דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן ט
בספר מנ"ח (מצוה רל"ב) העלה דהמכשיל לחברו באיסור דרבנן עובר אלפ"ע דאוריתא דלא עדיף מעצה שאינה הוגנת דעובר מדאוריתא ע"ש. וראיתי שכבר כ' זאת בתשו' פ"י (תחו"מ סי' ט') ודקדק מדברי הרשב"א ז"ל וז"ל דנראה דאיסור לפ"ע אפילו באיסור דרבנן עובר מה"ת דהתורה אמרה סתם שלא להכשיל אדם א"כ כיון שאסרו חז"ל דבר זה א"כ אם מכשיל באותו דבר הרי הוא עובר אלאו של תורה אף שהאיסור עצמו אינו מה"ת:
והנה בתשו' שערי דורא (סי' קמ"ט) הקשה ע"ז מגמרא גיטין (דף מ') לענין עבד שנשא ב"ח בפני רבו יצא לחירות וכו' מי איכא מידי דאיהו עביד איסורא ולעבדיה לא מיעבד והקשה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דעבד ושפחה אין איסורן לבוא בקהל אלא מדרבנן מאי פריך מי איכא מידי הא הוא עצמו כשנשא שפתה אינו אלא איסור דרבנן משא"כ משיא ב"ח לעבדו הרי הוא עובר אלפ"ע מה"ת עכ"ד:
ולפענ"ד לק"מ דהרי מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ממרים) שהעובר על איסור דרבנן עובר בל"ת שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עכ"ל ע"ש. והא דספק דרבנן לקולא כבר תירצו דהחכמים התנו להקל בספיקם כמבואר שם בלח"מ בשם מהרמ"ט ע"ש וכן הוא בזוהר הרקיע. וזה רק בספק אבל בודאי איסור דרבנן הרי הוא עובר אעשה ול"ת של תורה וא"כ מה לי הלאו דלפ"ע או לאו דלא תסיר ודוק. ועיין בתשו' שו"מ מהד"ת (ח"ד סי' מ"ח) ועיין בספר שד"ת בכללים (מערכת האלף אות שצ"ט) מה שהביא בענין זה: