דרכי משה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]
אבן העזר
סימן א
סעיף קטן א
כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות ה"א וז"ל לא קיים פ"ו חייב לבעול בכל עונה עד שיהיה לו בנים מפני שהוא מצות עשה שנאמר פרו ורבו עד כאן לשונו. וכ' המ"מ שנינו פ' הבא על יבמתו לא יבטל אדם מפריה ורביה ופירושו שיבעול בכל עונה אע"ג דאין כאן מצות עונה כגון שמחלה לו אשתו וכמו שכתב רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לו זמנים ידועים עד כאן לשונו וע"ל סי' ע"ו:
סעיף קטן ב
ולא ידעתי מנין לו דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוס' ולא כדעת רש"י שהרי לא כתב הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפירקן כולי עד ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עד כאן לשונו וכן הוא בגמ' פ' הנשרפין דאמר המשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וגומר מיתיבי המשיא סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום וגומר סמור לפירקן שאני ופרש"י דסמוך לפירקן שנה או חצי שנה מותר דלאו קטן הוא כולי האי וא"כ נוכל לומר דדעת הרמב"ם בדעת הרש"י וכצ"ל:
סעיף קטן ג
כתב ריב"ש בתשובה סימן מ"ו בודאי מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים שורת הדין שב"ד מונעים אותו מלישא שהרי אמרו שמי ששהה י' שנים עם אשתו בלא בנים כופין אותו להוציא אע"פ שלא הוחזקה עקרה ודאית כ"ש הוחזקה להיות עקרה וכ"ש זקנה אמנם כל זה לפי שורת הדין לפי הגמ' אבל מה נעשח שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכן לא דאינו ב"ד שנזקק למחות במי שנושא קטנה ואע"פ שהגיע הוא לפרק חיוב פריה ורביה ואין לו בנים ואע"ג שדינה כזקינה וכן אמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ומימינו לא ראינו מי שמוחה בזה וכן בבת כהן או בבת תלמיד חכם לעם הארץ וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם ולזה אם היה ב"ד נזקקין לדקדק בענין הזיווגים היו צריכין לכפות את כולן ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בענין הזה לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה ולכן בנדון שלפניכם אם הזקינה חפצה בו ומצאה זה שרוצה לישא מפני דחקו אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות אין למנוע מזה ואף אם נשאה לשם ממון והא דאמרי' פ' י' יוחסין מי שנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנין זהו באשה שהיא פסולה לו וכן פי' רש"י שם אמנם אם תרצו לקונסו ולמחות בו על שהתריס נגד הדיינים הרשות בידכם עד כאן לשונו:
סעיף קטן ד
והמדקדק יוכל ליישב אף דעת הטור כן ונראה לי דאף אם שני בנים או בנות הבאים מזכר ונקבה פוטרים הואיל ואתו מכח שפטרו מפריה ורביה מ"מ זכר ונקיבה שבאו מב' בנים או בנות אין פוטרים ופשוט הוא דאל"כ לעולם יפטרו ב' בנים או בנות דאי אפשר שלא יצא מהן זכר ונקיבה לעתיד:
סעיף קטן ה
וז"ל שם ונכון הוא שאם לא כן היה מחויב לישא כדי להיות לו בנים בישראל ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו עכ"ל:
סעיף קטן ו
ומסיים שם נראה שיפה עושה במה שנושא אשה שאינה בת מריבה אע"פ שאינה בת בנים דהא מצינו בפרק החולץ שדוחין מיבום לחליצה משום קטטה ומריבה אבל לא יפה עושה במה שרוצה למנוע לגמרי אם לא ימצא אשה שאינה בת מריבה דאסור לעמוד בלא אשה עכ"ל ועיין בי"ד סי' רט"ו במי שנשבע שלא לישא אשה אם השבועה הלה ועיין לקמן סי' קי"ח:
סעיף קטן ז
עוד האריך ריב"ש בזו סי' צ"ח וצ"ט ע"ש וע"ל הלכות גיטין סי' קי"ט אם מגרשים בזמ"הז אשה שלא לרצונה וע"ל ססי' ב' דלא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת:
סעיף קטן ח
ונ"ל דזה מיירי במקום שאין שם חרם רבינו גרשון אלא שנהגו כך דבמקום החרם נוהג איסור מטעם החרם אפי' אם תתרצה אשתו הראשונה ומימי לא ראיתי נושא ב' נשים במקום שהחרם נוהג אף אם תתרצה הראשונה:
סעיף קטן ט
בהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו ע"א דף תכ"ד דאשה לא תעמוד בלא איש משום חשדא וכן הוא בתוס' עכ"ל ר"י א"ז:
סעיף קטן י
ועיין בב"י לקמן (סי' ע"ו) ואין נוהגין כן אלא כופין להוציא אחת אם אחד נשא ב' נשים ומ"מ נראה דבזמן הזה אין אנו צריכין מאה אנשים להתיר דהא כבר כלה זמן הגזירה וא"צ היתר כלל כמו שכתבו התוס' והאשירי ריש ביצה ולכן אע"פ שעדיין נוהגין גזירות הגאון מ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר בפניהם ומ"ש דביבמות לא גזר הוא דעת הריטב"א אמנם הגהות מרדכי דיבמות דף תס"ג ע"ב בתשובת ר' אביגדור דאף במקום יבום נוהג חרם ר"ג וכופין אותו לחלוץ וכן משמע בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ג וע"ד וכ"כ נ"י פרק החולץ דף תי"ו ע"א וע"ב דף תכ"ד אמנם הריטב"א פליג שם בשם רבני צרפת וכתב דאם שהה עם אשתו י' שנים מותר לישא אחרת וכן משמע במרדכי פ' החולץ ע"ד דף תנ"ז דבמקום דיחוי מצוה לא תיקן ר"ג ובתשובת ר"י מינין הסכים לאסור וכתב כן בשם ר"י א"ז לאסור אף במקום יבום וכ' עוד דאפי' לדברי המתירין במקום יבום מ"מ בשהה י' שנים עם אשתו אין להתיר דשאני יבום דאשה הקנו לו מן השמים עכ"ל וזהו שלא כדברי הריטב"א דלעיל ומהר"מ פדווא סי' י"ט פסק באחד ששהה י' שנים עם אשתו שמותר לישא אחרת דכה"ג לא גזר ר"ג הגאון וכ"כ יח הרשב"א סי' ר"פ עכ"ל וכ"כ שם סי' י"ד ומהרי"ק הביא בשורש ק"א דברי הרשב"א ז"ל שם ע"ב לא תיקן ר"ג אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בע"כ ולהתחייב לה שאר כסות ועונה אם לא תמצא חי בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן ליה להכניס אלא כפינן ליה לכנוס או לפטור שלא לעגן בנות ישראל וכ"ש בנדון זה שיוצאה מדעתה שלא נכופנו לכנוס אפילו היתה ארוסתו גמורה ולא עוד אלא אפילו בנשואה גמורה התיר הרשב"א לישא אחרת היכא שיצאה מדעתה וז"ל השאלה האשה אשר נתן ה' עמדי הוללות וסכלות ואין בה דעת והורוני אם איני רשאי לישא אחרת מחמת חרם ר"ג תשובה חרם ר"ג לא נתפשט בגבולינו והדעת נוטה שלא גזר בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגזור בפני הפריצים והמעוללין בנשותיהן שלא כראוי אבל לא על דעת שיתפשט תקנתו באותן שאמרו חכמים שיוצאים שלא בכתובה כולי עד נ"ל שלא עשה תקנה אלא בפני פרוצים כולי אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הגאון אפי' היתה התקנה עולמית כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן ער סוף אלף החמישי ולפיכך מה שנראה באומד הדעת כי לא גזר הצדיק בכל מה שאמרנו ומותר אתה עכ"ל ומהר"ם פאדוי כתב ג"כ בתשובה סי' י"ד דר"ג לא גזר על ארוסה כדברי מהרי"ק דלעיל ועיין בתשובה שכתבתי שם דאף בארוסה יש להחמיר וע"ש ונ"ל דהמיקל וסומך על דברי המתירין לא הפסיד שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא ועיין בי"ד סימן רכ"ה מי שהולך ממקום שנוהג חרם ר"ג למקום שאינו נוהג מה דינו:
סעיף קטן יא
ומשמע בת"ה סימן רל"ז דדעתו כמנהג אוסטרייך וכ"כ מהרי"ק שורש קמ"א דבמקום שנהגו נהגו אבל אין צורך לזה דודאי בכה"ג לא תיקן הגאון עכ"ל ולי נראה דאותן הנוהגין להצריכה גט לא משום חשש הגאון נהגו כן אלא דיש לחוש דתתייבם השניה והיא אסורה להתייבם משום שהיא צרת המומרת כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ג ולכן יפה הוא במקום דנוהגין ביבום:
סעיף קטן יב
במרדכי סוף הבע"י סי' נ"ה שם מיהו בזמן הזה יש חרם ר"ג שלא לישא איש שתי נשים הלכך אם רוצה לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל ובהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ד ע"ד דטעם דר"ג משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא עכ"ל וכתב הכלבו דאין להתיר חרם זה אלא בק' אנשים מג' קהלות ומג' ארצות כגון ארגו"ן צרפ"ת לומבריא"ה גם הם לא יסכימו להתיר עד שיראה טעם מבורר להתיר עכ"ל וכתב מהר"י מינ"ץ סי' י' שמסתמא בכל מקום נוהג מנהג זה אם לא מקום שידוע לנו שלא נהוג:
סימן ב
סעיף קטן א
ע"ל סי' א' ס"ק ג' אם כופין ע"ז וכתב ר"ן פרק המוכר פירות ד' ר"ה ע"ב דמי שרוצה לישא אשה שאינה מהוגנת לו בני משפחתו יכולין למחות לו לכתחילה עכ"ל ואמרי' סוף פ"ב דכתובות א' מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו באין בני משפחתו ומביאין חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע הרחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלו' נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראין אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו עכ"ל הגמ' וע"ל סי' א' ס"ק ג' אם מותר לישא אשה משום ממון אמרינן בסנהד' פ' הנשרפין וביבמות פ' הבע"י הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכתב שם רש"י ור"ת דוקא בת אחותו ולא בת אהיו וכן הוא במרדכי פרק הבא ע"י סימן מ"ז שם אבל הרמב"ם פ"ב מה' איסורי ביאה כתב דה"ה בת אחיו ושם פי' המ"מ טעמו:
סעיף קטן ב
ונראה דמה שכתב רבי' דאין צריך לרחקה היינו נמי פירוש בדברי הר"ן שאין לגלות מי שיודע בו אבל מ"מ אסור להתחתן בה מי שיודע פסולה וכמו שכתב רבי' בעצמו לקמן סוף סי' ה' צריך להתרחק מספק פסול משפחות ולכן מה שכתב ב"י אדברי א"ז דכתב דצריך להתרחק ממשפחות כו' ואין לדחות כל דברי רבוותא כו' אינו נכון דכל דברי רבוותא אינו אלא שא"צ לרחוק ר"ל לגלותה אבל מ"מ אסור לישא ממנה היודע בפסולה אלא שא"צ לחקור ע"ז אם אין פסולה ידועה כצ"ל ומצאתי כתב בהג"ה אלפסי בדפוס החדש פרק י' יוחסין וז"ל לאורך ימים נתערבו המשפחות ואחז"ל משפחה שנטמעה נטמעה והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו מדעת ואין אנו מגלין משפחות הנטמעות אבל מגלין הפסולין ומכריזין עליהם כדי שיזהרו הכשרים מהן לפיכך אין אדם ליזהר אלא מפסולים שבימיו עכ"ל ועיין בח"מ סי' ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות.
סעיף קטן ג
וכתב מהר"ם פדוא סי' י"ד דזהו דעת רש"י סוף פ"ק דכתובות וכתב עוד הא דשתיקה הוי כהודאה היינו דוקא במקום שפסול נוגע בעצמו אבל אם רוצים לפסול זרעו והוא שותק לא הוי כהודאה והאריך שם בזו להורות שלכתחלה מיהו יש לחוש קצת וע"ש.
סימן ג
סעיף קטן א
בתשובת מיימון השייכים להא"ב א' שקידש קדושי טעות הולד כשר לכהונה ואפי' פנוי הבא על הפנויה הולד כשר וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ס"ו כהן הבא על הפנויה בנו כשר לכהונה דכיון דהכהן מורה קרינן ביה זרעו אחריו וכשר לכל דבר שבכהונה ואין לומר מדאפקרה נפשה לגביה אפקרה נמי נפשה לגבי אחריני עכ"ל ובתא"ו נכ"ג ח"ד אם זנתה עם א' ואח"כ נשאת לכהן תוך ג' הולד פסול לכהונה.
סעיף קטן ב
עיין בזה במ"מ פ"ב מהא"ב:
סימן ד
סעיף קטן א
וכתב ה"ה פי"ב מה' א"ב דכן דעת הרמב"ם וכתב המרדכי סוף הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדור במצרים וי"ל דלא אסרה תורה לשוב אלא בדרך זה דהיינו מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וכ"כ הרמב"ם עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימון ה' מלכים פ' ה':
סעיף קטן ב
בתשובת הרא"ש בלל ל"ב סי' י"ז משמע דאפי' לכהונה אינה פגומה וכן משמע סי' אלף ר' בתשובת רשב"א ונראה דאף הרמב"ם לא קאמר דפגום לכהונה דהא לא מני ליה פ' י"ח לענין איסור כהונה וכן משמע פ' החולץ (יבמות מד:) דבמקום שאין האשה זונה איך הולד פגום לכהונה אלא ר"ל שפגום ואינה משפחה מיוחסת וראוי להרחיק אבל לא מכח איסורא.
סעיף קטן ג
וז"ל ומיהו עד י"ב חודש יש להכשירו וכן מוזכר מעשה פרק הערל וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ג ובתשובת מיימן דאם ראו בה דבר מכוער לא מכשרינן עד י"ב חודש דלא אמרינן אישתהי אשתהויי ועיין בזה תשובת מיימון השייכים לה' נשים סי' כ"ה ובהגהות מרדכי דיבמות פ"ט ג"כ תשובה זו כתב בחידושי אגדה בה' נדה אשה שנתעברה סוף סיון וילדה בתחלת כסליו והבעל היה בא"י והיו מרננין אחריה והגדולים הכשירו הולד דשיפורא גרים וכ"כ מהר"י מינץ בתשובה סי' ו' להכשיר בנתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אע"פ שאין ביניהם רק ח' חדשים שלמים דשפורא גרים כדאיתא פ' בנות כותים וה"ל בן ז' וע"ש באותה תשובה כי האריך שם בהרבה חלוקים בזה וב"י כתב בסוף ספ' זה וז"ל מצאתי כתוב ראובן בא לעירו בתחלת חודש כסליו וכו' ע"ש:
סעיף קטן ד
וכתב בתשובת מהרי"ו סי' כ"ד דהואיל וחוששין לה משום זונה א"כ אם היה בעלה כהן חוששין לזרעה משום חללים דבזה לא מהני מה שאומרים רוב בעילות אחר הבעל עכ"ל וכן הביא ב"י סי' זה וע"ל אם היא נאמנת לפסול זרעה אם אמרה שבנה ממזר ע"ל סי' י"א דאם יצא על אשה עידי דבר מכוער א"ה אין הולד ממזר:
סעיף קטן ה
כתב מהר"ם פדווא סי' ל"ג בתשובה אף אם היתה פרוצה בעודה ארוסה אם לא היתה פרוצה אחר נשואין תלינן כבעל אי איכא זמן משנשאת עד שילדה הואיל ולא נשמע עליה פריצות משנשאת וכן אם היתה פרוצה כשהיתה פנויה ולאחר הנשואין ראה אותה פעם אחת מנאפת לא מיקרי משום זה פרוצה לפסול בניה בממזרות ואפי' אם היא פרוצה ביותר נאמנת לומר שמבעלה נתעברה ולא אמרו שחוששין לבניה אלא דליתא קמן דלשיילה וכן משמע בסוף פ' ארוסה בתוס' בשמעתא דישא אדם דומה ולא בת דומה עכ"ל ובתשובת מהרי"ו סי' כ"ד כתב דאף אם פרוצה ביותר אין לחוש לזרעו רק לכהונה ולא משום חשש ממזרות ומהרי"א כתב בפסקיו סי' ל"ז תמהני על מהר"ר ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כלל במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י בהדיא בסוטה פ' ארוסה דלישראל קאי משום חשש ממזרות עכ"ל.
סעיף קטן ו
ובמרדכי ס"פ החולץ דאם זינתה וחזר ובא עליה אין הולד ממזר עכ"ל וע"ל דברי רבי' ירוחם בזה כתב בא"ז אשה נשואה ואח"כ היתה בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת אך אין עדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה בחזקת מותרת והחמיר ר"י הלבן על בנה בחשש ממזרת ורבי' חיים הכהן כתב דאין לחוש ויצא הדבר בהיתר והתירוה וע"ש שהאריך במסכתא יבמות בתשובה ארוכה בזה:
סעיף קטן ז
כתב מהרא"י בפסקיו סי' ל"ז דהני מילי פנויה דבלאו הכי הוא ספק ממזר אבל אשת איש דבניה בחזקת כשרות אינה נאמנת כלל על בניה אלא תולין בניה בבעלה ואע"פ שהעם מרננין אחריה תולין בניה בבעלה עכ"ל וכן כתב בבנימין זאב סי' ק"ל דאפילו לאוסרה בקרובות אותו האיש אינה נאמנת ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ד כתב על אשה שנתגרשה ונתעברה ספק קודם גירושין ספק לאחר גירושין וילדה ופסק דבודקין את אמו אם אומרת לכשר נבעלתי לאחר גירושין נאמנת ואפילו אם אינה נבדקת כשר מכח ס"ס ספק לאחר גירושין ואת"ל קודם גירושין שמא בא עליה עכו"ם או עבד שהולד כשר ואפילו אם אומרת שקודם גירושין זנתה לא הוי אלא ספק ממזר דאין אשה נאמנת על בניה עכ"ל ויש לדקדק מדברי מהרי"ו דנאמנת לשויה ספק ממזר דלא כדברי מהרא"י דלעיל מיהו י"ל דמהרי"ו לא מיירי אלא במקום שאין לתלות בבעלה כגון שאין בעלה אצלה אבל אם בעלה אצלה מודה לרברי מהרא"י ז"ל ועיין לעיל בסימן זה בסמוך יתבאר עוד דין זה:
סעיף קטן ח
כהר"ן ס"פ אלמנה לכ"ג ע"ב דאפילו פלגש המיוחדת לו אינה נאמנת ועיין זה תשובת מהרי"ק שורש קפ"ט דאין אשה נאמנת לומר על א' שממנו נתעברה ואע"פ שנתייחד עמה וע"ש שהאריך בזה וכתב שם דאפי עד אחד כשר אינה נאמנת עליו אם מכחישין וע"ש וע"ל סי' כ"ב אשה שאמרה על אחד שרצה לזנות עמה אם נאמנת:
סעיף קטן ט
ובהר"ן סוף פרק אלמנה לכ"ג דבזה נאמנת אפילו שהארוס אומר שאינו זוכר אלא שאינו מכחישה:
סעיף קטן י
מדברי הטור בסמוך משמע דא"צ טענותו של האב אלא כל זמן שאמו בחזקת בשרות אין אמו נאמנת עליו לפוסלו וכן משמע מרברי הרמב"ם פט"ו מהא"ב ואפשר דדברי נ"י הם בארוס שאין לבן חזקת כשרות ופ"ה הארוס נאמן אם טוען ברי כגון שאמר שלא זזה ידו מתוך ידה:
סעיף קטן יא
כתב בת"ה סי' רס"ז דהא דאב נאמן היינו דוקא בנו מאשתו אבל פנויה האומרת בני זה הוא של פלוני והוא אמר שאינו שלו אלא מעכו"ם נתעברה אינו נאמן דבזה היא נאמנת שמכשר נתעברה עכ"ל. מצאתי כתוב בהגהות אלפסי פרק עשרה יוחסין דאין אב נאמן על בנו אלא בענין שאומר שהוא בנו אלא שנולד מערוה ואין כן דעת הטור ושאר הפוסקים כתב מהר"ם מרזבורג ראובן כעס על אשתו ואומר הבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדבר עליה ועל בתו שקר ומחמת כעס עשה אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן עכ"ל ועיין בענין נתינת אמתלא בזו פי"ח דא"ב בדברי הר"מ וכתבתי קצת לקמן סי' ו':
סעיף קטן יב
ועיין במ"מ פרק ט"ו מהא"ב ובמרדכי ספ"ק דכתובות דמפרש מה בין אבידה לנזיקין:
סעיף קטן יג
כתב ב"יד משמע דברוב עכו"ם נמי הוה דינא הכי אינו נראה בעיני דכיון דרוב עכו"ם נינהו בחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נ"ש וכ"כ המ"מ וכן מוכח מפשט השמועה עכ"ל. ואיני יודע מהיכא הבין דברי רבינו שלא כדבריו ואדרבא דברי הטור משמע כן מדקאמר אפי' במחצה עכו"ם משמע דברובה לא ואפי' דקאמר קאי ארוב ישראל אבל רוב עכו"ם לא ופשוט הוא בעיני שכוונת הטור כך:
סעיף קטן יד
ויש לדקדק בענין אלו האנוסים החוזרים לדת ישראל אי מותר להתחתן בהם כי יש לדמותם לקראים בענין זה או נאמר דעדיפי טפי ומאותה תשובה שכתבתי ריש סימן ג' לענין כהונה נראה דמותרים ועוד דאנוסים אין להם קדושין כל זמן שמתנהגים בחוקי עכ"ם שאינם מקדשים בדת משה וישראל ואין לחוש לנשואין שלהם כמו שהאריך בזה הריב"ש בתשובה סימן ו' וע"כ עדיפי מן הקראים שמקדשים בדרך קדושת ישראל ואע"פ שחוטאים ישראלים הם משא"כ באנוסים ועוד דאמרינן ספ"ק דיבמות (טז:) וס"פ דם נדה (נדה נו:) אין מקבלים גרים מן התרמודים וכו' ופרש"י התם משום דס"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולשם נתערבו מבני ישראל בחורבן ירושלים א"כ לדידן דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמו שנתבאר לעיל סימן זה א"כ אין לחוש שהם ממזרים דמותר להתחתן בהם במו בשאר עכו"ם דממ"נ אם נאמר שהם מתחתנים בעכו"ם הרי הולד כשר ואם נאמר דאינם מתחתנים רק זה בזה א"כ נזהרין ג"כ מלהתחתן בקרובותיהם דהרי אפילו עכו"ם נזהרים בזה א"כ אין לחוש רק שאם בא על אשת הבירו בלא גט אזלינן בתר רובא ורוב בעילותיהן הן אחר הבעל וכשרים הם כנ"ל:
סימן ה
סעיף קטן א
במ"מ פי"ו דא"ב כתב דיש אוסרין כהן פצוע דכא בגיורת וכן מצאתי כתוב בהגה"ת אלפסי פרק הערל בשם ר"י א"ז:
סעיף קטן ב
במ"מ פי"ו דא"ב כתוב דכן דעת הראב"ד והרשב"א:
סעיף קטן ג
וכן כתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה:
סעיף קטן ד
וכתב בהג"הת מיימון פרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה ובמרדכי פרק ח' שרצים ומ"מ מותר לאכלו מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עכ"ל:
סעיף קטן ה
בהגהת אלפסי פרק במה בהמה דמותר לתת טבעת לבהמה כדי שלא יעלה עליה זכר ולא מקרי סרוס דהא אמרו שבת (קי.) דמותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמיסתרס ע"י כך וכן אמרו (שבת נב) האילים יוצאים לבובות דהיינו שקושרין עור על זכרותם שלא יעלו על הנקיבות ש"מ דכל שאינו עושה מעשה באיברי הזרע שרי:
סעיף קטן ו
דלא כהראב"ד דמיקל בדבר.
סעיף קטן ז
משמע דוקא משום איסור סרוס איכא אבל משום צער ב"ח ליכא וכ"כ מהרא"י סימן ק"ה דכל דבר הצריך לאדם יכול לעשות בבהמה וחיה וכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אך שהעולם נמנעים ונזהרין משום דנראה להם כאכזריות וכ"כ באו"ה סימן נ"ט דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר צורך לית בה משום צער ב"ח:
סימן ו
סעיף קטן א
ובהגהות מרדכי דקידושין פרק האומר ע"ג וע"ד דף תרס"ב פלוגתא בין רבותינו בזה דיש אוסרין ויש מתירין וע"ל סי' י"ג:
סעיף קטן ב
ומסיים שם וכופין אותו בשוטים או בכל כפייה שיוכלו עד שיוציאנה והאריך שם בזה:
סעיף קטן ג
וכתב הרמב"ם פי"ז דא"כ יצא עליה קול הלוצה אין חוששין לה אע"פ שנתחזק בב"ד והראב"ד השיג עליו שם והמ"מ הסכים לדברי הרמב"ם וכתב עוד (הלכה כ"א) דאם יצא עליה קול זנות אין חוששין לה דאינשי קרו לה מזנה משום פריצות בעלמא ואין נאסרת אשה באלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה עכ"ל וע"ש במ"מ.
סעיף קטן ד
ובנשאת אסור לדור בשכונתו כדלקמן סי' י' ועיין לעיל סי' י' בדינים אלו.
סעיף קטן ה
כתב ב"י לקמן סי' קס"ט בשם אבל רבתי סוף פ"ג ואם היו דרים במבוי של שניהם הופך פתחו לצד אחר.
סעיף קטן ו
וא"כ לדעת המתירין דחד רובא בטוענת לכשר נבעלתי להנשא לכתחלה א"כ ה"ה כשאינה טוענת בתרי רובי.
סעיף קטן ז
וע"ל סי"ג כהן הבא על הפנויה ומודה אי בנו כהן.
סימן ז
סעיף קטן א
וכן הוא דעת ר"י א"ז להכשיר עכו"ם במל"ת בעדות שבויה:
סעיף קטן ב
כתב בהגהת אלפסי פ"ב דכתובות וז"ל ונראה בעיני שהנשים שאין נאמנים לומר מת בעלה כגון חמותה וצרתה וכיוצא בהן נאמנים להעיד על השבויה שלא נטמאת שאין לחוש בזה שהן באות לקלקלה כמו שיש לחוש בא"א עכ"ל:
סעיף קטן ג
ופשוט הוא שזה תולה בפלוגתא דרבוותא דלעיל אי מדמין עדות שבויה לעדות אשה. כתב הר"ד כהן בית ח' דפשיטא דמל"ת אינו נאמן אלא להקל ולא להחמיר וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן כתב המרדכי בשילהי יבמות לענין עדות אשה:
סעיף קטן ד
והר"ד כהן האריך בית ח' בדין שבויה וכתב דאם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל הקהל הם במקום ב"ד שבעירם אין לך באה בפני ב"ד שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא ונשאת גדולה מזו דנישואה שנשאת לפניהם הרי היא כאומרת להם שטהורה היא ואם התירוה לינשא ונשאת ועיין שם שהאריך בזה וכתב שאפילו נשאת בלא התרת ב"ד עדיף מהתירה ב"ד לינשא ולא נשאת עדיין דאמרינן לא תצא מהתירה הראשון וע"ש דמחלק בין זו לנשבית אחר שנשאת אסורה לבעלה:
סעיף קטן ה
ובתשובת הר"ד כהן בית ח' כתב על הכהן שראה אשה שנשבית ונשאה ופסק דא"צ לשאול ולדקדק למה נשאה דמסתמא אמרינן דיודע בה דמשראה אותה לא נטמאה וקודם שראה אותה לא היה יודע בה אדם אלא היא אומרת שנשבית ואמרה טהורה אני וע"ש כי האריך ודבריו צ"ע לדעתי:
סעיף קטן ו
וכ"כ הרמב"ם פי"ח דאסורי ביאה דאפי' אשה מתירתה אע"פ שעד כשר מכחישה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות ואין חלוק אם העד המתירה העיד תחלה או האוסרה כדמוכח שם בר"ן דף תע"ט ע"א:
סעיף קטן ז
במ"מ פי"ח דהא"ב בשם הרשב"א האב האומר על בתו בעלתי ביאת איסור אינו נאמן עכ"ל מ"כ בהגהות אלפסי פרק האשה שנתארמלה השבויה שאומרת טמאה אני נאמנת לאסור עצמה לבעלה אפלו נגד עד אחד המעיד להתירה ואם שנים הם מעידים עליה שהיא טהורה לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה ואם פנויה היא נאמנת על עצמה יותר מק' עדים עכ"ל:
סעיף קטן ח
כ' בתא"ו נכ"ג ח"ד י"א דהא דאמרינן ע"י ממון מותרת דוקא שיש לו עליה או על בעלה ממון שירא להפסיד ממונו אבל הני נשי דגנבוה גנבי או תפסוה כדי שיפדוה אסורה שאינו חסר משלו שום דבר מכיסו עכ"ל ובתוס' דעכו"ם בפ' אין מעמידין משמע דכה"ג אסורה לכהן ומותרת לבעלה ישראל וע"ש דף כ"ג:
סעיף קטן ט
ובפסקי מהרא"י סי' צ"ב פסק כתוס' ואשירי ע"ש:
סעיף קטן י
כ' בפסקי מהרא"י סי' צ"ב הא דבעינן שנגמר דינן להריגה דווקא שהנשים יושבות מחמת פשע בעליהן אז צריך שנגמר דינן להריגה אבל אם הנשים פשעו בעצמן ורוצין להרגן אע"ג שלא נגמר דינן להריגה אסורות על בעליהן עכ"ל ומ"מ כתב פי"ח דעת הרי"ף והרמב"ם דלא בעינן כלל נגמר דינן להריגה אפילו ביושבת מחמת בעליהן ודעת התוספות והרא"ש והר"י כדעת הטור כתב בפסקי מהרא"י סי' צ"ב תשובת ר' שמחה כל מקום שהיא סבורה לחזור ע"י פדיון מותרת דודאי לא נתרצה לזנות ואעפ"כ ולא מלאני לבי להקל להתיר כולי וע"ש בתשובת מהרי"ל סי' פ"ב:
סעיף קטן יא
ובמהרי"ק שורש ק"ס משמע דיש להחמיר לינשא לכתחלה לכהונה:
סעיף קטן יב
ועוד כ' בת"ה סימן רמ"ב אשה הרגילה להתייחד בבתי עכו"ם ולפעמים בלילה כמו ביום ע"י משא ומתן שיש לה עם עכו"ם וע"י כך באת לידי תפיסה שנחבשה יחידי בין העכו"ם דאין לאוסרה מחמת המעשים שהריעה לעשות כיון שאינה בידים כמו הנחבשת שהרי נתייחדה מרצונה ושרי אפילו לכהן ויש מחמירין (אפילו) באשת כהן אם נתייחדה בין העכו"ם ושהתה זמן רב ומ"מ נראה אם נתנה אמתלא למה נתייחדה כ"כ לזמן מרובה דהמיקל בה לא הפסיד אבל נראה דעובדת ע"ד מקרי עכ"ל.
סעיף קטן יג
וכתב דיש חולקים ומתירים אותה וכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סי' א' אשה שהמירה ובת אחותה העידה עליה שלא זנתה נאמנת ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י' על נשים שהמירו בשעת השמד מפני אימת מות ובאשר מצאו נס והמלטה חזרו לדת האמת מותרות לבעליהן דהא קודם שהמירה לא היתה ניצלת במה שתתרצה להם לזנות ולאחר שהמירה למה לה להתרצות ולא חיישינן שמא הפקירו עצמם שהרי רואים שלבה לשמים ומיד שהיתה יכולה לברוח ברחה וכתב שם דאף כתובתה לא הפסידה וכן משמע בהגה"ת מרדכי דכתובות ע"ג דף תקמ"ח ועיין בזה תשובה בהגהת מרדכי דקדושין ע"ב סי' תרס"ה ובת"ה סימן רמ"א האריך הרבה בדבר וצידד צדדים להתיר והכלל העולה מדבריו דכל האשה שנחבשה מחמת שמדות ועומדת בענויין וסיגופין כדי להמית מותרת לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן צ"ע להתירה ואם המירה מחמת אונס ומיד שיכולה לברוח ברחה מותרת לישראל בעלה ואסורה לכהן אבל היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפי' לבעלה ישראל אסורה אמנם בגזירת אוסטרייך הותרו ע"פ גדולים ג"כ לבעליהן אפילו לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם כו' וע"ש כי האריך ול"נ דאפשר הגדולים שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו שיש ח"ו לחוש לעתיד לנשים שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן שלא יקלקלו ולכן הקילו וא"ל מנ"ל לומר כן דיש להקל בחשש איסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש ביד ב"ד לאפקועי קידושין מינייהו והוי כפנויות ואף אם זנתה מותרת לבעליהן כנ"ל ומהרי"ק שורש ק"ס כתב על אשת כהן כולי שהלכה לבין העכו"ם ואמרה להמיר ואח"כ חזרה בה והתירה לבעלה כי הואיל ועדיין לא עשתה מעשה עדיין לא מקרי מומרת וכתב שם דכן הוא כסימני א"ז וכ"ע שם דאם נתיחדה עם עכו"ם אדעתא דזנות אסורה לכהן וע"ש כי האריך בדינים אלו וצ"ע מ"ש כהן או ישראל הואיל ונתייחדה לשם זנות כתב עוד דכל מקום שאנו מתירים באשת ישראל מטעם שאנו אומרים שלא נבעלה כלל גם אשת כהן שריא דאין חילוק בין כהן לישראל אלא לענין אונס בלבד ועיין במרדכי סוף פרק י' יוחסין מדינים אלו.
סעיף קטן יד
ע"ל סי' קמ"ז דאשת כהן שיצאו עליה שם קול זנות חוששין לבניה משום חללים:
סימן ט
סעיף קטן א
וכתב נ"י פ' הבע"י דף תב"ה ע"א דאף אם נתארסה לב' וכו' וב"ב ב"י בשם ה"ה וכתב בהג"מ ס"פ כ"א מה' א"ב וז"ל דוקא מתו אבל נתגרשה כמה פעמים אין בכך כלום כך פי' התוספות ודלא כרש"י דסוף פ"ב דיבמות דאף בנתגרשה עכ"ל וכ"כ הר"ן ריש פרק נערה שנתפתתה ובנ"י ס"פ ב' דיבמות כתב בדברי רש"י ועיין בתשובת הרא"ש כלל נ"נ פי' מזל גורם:
סעיף קטן ב
כתב בתשובת מהרי"ו סימן קפ"ג אין העולם נזהר ולא ידענא אמאי סמכו למיעבד עובדא בנפשייהו יש אומרים שאם היה אחד מהן זקן או מת בדבר אינו מן המנין אמנם היכא שכולן מתו בחולי אחד יש לחוש ואפי' לדברי הרמב"ם שכתב אין כופין להוציא מ"מ בהא מודה עכ"ל:
סעיף קטן ג
ומסיים שם דמעשים בכל יום שאנו רואין שנשאת לשלישי ומאריכים ימים ומולידים בנים ובנות:
סעיף קטן ד
ומיהו יש להסתפק אי דוקא לשלישי קאמר בא"ז או אפילו לרביעי ולחמישי:
סימן י
סעיף קטן א
וע"ל סי' ו' בדין זה לענין כהונה:
סעיף קטן ב
כתוב בא"ז דיבמות דמי שמגרש אשתו משום שאסורה עליו אפי' קודם שנשאת אסורה לדור עמו כמו בכהן המגרש וע"ל סי' קי"ט בדינים אלו ולעיל סי' ו' כתבו הגהת מיימון פ' כ"א מהא"ב דמותר לאדם לזון גרושתו בחצר אחרת וכן איתא בירוש' פ' אלמנה נזונית אמר רב אחא בשם ר' יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנותו כך הם על כבוד גרושתו דא"ר אחא א"ר אליעזר ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו כו' כתוב בא"ז כשמעלה מזונות לגרושתו לא יתן לה בעצמו שלא יהא לו עסק עמה אלא ע"י שליח:
סעיף קטן ג
בתשובת מוהר"ם פדווא סי' י"ט דה"ה אם זינתה עם הראשון או היתה פלגשו ונשאת לאיש אחר וגירשה מותרת לחזור לראשון עכ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש הוא לקמן סוף מי' י"ג.
סעיף קטן ד
והר"ן פ"ב דיבמות דף תנ"ו ע"א כתב דאם קידש יוציא וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ג' אפי' אם החכם הגדול שבעירם צוה שלא יכנוס ואחרים התירו לו מ"מ לא היה לו לעבור ע"פ הגדול ואם עבר וכנס צריך להוציא עכ"ל.
סימן יא
סעיף קטן א
ולי נראה מאחר דהטור הסכים כדעת אביו הרא"ש להוציאה וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם אין להקל וכ"ש שהרמב"ם בעצמו כתב דהפסידה כתובתה ויכול להוציאה אלא שאין כופין על כך ועוד נראה לומר הא דכתב המרדכי דכן דעת הרמב"ם כדעת השאלתות הוא מטעם זו דמאחר שאין לה כתובה מקרי תצא מבעלה דלמ"ד תצא מבועלה קאמר ולא מבעלה ולא אבדה כתובתה מן הבעל וכן משמע בסמ"ג בספר מ"ע הלכות קידושין בסופו ע"ג ועוד דלפי מה שכתבתי וישבתי דעת הרי"ף והרא"ש שאין דעתו שמוציאין מן הבעל רק בתרוייהו ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועידי כיעור והוא האמת בעצמו בסברת הרא"ש כמו שכתב בהדיא בפסקיו פ"ב דיבמות א"כ לא קשה כלל דברי הפוסקים מדברי תשובותיו זו על זו דמ"ש דסוגיא דעלמא בדעת ר"י וה"ג היינו שאין מוציאין בקלא דלא פסיק לבד מן הבעל ובהא מודים השאלתות לפי מה שפרשם הרא"ש בפסקיו ומה שכתב שראה הר"ם דן כשאלתות היינו לפי מה שפרשן הוא היינו דמפקינן מן הבעל כשהא ב' דברים ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועדי כיעור והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ לדעת רבינו והרא"ש וכנ"ל לענין הלכתא ובזה דברי הרא"ש והמרדכי ורבינו כולם מיושרים ומיושבים ואין בהם טעות כלל והוא מוכרח בדבריהם כמבואר למשכיל.
סעיף קטן ב
בהר"ן ע"א דף ת"ט ע"ב דיבמות בין איכא אויבים לבעל או לנטען ליכא למיחש לקלא ובמרדכי סוף הפרק שם א"נ אי על ידי אויבים לא פסיק לאו כלום הוא אע"ג דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים עכ"ל אמרי' בגמ' שם דהא דאם פסיק הוי קלא שאין בו ממש ה"מ דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה היא עכ"ל:
סעיף קטן ג
ע' עכ"ה סי' ל'.
סעיף קטן ד
וכ"כ בתשובות מיימוני השייכים לה' נשים. כתב מהרי"ק שורש ק"ס דכל היכא דשרינן באשת ישראל שלא מטענת אונס אלא דאמרינן שלא נבעלה גם באשת כהן שרינן עכ"ל וכך כתב מהרא"י סימן רכ"ב בכתבים ועיין בהגהת מרדכי דיבמות דף תס"ד ע"ג תשובת מהר"ם על אשה שראו בה עדים דבר מכוער והוציאוה מבעלה וכן הוא תשובה זו באריכות בתשובת מיימוני סי' כ"ה לה' נשים:
סעיף קטן ה
ועיין ריש סי' זה דכתבתי דאם איכא קלא ממש אף כי נתאלמנה אסורה דלא כתשובה זו.
סעיף קטן ו
צריך עיון דהא האלפסי לא כ"כ בפ"ב דיבמות אלא כתב דמבעל לא מפקינן בקול אע"פ שיש בו ממש או בעידי דבר מכוער דאין מוציאין רק בעידי טומאה וכ"כ שם נ"י בדברי רי"ף משום דהוי קלא דבתר נישואין ולא מפקינן בקול או בעידי דבר מכוער אלא מבועל והב"י האריך בזה מאוד וכתב דרבינו טעה בדעת הרי"ף מחמת דברי הרא"ש שהביא דברי הרי"ף בקצרה כולי ול"נ דלק"מ אלא דס"ל לרבינו דאם יש בקול ממש וגם אם היו שם עידי כיעור הוי כעידי טומאה והרי"ף לזה עידי טומאה קרי ליה וכן נראה מסברת הרא"ש ולזה כ' רבינו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש והמדקדק בדברי הרא"ש והמרדכי שהביאו תשובת מהר"ם שתירץ דברי השאלתות וישוב הגמרא בדרך זו כ"ש שיש ליישב דברי הרי"ף הכי ואע"ג דמחלק התם בין שיש לו בנים או אין לו בנים בעידי דבר מכוער היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק אין לחלק דהוי כעידי טומאה והמדקדק בדברי הרי"ף ימצא בקל שנוכל לפרש דעתו כך ואע"ג שאינו כדרך שפירש נ"י מ"מ הרא"ש ורבינו פירשו כך ולא טעו כלל ובזה דברי הרא"ש ג"כ כפשוטן ואין אנו צריכין לדחוק כפי' שפירש ב"י ולענין הלכה כתב ב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה אע"פ שיש בקול ממש או יש עידי כיעור וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן דעת ר"ת וכ' נ"י דכן דעת הרא"ה והריטב"א ז"ל:
סעיף קטן ז
וכ"כ ב"י בסי' מ"ו בשם תשובת הרשב"א דהעדים המעידים על הקול צריכין דרישה וחקירה היטב כ"ש במקום שנראה שהדין מרומה ועיין בח"ה סימן ל' ולקמן סימן מ"ב: