אור ברסלב
דרכי שלום סימן יט

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן יט

סימן יח

שאלה איש אחד נסע לאמריקה ואתר ששהה שם איזו שנים בא שמה בן עירו וסיפר לו איך שאיש קל ידוע בעירו יוצא ונכנס בבית אשתו ואנשי עירו מרננים אתריה. וכתב אליה מכתב בכת"י בזה"ל "איך באשוועהר דיך אז זאלסט איהם ניט לאזען איבערטרעטען דיין שוועל און זאלסט מיט איהם נישט האנדלען" (אני משביעך שלא תתני לו לדרוך על סף ביתך ולא יהיה לך שיח ושיג עמו). והשיג ממנה תשובה על מכתבו הנ"ל. אח"כ חזר הלה מאמריקה ודר עם אשתו בביתו בשלום ושלוה. ויהי היום ונסע לאיזה עיר אדעתא ללון שם וכן אמר בביתו. אך לרגלי איזה סיבה חזר מדרכו ובא לביתו בשעה י"א בלילה וראה הנר דולק בחדר-המטות שלו והוילון לפני החלון והביט מצד החלון וראה את הנחשד ושמע שמדברים בחשאי ועמד שם לערך רבע שעה בחוץ ופתאום יצא הנחשד מהבית דרך פתח אחורנית. ולפי דעתו הרגישו שאיזה איש עומד על יד החלון לכן עזב הנחשד את הבית, והוא נכנס לביתו דרך הפתח שיצא הנחשד וראה אותו פנים אל פנים. וכאשר בא הביתה מצא את אשתו מבוהלת מאד והבטיחה אותו שברגע זה בא לשם וכל דבריה עמו היו אך שיצא משם וילך לדרכו ודבר אין לה אתו. והבעל אומר שבטח שהה הנחשד בחדר-מטתו בערך רבע שעה ומי יודע כמה שהה שם מקודם ואינו מאמין לה ולבו נוקפו ורצונו לגרשה ואם לא תאבה לקבל ג"פ יסע שנית לאמריקה ותשאר עגונה:

[א] אף אם נאמר שלשון זה הוי לשון קינוי אני מסתפק אם על ידי כתב מקרי קינוי. בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' רכ"ט) כתב דע"י כתב מיקרי קינוי ע"ש. והנה לשון הירושלמי ריש סוטה די לא אתיא אלא על דמתני' הכל ממנו לקנות לה מפיו עכ"ל הירושלמי וקאי אליבא תנא דמתני' דמקנא לה עפ"י שנים ודוק ואם כי בדברי הירושלמי יש לפרש "מפיו" היינו רצונו עכ"ז לא אדע אמאי לענין גטין באה"ע (סי' ק"כ) מביא בב"י דעת רוב הפוסקים דלא מועיל בכת"י ודעת הטור לפירושו של הב"י דהגט בטל מה"ת. אם אמנם דלענין עדות כתיב מפיהם ולענין שבועה בכתב שנחלקו הפוסקים כתיב לבטא בשפתים אבל לענין גט אמאי לא מועיל בכת"י. והתומים (סי' צ"ו) הקשה על הש"י משיטת הרמב"ם ז"ל דמועיל כת"י ע"ש. ולא אדע אדמקשה מהרמב"ם ז"ל לימא מסייע ליה מהטור ומה שהקשה מהרמב"ם אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל בכל מקום הרהור כדיבור דמי כמו שהעלה השאג"א (סי' ו') אם כן לדידיה ה"ה כתיבה כדיבור דמי אבל לדידן דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי יש לומר דגם כתיבה לא הוי כדיבור. והרי דעת הט"ז באו"ח (סי' מ"ז) כיון דגלי לן קרא גבי עדות דכתיבה לא הוי כדיבור י"ל בכל מקום לא הוי כדיבור ועיין בתשו' עין יצחק להגאון מקובנה (סי' ה' וסי' ו') מה שכתב בענין זה ותראה חדשות:

ובתשו' מהרש"ם שם כתב דעיקר הקינוי שתדע שבעלה מקפיד בכך. ולא אדע דהרי אפילו אמר לה בפירוש שהוא מקפיד בכך בוודאי לא הוי קינוי עד שיאמר לה דוקא בלשון זה שקבעה לו התורה ואי כתיבה לא הוי כדיבור הרי לא אמר לה כלום ולא מועיל מה שיודעת שבעלה מקפיד בכך:

[ב] והגאון מהרש"ם ז"ל העיר בתשובתו הנ"ל מדברי התוס' גטין (ע"א ד"ה והא) דלא מיקרי אמירה בכתב. וצ"ע מהא דחולין (קט"ז) לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. ואך דשם הפירוש דחכמים תפסו בלשונם לשון אחר. ועיין בבכור שור שם שכתב דהיה להם איזה כונה ורמז בזה. וגם אין לדחות הא דכתובות (דף ק"ב) וקרי ליה לאמירה כתיבה עיין בר"ן (פרק הכותב) בהא דתני ר"ח האומר לאשתו דהפירוש דכתב בלא קנין. אמנם יש לפקפק מתוס' יומא (דף כ"ה ע"א ד"ה נוטל) ע"ש. שוב ראיתי להגאון מלבוב ז"ל בספרו בית יצחק יור"ד (ח"ב סי' ס"ט) הביא דברי התוס' יבמות (דף ע"א ד"ה והני מילי) וכתב הוא דכ"ש דאין לחלק בין לשון חכמים ללשון קרא ואף דאמרינן בחולין (דף קל"ז) לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן אין לחלק בלי ראי' עכ"ל. ודבריו נכונים ומוכרחים מכמה מקומות ולפ"ז ראיית מהרש"ם ז"ל מתוס' גטין נכונה דבמתני' ריש סוטה תנן אומר לה ואין כתיבה בכלל אמירה:

[ג] ובשו"ת הנ"ל העיר מד"ה ב' "ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה" וכבר קדמהו הרמב"ן ז"ל על התורה (פ' יתרו). ואך אין מזה סתירה לדברי התוס' די"ל דהמלך חירם היה לו סופר וצוה בפיו להסופר שיכתוב דברים אלה לכן כתיב "ויאמר" כי הדברים שכתב הסופר, בטא המלך בפיו. ולפ"ז אין סתירה לדברי התוס' מהא דהעיר בתשו' הנ"ל מהא דאיתא במד"ר (פ' יתרו) דשלח יתרו אגרת די"ל דיתרו היה לו סופר ואמר להסופר שיכתוב זה. הלשון:

"אני חותנך יתרו וגו'" ולפיכך כתיב ויאמר ותדע מהא דשמואל (ב' י"א) ויכתוב דוד ספר אל יואב וישלח וגו' הרי היכא דכתב בעצמו כתיב ויכתוב. ושם בודאי כתב בעצמו, ועיין ברש"י מלכים א' (סי' ב') ד"ה את אשרר גו':

[ד] ואף אם נימא שהמלך חירם כתב בעצמו אין סתירה לדברי התוס' הנ"ל לפי מה דאמרינן בגמרא (נדרים דף נ"ה) אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד ע"ש א"כ לפ"ז יש לחלק בין ויאמר סתם לויאמר בכתב ודברי הרמב"ן נכונים לפי מה דאמרינן בנדרים (דף נ"ג) מן הירק מותר בירקות השדה שהוא שם לווי ושם בגמרא ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה הרי אף דירקות סתם לא הוי רק ירקות הגינה אעפי"כ היכא דאי אפשר לפרש על ירקות הגינה מפרשינן על ירקות השדה הואיל דהוא שם לווי א"כ ה"ה הכא אמירה בסתם לא הוי כתיבה בכלל דהוא שם לווי והיכא דאי אפשר לפרש רק בכתב מפרשינן בכתב ושפיר הביא הרמב"ן ראי' מהא דחירם דהוא שם לווי מדכתיב ויאמר בכתב. ולפי דיעה זו אי אפשר לפרש ויאמר דגבי יתרו רק בכתב כמו שהוכיח שם הרמב"ן א"כ מפרשינן ויאמר סתם ג"כ בכתב וראייתו של הרמב"ן רק דהוא שם לווי יען כי לא אמרינן כן רק גבי שם לווי. אמנם היכא דכתיב ויאמר סתם ואפשר לפרש הן ע"י אמירה והן ע"י כתובה לא מפרשינן רק ע"י אמירה ולא הוי כתיבה בכלל כמו דאין ירקות השדה בכלל סתם ירקות אף דהוא שם לווי ואין סתירה לדברי התוס'. וראיתי בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"א סי' מ"ט) בסוף התשובה הביא דברי התוס' גטין הנ"ל דכתיבה לא מיקרי אמירה וכתב וז"ל וצע"ג ממה שכתב הרמב"ן עה"ת (פ' יתרו) על פסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך שאמר כן באגרת כתוב ומייתי ע"ז ראיות ברורות ובפרט מ"ש מחירם ע"ש וצ"ע עכ"ל. ולפימ"ש הדברים נכונים דאין משם סתירה לדברי התוס' ודוק:

[ה] עוד העיר בשו"ת מהרש"ם הנ"ל עפ"י דברי ר"ת לענין עדות בכתב והיינו דבראוי לעדות הוי ראוי לבילה וגם אי באילם לא מהני מ"מ בפקח מהני עכ"ד. ולפימ"ש השבולי לקט הובא בשו"ת שאג"א (סי' ו') במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק ושומע דשומע כעונה שראב"ש כתב היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיכול לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר"ז וכו' ע"ש. ועיין בר"ן (פרק לולב הגזול ד"ה וכתב רש"י ז"ל) והביא שם דעת החולקים על רש"י דהא דאמרינן דשמע ולא ענה יצא היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו יכול לענות כגון שאינו בקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ע"ש. ואף שהפוסקים חולקים על זה היינו מטעם שכתב השאגת אריה דאין זה ענין לאינו ראוי לבילה ופיו של תבר כפיו דמי וא"כ אפילו הוא אילם שומע כעונה. אבל עכ"פ שמעינן מהא דראב"ש דצריכין בהא דר"ז להיות רואי דוקא באותה שעה. ואין זה דומה למ"ש הב"ח הובא בטו"ז או"ח (סי' ל"ב) לענין אם נדבק אות לאות בשבת שאין צריך להוציא ס"ת אחר אף דלא אפשר לתקן בשבת דשאני התם דבעינן שהספר תורה יהא ראוי לבילה והס"ת הוא ראוי ולא איכפת לן בזה שהגברא אינו ראוי כי אינו רשאי לתקנו והרי השאלה היא על ספר תורה אולם כאן האיש הוא הנידון ועליו אנו דנין והיא אינו ראוי אם כן בנידון דידן שמרחק רב היה בין האיש ובין האשה והים הפריד ביניהם ולא היה ראוי לבילה באותה שעה ומה לי אם המניעה מצד איסור או מצד ריחוק:

[ו] ובאשר הצעתי הדברים לפני הגאון מהרש"ם ז"ל השיבני וז"ל ומה שכתב דכאן אינו ראוי לבילה כיון שהיה מרחוק עיין בתוס' יבמות (צ"ג ע"א ד"ה מייתי) דלענין בידו אין לחלק בין רחוק לקרוב ובפרט כיון ששלח משם מכתב הרי משעה שכתבו היה זמן שיבוא בעצמו כמו שבא המכתב ע"י בי דואר עכ"ל. והנה מה שכתב הגאון הנ"ל ז"ל דהיה זמן שיבוא בעצמו כמו שבא המכתב לפימ"ש הנתיבות (סי' כ"ת ס"ק ו') וז"ל דאף לר"ת דכשר מפי כתבם מ"מ לא הוי כהגדה בבי"ד עד שבא הכתב לבי"ד ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לבי"ד עכ"ל וע"ש מה שהעלה לפי זה. א"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ עיקר הקינוי היא בעת שהשיגה מכתבו דאז היה הקיני ובעת הזאת לא היה ראוי לבילה ודוק. אך מה שהביא הגאון מהרש"ם ז"ל מדברי התוס' יבמות הנ"ל אי נימא דהענין של כל הראוי לבילה הוא כמו ענין בידו דבריו נכונים ובפרט לפימ"ש בשו"ת כנס"י (סי' פ"ב) בטעם החולקים על ר"ת משום דבעינן ראוי לבילה באותה שעה משא"כ לשלוח עדות בכתב כיון שאינו כותב בבי"ד א"כ לא הוי ראוי לבילה. וא"כ לר"ת לא בעינן שיהי' ראוי לבילה באותה שעה הערני לזה הגאון רבי אברהם מענדיל שטיינברג ז"ל אבד"ק בראדי מתשו' כנס"י הנ"ל. ולפי"ז דברי הגאון מהרש"ם ז"ל נכונים וכסברת התוס' ביבמות הנ"ל ועיין בשד"ח בכללים (מערכת כ"ף, כלל ל"ז) שהביא בזה דעת ה"משאת בנימין" (סי' ס"ב) דכלל זה לא נאמר אלא בדאורייתא וע"ש מה שהעלה בזה, והערני בני הרב הגדול מו"ה משה לייטער נ"י מש"ס עירובין (ל"ת ע"ב) "עד כאן לא פליגי עליה דריב"נ אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי" ע"ש:

[ז] ובנ"ד לענין קינוי בכתב לפענ"ד יש מקום לומר לפי מה דאמרינן בגמרא סנהדרין (דף מ"ט ע"א) "צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת עשה" הרי מבואר דיש חילוק בין אגרת לפה בענין מרידה. ולפימ"ש מהרי"ק בתשובותיו הובא באה"ע (סי' קע"ח בהגה ובטו"ז יור"ד סי' צ"ט) באשה שזינתה והיא לא ידעה שיש איסור בדבר וכתב דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ התכוונה למעול מעל באישה דהא לא כתיב כי תשטה אשתו ומעלה מעל בד' אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ד. והנה פסוק זה כתיב בסוטה ואנו דנים בה מצד מרידתה בבעלה ואחר שמצינו לענין מרידה חילוק בין גוזר מפיו או בכתב י"ל מאחר שיש כח ביד האיש לקנא ולגזור על אשתו בל תסתתר כמלך על כל אדם יש גם לחלק בין גוזר ומקנא מפיו לגוזר ע"י מכתב. וזכר לדברי מהרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל"א הלכה כ') ע"ש. שוב מצאתי בעיון יעקב שם כתב וז"ל והוא באגרת ועשה מזה קצת ראי' לאותם דס"ל דכתיבה לאו כדיבור ממש דמי עכ"ל:

[ח] עוד נראה לפענ"ד לפי מה דקיי"ל בעל שמחל על קינוי קודם סתירה קינויו מחול וכאילו לא קינא לה כלל והתוס' (כתובות דף ב') הקשו דמשום חששא דזנות תיקנו שתינשא ליום הרביעי ובפ"ב דגטין איכא מ"ד דזנות לא שכיח וכתבו המפרשים בשם הר"ש מפליזא ז"ל לתרץ דיש חילוק בין ארוסה לנשואה דגבי ארוסה זנות שכיח ולגבי נשואה זנות לא שכיח דבעלה משמרה עכ"ד. ולפ"ז יש לומר דלא קינא לה רק על העת שהיה במרחק ממנה וחש לתקן דבר השכיח אבל אחר שבא לביתו מחל על קינויו דשוב לא הוה שכיח:

[ט] עתה אפוא נבוא לעיקר הדין מבואר ברמב"ם (פכ"ד מהל"א הלכה כ"ה) אמר לה בינה לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה אסורה עליו וכן הוא בטור וש"ע (סי' קט"ו) והוא מטעם דיש לחוש לדברי ריב"י דקינוי עפ"י עצמו ואף דגם לריב"י בסתירה בעי שני עדים כמבואר בגמרא היינו להשקותה בזמן הבית או להפסידה כתובתה בזמן הזה אבל לענין לאוסרה עליו סתירתה כטומאתה וכי היכי דראה שזינתה בלי עדים אסורה ה"נ בראה שנסתרה אחר הקינוי כמבואר בב"י (סי' קט"ו). ובאמת יש תימה שבש"ע (סי' קע"ח) מבואר בהיפוך דאם לא היה הקינוי בפני עדים מותרת וכבר העיר מזה בפ"ת (שם ס"ק ט"ו):

י ובשו"ת מהרש"ם הביא מתשו' הרשב"א ז"ל שפסק כרמב"ם ואני תמה דבתשו' הרשב"א (סי' אלף קפ"ז) מבואר בהיפוך וז"ל הרשב"א באמצע התשובה "ועוד דודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שקינא לאשתו עפ"י עצמו או אפילו בעד אחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי ביאה ואפילו הכי אינה אסורה על בעלה" עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ז"ל (סי' אלף רל"ז) וז"ל "ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ואפילו קינא לה ונסתרה בפני ע"א אינה אסורה ויכול למחול על קינויו" עכ"ל. הרי מבואר ברשב"א דקינוי עפ"י עצמו או אפילו בעד אחד לא חשוב קינוי לאסרה על בעלה:

[יא] וראיתי בשד"ח (מערכת אישות באספת דינים סי' א') הביא בשם המאירי (בחי' לפ"ק דסוטה) וז"ל ולא עוד אלא אף שלא בעדים ראוי ליזהר לקנא מאתר שהיו קצת חכמים סוברים בסוגיא זו שאף קינוי בלא עדים מועיל אין ראוי להכניס עצמו בכך ומ"מ אם עשה לא נאסרה שאין קינוי ולא סתירה כלום אלא בב' עדים כמו שביארנו עכ"ל. וכן הביא מדברי האו"ז בהלכות יבום וקדושין (סי' תרט"ז) וע"ש שמונה דעת האו"ז והמאירי והרשב"א והריטב"א והב"ת ולדעתו כן דעת הסמ"ג והטור ע"ש באורך באופן שגם בזה יש סניף גדול להתיר:

[יב] ולשיטת הרמב"ם ז"ל והשו"ע (סי' קט"ו) באנו לדון האומר שראה את אשתו שזינתה אם נאמן בזה"ז דעיקר החומרא הוא דקינוי עפ"י עצמו תשוב קינוי וסתירה שאחר הקינוי חשובה כטומאה א"כ הוי כאומר שראה שזינתה והיא מכתשת דלפי דבריה לא שהתה כדי טומאה כלל ולא הוי סתירה בכה"ג. והנה בהגהת רמ"א (סי' קע"ח) מביא דעת הפוסקים בזה"ז שיש חדר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ונתווכחו האחרונים בדעת הרמ"א בדין האומר שראה בעצמו שזינתה ודעת השואל בתשו' נו"ב דדעת הרמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה הכל מודים שמותרת לו שאם יהי' נאמן בטלה תקנת רגמ"ה דכל אחד יאמר כן והנו"ב שם הביא מתשו' רמ"א וסותר דברי השואל הובא בפ"ת (ס"ק י"ט

) [יג

] אמנם בשו"ת חת"ס (אה"ע סי' ק"ו) כתב בפשיטות כדברי השואל הנ"ל וז"ל מבואר בדבריו דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה אותה מזנה ממה שע"א אומר כן והוא מאמין לדבריו דבע"א לא שייך לא שבקת תי ובטלה תקנת רגמאוה"ג שהרי מתקיימת התקנה שפיר בכל הנשים שבעולם דליכא ע"א וכיון דמייתי הרמ"א דעתם במאמין לע"א דלא מהני משום דקעבר על תקנת רגמ"ה א"כ כ"ש וק"ו בדליכא אפילו ע"א ואדרבה י"ל מה דסיים הרמ"א יש חולקים היינו בדאיכא ע"א מיהת אבל באין כאן אפילו ע"א אפשר דבכי האי גוונא מסכים הרמ"א ז"ל עם המתירים עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת חת"ס (סי' קי"א ד"ה ואעפ"י) וע"ש שביאר בזה דברי הגהמ"י התמוהים דכיון שאינה נאסרת עליו למה יתנדה אלא ע"כ ברישא מיירי כשהבעל אומר שזינתה וא"כ לא מהימן כלל ושריא וכשאומרת טמאה אני לך והוא מאמין לה בזה אסורה לו לרבינו יוסף הנ"ל מ"מ מנדין אותו כמו שמנדין למי שעבר וגירש בע"כ עכ"ד. הרי מבואר דעת החת"ס דבאומר שראה שזינתה הוא כ"ש וק"ו שאינו נאמן. ואך במה שפירש בזה את דברי הגהמ"י אין דעתי נוחה דהרי בהגמ"י לא הזכיר דבר מאומרת טמאה אני והוא מאמין לדבריה. וגם איך יפרנס את דברי הרמ"א וכבר הקשה הב"ש (ס"ק ט') על דברי הרמ"א. וראיתי לפ"ת שהביא תשובת מהר"י הלוי ותשו' ברית אברהם ש דחקו לפרש את דברי הרמ"א. אמנם מה שפירש בברית אברהם דאינו נאמן ואסורה עליו אני תמה שהרי בהגמ"י מבואר להדיא דאינה אסורה עליו ע"ש:

[יד] ונראה לפע"ד ליישב ולפרש את דברי הגהמ"י ואת דברי הרמ"א דהמעיין במרדכי במס' קדושין במה שכתב בשם הר"ש דכופין אותו (והיא הדיעה האמצעית שמביא הרמ"א) כתב שם וז"ל ואעפ"י שיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעיא שאסרה נפשה בנדר שהודר ברבים למ"ד אין לו הפרה. וכן הוא יכול לדור ולא ימצא פתח עכ"ל ועפי"ז יש לבאר דברי הגהמ"י שכתב וז"ל הורה רבי יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת מתקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה עכ"ל. והיה קשה ליה להגהמ"י קושית המרדכי דלמה לא יהא נאמן הרי הוא בידו לאוסרה על עצמו בנדר שאין לו התרה לכן סיים וכתב ועוד נראה דיש לנדות את האוסר אשתו כמגרשה על כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים. וכוונתו דגם אם יאסור אותה עליו בנדר יכריחה לקבל גט יש לנדות אותו דבזה שמכריחה לגט מבטל תקנת הגאונים וא"כ אין לו מגו לאוסרה על עצמו ושפיר נכון דלא מהימן לומר שזינתה ועכ"פ שמעינן מדברי הגהמ"י באומר שראה שזינתה דאינו נאמן ומותר לו לדור עמה. ואם הוא עומד על דעתו ואין רצונו לשמוע לדברי חכמים עד שמכריחה שתקבל גט דיש לנדות אותו דכללא הוא היכא דמכריחה לקבל גט שלא כמשפט מנדין אותו. ועפי"ז עלה בידי לפרש את דברי הרמ"א דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד וכונתו דמתירין לו לדור עמה. ואח"כ כתב "ומנדין אותו על שיאמר שמאמינה או שמאמין לדברי העד וגרם לבטל חדר"ג" פירוש אם עומד על דעתו ואין רצונו לדור עמה עד שמכריחה לקבל גט מנדין אותו. ואח"כ כתב וה"ה בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וכוונתו שמכריחה ע"י נדר וכדומה עד שבהכרח תקבל הגט מנדין אותו על שגרם לבטל תקנת רגמאוה"ג. ולפ"ז עלו דברי רמ"א כהוגן כדברי הגהמ"י. נמצא לפ"ז יצא לנו הדין אם אומר שזינתה או שמאמינה או שהוא מאמין לדברי העד אינו נאמן ומתירים לו לדור עמה. ואם הוא עומד על דעתו ואין רצונו לדור עמה והיא אין רצונה לקבל גט אין אנו נזקקים להם ואין מנדין אותו ואם מצער אותה עד שבהכרח תאלץ לקבל גט וגורם לבטל חדר"ג מנדין אותו. וע"ז הביא הרמ"א הדיעה האמצעית דכופין אותו ומשמש עמה:

[טו] וגם בישיע"ק (אה"ע סי' ס"ח) מביא דעת האחרונים בהא שכתב הרמ"א (בסי' קע"ח) דאינו נאמן בזה"ז דה"ה באומר שראה בעצמו שזינתה אינו נאמן בזה"ז. ותמה הישיע"ק למה לא הגיה הרמ"א שם דאינו נאמן בזה"ז הובא בפ"ח (שם ס"ק ב') והוכיח בפ"ת מכח קושית הישיע"ק הנ"ל שדעת הרמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה גם בזה"ז נאמן ע"ש. ולפענ"ד נראה שיש לדחות כמו שאבאר:

הר"ן כתב בהא דמשנה אחרונה דשילהי נדרים דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך דהוא מטעם דאינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו. והתוס' והרא"ש ובפ"ב דיבמות) כתבו תירוץ אחר לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרת כן משקרת לכך נראה להם להתירן עכ"ד. ועוד מבואר בראשונים תירוצים ע"ז. וראיתי בספר בית מאיר (אה"ע סי' קט"ו) כתב וז"ל כי דברי הר"ן אלו אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום ליתא דידיה איסור זה להיכן הלך וע"ז משני דמעיקר הדין לא היתה נאמנת להפקיע את עצמה משיעבודו לגבי דידיה אבל ודאי משום ליתא דידיה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים אם אמר קונם תשמישך עלי נאסר וכו' וכל זה דלא כהיש"ש שכתב על דברי הרא"ש דס"ס מנין לנו לעיניה נתנה באחר ולהתירם מכח ספק. אלא נראה עיקר כהר"ן וז"א כי דברי שניהם צריכים אהדדי עכ"ל הבית מאיר:

[טז] ולפענ"ד דברי היש"ש נכונים ודברי הר"ן מספיקים בדין שאחד"א נחלקו הפוסקים אם הוא מטעם הודאת בעל דין או מטעם נדר. ובספר שעה"מ הביא בשם מהר"י באסין שנסתפק בזה. ובתשו' חת"ס חאה"ע (סי' ק"א) ביאר הענין דקיבל עליו שיהי' זה האיסור בכלל שבועת הר סיני שאין לה היתר בשאלה עכ"ל, ולפי עניות דעתי יש לומר דהר"ן סובר דהענין שאחד"א הוא מטעם הודאת בע"ד ולכן היכא דבא להפקיע את עצמו מחזקת השיעבוד של אחר הוי חב לאחריני והיכא דחב לאחריני שוב לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמבואר בגמרא כתובות גבי האומר שטר אמנה הוא זה. והתוס' והרא"ש דלא כתבו כטעם הר"ן חשו לטעם השני שהענין שאחד"א הוא מטעם נדר והרי מצינו דיכולה לאסור על עצמה הנאת תשמיש כדרב כהנא הנאת תשמישי עליך אסור ולא מועיל השיעבוד ולפ"ז דברי הר"ן ז"ל מספיקים ולא קשה מה שהקשה הבית מאיר דהר"ן לא ס"ל דהענין שאחד"א הוא מטעם נדר ורק מטעם נאמנות ואם אינו נאמן אין כאן איסור כלל. וכן מבואר בפמ"ג יור"ד (סי' א' בש"ד ס"ק ל"ט) וז"ל עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ולהכי לא מהימנא אף לגבי דידה עכ"ל וכן מבואר עוד שם (בס"ק הנ"ל) וז"ל ה"ה הוא משנה בסוף נדרים אף דשאתד"א אין לה נאמנות כיון דיש תוב לבעלה אף לגבי עצמה אינה נאמנת עכ"ל וזה דלא כהבית מאיר:

[יז] ולפ"ז יש לומר הא דנחלקו הפוסקים בזה"ז אחר תקנת רגמאוה"ג אם נאמן אדם לומר שראה את אשתו שזינתה או שמאמינה או שמאמין לדברי העד תליא נמי בשני טעמים הנ"ל בדין שאחד"א לפי מה שהעלה בתשו' חת"ס (סי' ק"א ובסי' קי"א) דלשיטת הר"ן דכל המשועבד לאו כל כמיניה להפקיע שיעבודו למיעבד אנפשיה חתיכה דאיסורא ה"ה באיש כיון שאחר תקנת רגמאוה"ג כל אשה הנישאת על דעת התקנה היא נישאת והו"ל כאילו נשתעבד לה שלא לגרשה בעל כרחה ותקנת רגמאוה"ג בודאי שיעבוד דאורייתא הוא ולא מצי למיסר נפשיה עליה עכ"ד. וזה דלא כמו"ש בספר בני אהובה (פכ"ד מהל"א) לחלק בין שיעבודו לשיעבודה ע"ש. נמצא לפ"ז שהפוסקים דסבירא להו דאינו נאמן בזמן הזה סוברים דענין שאחד"א הוא מטעם הודאת בע"ד והיכא דבא להפקיע מחזקת השיעבוד הוי תב לאחריני והיכא דחב לאחריני לא אמרינן הודאת בע"ד. והפוסקים דס"ל דנאמן גם בזה"ז ס"ל דשאחד"א הוא מטעם נדר והרי יכול לאסור א"ע אף דמשועבד לה ורק גבי נשים התירו חכמים כמו"ש בספר בני אהובה (פכ"ד מהל"א) וז"ל דאין לנו לומר דרוב אנשים משקרים ולדמות הנשים הפרוצות לאנשים ואין לנו לבדות רוב מלבנו כי חז"ל בעלי מכנה וגמרא היו בקיאים אבל אנחנו לא נדע לשער ומי מדד דעת רוב אנשים עכ"ל. ולפי"ז לא קשה קושית הישיע"ק שהקשה הא דלא הגיה הרמ"א (בסי' ס"ח) לענין פ"פ דאינו נאמן בזה"ז דעיקר הטעם דאינו נאמן בזה"ז הוא משום טעם הר"ן דבא להפקיע חזקת שיעבודו והיכא דבא להפקיע חזקת השיעבוד הוי חב לאחריני ואז לא אמרינן הודאת בע"ד והרי שם טען פ"פ והיה מקחו מקח טעות ולא נתברר מעולם חזקת שיעבודו כמבואר בשו"ע אה"ע וסי' ס"ז סעי' ה') דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה ואפילו באונס מפסדת כתובתה ותוספת והיינו משום דהוי מקח טעות והרי מבואר בב"ש (סי' ס"ח ס"ק כ"ד) דנשמע מדברי התוס' היכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ע"ש:

[יח] ואין לומר דאם אין אנו מאמינים לו הרי אמרינן דאינו מקח טעות ושוב הוי בא להפקיע מחזקת השיעבוד דז"א דהרי מבואר בשו"ע (סי' קט"ו סעיף ט') אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לו וחייב להוציאה ויתן לה כתובה ואם הודית שנסתרה וכו' הרי ברישא מיירי שמכחשת והוא חייב להוציאה משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמבואר שם בח"מ. והנה התוס' במסכת נדה הקשו הא סוטה אית לה חזקת טהרה ותירצו כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה עכ"ד. ולכאורה זה ניחא היכא דידעינן בודאי שנסתרה שפיר איתרע חזקתה אבל כאן דאין אנו יודעים שנסתרה ואדרבה אין אנו מאמינים לו שנסתרה שהרי חייב ליתן לה כתובתה שוב תקשה קושית התוס' הא אית לה חזקת טהרה ומאן לימא לן דאיתרע חזקתה וע"כ כיון דלפי דבריו איתרע חזקתה שוב אמרינן שאחד"א ואין כאן חזקה שתועיל א"כ ה"ה גבי פ"פ כיון דלפי דבריו היה מקח טעות ואין כאן חזקת השיעבוד כלל שפיר אמרינן שאחד"א ועיין תוס' כתובות (דף כ"ב ד"ה תרי) דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם היה עבד לא היה לו חזקת כשרות מעולם עכ"ד. ולפ"ז גבי פ"פ נאמן לכולי עלמא גם בזמן הזה ומתורצת קושית הישיע"ק ונדחה ראיית הפ"ת בדעת הרמ"א ודוק:

אחר שביארנו דדעת הפוסקים דהא דאינו נאמן לומר בזה"ז שראה אותה שזינתה היינו שאינו נאמן ומותרת לו ולדעת החת"ס י"ל דמסכים הרמ"א עם המתירים ואם כי יש חולקים שגם בזה"ז נאמן היינו היכא שאומר שראה שזינתה. אולם בנ"ד דקינוי עפ"י עצמו הוא רק משום חומרא דחיישינן לדברי ריב"י דקינוי עפ"י עצמו ובפרט בקינוי בכתב וגם בלשון הקינוי יש לפקפק וגם בעיקר הסתירה הרי הוא בא בגבולה כמבואר בתשו' האחרונים ע"כ נראה לפע"ד דאשה זו מותרת לבעלה ועיין בשד"ח מערכת כ"ף (כלל מ"ז) ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' ש"ן):

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה