אור ברסלב
דרכי משה אורח חיים

דרכי משה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]

אורח חיים

סימן א

סעיף קטן א

כתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ב שמיד שאדם ניעור משנתו בבוקר מיד יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע כממ"ה יתעלה חופף עליו שנאמר מלא כל הארץ כבודו ואילו היה שוכב לפני מלך ב"ו העומד עליו היה מתחייב בנפשו ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה לכן יקום בזריזות מיד וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך ונראה שלזה כיון דהע"ה באמרו שויתי ה' לנגדי תמיד:

סעיף קטן ב

עיין לקמן סימן מ"ז איזה ברכות יכול לומר קודם עלות השחר ובאיזה צריך להמתין עד היום:

סעיף קטן ג

כתב מהר"ר אברהם מפראג דוקא אשם תלוי שבא בנדבה אבל אשם ודאי לא בא בנדבה ולא יאמר אחריו כן וקצת נראה שכן הוא דעת ב"י אע"ג דמסתפק בדבר וכתב אפשר דכיון דשם אשם אשכחן דבא בנדבה וכו':

סימן ב

סעיף קטן א

עוד גרסינן פ' במה אשה כשהוא רוחץ רוחץ של ימין תחלה וכשהוא סך סך של ימין תחילה והרוצה לסוך כל גופו יסוך ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאברים. וכתב מהר"א מפראג דנראה דרחיצה כסיכה אך לא ראיתי מדקדקים בזו ועיין בה' דיעות להרמב"ם:

סעיף קטן ב

וכתב הכלבו בשם הר"ם דאינו אסור לילך תחת אויר השמים בגילוי הראש כי מ"ש רב הונא בו' זה היה מדת חסידות והרי"ף כתב שאסור לילך בגילוי הראש לב"ה ובפסקי מהרא"י סימן ר"ג כתב על מה ששאלתם שהשלטונים גזרו על היהודים המחוייבים שבועה לישבע בגילוי ראש לא מצאנו בזו איסור בהדיא אמנם בב"י לקמן ס"ח משמע דאסור לילך תחת אויר השמים בגילוי ראש אך פשט דברי רבינו הטור שם משמע כדברי הר"מ כמש"ל וכן משמע לקמן סימן צ"א דשרי בלא זמן תפלה כתב בא"ז איתא במדרש פ' מצורע בסופו בעצלתים ימך המקרה ע"י שאדם מתעצל לכסות ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה דומי פי' נזיקין ובשפלות ידים ידלוף בית ע"י שאדם משתפל לכסות גופו כראוי ידלוף הבית יעלה גופו חטטין מכאן למדנו שיש לאדם לכסות לכל גופו ואל ילך יחף ועוד אמרו פ' ערבי פסחים המונע מנעלים מרגליו הוא מנודה למקום עכ"ל:

סעיף קטן ג

כתב בהגהות מיימוני פ"ה מה' דיעות דאף בבתי כסאות שלנו שהן בבית ינהיג וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב דהוא זהירות וזריזות ומביא לידי קדושה:

סימן ג

סעיף קטן א

ועיין לקמן סי' שי"ב מדיני משמוש כתב בא"ז דיש לסגור הדלת אחריו כשנכנס לבית הכסא וכן אסור לשנים לילך ביחד כי אינו מדרך הצניעות ואסור לספר בבית הכסא רק נשים מספרות זו עם זו משום יחוד והביא ראיות לדבריו:

סעיף קטן ב

וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואף הקושיא מעיקרא אינו כלום דהא דכתב הטור כתם בין מזרח למערב אסור משום דכל מדינות אלו במערבה של א"י הם וכן כתבו התוס' בפ"ק דברכות (ז:) וכן כתב הטור לקמן סימן ק"ן דאנו מתפללין למזרח כו' ולא חלקו בין עיר לעיר משום דמסתמא כל גלילות אלו מזרחן הם כנגד א"י ולכן כתב גם כאן בסתמא מיהו עיר שידוע שצפונה או דרומה נגד א"י דינה בצפון ודרום כבשאר מקומות דין מזרח ומערב כנ"ל:

סעיף קטן ג

ומצאתי כתוב שם בחדושי אגודה וז"ל ועתה אין נזהרין בו כי בתי כסאות שלנו אינן בשדה עכ"ל וטעמא על זה לא ידענא אך האמת שאין נזהרין עכשיו בזה ואפשר כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' ועי' לקמן סי' שי"ב עוד מדיני קינוח:

סעיף קטן ד

ומדברי הרמב"ם שם והביאו הטור באה"ע סי' כ"ג משמע דאסור:

סימן ד

סעיף קטן א

וכ"כ מרדכי פרק אלו דברים דלא בעינן כח גברא ושיעור רביעית וכלי אלא לאכילה אבל לתפלה וכדומה לזה לא בעינן דלא גרע מצרור וקיסם עכ"ל שם ועיין לקמן סימן ו' אם צריך לברך מיד כשנוטל או אם ימתין לבה"כ:

סעיף קטן ב

ונ"ל לפי מ"ש לקמן בשם א"ח דהדבר תולה בלילה ולכן אף אם ניעור בלילה צריך נטילה א"כ ביום א"צ נטילה:

סעיף קטן ג

ואפשר לי ליישב המנהג דאף ברכת אשר יצר תלוי ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו בעוד שהרוח עליהם בפה או בחוטם או באזנים או בעינים שהם הנקבים נקבים שבאדם וע"י נטילה זו תסור הרוח רעה ואז מותר לשלוח ידיו אל הנקבים לסותמן או לפותחן כאשר יצטרך לו ולכן יברך אשר יצר. [וכן] משמע דעת הטור ריש סימן ו' דיברך אשר יצר בכל שחרית דהא כתב סתם ויברך אשר יצר ולא הזכיר יציאה מב"ה מיהו יש לדחות דקאי עמ"ש בסימן ב' ויבדוק נקביו וכו':

סימן ה

סעיף קטן א

כתב בהגהות מיימן פ"ד מהל' תפלה שצריך ליזהר שלא ידלוג שום תיבה כאילו מונה מעות וכן לא יבליעם אלא יוציאם כולן בשפתיו עכ"ל וכן הוא בסמ"ג:

סימן ו

סעיף קטן א

חלולים ול"נ משום דלשון חללים הוא גם כן לשון הריגה כמו בחלל חרב או חללים לכהונה ע"כ יש לומר חלולים שהוא לשון חלול ממש:

סעיף קטן ב

ונ"ל שמפליא לעשות קאי על הנשמה שנתן באדם וזו היא פליאה גדולה שיתקיים דבר רוחני והוא מן העליונים בדבר גשמי בגוף האדם שהיא מן התחתונים ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלות בעוד שאדם חולה ב"מ באחד מאיבריו כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו וע"כ אמר רופא חולי כל בשר ועל ידי זה מפליא לעשות שהנשמה נקשרת בגוף וע"כ תקנו לומר מיד אחר ברכה זו ברכה אלהי נשמה:

סעיף קטן ג

כתב הכלבו כשבא אדם לבה"כ יאמר מה טובו כו' ואני ברוב חסדך וגו' ועוד כתב הכלבו בשם מוהר"ם דאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו ענט"י ואשר יצר עד בואו לבה"כ ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבה"כ ותופס במקום שהניח עכ"ל:

סעיף קטן ד

אמנם מנהג האשכנזים אשר בגלילות אלו שמסדרים אותן בבה"כ ולכן אל יברכו בביתם מי שמברך אותן בב"ה ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד , ובמהרי"ל כתב מי שמנהגו ללמוד קודם כניסתו לב"ה או בימים נוראים שמשכימים קודם עלות השחר אז יברך בביתו אשר יצר כו' עד אחר אלהי נשמה אבל כשנכנסים מיד לבה"כ לא יברך בביתו כלום עד בואו לבה"כ ולפי מה שאכתוב בסימן כ"ה שמצוה לילך עם טלית ותפילין מביתו ע"כ צ"ל תחלה בביתו אשר יצר וכל ימי תמהתי על המנהג שנהגו בימי התשובה שמתפללין קודם עלות השחר סליחות ותחנונים וא"כ קודם לכן הוצרך לברך ברכת ענט"י ואשר יצר אם עשה צרכיו ואח"כ בעלות השחר מתחילין בב"ה ומברכין ענט"י ואשר יצר ונ"ל שהיא ברכה לבטלה ואם איישר חילי אבטלינה ומ"מ אתן קצת טעם למנהג כי כבר כתבתי לעיל סימן ד' בשם אבודרהם שנהגו לברך ברכת אשר יצר וענט"י בשחרית אף אם לא עשה צרכיו משום הרוח רעה ששורה על הידים כמ"ש לעיל וכתבתי ג"כ לעיל בשם אורחות חיים דאף אם נטל בלילה הרוח רעה חוזר ושורה על הידים בסוף הלילה ולכן נהגו לחזור ולברך משום רוח רעה כמ"ש אבודרהם אך לפ"ז היה להם לחזור וליטול ידיהם מיהו לפי דברי הר"י אבוהב לעיל מיושב הכל דמסדרם בבה"כ אע"פ שמפסיק בינתיים כמו שאר ברכות שלאחר אלהי נשמה והרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר סליחות ויטיל מים וישפשף ואחר כך יוכל לברך עם הצבור ואפילו בזה יש לפקפק כדלקמן סימן ז':

סימן ז

סעיף קטן א

ובאגור כתב דאביו נהג לברך לגדולים ענט"י ול"נ יותר דברי ב"י מאחר דפלוגתא דרבוותא הוא טוב למעט בברכות שאינן מעכבות:

סימן ח

סעיף קטן א

ות"ח מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה ובאילו הטליתות הקטנים שנהגו אין מברכין להתעטף אלא נוהגין לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג ונוהגים ג"כ לעשות המצוה מעומד עד כאן לשונו:

סעיף קטן ב

וראיתי כמה גדולים שנוהגין כדברי מוהר"ם וכ"כ מהרי"ק שורש קמ"ט וכן פשט המנהג:

סעיף קטן ג

ונראה דמכל מקום צריך להזהר באותן ד' כנפות שיהיו גדולים קצת שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו ובלא"ה לא מיקרי בגד כלל ולא כאותן שעושים אותן קטנים ביותר כי די לנו במה שהקילו הראשונים לצאת בהם אף על פי שהן בלבישה ולא בעיטוף אבל לפחות משיעור טלית לא עלה על דעתן כנ"ל ואף מדברי המרדכי שהבאתי למעלה משמע דהמנהג היה אף בפחותים משיעור טלית והמנהג הנהוג עכשיו שכל ירא שמים יש לו טלית גדול שמתעטפין בו בשחרית ומברכין עליו והמדקדקין לובשין עוד ד' כנפות כל היום בבגדיהם כדי שלא יהיו בלא ציצית כל היום ופוטרים עצמם מלברך על הקטן בברכת הטלית גדול כמו שיתבאר לקמן ורוב המון העם מברכין על ד' כנפות אפילו שהם קטנים ביותר:

סעיף קטן ד

ואף כי מצוה לשמוע אל דברי ב"י בפירושו מ"מ נ"ל שמ"ש הטור ומכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש הוא כפשוטו כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש לעיל סימן ב' בשם הר"ם ולכן כתב דבשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו:

סעיף קטן ה

והמנהג לברך על מצות ציצית וטעם המנהג נ"ל כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ולכן לא תקנו לשון מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו מקיימי המצוה כהוגן רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית. ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע כן נ"ל טעם המנהג וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת פרק ר"א דמילה ופ"ק דפסחים לענין ברכת מילה וע"ש:

סעיף קטן ו

ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה דהתם גבי תפילין שהוצרך לחולצן דאסור לכנוס בהן לבית הכסא ולא בדעתיה תליא מלתא ולכן צריך לחזור ולברך דזהו הוי הפסק אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם ודעתו ללובשן מיד א"צ לחזור ולברך וה"ה גבי ציצית אע"ג דמסירם משום שרוצה ליכנס לב"ה מאחר דלא צריך להסירן לא חשיב הפסק וא"צ לחזור ולברך כדעת הטור. וחילוק זה שכתבתי הוא בהדיא בגמ' פ' מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש וע"ש דף כ"ג כתב ב' עוד ראיה לדבריו וז"ל וכ"כ בשבולי לקט ציצית אע"ג דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליהן כל זמן שמתעטף עכ"ל וגם דברים אלו דחוים ואין מכאן ראיה כלל להיכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללובשו דאז לא הוי היסח הדעת וא"צ לחזור ולברך כדעת הטור:

סעיף קטן ז

וכדי שלא יחלוק מהר"ם אדברי הטור נ"ל דמהר"ם מיירי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד ולכך הוצרך לחזור ולברך וב"י הקשה דא"כ אין לחלק בין היכא דנשאר עליו טלית קטן להיכא דלא נשאר עליו ואין דבריו מוכרחים:

סימן ט

סעיף קטן א

ואין דבריו נראין אלא נראה לפסוק כדברי התוס' מאחר שרבינו והפוסקים אחרונים הסכימו עמהם וכבר הארכתי ביה בהקדמתי בס"ד:

סעיף קטן ב

וע"ל סימן י"א דאסור לעשות בזמן הזה שאין לנו תכלת ציצית של צמר בשל פשתים או איפכא משום דהוי כלאים שלא במקום מצוה ויתבאר בסימן זה בסמוך דמשום גזירה אסרו אף לעשות ציצית של פשתים בטלית של פשתים ולכן כתב האגור בשם מהר"י מולין דאסור לעשות טלית של פארכו"ט משום דהשתי פשתים והערב צמר גפן:

סעיף קטן ג

ואני לא ראיתי מימי ציצית אלא לבן ואין לשנות:

סעיף קטן ד

(ולא ראיתי נזהרים בזה):

סימן י

סעיף קטן א

וכ"כ המרדכי בהלכות קטנות וכתב שם דאין חילק בין אם עשה ד' כנפות מתחלה או אם היה לו ג' וחתך אחד לשנים דהוי נמי כד' כנפות:

סעיף קטן ב

ואין דבריו נראים בזה דהואיל והטור כתב נראה מל' א"א הרא"ש ז"ל שחייבת נראה שגם דעת הטור כן דחייבת ואף דברי הרי"ף ורא"ש משמעותן כן הואיל וסתמו דבריהם ולכן נקטינן דחייבת כנ"ל:

סעיף קטן ג

וצ"ע דאם מטיל ציצית בד' כנפות הפשוטים למה יטיל עוד ציצית על כנפיה הכפולים דהא לא בעינן רק ד' ציצית ואפשר דעל כנפיה הכפולות אינו מועיל אם הטיל שם ציצית אלא צריך להטיל על כנפיה הפשוטות וכן משמע מדברי הרמב"ם אמנם מל' פוטר שאמר ר"ש לא משמע כן:

סעיף קטן ד

ואין דבריו נראין דהא רבינו ירוחם והרא"ש שוין להכשר וכן משמע מדברי הטור שכן דעתו שהרי כתב בתחלה סתמא להכשיר וכתב והרמב"ם כתב כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק משמע דהרא"ש ס"ל כמ"ש בראשונה להכשיר א"כ הוי ג' לגבי חד והם בתראי ג"כ ונקטינן כוותייהו ואף רש"י פי' כוותייהו ולכן אין לזוז מדבריהם:

סעיף קטן ה

וכבר כתבתי דנקטינן להילכתא כמאן דאזיל בתר עיקר הבגד א"כ בגדים אלו פטורים מציצית:

סעיף קטן ו

וכ"ז איננו שוה לי דעל תירוץ הראשון קשה לי דרוב טליתות שלנו שאנו לובשים בשעת התפלה שאינן להגן כלל רק לובשין אותן כדי לצאת בהן ידי ציצית ומברכין ברכה לבטלה ועל תירוץ השני קשה לי מציצית הכסת שדרשו (גיטין נו.) שנקרא כן על שם שציציותיו היו נגררים אחריו ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת ול"נ ליישב המנהג כן מאחר שמצות ציצית היא שיחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו כמו שנתבאר לעיל בסי' ה' וכ"כ הרוקח דאית' במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית לאחריהם. לכן ס"ל לאינשי דלא חייבה תורה אלא בכה"ג שב' כנפות לאחוריו וב' כנפות לפניו שאז ב' ציצית מאחריו וב' ציצית לפניו ומעוטף בציצית אבל במלבושים שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בעניין אחר אין זה חייב בציצית ולכן נהגו להקל ובאותן מלבושים שלנו שיש להם ב' קרנות לצד מטה ולצד מעלה אין לו קרנות אלא מחובר עליהן חתיכת בגד ומונח לו על כתיפו מאחריו וקורין לו קולני"ר בלשון אשכנז בזה פשוט שהוא פטור דהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקולני"ר המונחין לו קצת מאחריו ואין זה קרנות הואיל ואין הב' קרנות שמאחריו מכוונים כנגד הכנפות שלפניו וגדולה מזו כב"י ס"ס זה וז"ל ועל דבר מלבושים קצרים שנוהגים באלו הארצות וכו' ע"ש:

סימן יא

סעיף קטן א

ובאגור כתב דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגין כדברי מוהר"ם:

סעיף קטן ב

וכן כתב המרדכי שיהא ארכן י"ב אצבעות כנגד י"ב שבטים:

סעיף קטן ג

ולכן נראה דאם הוסיפו על האורך י"ב אצבעות צריך ג"כ לכוין שיהא השליש גדיל כדברי הרמב"ם:

ונראה שהוא כדעת הטור לקמן שא"צ להרחיק מן הרוחב כשיעור קשר הגודל ולקמן יתבאר דיש חולקין:

סעיף קטן ד

כתוב בנ"י הלכות ציצית דבימיו נהגו לעשות ג' כריכות הראשונות כל אחד ז' כריכות והרביעי י"ג וב"י כתב ואני ראיתי שנהגו לכרוך באויר הראשון ז' כריכות ובשני ט' ובג' י"א ובד' י"ג שעולה הכל מ' כמנין ה' אחד שעולה ל"מ ועם השם עולה מ' עכ"ל, והטעם שמתחילין בז' ומסיימין בי"ג מפני שאמרו בגמרא פ' התכלת לעניין חוליות התכלת הפוחת לא יפחות מי' והמוסיף לא יוסיף על י"ג ואמרינן שם טעמא ז' כנגד ז' רקיעים י"ג כנגד ז' רקיעים וו' אוירים שביניהם לכן אע"ג דאין אנו עושים חוליא כמו בתכלת מ"מ עם הכריכות עושים זכרון לתכלת אבל ב"י כתב שנהגו כן משום דהתוספתא ונ"י מפרשים דהאי אל יפחות וכו' אמספר הכריכות קאי לא על החוליות ולכן כורכין בדרך זו. ומקצת בני אדם נוהגין האידנא כדברי נ"י שעולה מספר הכריכות ל"ד ועם ה' קשרים הוא ל"מ במספר השם שעולה ל"ט:

סימן יב

סעיף קטן א

ולא ידעתי מנ"ל הא בה כיון דלאותו סברא פסול אם נפסקו ג' חוטין אפילו נשתייר בו כדי עניבה א"כ איך יועיל ראשין השני דמ"מ אין כאן ג' חוטין שלימים ואדרבה גרוע טפי אם הם מצד אחד דאז בוודאי הם ג' חוטין ופסול וא"כ מאי נ"מ אם הוא ודאי או ספק:

סעיף קטן ב

ובעל האגודה כתב דעמא דבר כר"ת ובעל האגור כ' דפשט המנהג בכל אשכנז דאפי' אם נפסק חוט א' ולא נשתייר כדי עניבה פסול עכ"ל וצ"ע דאם ר"ל שנפסק ב' ראשי החוט מאי למימרא ואי איירי בראש א' מ"ט ואפשר דר"ל שהמנהג כרש"י שפירש שצריך שישאר מן הענף ולא מן הגדיל וכ"כ ב"י וז"ל והמנהג כרש"י ומיהו היכא דלא אפשר יש לסמוך אדברי ר"י כי הרא"ש הסכים לדבריו וכ"כ סמ"ג ורבינו ירוחם:

סעיף קטן ג

והיוצא מדברי רבינו לענין דינא אם נפסקו ב' ראשים ונשאר בהן כדי עניבה כשר ממ"נ אם ב' חוטין הם כשר דהא נשתיירו ב' חוטין שלימים ואם חוט א' הוא כ"ש כשר שהרי נשתייר כדי עניבה ולכן קאמר אפילו ב' ראשין שיש לחוש שהם ב' חוטין אפ"ה כשר וכ"ש אם לא נפסק רק ראשי חוט א' וב"י יישב לשון אפי' בדרך אחר ודבריו דחוקים ואינו צריך שישתייר בב' ראשין כדי עניבה רק בראש א' סגי ממ"נ אבל אם נפסקו ג' פסול דשמא מג' חוטין הן ואז פסול אע"ג דראשיהן השנים שלם דהא בעינן ב' חוטין שלימים שלא נפסקו ולכן נקט ברישא אם נפסקו ב' ראשים כשר אם נשתייר בהן כדי עניבה אע"ג דאפילו ב' חוטין כשר אם נפסקו ונשתייר כדי עניבה אלא דנקט ב' ראשין דבג' ראשין פסול דחיישינן שמא מג' חוטין הם ולכן נקט ב' ראשין וה"ה ב' חוטין אם נשתייר כדי עניבה מהן וידעינן שב' חוטין עדיין שלימים שלא נפסקו כלל לפי סברא זו אך מ"ש לפ"ז אם נפסקו ב' חוטין כו' צ"ע דמשמע דלפי סברא הראשונה לא סגי בהכי וזה אינו דכ"ש לפי סברא הראשונה שהוא כשר דהרי אף אם נפסקו כולם אם נשתייר בהן כדי עניבה כשר והביא ב"י תירוצים שכתבו מהר"י אבוהב ומהר"י בן חביב וכולם דחוקים וכן דחאן ב"י והוא פירש דלפי זה קאי אהא דקאמר עד שיפסקו ג' דזה אינו לסברא קמייתא דהיא מכשרת אף כשנפסקו כולם וכל זה דוחק ואפשר לפרש דלפי סברא זו מכשיר כשנפסקו ב' ראשין אע"פ שלא נשתייר שם בכל ראש כדי עניבה רק שיהא ע"י צירוף כדי עניבה בשתיהן וא"כ אתיא לשון לפי זה כפשוטו וטעם סברא זו משום דלדעת ר"ת שהוא בעל סברא זו כשנפסקו ג' חוטין אע"פ שנשאר כדי עניבה פסול הואיל ולא נשאר שם ב' חוטין שלימים שהם שיעור לבן ותכלת בציצית דאורייתא כמו שמבואר בתוס' ואשר"י א"כ ה"ה כשנפסק חוט א' לגמרי שרי אע"פ שלא נשאר בכל ראש כדי עניבה הואיל וג' חוטים עדיין שלימים ואם הב' ראשין מב' חוטין מ"מ עדיין ב' חוטין שלימים ומ"מ בעינן ע"י צירוף כדי עניבה דבלא כן ליכא שם אלא ג' חוטין דלא מצינו ג' חוטין בציצית אך ב"י לא כתב כן:

סעיף קטן ד

ונ"ל דמשערין בבינונית:

סימן יג

סעיף קטן א

ול"נ דברי התשובה בשבת דאין אסור ללבוש בלא ציצית כדברי ר"י ולכן אין לשנות לישב בלא ציצית אבל בחול שאם לובשו עובר בעשה אין ללובשו דאין כבוד הבריות דוחה עשה שבתורה כנ"ל וכן ראיתי רבים שנהגו ללבוש בשבת בב"ה טלית שלא היה מצוייצת כהלכתו מפני כבוד הבריות והיה להם גם ארבע כנפות קטן ?מרחת לצאת בו ידי ברכת ציצית:

סימן יד

סעיף קטן א

ול"נ דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם אבל לכתחילה יש ליזהר כדברי מהר"ם ואני לא ראיתי מימי בעניין אחר רק שהאנשים עשו הציצית:

סעיף קטן ב

ובפרק המוכר את הספינה ד' ק"י ע"ב כתב בנ"י וז"ל אמר המחבר וכיון דקי"ל דשואל שלא מדעת הוי גזלן היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה עכ"ל הריטב"א ותמיהני על פסק זה דבהדיא אמרינן סוף אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהן ומניחן אלמא דבלא"ה אסור להניחן ולא התירו משום מצוה וגבי ס"ת נמי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואילו היה לרבותינו שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני עכ"ל וכדי ליישב דברי הפוסקים והמנהג אומר דלא דמי לס"ת כמו שכתבתי לעיל דהתם איכא למיחש שלא יקרע ולא ניחא ליה וגם אין ראיה מההיא דשם דמיהן ומניחן דהתם לאו למימרא דבלא"ה אסור להניחם אם רצה אלא אשמעינן דאם אינו רוצה להניח תפילין של אחרים ורוצה למעבד מצוה בממוניה הותר לשומן מיד וליתן דמיהן משא"כ בשאר אבידה כדאיתא שם כ"ש לאותן מפרשים דמפרשים שם דמיהן ומוכרן ומניח המעות אצלו וכמו שיתבאר בח"מ סימן רס"ז אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים דהא המנהג פשוט להיתר ולהשוות תפילין לטלית:

סימן יח

סעיף קטן א

ואני רואה את דבריו מטעם דספק ברכות להקל אבל מטעם דהרמב"ם רב מובהק ורש"י הסכים עמו לא נהירא דגם החולקים חכמים גדולים ומובהקים הם והם הרבים גם הרא"ש שהוא בתראה הסכים לדבריהם ולכן אין לברך ביום אכסות המיוחד ללילה ושלא כדברי הרמב"ם:

סעיף קטן ב

ובמרדכי הלכות ציצית כתב וסדינים וכרים פטורים מציצית דלא חייבה תורה רק דרך מלבוש:

סימן כא

סעיף קטן א

וכתב עוד בכלבו הלכות שבת הא דתשמישי מצוה נזרקין היינו דלא צריכי גניזה אבל לאנהוגי ביה מנהג ביזיון לאו אורח ארעא עכ"ל וכמהרי"ל שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר או לעשות בהן שום מצוה:

סימן כד

סעיף קטן א

וראיתי עוד נוהגים לנשק הציצית ולשום על עיניו בשעה שאומר וראיתם אותו וזכרתם והכל כדי לחבב המצוה:

סימן כה

סעיף קטן א

ואיני יודע מה קשה לו דהרי מניח תפילין על זרועו ואם מניח תפילין קודם שלובש מלבושיו הרי התפילין קודמין ונראה דמכל שכן אם אין הטלית לפניו דא"צ להמתין אלא מניח תפילין וכשמגיע לו טלית מניחו ואע"ג דזה הוא דבר פשוט מ"מ רבים טועים בו ולכן כתבתי דין זה:

סעיף קטן ב

וכתב הרקנטי סוף שלח לך בשם הזוהר וז"ל אמר רבי נהוראי אסהדנא על מאן דנפק מתרע ביתא בעטיפה דמצוה ותפילין ברישיה בשעתא דנפיק בין תרין תרעין שכינתא אזדמנא עליה ותרין מלאכים דקיימו עליה חד מימיניה וחד משמאליה כולהו מלוין ליה עד בי כנישתא ומברכין ליה חד מקטרגא דקאים קמיה פתחא דבר נש אזיל מבתרייהו וע"כ אתיב ואמר אמן עכ"ל:

סעיף קטן ג

ובספר אחד הנקרא פתח עינים ראיתי שאין להסירן עד שיאמר בהן ג' קדושות ומפרש שם הטעם על צד הקבלה וי"א דצריך להמתין עד שיאמר ג"כ ד' קדישין א' דהיינו לאחר קדיש יתום והסימן על זה ב' שינין שבתפילין הא' ג' ראשין נגד ג' קדושות והשניה ד' ראשין נגד ד' קדישין וכן כתוב בספר המוסר על צד הקבלה וכן אני נוהג:

סעיף קטן ד

וצ"ע דהא סדר קדושה הוא לאחר סלוק הספר ואפשר דאף במקום שממתינין עם הספר לסלקו עד יציאתן מבהכ"ג קאמר:

סעיף קטן ה

ומנהגינו לברך ב' ברכות כהסכמת הר"מ והרא"ש והר"ן דהני בתראי והסכימו לדעת רוב הגאונים לברך ב' ברכות ואין לשנות ומ"מ טוב לומר בשכמל"ו כדברי הר"י בן חביב ואין זה נקרא מביא לידי ברכה לבטלה מאחר שנראה שהלכה לברך ב' ברכות. ולא אמרינן בשכמל"ו רק לרווחא דמלתא כנ"ל:

סעיף קטן ו

ועל דברי התוס' קשה לי דמ"מ יהא אסור להפסיק משום שגורם לו ברכה שאינה צריכה והיא אסור כדאיתא שם:

סעיף קטן ז

נראה דלענין הלכתא נקטינן כדברי הטור והרא"ש ולברך כשמחזירם למקומן דוקא ואז מברך להניח תפילין והתוספות שכתבו שיש לברך לשמור חוקיו אזלי לטעמייהו דס"ל דיש לברך כל זמן שממשמש בהו אע"ג שכבר הם במקומן ולכך כתבו לברך לשמור חוקיו אבל לדידן דאין לברך רק כשמחזירן למקומן אז הוי כתחלת הנחה ויש לברך להניח תפילין כנ"ל וכן משמע בב"י ואם יש לברך ברכה אחת או שתים אם מחזיר תפלה אחת למקומו נ"ל דדינו כמי שאין לו רק תפלה אחת שיתבאר דינו בסימן שאחר זה וע"ל סימן ח' אם הסירם על דעת להחזירן אם צריך לחזור ולברך כשחוזר ומניחם וה"ה אם נשמטו ממקומם ומחזירן דהוי כתחלת הנחה:

סעיף קטן ח

ול"נ דלא דמי נדון שנשאל עליו מהרי"ק לדברי הראב"ד דשאני התם דהפסיק בתפילין של ראש אבל בלא"ה בכל ענין א"צ לחזור ולברך כמו שכתבתי לעיל סימן ח':

סימן כו

סעיף קטן א

כתוב בא"ז משום ספר חסידים מי שיש לו נתק או מכה בראשו במקום תפילין יניח בזרועו ומי שיש לו כויה בזרועו יניח של ראש ולא בזרועו:

סימן כז

סעיף קטן א

ועכשיו נוהגין כמנהג הראשון במה שמכניסין הרצועה תוך המעברתא ומ"מ הקשר והיו"ד הם למטה מן התפלה כי מכניסין הרצועה מימין לשמאל במעברתא א"כ נשאר הקשר והיו"ד בימין סמוך ללב וזהו הנכון:

סעיף קטן ב

כתוב בא"ז גידם פטור מתפילין אע"פ שנשאר לו זרועו להניח שם אבל בתוספתא פרק הקומץ (מנחות דף ל"ז) משמע דהילכתא כמ"ד גידם חייב אם יש לו זרוע:

סעיף קטן ג

ול"נ דאף המניחן בענין זה יניחם בלא ברכה דהא הרשב"א בעצמו כתב שכתב דבריו להלכה ולא למעשה ולכן יברך על של יד להניח ולא על של ראש כלל דהא כתבתי לעיל שכמה גדולים כתבו לעשות כן אף בלא אונס כלל ואף שאין אנו נוהגין כן מ"מ בכה"ג יש לסמוך עליהן כן נ"ל:

סעיף קטן ד

ומסקנת המרדכי בהלכות תפילין פ"ד דף צ"ו כדעת ספר התרומות ז"ל ומ"מ נ"ל לנהוג בדברי הטור וסמ"ק דבתראי אינון:

סעיף קטן ה

ומנהג שלנו כדעת הרמב"ם לכרוך הרצועות ג' פעמים ולקשור:

סעיף קטן ו

כתב מהרי"ל דאין מקובל לו מנהג בני אסטרייך דכורכין נמי הרצועות על התיתורא שבזרוע להדוק בחוזק על הזרוע ואינו נכון רק יהא תלויין כעין של ראש עכ"ל:

סעיף קטן ז

כתב האגור בשם ספר הזהר דתפילין של יד יברך מיושב של ראש מעומד עכ"ל ולא נהגו כן אלא מניחן שתיהן מעומד וכבר כתבתי לעיל סי' ה' דכל ברכות המצות מברכין מעומד:

סעיף קטן ח

ונ"ל דדוקא כשמניחן כל היום אית ביה משום יוהרא הואיל ואין נוהגין כן אבל בשעת ק"ש ותפילה ליה ביה משום יוהרא כלל ואין לכסותן וכ"כ ב"י בשם בסה"ת וא"ח דאין לכפות תפילין של ראש אבל הב"'י הביא דברי המרדכי שאף בשעת ק"ש ותפלה קאמר ולא נהירא לי':

סעיף קטן ט

ול"נ דכל זה לא מיירי אלא כשמניחם כל היום אבל בשעת התפילה אין לחוש ותמיהני על ב"י שכתב דברים אלו סתם:

תוכן העניינים

דרכי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה