אור ברסלב
דרכי שלום השמטות

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

השמטות

סימן ע

בסימן ל"ג כתבתי להשיב על הספר היקר "יד המלך" אשר כתב לתמוה על הרדב"ז שאסר ליקח מעכו"ם דבר שנתבטל וע"ז כתב ה"יד המלך" איך אנו סומכים לקנות מהעכו"ם ביצים. והעליתי דענין כל דפריש מרובא פריש הוא סברא ומידי דהוא סברא אין לחלק בין ישראל לעכו"ם כי אם פירש מן הרוב גבי ישראל ה"ה בעכו"ם:

ואחרי שכתבתי תשובה הנ"ל ראיתי בספר ש"ש (שמעתא ב', פרק ט"ו) שכתב שלא כדברי והביא שם את דברי השיטה מקובצת (פ"ק דב"מ דף ז') גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן דפטור מן המעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. והקשו דהא כל דפריש מרובא פריש ותירץ משום דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק. וכתב ע"ז הש"ש וז"ל והיינו דאע"ג דאנו הולכין בתר דפריש מרובא פריש בין להקל בין להחמיר אינו אלא מצד הלכה אבל אינו ודאי ואינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המיעוט כמו מן הרוב ומש"ה בעשירי ודאי ולא עשירי ספק כיון דמצד עצמו ספק שקול אלא דהתורה התירה משום דכל דפריש מרובא פריש אבל מידי ספיקא לא נפקא והתורה אמרה עשירי ודאי עכ"ל:

הנה בעיקר דבריו בזה שביאר דברי השיטה מקובצת אין דבריו מוכרחים ועיין בפמ"ג יור"ד (סי' ק"י ש"ד ס"ק ל"ז) שכתב וז"ל:

אמנם עיינתי שם בשיטה מקובצת בב"מ פ"א כ"ו א' ומשם אין ראיה דעשירי ודאי ולא ספק ממעט ליה משא"כ בעלמא ודאי הוא דכל דפריש מרובא פריש וא"כ כי פריש הוה ודאי בין לקולא בין לחומרא המשל בזה ט' נבילה וא' כשרה כל דפריש מרובא הוה ודאי ומילקא לקי עליה עכ"ל. ומה שכתב דאינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ומחלק בין כל דפריש מהך רובא שאמרו דילמא לאו אביו הוא ש"מ דאזלינן בתר רובא דהו"ל רוב הבא מן הסברא דרוב הוא כן שהוא אביו אבל גבי פריש מרובא אינו רוב דתליא בסברא עכ"ד:

לא אוכל לעמוד על סוף דעתו דמה שכתב דרוב הוא כן שהוא אביו אם ר"ל שמסתברא שהבעל בועל רוב בעילות וכי אלים האי רובא דאתיא מכח סברא יותר מהרובא זה שלפנינו ט' נבילה וא' כשרה ואם ר"ל כי הסברא נותנת שזה הנידון נולד מזה שבעל רוב הבעילות למה יצא לחלק שגבי פריש מרובא מסברא יוכל להיות פריש מן המיעוט כמו מהרוב והרי ג"כ יוכל להיות שנולד מביאת המיעוט כמו מן הרוב. וכבר הוכחתי מדברי התוס' שכתבו דלמאי דילפינן חזקה מקרא אין אנו צריכין לרובא ילפותא כלל דידענו זאת מסברא דרובא וחזקה רובא עדיף ובע"כ דהא דאזלינן בתר רובא הוא סברא. וכדברי מבואר בשו"ת מהר"ם שיק שהבאתי בתשובתי הנ"ל וכתב שם דהא כל דפריש מרובא פריש הוי סברא וסברא דאורייתא. ובזה מבואר שם דעת החת"ס דהא דכתב בשו"ת חת"ס יור"ד (סי' י"ט) דבב"נ לא אזלינן בתר רובא הוא בענין כל דפריש מרובא פריש דהוא סברא וגם בב"נ אזלינן בתר רובא יע"ש היטב:

שוב מצאתי בשד"ח בפאת השדה (מ' האל"ף אות יו"ד) שכתב וז"ל:

הגאון עמודי אש בסי' י"ג (אות ג') הביא תשו' הרדב"ז שהבאתי בנדפס דהקניה הוא לכתחילה ואסורה. וכתב שבספר יד המלך בפט"ז מהל' מאכלות אסורות תמה עליו דא"כ איך קונים ביצים מן העכו"ם וע"כ משום דבטל ברוב. ודחה דבריו דביצים היינו טעמא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש והביצים שאנו לוקחים מהעכו"ם אינן טריפות משא"כ כשידעינן שיש בדבר שנקנה ממנו תערובות איסור שנתבטל בזה סובר הרדב"ז דהקנין הוי לכתחילה והוי מבטל איסור לכתחילה עכ"ל הרי מפורש כדברינו:

השמטות מהערותיו של המגיה והמסדר בהגהמ"ח שליט"א לסימן ב'

עיין שו"ת חו"י (סי' ל"א) שכתב "דגם דעת רש"י כך דבשאר נשים מצד האיש שמשחית זרעו אסור וא"כ מצד קלקול הזרע אחר קליטה אין איסור". וסיים "מ"מ אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה להתיר לאשה כ"ש אחר שנקלט הזרע":

בסימן י"ט

בדבר קינוי בכתב עיין שו"ת חו"י סימן ט"ז וסי' קצ"ד:

בסימן כ"ח

באחד שהרג את גיסו ותפס איש אחד את הרוצח ומסרהו למשטרה ונענש הרוצח במשפט מות אם כדין עשה המוסר. והעיר בד' הגאון השואל שליט"א מרש"י נדה (דף ס"א) ומדברי התוס' המביאות את פירוש השאלתות וסבר דנ"ד תלוי במחלוקת רש"י ושאלתות. ונעלם ממנו שעל מדוכה זו כבר ישב בעל חו"י (סי' קמ"ו) ע"ד "שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חברו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדן וכו' פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים" ואח"כ "נתפס על גניבה". והזהר הזהיר הגאון בעל תו"י מ"למסרו למלכות, הס כי לא להזכיר". והעיר מרש"י (נדה דף ס"א.) הנ"ל ולדעתו אין להניח הנחה שהתוס' המביאות את השאלתות חולקות על רש"י אלא "מ"מ לא חלקו ולא תמהו על פירוש רש"י ומקרא מלא במשלי (כ"ח):

אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יסמכו בו":

ומה שכתב אבא מרי שליט"א "ואין לך מחזיק ידי עוברי עבירה יותר מזה להטמין את ההורג" כן הוא גם דעתו של בעל חו"י שכתב ועוד אפשר לומר דנהי דלטמרו בידים אסור מ"מ להשיאו עצה ולהראות לו מקום נהי דמצד דינא דמלכותא אסור, מצד דין תורה מותר. וקצת יש ראיה ממ"ש להו זילו אטמרו נפשייכו, נראה דהראה להם מקום, דאל"כ מה אמר להם בזה ודוק וכך נראה ממה דשקיל וטרי וחיפש אחר הצלתם:

ומה שהביא אבי מורי הגאון שליט"א את דברי הט"ז "שיש למסור את המורד במלכות וכו' וה"ה בשאר עבירות כו' כגון עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה". וכתב ע"ז אבא מרי שליט"א:

"לא נאמרו הדברים רק בזה שעוסק בזיופים, בדברים שיש בהם סכנה לכלל ישראל אבל בנ"ד פשיטא דאסור", גם בסברתו זו כוון לדעת הגאון בעל חו"י שכתב במקום אחר (בסי' קל"ט) בדבר גנב יהודי מפורסם שנתלה בידי המלכות אם יש להשתדל להביאו ולקברו בקבר ישראל:

"ואם בשביל שקצת מתנצלים שהיה גנב מפורסם ועובר כמה חרמות קדמונים וה"ל מסכן רבים שרשאים למסרו בידי גוים, אין דבר זה ברור שבזה מסכן רבים אם כי יתפס הוא רשע בעוונו ימות ואף כי יש חילול השם באשר הגוים מרשיעים על כלל יהדות בשביל כך, אין אלו רק דברי המון עם ולא חכמים שבהם ושלטונים הלא גם מהם ובהם יראו וימצאו לאלפים ולא דברו הפוסקים ברשיון למסרו רק בעסק זיופים כמ"ש בהג"ה ש"ע סי' תכ"ה":

ועיין בספר שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סימן מ'. בסימן כ"ט.

נשמט מדברי שהביא אבא מרי שליט"א דברי המהרש"א ז"ל (בחדושיו לקדושין דף פ"א) שדקדק מדברי רב עמרם חסידא שקרא "נורא בי עמרם" "דודאי לא הוציא רב עמרם שקר מפיו":

בסימן הנ"ל

הביא אבא מרי שליט"א מה שהעירותיו מדברי אילפא ושוב אמרתי להעיר מהא דרבי חייא בר אשי כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגויה (קדושין פ"א:) ומפרש רש"י "להמית את עצמו":

אמנם לפי דברי בעל "שבות יעקב" שכתב "ומזה יש ללמוד דבכהאי גוונא שעושה משום תשובה לא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת ניחא דיש לומר שגם אילפא שהתחרט על דקם ואזל ועבד עיסקא והניח גירסתו ואמר "נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא" היה עושה זה משום תשובה ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת:

בסימן ל"ד

נשמט מהערתי בשולי העמוד:

וע' תוס' ב"ק (פב:) ד"ה "לא":

בסימן מ"ט

בדבר השאלה בנכרי שנשא ישראלית ונולד לה בן אם מלין אותו בשבת. עיין ירושלמי יבמות (פ"ב הלכה ו') "יעקב איש כפר נבוריה אזל לצור אתון שאלון ליה מהו מיגזר בריה דארמיית' בשובתה וסבר מישרי לון מן הדא (במדבר א') ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. שמע רבי חגיי אמר ייתי אייתוניה דילקי אמר ליה מאיכן אתה מלקיני אמר ליה מן הדא וכו' בנך מישראל קרוי בנך ואין בנך מגויה קרוי בנך אלא בנה":

ובב"ר (פ"ז) ופסיקתא רבתי י"ד "שמע רבי חגי שלח ליה תא לקי וכו' והלא אין מחללין שבת ויו"כ אלא על בנה של בת ישראל בלבד וכו'" "בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה" (יבמות כ"ג) ו"נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" (יבמות מ"ה. ושם). ובספר האשכול לראב"ד ז"ל (הלכות מילה וגרים) כתוב שנשאל רב האי גאון "ישראל שנשתמד ויש לו אשה ישראלית ונולד לה ממנו בן אם מותר למהלו בשבת. והשיב מותר למהלו בשבת. מ"ט זרע אברהם ותולעת יעקב הוא. ואפשר שתוהא ועוזב את בנו בדת ישראל ועוד שהרי אמו ישראלית ואפשר שילך אחריה ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה ואין בנו [כח] לאסור מילתו בשבת. ואם בעבדים אמרו כל שאמו טמאה לידה נימול בח', בזרע ישראל לא כ"ש". לכאורה משמע שדעת רב האי גאון שרק בנו של משומד יש למולו בשבת ש"זרע אברהם ותולעת יעקב הוא" אבל בן נכרי אף שאמו ישראלית לא. ומה שכתב "ועוד שהרי אמו ישראלית ואפשר שילך אחריה" היא לרווחא דמלתא ולסניף בעלמא. אבל באמת זה ליתא, שהרי הביא שם בעל האשכול "וכתב ר"ח מסתבר שלא בא רבה למעט אלא בן נכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנאו ישראל אין נמול לח', דבן בת ישראל ובן גיורת ובן שפחה משוחררת ואינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בת"כ דבר אל בני ישראל אשה כ"ת וטמאה, בני ישראל ואין הגוים בענין זה, ומנין לרבות גיורת ושפחה בין משוחררת ובין אינה משוחררת, ת"ל אשה, למדת אפילו שפחה טמאה לידה ובנה נמול לח' ודוחה שבת וכ"כ רב אחאי והאי גאון". הרי שדעת רב האי גאון כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ודוחה שבת:

שוב ראיתי ב"נחל אשכול" (דף קל"ג) שכתב "הנה ממ"ש ר"ח דלא בא רבה למעט אלא בן הנכרית אבל בן בת ישראל ושפחה שטבלה קודם שילדה מילתו דוחה שבת, כ"כ השאלתות והאי גאון ורמב"ם. בן שפחה שקנה מעוברת וטבלה וילדה דוחה שבת. ולא נזכר בשום מקום שצריכה להיות מעוברת מישראל, אלא שראיתי בר' ירוחם סוף נתיב כ"ג בן שפחה לא ימול בשבת שלא אמרו הנמול בח' נמול בשבת אלא בישראל. ודבריו בטלים נגד כל הני רבוותא. אבל הפרישה בשם הר"ר ר' משה:

בן ישראלית מנכרי אין מלין בשבת, וזה האיש משה לא ידענו מה היה לו ראיה מתלמוד או מפוסקים והרי ראינו מכל הפוסקים אפילו קנה ישראל נכרית מעוברת מנכרי והטבילה לשפחה וילדה שדוחה שבת. ומכ"ש בן ישראלית מנכרי. ור"ח וה"ג ושאלתות ורבינו הזכירו בהדיא בן בת ישראל וכונתם אפילו מנכרי, דמישראל לאו למימרא צריך. והפרישה מביא שגאונים רבים חולקים עליו וכו'", ובא לידי מסקנא "דישראל גמור הוא לכהפ"ח ודעת הר"ר משה נדחה מהלכה ומותר למהלו בשבת", אם אין חשש שיוציאו האב הנכרי בע"כ ויגדלהו לתרבות רעה:

ובכן יפה כוון אבי מורי שליט"א לחלק בין אם באקראי הולידה בת ישראל בן לנכרי אז אפשר שיעזוב ויניח האב את הבן אצל אמו ותוכל לגדלהו בחנוך יהודי אבל לא כן אם נשא גוי בת ישראל אז הדבר ברור שבהפקר דחי ניחא לה להאי איתתא ואין תקוה שתגדל את בנה בדת ישראל ומעשיה מעידים עליה ואין מלין את בנה בשבת:

ואין להוכיח משו"ת הרמב"ם (סימן קס"ג) שכתב "מהילנין לבנייהו (של קראים) בשבתא" והביא את דברי "רבינו האי גאון זצ"ל דאמר הכי ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו ע"ה מלמול את בניהם של קראים בשבת כי אפשר שיחזרו אל המוטב ואין מעבירין עליהם". כי קראי שאני, שהוא "זרע אברהם ותולעת יעקב" "שכופר בכל חוקי הגוים ומודה באל אחד יתברך שמו":

בסימן נ'

נשמט מהערתי:

עיין בשו"ת חו"י (סי' קמ"א):

בסימן נ"ב אות ז'

בדבר טהרה ברגל בזמן הזה. עיין ספר האשכול (ח"א הלכות תוק"ש או"ב) שכתב בשם רב האי גאון "ומי שחפץ לבו ליגע בכל טומאה אין עליו לטהר עצמו אלא בעתות שהוא חייב ליכנס למקדש, דאמר רב יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל":

וכתב בעל "נחל אשכול" משמע להדיא דוקא בזמן מקדש חייב לטהר עצמו ולא בזמן הזה. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פט"ז דטומאת אוכלין הלכה י') "כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש לאכול קדשים" ועיין במל"מ שם מה שמביא בשם הרמב"ן ז"ל:

בסימן ס"ד

בענין זמן חיובא העירותי בשולי העמוד מברכות (דף כ"ז ע"ב) ומירושלמי תענית (פ"ד, א'). ועיין תוס' ברכות (דף ב'):

"ומסתמא היה גם קורא ק"ש" כדעת ר"י שהיא דאורייתא. והרי "ק"ש של בית הכנסת עיקר" (שם) וק"ש על מטתו "אם ת"ח הוא אינו צריך" (ברכות ה'.) וכל זה הוא כתשובה על דברי אבי מורי שליט"א שאמר לשדות בו נרגא מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה הלכה ז') "שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", ואפשר שהרמב"ם קאי בשיטת רש"י שם:

ובהיותי בזה אמרתי להעיר הא ד"אמר רבי אבא אף על דא לא הוי צריך למקשי דהא רבי הוה יתיב ודריש והוה אמר לאבא יודן אמוריה אכרוז קומי דציבורא יצלון דחולא עד יומא קאים" (ב"ר פ"י וע' ירוש' שם). ואפשר להבין דעת רבי אבא הוא רב (חולין קל"ז), שאמר להסתייע מדברי רבי, "על ידי דרב מאריך בצלותא סגין" (ירושלמי ברכות פ"ד, א') ובתי כנסיות בבבל היו מחוץ לעיר (מהרש"א בחדושיו (ב"מ ק"ז) ורש"י במקומות אחדים בש"ס) מחמת גזרת הפרסים שגזרו שלא לבנות בתי כנסיות בתוך העיר ונצטרך רב להתפלל תפלת ער בית בבית הכנסת "עד יומא קאים" מפני הסכנה. והיינו דאמר רב "ברוך אתה בעיר שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (בבא מציעא ק"ז.) כי הוא הרגיש בנפשו עד כמה העיקה גזרת הפרסים על יהודי בבל, בנגוד לרבי יוחנן שחי בא"י ושם היו בתי כנסיות בעיר (סוטה כ"ב.) לכן "בית הכנסת סמוך לביתו לרבי יוחנן לאו מעליותא היא" (רש"י ב"מ שם):

בסימן ס"ז

בענין גזל עכו"ם עלי להוסיף כי מה שאסר רב שלום גאון גזל עכו"ם אף שלא במקום חלול ה' (שו"ת הגאונים שערי צדק ח"א, סי' א') סבר שאסרה תורה כדי להרחיק אדם מישראל מגזל, כדעת הגאון חכם צבי ז"ל. אך מכל זה אין הוכחה שגם רב אשי סבר שגזל עכו"ם אסור ושלא התכוון לדחות את הגוי בקש שהרי אם באמת דעתו וכונתו היתה שאם הגפנים הם של נכרי ישלם לו, שהוא מקבל דמים, הרי הלכה פסוקה היא שאסור לגנוב "אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל" (שו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעי' א') ואיך פקד רב אשי לשמעיה להביא לו ענבים על מנת לשלם לו אח"כ. אלא על כרחך שרב אשי לשיטתו דגזל עכו"ם מותר היכא דאין חלול ה':

ובעיקר ראיית אבא מרי שליט"א מכתובות שרב אשי "שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה" דמר זוטרא, אפשר לומר שבמקום פקוח נפש שאני. שהרי סבר אביי דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה אף במקום חסרון כיס (פסחים דף ד' ע"ב) ורב אשי קאי בשיטת אביי. ועל הא דאמרו "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאלנו לאחר מאי איריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי וכו' ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממוניה קמ"ל" (בבא מציעא דף כ"ט ע"ב). וכתב ע"ז הראב"ד בספרו "האשכול" (הלכות ס"ת) "דהכא לא ניחא דמפסיד ספריו". הרי מפורש יוצא שרק בספרים לא ניחא ליה "מפני שהוא לומד מהם מדקדק יותר מממונו" ("נחל אשכול") אבל במקום פקוח נפש בודאי שניחא ליה להציל בממוניה בהפסד מועט כזה של מעט אוכל. ומה ששוטרי המלך הקפידו אין מזה הוכחה שגם המלך היה מקפיד על קצת מאכל במקום פקוח נפש ואלמלי הקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם:

בסימן הנ"ל

כתב אבא מרי שליט"א אדרבי מאיר סבירא ליה דלא סמכינן אניסא והעירותי בשולי העמוד מעבודה זרה (דף י"ח סוף ע"א) וכתב לי אבי מורי שליט"א "יפה הבאת, ועיין בגמרא יבמות (דף קכ"א ע"ב) תניא אמרו לו לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים ע"ש. ושם היינו דאין לדון מזה שנעשה לו נס אבל כאן אנו דנין מזה שהכניס את עצמו בסכנה וסמך אניסא. וכן בהא דרב אשי ודוק. ובענין זה ראיתי בשד"ח (באס"פ מ' ארץ ישראל או"ח) שהביא את דברי מרן החבי"ף בספר לב חיים (ח"ב סי' ק"ס) דכשנודרים איזה דבר לע"נ ר"מ בעה"נ יאמר שתי פעמים אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני ולא ג' פעמים ושלא יאמר דרבי מאיר אלא דמאיר עכ"ל. ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סו"ס קנ"ט) מה שכתב בזה שמתפללים בעת צרה רח"ל ואומרים אלהא דמאיר ענני יע"ש. ואני אמרתי הכוונה דאמרו בגמרא (חגיגה דף ט"ו) אשכחיה רבה בר רב שילא לאליהו א"ל מה קעביד קוב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר א"ל אמאי דקא גמר מפומיה דאחר אמר ומאי נ"מ רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. א"ל השתא אמר מאיר בני כך הוא אומר בזמן שאדם מצטער וכו' אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על דמן של צדיקים ע"כ. ולכאורה למה בחר הקב"ה השתא דוקא מימרא זו של רבי מאיר מכל המון דברי תורתו של רבי מאיר. וגם יש להבין למה תפס "רמון מצא" מכל המון פירות שקליפה ותוך להם. ונראה לפע"ד דהכל עולה למקום אחד כי שיטת רבי מאיר היא דאדם יש בו גם טוב וגם רע החלק הטוב שבו הוא כולו טוב ולפיכך למד תורה מאחר, אחרי שחלקו הטוב הוא טוב, ותוכו אכל. ולכן רימז רבה בר רב שילא "רבי מאיר רמון מצא" ע"ד שדרשו חז"ל "כפלח הרמון רקתך אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון". ואף הם יש בקרבם צד טוב. והיינו שבחר הקב"ה דוקא במימרא זו של רבי מאיר שכביכול מצטער על דמן של רשעים מהאי טעמא, שהרי גם בהם יש חלק טוב והודות לחלקם זה ראוים הם לרחמים ולהצטער עליהם כשיטת רבי מאיר, שחלק הטוב הוא טוב. אעפ"י שבצדו גם רע. והא בהא תליא. ולכן כאשר האדם נתון בצרה רח"ל מתפלל להקב"ה ואומר אלהא דמאיר ענני. כלומר, יהי' איך שיהי', עכ"פ יש לכל אדם מישראל גם חלק טוב ומתפללים שהקב"ה יחוס על חלק הטוב הראוי לרחמים כשיטת רבי מאיר":

בסימן הנ"ל (או"ח)

השיב אבא מרי שליט"א על הא שאמרתי להוכיח מהא דרב נחמן אמר "גאמו לשבא", כי מותר להאכיל דבר היתר לחכם האוסרו ודחה אבי מורי שליט"א "דרב נחמן לא היה מחשב דעתו של רב בר שבא כנגד דעתו כי קראוהו "בר בי רב" כלומר, תלמיד":

יפה כוון וגדולה מזו ראינו שלא רק רב נחמן רבו של רבא לא התחשב עם דעת רב בר שבא אלא גם רבינא תלמיד רבא לא חשבה ד"שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא". (ברכות דף י"ד ע"א):

סוף הספר

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה