי שחושק בבת ישראל פנויה שהוא בכלל הנטען על הפנויה. וה"ה בזה שחושק בנכרית אינו בכלל הנטען אף שנתן עינו בה וליכא משום הא דרב אסי ואם תתגייר יהי' מותר לכונסה לכתחילה לפי שיטה זו:
[ט] אמנם לפמ"ש הרשב"א ז"ל (הובא בב"י אה"ע סי' י"א) וז"ל טעמא דלא יכנוס לכתחילה אינו אלא משום לזות שפתים שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין בבא מציעא פ"ה. "איכא דאמרי לא נסבה כלל שלא יאמרו בשביל זו חזר זה". ועיין תוס' ב"מ פ"ד. ד"ה "או" ועיין ברי"ף על ע"י מה שכתב לחלק ודוק:)** וזה הפירוש הנכון אעפ"י שרש"י לא פירש כן עכ"ל. והנה לפי פירוש הרשב"א ז"ל צ"ע בהא דהנטען על השפחה שנשתחררה דשם לא שייך לזות שפתים דהרשב"א כיון דהאדון משחררה בע"כ ולא בעינן דעתה כלל וכבר העיר בזה בשו"ת בי"צ (שם אות א') והעלה דמיירי באופן שצריכה לקבלת המצות בשעת שיחרור ולכן שייך לזות שפתים אשר לא קיבלה עול המצות רק אדעתא דאישות עכ"ד וצריך לומר דסברת הרשב"א ז"ל אף דבדיעבד היא גיורת גמורה שהרי איש אחר שרי לכונסה לכתחילה. ונקטינן להלכה שמחמת האונס נתגיירה לגמרי. מ"מ אם ישאנה זה הנטען איכא חששא של לעז שיאמרו שלא נתגיירה לגמרי ולכך אסור זה לכונסה לכתחילה. ולפי שיטה זו של הרשב"א גם בנ"ד אסור זה שנתגיירה בשבילו לכונסה לכתחילה מחשש לזות שפתים שהרשב"א חשש. ואין להקשות דאי נימא דלהרשב"א אסור לכונסה לכתחילה גם בכה"ג למה אמרו במשנה הנטען לימא רבותא טפי דאפילו רק נתגיירה בשביל זה אסור לכונסה לכתחילה די"ל דמשים רבותא דסיפא דאם כנס אין מוציאין מידו נקט לה בנטען ובאמת גם בכהאי גוונא אסור לכונסה לכתחילה:
[י] וכל זה מדינא במי שבא להורות לו עפ"י דין תורה אבל בנ"ד שיש חשש שהאיש הלזה יצא לתרבות רעה וידור עמה בגיותה הנה מבואר בהגהת רמ"א יור"ד (סי' של"ד סעי' א') ואעפ"י שיש לחוש שע"י כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך. והט"ז שם חולק על הרמ"א. והנקה"כ מחזיק בפסק הרמ"א וע"ש בפ"ת (ס"ק א') מה שהביא בשם כמה פוסקים כפסק הרמ"א. ובשו"ת חת"ס אה"ע (סי' ל"ו) לא רצה להתיר מינקת אפילו מחשש המרת דתם של הבעל והאשה. וכתב שם ואפילו להט"ז ביור"ד רס"י של"ד היינו שאם כבר עברו לא יענשו העוברים בלי לידח אבן אחר הנופל אבל אם בליעל אחד יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא ואם לא יצא מן הדת חלילה לנו להתיר לו אפילו איסור קל דרבנן עכ"ל. **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין ב"תשובות הרמב"ם" (דפוס ליפסיא) תשובה ק"ל שנשאל על אדם אחד ש"קנה שפחה יפ"ת והוא בחור וזאת יושבת בביתו וכו' והוא מתיחד עמה והישר בעיניו יעשה וכו'" והשיב הרמב"ם ז"ל:
"ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם (מביתו) ואפילו בגיותה כי לא דברה תורה אלא כנגד היצר כאשר אמרו באסורין ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי ולא זו הדרך. ולכן מחוייבין בי"ד אחר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עז ותעצומות לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה. אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שיגרש וישא פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה":)** וכבר ביארתי מהתוס' דזה שאמרו הלכה גרים הם היינו כשמתגיירים לגמרי. ולפ"ז הא דאין מקבלים גרים כאלה לכתחילה הוא מחשש שמא לא יתגיירו לגמרי ודוק. ובעקידה (שער עשרים) כתב וז"ל ואני דנתי ע"ז פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה בבי"ד שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה וכו' ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה אלקית עכ"ל. לכן קשה הדבר להקל נגד דעת הרמב"ם והש"ע להזדקק להם לגיירה לשם כך ולסדר להם קדושין:
[יא] אמנם אם תתגייר מ"מ בפני שלשה דבדיעבד הוי גיורת לענין להתיר לו הנשואין לכתחילה אם כי מצד אחד יש להחמיר כי אחר שנתגיירה נסתלק החשש שידור אתה בגיותה כי כבר יצאה מכלל העכו"ם אף בכה"ג שנתגיירה בשבילו מ"מ כיון דאין בזה ליתא דאיסורא רק מחשש לעז לדעת הרשב"א, ועיין בב"ש (סי' י"א ס"ק י"ח) במה שכתב בשם הב"ח וז"ל וב"ח פסק בדבר שליכא תשש איסור אלא משום לזות שפתים וכו' ע"ש מבואר שזה לא מיקרי חששא דאיסורא ומסברא דבכה"ג אין לחוש משום לזות שפתים אחר שבלתי זה יהי' לזות שפתים יותר וידורו כן ויצאו לתרבות רעה בהרחקה זו. וגם הרי בהא דהנטען על הפנויה (בסי' קע"ז סעי' ה') אחר שכתב הרמ"א והסברא ראשונה עיקר כתב ובמקום שיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה מותר לכונסה ע"ש. ובנ"ד לא גרע מנטען על הפנויה ואם כי בדין נטען על הפנויה יש פלוגתא הרי גם בנ"ד לפירש"י וכן הוא בנמ"י ליכא חשש לעז כלל רק לפי טעמו של הרשב"א ז"ל ובפרט שבדיעבד שרי וכל שעת הדחק כדיעבד דמי ועיין באו"ח (סי' רמ"ד ס"ו) בהגה ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פסידא כה"ג לא חששו ועיין בט"ז (סק"ו) ובמ"א (ס"ק י"ח) וענין לעז הוא כענין שלא יאמרו והנלע"ד כתבתי: