אור ברסלב
דרכי שלום סימן כח

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן כח

סימן כז

שוכט"ס לב"א יקירי ה"ה הרב הגאון וכו' מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א חד מבי דינא רבא דק"ק לבוב יע"א:

ע"ד השאלה במה שאירע בעיר סאמבור שהרג אדם אחד את גיסו במוציו"כ והלך איש אחד ותפס את הרוצח ומסרהו לשוטרים ונענש הרוצח במשפט מות אם כדין עשה המוסר או לאו. ואם יש להורות לו תשובה ע"כ דברי השאלה:

[א] וכ"ת העיר מהא דראבר"ש בב"מ (פ' הפועלים) י"ל דראבר"ש היה מוכרח לזה מהורמנא דמלכא שנתמנה לשם כך ומבלעדיו היה נעשה ע"י אחר והוא הציל את הכשרים ואולי באו במחתרת באופן שהיו באים רבים לידי סכנה שדינם כרודף. ועיין חו"מ (סי' תכ"ה סעי' א' בהגה) וגם כי חלקו עליו החכמים וגם הוא התחרט ואשר שמת בהאי כובס שנתלה הוא ע"ד שאמרו דין ארבע מיתות לא בטלו וכפירש"י וכל הנסקלין נתלין יע"ש ואחר כל זה צ"ע:

[ב] ומה שהביא מהא דסנהדרין דמכניסין אותו לכיפה אנו אין לנו אלא מה שמבואר בהג"ה חו"מ (סי' תכ"ה סעי' א') מה שכתב הטור בשם רב נטרונאי גאון ע"ש. ואשר העיר מרש"י נדה (דף ס"א) מיחש ליה מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם עכ"ל ובתוס' שם הביאו פירוש אחר מהשאלתות וכתב דנ"ד תלוי במחלוקת רש"י והשאלתות:

[ג] ובגמרא נדרים (דף כ"ב) עולא במסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאה בהדיה קם חד שחטיה לחבריה א"ל לעולא יאות עבדי א"ל אין ופרע ליה בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דילמא ח"ו אחזוקי ידי עוברי עבירה אמר ליה נפשך הצלת. עיין ברש"י וברא"ש שיהודים היו הני שני בני חוזאה. ושם בפרש"י ונתירא לומר שלא עשה יפה שמא ויהרגנו ובפירוש הרא"ש "מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימהר למות" עכ"ל. נראה מדבריו שהיה לטובת הנהרג הרי לפנינו דלולא זאת שאלמלא כן היה הורגו היה אסור לומר לו שיפה עשה שהוא בכלל מחזיק ידי עוברי עבירה ואין לך מחזיק ידי עוברי עבירה יותר מזה להטמין את ההורג אבל אין להוכיח מזה להתיר למסרו להריגה:

[ד] והנה בעיקר השאלה מבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הלכה ה') וז"ל וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולם אם היה חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחילה עכ"ל. ובכסף משנה הביא הירושלמי שם פלוגתת רבי יוחנן וריש לקיש ומייתי מהך דערק לריב"ל והרמב"ם פסק כר"ל וגם האי בר נש דערק לגבי ריב"ל היה חייב מיתה ע"ש בכ"מ באריכות. הרי מבואר דגם בזה שחייב מיתה אין מוסרין אותו רק אם אמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם וק"ו שאסור למסרו בלי דרישה ותביעה כלל. ועיין בט"ז יור"ד (סי' קנ"ז ס"ק ז') שכתב ולענין הלכה יש לנו לפסוק כר"ל ולא ימסרוהו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי ע"ש. וביותר מבואר שם בט"ז (ס"ק ת') שכתב וז"ל ונראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאעפ"י דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מכל מקום מוסרין אותו אם יחדוהו ומונה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהן כגון עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו אם לא יחדוהו כיון שהוא רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה עכ"ל. ואף אם נימא דכוונת הט"ז למסרו אפילו אם לא תבעו כמבואר בהגה תו"מ (סי' תכ"ה סעי' א') עכ"פ לא נאמרו הדברים רק בזה שעוסק בזיופים דברים שיש בהם משום סכנה לשאר ישראל שדינו כמו רודף אבל בנ"ד פשיטא שאסור למסרו שאחר שהרג נסתלק ממנו דין רודף. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הלכה ו') בכ"מ שם במ"ש אין לשון אעפ"י נות לי ודוק. והאיש המוסר הנ"ל שלא כדין עשה ויעשה תשובה ויתכפר:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה