אור ברסלב
דרכי שלום סימן כה

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן כה

סימן כד

שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם חכם ושלם מו"ה אליעזר סג"ל מישעל שליט"א אבד"ק טורקא יע"א בהמ"ס משנת אליעזר:

נועם מכתבו וספרו היקר משנת אליעזר לנכון הגיעני ותש"ח לו והנני בזה לכתוב להד"ג איזו הערות על ספרו הנ"ל:

[א] בדרוש השני (דף ט"ז) הביא תשו' מהרי"א דהקשה דביטול איסורין ילפינן מסנהדרין והרי שם מבטלין המיעוט לכתחילה. עיין בש"ך יור"ד (סי' פ"ד ס"ק מ') דבספק איסור מותר לבטל לכתחילה ולפ"ז בסנהדרין זולת תורת רובא יש ספק אם האמת כהמיעוט ודוק. ועוד י"ל דגבי ביטול איסורין עכ"פ נשאר בתערובות מיעוט האיסור אבל בסנהדרין אחר דאזלינן בחר רובא לא נשאר שום מיעוט דאי אפשר להיות כשניהם וכבר השתמשו האחרונים בזה להסביר סברת התוס' בב"ק (ריש פרק המניח) במה שכתבו דהתם גבי דיינים שאני דחשוב מיעוט דידהו כמי שאינו ועיין בספר ג"פ בסופו:

[ב] בדף (כ"ו ע"ב) הביא את דברי הקרני ראם ודברי הצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ דלא אמרינן אפילו בדרבנן ספיקו אסור בדבר שיש לו מתירין אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"כ. כבר כתבתי שיש לדון בזה במה שכתב הר"ן (נדרים (דף מ"ו ע"ב) ולענין הלכה ע"ש ועיין פמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט (ח"ב אות כ"ז) שם כתב דדשיל"מ בבעיא דלא אפשיטא ובפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא ודוק. ועיין בשד"ח מערכת חו"מ (סי' י') באפס"ד בשם השג"א ופר"ח ורע"א שהעלו כן וע' בתשו' מהרש"ם (ח"ב סי' רל"ח) ודו"ק:

[ג] דף כ"ח הביא דברי הפר"ח שכתב אם המחיר מאכיל לחבירו האוסר ליכא בזה משום לפ"ע לפענ"ד יש להעיר מכתובות (דף כ"ב ע"ב) כגון שנישאת לאחד מעדיה ולכאורה האיך מותר לו לדור עמה דאכתי לא ידע הש"ס דמיירי באומרת ברי לו והרי הוא עובר אלפ"ע אלא ע"כ כיון שהוא יודע שמותר ליכא בזה איסורא דלפ"ע ודוק:

[ד] בדף ק"ן הביא קושית השו"מ (בחולין י"א) דיליף רובא ממכה אביו ואמו דלמה נקטו בש"ס אמו דהוא ודאית. והנה מה שהביא מהרדב"ז ותמה שהאחרונים לא הביאו. מבואר הוא בב"ש (סי' מ"ב ס"ק כ"ב). שוב ראיתי ביור"ד (סי' ר"מ) בנחלת צבי הביא אח דברי הרדב"ז וב"ש הנ"ל. ומה שכתב דאי נימא לאו אביו הוא הרי אמו זינתה ושוב אינו חייב על הכאתה כמבואר בגמרא (יבמות כ"ב) בעושה מעשה עמך עכ"ד. אם כנים הדברים יש להעיר בהא דנחלקו הפוסקים אם מחויב לכבד אח אביו רשע כמבואר בשו"ע יור"ד (סי' ר"מ סעי' י"ח) במחבר ורמ"א ע"ש. ובמסכת קדושין (סוף ל"א ע"א) נתגרשה מאי וכו' ופירש"י שכבוד שניהם שוה. ואם נימא כדעת הרמב"ם דגם ברשע מחויב לכבדו קשה אמאי כבוד שניהם שוה הרי אמו ודאית ואביו רק ספק דדילמא לאו אביו הוא אבל אי נימא כדיעה זו דברשע אינו מחייב לכבדו ניחא דאי נימא דלאו אביו הוא הרי האם רשעה ואינו חייב בכבודה וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם כמ"ש התוס' כחובות (דף י"ג ע"ב ד"ה מסייע) דרוב ככל. ומאז הערני לזה הגאון מוה"ר מאיר אריק ז"ל בהמ"ס אמרי יושר לסיוע מהגמרא קדושין הנ"ל לדברי התוס' כתובות הנ"ל דרוב ככל ולפי הנ"ל אין ראי' מזה ודוק:

[ח] ומה שכתב שם ליישב עפ"י דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים) דאם אינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ויצא לחלק בין מכה למקלל. לפענ"ד ליתא דלא נאמרו הדברים רק באם אינו מחייב על אביו בעצם כאשר ביאר בספר מנ"ח (מצוה מ"ח אות ב') שהוא דוקא בגוונא דאינו מתיחס אחר האב אבל אם יש לו אב אך פטור על הכאתו כגון שהיה רשע בוודאי חיוב על הכאת האם כיון שהאב ראוי לחייב עליו. ומאי דמספקא ליה לבעל המנ"ח (במצוה ר"ם) במקלל והניח בצ"ע פשיטא ליה הכא. ואף אי נימא בהיפוך בחר דפשיטא ליה הדר מספקא ליה עכ"פ אין לחלק בין מכה למקלל דזיל בחר טעמא ולפי הטעם אין לחלק, והרי הרמב"ם ז"ל אחר שסיים בהלכה הקודמת בזה"ל "אינו חייב על מכח אביו וקללתו" פתח ואמר "כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו". הרי שכתב סתם אינו חייב על מה שהזכיר מקודם מכח אביו וקללתו. והמעיין בלשון הטור (סי' רמ"א) יראה דמה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכה י') "כשם שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו" לאו כללא כייל. דהטור כתב וז"ל וכן גר שהיתה הורתו שלא בקדושה אעפ"י שלידתו בקדושה כתב הרמב"ם שאינו חייב על מכח אביו וקללתו וכיון שאינו חייב על אביו גם אינו חייב על אמו עכ"ל. הרי מבואר דהרמב"ם (בהלכה י') קאי על מה שכתב מקודם בגוונא דאינו מתייחס אחר האב ואז אין חילוק בין הכאה לקללה ומנלן לעשות חילוק בין הכאה לקללה אפילו אי נימא דכלל זה ג"כ באחד מהם רשע והאמת דדין אחר להם והמנ"ח הכא פשיטא ליה והתם מספקא ליה ודוק:

ובדין זה יש לומר לכאורה מה שהקשה הש"ס ביבמות (דף כ"ב) על מה שאמרו במשנה וחייב על מכתו אמאי קרי כאן ונשיא בעמך כו' ומשני בשעשה תשובה. ולכאורה אמאי לא משני דמיירי באשה שהלך בעלה למד"ה ונישאת עפ"י עדים ואח"כ בא בעלה והרי הוולד ממזר ואז הוא חייב על מכתו דבאמת הוא אדם כשר ועושה מעשה עמך ואחר שנדע מזה דגם ממזר חייב על מכתו ואין בו צד פטור מצד ממזרות ממילא נדע זה הדין המבואר בגמרא דהיכא דהיה בזדון כשעשה תשובה חיוב דהרי הוא עושה מעשה עמך ומצד ממזר הרי ידענו שהוא חייב אלא היינו טעמא דלא משני הש"ס הכי דלא נטעה לומר כמו בנישאת עפ"י עדים הרי הם שניהם כשרים ואז הוא חייב על מכתו כן הדין באופן שנעשה בזדון וברשע גם כן לא חייב הבן במכתו אלא א"כ חזרו להיות שניהם כשרים ועשו תשובה לזה משני הש"ס שחייב על מכתו בשעשה תשובה ואף שהיא נשארה ברשעתה חייב על מכתו מדלא משני בגמ' כשעשו שניהם תשובה ודוק:

[ו] אמנם לפי דברי הרמב"ם ממילא לא קשה קושיא הנ"ל דלמה נקט בש"ם אמו דאי נימא דלאו אביו הוא יש לחוש דנבעלה לנכרי דאז לכו"ע אינו חייב במכתה אשר דינו של הרמב"ם ז"ל הוא בזה כאשר ביאר במנ"ח (שם סי' ר"ס אות ח') והביא דברי הכ"מ שהראה מקום מרב מרי בר רחל שהיתה אמו ישראלית ואביו היה הורתו שלא בקדושה וקודם לידתו נתגייר ע"ש. ובנ"ד י"ל דזינתה עם נכרי ואכתי הוא נכרי וממילא אינו חייב גם עליה ופשוט דאין להקשות מדין שתוקי שכתב הרמב"ם דחייב על אמו ולמה לא ניחוש דנבעלה לנכרי דמשכחת לה במקום שרוב ישראלים וזה אחר דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אבל בהא דנ"ד שהמו"מ הוא דנימא דלא אזלינן בתר רובא ואי לא אזלינן בתר רובא אינו חייב גם עליה דשמא נבעלה לנכרי ודוק:

ומה שהביא את דברי המנ"ח בקומץ שכתב וד"ז דשתוקי לא הראה הכ"מ מקור לד"ז וכ"ת הראה את דברי הירושלמי יבמות (פרק י"א) באמת הוא תימה על המנחת חנוך:

[ז] ומה שכתב לענין הא דמביא במנ"ח בקומץ שמקשים העולם למה לא יליף ממקלל או"א וכתב לפי דרכו שיש חילוק בין מכה למקלל וז"ל אם ניחוש דילמא לאו אביו הוא לא משכחת לעולם שיהי' חייב על מקלל או"א ובכה"ג ודאי אזלינן בתר רובא וליכא למילף מזה דבכל מקום אזלינן בתר רובא דומיא מה שאמרו בשם ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר עכ"ל. דבריו תמוהים דבכל הילפותות בגמרא שם היכא דלא אפשר שמא במקום סייף נקב הוי שמא במקום נקב קא שחיט ואכתי לא אסיק אדעתיה בגמרא לחלק בין אפשר ללא אפשר ולמאי דמסיק הש"ס היכא דלא אפשר לא אפשר הדרינן מכל הני ילפותות ונקטינן דענין רוב הוא מאחרי רבים להטות או מהלכה למשה מסיני כפירש"י שם:

[ח] גם מה דמסיק לפרש הא דאיתא בגמרא אביו ואמו וז"ל אם ניחוש דילמא לאו אביו הוא לא משכחת שיהי' חייב על מקלל כו' והתינח במקלל אבל במכה או"א גם אם אינו חייב על אביו שהוא רשע חייב על אמו וכו' אלא דעל הכאת אביו אין לחייבו דילמא לאו אביו הוא אלא דאזלינן בת"ר ושוב גם אמו בחזקת צדקת לכן מייתי הש"ס גם אמו דמאמו ילפינן גם חזקה והיא חזקה דאתיא מכח רובא עכ"ל. דבריו תמוהים. מה ענין חזקת צדקת להא דרוב בעילות אחר הבעל שהרי אף אם באו עדים שזינתה הבנים כשרים כמבואר בשו"ע אה"ע (סי' ד' סעי' ט"ו) ודוק:

[ט] בחלק התשו' (סי' י"ב אות ב') כתב ליישב את דברי הרמב"ם סוף הלכות גירושין עפ"י מה שחידש הטו"ז (סי' י"ז) לתרץ את דברי הרמב"ם (פי"ג מהל"ג) במ"ש שמא היא שכרתו. ותמהו מפרשי הרמב"ם מאין הוציא טעם זה, והביא הט"ז את דברי התוס' גטין (דף ס"ז ע"א ד"ה דבורא) שכתבו לחלק בין דיבור שע"י נגמר המעשה לדיבור שלא נגמר המעשה ע"י ואשה בנ"ד דע"י הדיבור של העד לא נגמר עוד היתרה אלא שצריך עוד לדיוקא דאשה דהיא דייקא ומינסבא ומשו"ה שפיר יש חשש שמא תשכור עד כי העד יסמוך ע"ז שהיא תידוק עד שלא תינשא עכ"ד. ורוצה בזה לבאר את דברי הרמב"ם דמה"ת מקרי מעשה כי מה"ת א"צ להא דדייקא ומינסבא אבל אחר שהחמירו חכמים עליה בסופה ושעי"ז דייקא ומינסבא לא מקרי רק דיבור בעלמא וא"נ גם מה"ת. הנה הרמב"ם בא לפרש למה הקילו חכמים בעדות אשה כ"כ והאריך לבאר כי מדין תורה אין צריך שני עדים במילתא דעבידא לגלויי. ואיך יוכל לפרש כוונתו כי אחר שהחמירו עליה בסופה שוב אינו נאמן עד אחר מה"ת מכח דייקא ומינסבא. ולדבריו מה זה שכתב ואל יקשה בעיניך כי קשה וקשה ומאי נ"מ לן במאי דהיה קודם חומרת חכז"ל אשר סוף כל סוף אין עד אחד נאמן ומאי אהני לן הרמב"ם בכל מה שהאריך וביאר אשר לא נשאר לנו מדבריו זולת זאת שסיים בסופו "שלא תשארנה בנות ישראל עגונות" והו"ל לומר "אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים באיסור ערוה שהקילו שלא תשארנה בנות ישראל עגונות". ולאשר האריך וביאר כל כך נראה מבואר שדעת הרמב"ם שזה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר לא נאמר בכה"ג במילתא דעבידא לגלויי ואלמלי היה מדין התורה צריך שני עדים בכה"ג לא היו חכמים מקילים כ"כ להאמין עד מפי עד ומפי שפחה ומפי הכתב ואך לאשר מד"ת קיל עדות כזו ואינה מפורש בתורה עד היכן הדברים מגיעים הקילו חכמים בכל אלה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות וכן כוונתו בפ"ה (מהלכות עדות). ומצאתי בנמ"י (ריש פרק האשה רבה) שכתב וז"ל והריטב"א ז"ל משבח את רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקיום להו לרבנן דבמילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כ"כ וודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומינסבא שפיר מינסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דאמרינן משום עגונא אקולי בה רבנן הכי קאמר חכמים שהם מחמירים בכל מקום הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי הרא"ה דנחשב כעדות גמורה אפילו מדאורייתא וכמו שכתבתי ודוק. כי כן יתפרשו דברי הרמב"ם ז"ל. שוב ראיתי בנו"ב קמא (סי' ל"ג) נ"נ בזה, ואחר שהביא את דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהל"ג) כתב וז"ל הבט בלשונו שהתחיל אל יקשה שהתירו חכמים שמשמע רק מדברי סופרים הוא וחשוב כאן כל הפסילים ולא חשוב ע"א ואח"כ אמר שלא הקפידה תורה וכו' שמשמע שדין תורה הוא ואמר כגון שהעיד שמת פלוני והיינו ע"א ממש וסיים לפיכך הקילו חכמים כו' שורש דבריו שכיון שהתורה התירה ע"א שוב הקילו חכמים ביתר הפסולים. ומ"ש בסוף דבריו והאמינו בו ע"א מפי שפחה חדא הוא. שהאמינו עד מפי שפחה וסיים וזה כוונתו של הרמב"ם ז"ל בהל"ע שבשני מקומות הנ"ל האמינה התורה משום נאמנות שלו אבל בעדות אשה אין הדבר משום נאמנות רק משום עביד לגלויי אבל מדבריהם נאמן משום נאמנותו אפילו מפי עבד ומפי שפתה נאמן עכ"ל:

[י] שום ראיתי שעיקר דבריו במחכ"ת ליתא. כי איך כתב שאחר שהחמירו חכמים עליה בסופה שעי"ז דייקא ומינסבא לא מיקרי רק דיבור בעלמא וא"נ גם מה"ת וזה טעות דסברא זו לא נאמרה רק באם צריכין לצרף לטעם דעבידא לגלויי האי טעמא דדייקא ומינסבא אבל אי נימא דהעד נאמן מטעם דעבידא לגלויי לחודא ליתא לסברא הנ"ל דהרי כבר נגמר הענין בעדותו של העד והרי מבואר ברמב"ם בהא דע"א בקטטה דאם נישאת לא תצא ורק לכתחילה חשו חכמים אשר בענין לצרף טעמא דדייקא ומינסבא כמפורש בט"ז הנ"ל ומאי איכפת לן בזה שנתוסף הטעם דדייקא ומינסבא אחרי שאין אנו צריכין לצירופו כלל שהעד נאמן מטעם דעבידא לגלויי לחודא וזה מפורש בגמרא בהא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה דאי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי לבד אין חשש כלל. וא"כ אי נימא דמה"ת ע"א נאמן מטעם דעבידא לגלויי הרי מה"ת די בטעמא דעבידא לגלויי ומה איכפת לן בזה שנתוסף טעם דדייקא ומינסבא אחר שהחמירו עליה בסופה ולמה א"נ מה"ת אח"כ:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה