דרך פקודך· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
הקדמה
פרק א
כבר קדם מאמרינו מפי סופרים ומפי ספרים שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו נקרא רשע לא ירצו לקרבן אשה לה' ואדרבא וכו' (עיין נא בר"ח שער התשובה ועיין בשער היחודים ותיקון עונות למהרח"ו זלה"ה) וע"ז אמר הנביא ניר"ו לכ"ם ני"ר וא"ל תזרע"ו אל הקוצים הוא כמו שהזורע אל הקוצים קודם שמתקן את האדמה ומסקלה מאבני נגף והקוצים הנה עמלו לריק ומקלקל את התבואה הנזרעת ואדרבא נותן כח יותר בהקוצים שיסתבכו וירבו ויגדילו אבל הרוצה להצליח ולהתגדר במלאכת הזריעה לעשות פירות מחוייב מקודם לתקן את האדמה לשתהי' מוכנת לקבל ולהסיר מתוכה כל הקמשונים וכל המונעים הזריעה וכ"ז ע"י החרישה ולנקותה ולייפותה ואז יצליח כמו כן הוא הענין בענייני התורה ותפלה ומצות אשר יעשה אותם האדם בעודו נקרא רשע ונסבך בקוצים ואבני נגף מהקליפות וסטרין בישין נותן ח"ו כח בהם רק צריך מקודם לתקן את אשר עיוות ובפרט הרוצה למלאות ידו לחפש בגנזייא דמלכא לעסוק בחלק סודות התורה נסתרות לה' אלקינו ועוד נפשו לא מטוהרה מכתמי העונות וחטאים ופשעים צריך בודאי לטהר ולנקות איברי גופו ונשמתו מכל חטא ועון ואשמה. ולפ"ז יאמר האדם א"כ אפטור את נפשי מעסק התורה ומצות ח"ו ובפרט מעסק סודות התורה עד אשר אתקן את אשר עויתי ואעשה כל התיקוני תשובה אשר גזרו חז"ל ברוח קדשם לכל חטא ועון נשתקעו הדברים ולא נאמרו הגע עצמך וכי ס"ד שלא יתפלל אדם תפלתו בכ"י ולא יקרא ק"ש ולא יניח טלית ותפילין ולא יתן צדקה עד אשר יתענה כל הימים הנקצבים לכל חטא ועון והנה הוא חובת כל יום מוטל אקרקפתא דגברא ואם לא יניח באיזה יום תפילין יקרא קרקפתא דלא מנח תפילין אשר את פושעים נמנה ומעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש וכ"ה הענין בלימוד התורה שאין לו רשות לבטל כרגע בשגם כשלא ילמוד לא ידע מה חטאו ומה פשעו ויהי' כעוור ימשש באפילה והאיך יהיה יכול לתקן מעשיו. וגם מחלק סודות התורה אין לו רשות להפטר כאשר כבר הוכחנו בראיות עצומות: ולדעתי ז"ש רז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. הנה לא אמרו אחרי שעה אשנה וכיוצא רק לכשאפנה וגם האיך תיסק אדעת האדם שיאמר לכשאפנה אשנה והנה החוב עליו גם כעת והגית בו יומם ולילה כתוב וגם בתירוצם שאמרו שמ"א ל"א תפנ"ה אפי' ברור לו שיפנה מי פטר אותו בשעה זו. ע"כ נראה דבאו רז"ל לשלול הדעת הזה שיאמר האדם להיות התורה שהאדם עוסק בעודו רשע הוה כזורע אל הקוצים ע"כ יאמר האדם לכשאפנה מקודם מן העבירות שבידי ואעשה תשובה הקצובה לכל חטא ועון אז אשנה לזה אמר שאינו כן כי שמא לא תפנה היינו שלא יחי' כימים הקצובים בתענית וסיגופים לכל חטא ועון וא"כ נשאר בידינו לתרץ מה נעשה במאמר הנביא (נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים) אך תדע ידידי שרוב ההמון טועים באיכות מ"ע של התשובה ורוב ההמון סוברים דעיקר התשובה הוא להתענות ולסגף א"ע בסיגופים שונים תדע ידידי שטעות גמור הוא כי לא נאמר בתורה הענין הזה רק נאמר בתורה (ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו) וענין התשובה הוא רק החרטה באמת על מה שעשה עד היום ויתמרמר בלב באמת על אשר הכעיס לבורא עולם יוצר רוחו ונשמתו ואם יש און בידו עוד מאותן העבירות ישליכם מידו ויקבל קבלה אמיתיית שאפי' יהבי לי' כל חללי דעלמא לא ישוב עוד לדבר הרע הזה ותדע עוד ידידי מ"ש רז"ל בגמ' היכי דמי בעל תשובה כגון שבאת דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושני' וניצל ממנה מחוי ר' יהודה באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום ע"כ והנה יאמר האדם כיון שלא אירע לו עוד הדבר הרע ולא באת לידו הדבר עבירה לשיתבחן אם ניצל ממנה לא יאמין בנפשו אם עלתה תשובתו למרום הנה אומר לך המאמין בתוה"ק שאמרה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לא יעלה בלבו שום מיחוש ע"ז רק יעשה את שלו ויתחרט בחרטה גמורה על העבר וישליך העבירה מידו ויקבל בלב קבלה גמורה כנ"ל על העתיד ויאמין בהשי"ת כי חנון ורחום הוא ואמר לנו ע"י נביאו חי אני נאם ה' אם אחפוץ וכו' כי אם בשוב רשע מדרכו ומשארז"ל היכי דמי בע"ת כגון שבאת דבר עבירה לידו וכו' דוק נא ידידי בדבריהם הנה לא אמרו היכ"י דמ"י תשוב"ה רק היכ"י דמ"י בע"ל תשוב"ה כי באמת תשוב"ה מיקרי אפי' לא באת דבר עבירה עוד לידו רק בחרטה גמורה וקבלה גמורה רק לשיקרא בתואר בע"ל תשוב"ה לשיהי' נכון לבו בטוח שלא יאונה לו עוד כל און הוא כשבא"ת דב"ר עביר"ה ליד"ו פע"ם ראשונ"ה ושני"ה וניצ"ל ממנה אז יהי' נכון לבו בטוח שכבר מסייעין אותו מן השמים לשמרו שמירה מעולה הנה תראה מזה שאפי' לתאר האדם בשם בע"ל תשוב"ה לא אמר שיתענה ויסגף א"ע רק כשבאת דבר עבירה לידו וניצל ממנה ומכ"ש תשוב"ה בזולת התואר בודאי לא מחמת התענית וסיגופי' המה רק עיקרי התשובה החרט"ה עזיבה קבל"ה ראה נא הדין המוסכם בעיקרו בתוה"ק. המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור. ה"ז מקודשת שמא הרהר בתשובה ואפי' נמצא רשע גמור בגניבה וגזל ועריות ולא הי' הזמן מספיק להתענות עיתים וימים אעפ"כ היא מקודשת מזה תדע כי עיקרי התשובה אינם תענית וסיגופים רק כמ"ש וראי' עוד מדיני החליצה ועידי הגט וקידושין דצריכין להיות כשרים מן התורה ולא יהי' רשעים ומקלינין בהו רק שיהיה מהרהרים בתשובה וכשרים ועוד יש חבילי חבילות ראיות שעיקרי התשובה הם רק בלב חרטה עזיבה קבלה כנ"ל ונוסף לזה נצטוינו מן התורה להתוודות בפה פרטי כל חטא ועון כמבואר ברמב"ם הל' תשובה אבל התענית והסיגופים הם אנפי התשובה וחז"ל קיבלו ברוה"ק כל העינויי' הללו כמה יעשה האדם לכל חטא ועון בכדי להסיר מעל גופו ונשמתו הכתמים שקיבלו מכל חטא ועון ולבטל המלאכים הקטרוגים שנבראו מהעבירות ונ"ל עוד שגם כל אלו הקצבות שקצבו חז"ל לכל חטא ועון מן הסתם דברו למי שיש בו כח ויכול לסבול בלי שיתבטל מתורה ועבודה אבל לא למי שאין בו כח. ותדע דהרי עונש מלקות ל"ט הם מן התורה. ואעפ"כ הי' צריך אומדנא אם יש בו כח לסבול. ובאם אמדוהו לפחות היו פוחתין לפי קוצר כחו. והשכל ג"כ ישפוט זה כי החלש יסתגף בתענית יום אחד יותר מגבור עריץ במאה ימים היאומן כי יסופר שיהי' קצבת ימי התענית שוה בשניהם הלא התורה דרכי' דרכי נועם: נחזור לדברינו הראשונו' (הג"ה מילתא דאתיא לידן נימא בי' מלתא אחריתי הא דמעולם תמהתהי על המנהג וההלכה הרווחת בישראל בעידי הגט מצווין להעדים להרהר בתשובה ולא נוהגין כן בעידי קדושין ומה נשתנה. וליכא למימר משום דמקדש אח"כ בביאה וזה אינו מב' טעמים. חדא דקי"ל כל הבועל אחר קידושין מסתמא על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וכשאין הקידושין הראשוני' קידושין גם בעילתו בעילת זנות. ועוד דא"נ סומכין על הביאה א"כ גם בעידי יחוד צריכין להיות עדים כשרי' צדיקים והי' מן הצורך שיהרהרו עידי היחוד בתשובה כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ואם נאמר דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות א"כ גבי גט וחליצה נמי נימא הכי. ונ"ל דבזה יונח לנו מה שברוב מקומות לא מייחדין עדים מיוחדין לקידושין. וע"פ הדין היה מן הראוי לייחד עדים מיוחדים כי שם נמצאים ברוב גם קרובים ועדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה וכמ"ש הש"ך בזה בח"מ סי' ל"ו הגם דדעת הש"ך שם להכשיר כי לא מתכוונים הקרובים להעיד. אעפ"כ) עיקר מ"ע של התשובה הוא חרט"ה עזיב"ה קבל"ה רק שיהי' באמת שלא יונה א"ע רק יהי הכל באמת גמור בלב ומצורף לזה (אני מתמה על המנהג ישראל לכתחילה למה לא נהגו לייחד והנראה דמש"ה לא נהגו לייחד עדים דיש חשש רשעים פסולי' לעדות ואם נאמר להם שיהרהרו בתשובה כמו גבי גט זה התיקון ברוב לא יועיל אצל החופה מקום הוללות יבוזו לשכל דברי המזהיר להרהר בתשובה ע"כ יותר טוב שלא לייחד עדים וברוב יש הרבה אנשים ועכ"פ ימצאו ב' עדים כשרים זה מה שנ"ל לתרץ וליישב המנהג אבל מי שעיניו פקוחות על דרכיו יראה לו שיזמין לעצמו קודם החופה עדים כשרים ויאמר להם מקודם בינו לבין עצמו שיהרהרו בתשובה ואז טוב לו וגם להזוג כי כתורה נעשה נ"ל. ע"כ הג"ה:) הוידוי והוא ג"כ מ"ע בפ"ע להתודות על כל מה שזוכר. ומה שנעלם ממנו יתוודה בדרך כלל. וע"ז אמרו רז"ל בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו כ"ה בזהר בר"מ פ' בלק. כשיעשה כ"ז באמת ובתמים הנה קיים מ"ע של תשובה והשם הטוב וסלח יסלח לו. ומחוייב האדם להאמין זה באמונה שלימה אמונת אומן (ובכדי לבטל ולהסיר כתמי הנפש והגוף ולבטל ולהמית הקטרוגי' יעשה סיגופים רק כפי כחו ולא יתבטל מתורה ועבודה. ומה שלא יוכל להשלים כפי הקצבה שקצבו חז"ל יפדה בצדק'. ויעשה עוד כפי מה שיעץ הרב החסיד הקדוש מהר"ז זצ"ל בעל התני' בפרקי התשובה אשר לו דפוס סלאוויטא כי יש דפוס אחר בנוסחות אחרות ושניהם כאחד טובים) כי ברגע הזאת ששב בכל לבו באמת להש"י מקיים המ"ע והשם הטוב וסלח סולח ומוחל לפשעיו רק שיתמרמר באמת על עונותיו שעברו למעלה ראש ויחשוב בגדולת הבורא אשר הכעיסו ועבר על ציוויו אחרי אשר הרבה להטיב עמו ויחשוב בשפלות עצמו כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס ותקטן מעלת המכעיס ביותר תגדל האשמה ולדעתי זה הוא הפירוש קרוב לפשוטו מ"ש הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך דמשמע שיש תשובה שאינה מגעת לה' אלקינו וכן בתוה"ק ושבת עד ה' אלקיך הגם שיש בידינו הרבה דברים בזה הענין אבל לפשוטו נראה ע"פ מ"ש בחי"ה כי החסידים הגדולים שבו כל ימיהם בתשובה על חטא אחד אע"פ שכבר שבו אתמול חזרו גם היום לחזור ולשוב כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס ורבות טובותיו טל המכעיס ביותר תגדל האשמה מהמכעיס וצריך לתשובה יתירה והנה לגדולתו ית"ש אין סוף וכל מה שישיג האדם איזה גדולה נעתק ממושכל למושכל וא"א לבא לתכלית רוממות גדולתו והנה החטא מעוור עיני האדם ולא יתפעל מרוממותו ית"ש והנה כאשר ישים אל לבו לשוב אליו ית' אזי יאירו עיניו בגדולתו ית"ש וישוב אליו כפי ערך השגתו ברוממותו ית"ש. והנה כאשר שב אליו ית"ש אזי יאירו עיניו יותר ברוממותו וגדילתו אזי אין די לו בתשובה דאתמול כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס אזי תגדל האשמה מהמכעיס וצריך לתשובה יתירה והנה כזה הוא בכ"י כל מה ששב יותר יאירו עיניו ביותר בגדולתו ית"ש ויתחייב בתשובה ביותר וז"ש הכתוב כי אתרי שובי נחמתי ואחרי הודעי וכו' והבן. וזה יש לפרש שובה ישראל עד י"י אלקיך רצ"ל הגם שכבר שבת בתשובה עכ"ז גם היום תצטרך לשוב תשובה המגעת לערך המכעיס להוי' ב"ה המהווה כל הוויות והוא אלקי"ך היינו סיבתך אשר הרבה להטיב עמך. והגם שידעת זה גם ביום אתמול עכ"ז ידיעתך מזה ביום אתמול כלא נחשב נגד ידיעתך בזה היום וז"ש בטעם כ"י כשל"ת בעונ"ך והעון מעוור עיני האדם שלא להכיר גדולתו ית"ש ח"ו וכל שתשוב ביותר יתוודע לך כי י"י הוא אלקי"ך והבן: הנה אתה הראת לדעת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו דכיון שתשוב אליו ית' באמת בכל לבבך כל מה שיתגלה לך ענין תעתיק מענין לענין וממושכל למושכל עד שתסמר שערות ראשך ותבוש מפניו ית' באמת ואפי' יהבי לך כל חללי דעלמא לא תשוב עוד לכסלה וחרוץ כמו איל לתורתו ולמצותיו עד שיעיד עליך היוצר בראשית ויודע תעלומות שבודאי לא תחטא עוד כי הוא הבוחן לבות וכליות (וכמ"ש הרמב"ם בה' תשובה): והנה אחרי הראנו השי"ת את כל אלה כי בתשובה מעומקא דלבא בלבד יסלח הש"י תיכף לחטאינו מעונינו ופשעינו נשאר בידינו עוד להתבונן בפרט אחד היינו מאמר ר' מתיא בן חרש בארבעה חלוקי כפרה עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו ל"ת ושב תשובה תולה (להגין מן היסורין) ויוה"כ מכפר על כריתות ומב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. אבל חילול השם ח"ו כולן תולין ומיתה ממרקת הנה המאמר הזה סותר מה שדברנו כי המאמר הזה מוכח שאינו כפרה תיכף להשב רק במ"ע אבל אתה הראת לדעת בראיות ברורות שכתבנו על פי דיני התורה שאפילו רשע גמור בעבירות חמורות בהרהור תשובה בלבד יקרא צדיק וכדי שתתיישב דעתך בכל זה אגיד לך את אשר עם לבבי אשיחה אדברה וירווח לי הגם שכבר דיבר מארבעה חילוקי כפרה אלו הרב החסיד הקדוש רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה אשר לו עיי"ש עכ"ז חלקי אמרה נפשי) תדע ידידי שזה בודאי שהשם הטוב יסלח תיכף להשב באמת מעומקא דלבא ואפילו על כל עבירות חמורות תיכף יככרו בתשובה והנה על מ"ע כבר ביאר ר' מתיא ב"ח לא זז משם עד שמוחלין לו ובאם עבר על ל"ת ושב הנה אמר ר' מתיא שלא תוגמר כפרתו עד יוה"כ ובין כך וכך נקרא רשע ח"ו ומה יעשה בתורתו ומצותיו וכי לא יעסוק בהם ח"ו זה מן הנמנע כמש"ל: תדע ידידי ענין יוה"כ הוא סוד תשובה עילאה סוד היובל העליון עוה"ב אין לו אכילה ושתי' ואז נכללים נפשות ישראל בשורשם יחד האחד ע"כ מכפר על לא תעשה כי בעברו על ל"ת נפרד משורש אילן הקודש רשות היחיד וביקש חשבונות רבים בהנטותו לסט"א שורש רשות הרבים בסוד "הן רבים עתה עם הארץ" וביוה"כ נתייחד כאחד כל נפשות ישראל למקורם שורש אם הבנים מקור היחוד הנה לפי"ז כאשר ישוב האדם להשי"ת מעומקא דלבא באמת יורהו השי"ת דרך האמת ויעורר לבבו באהבת כל ישראל כאחד ויתעורר בלבו קוב"ה ואורייתא וישראל חד ויבין וישכיל ענין יוה"כ בכסיפת לבבו להכלל בניקור הקדושה ולא יתואר בשום אופן בתואר רש"ע גם קידם יוה"כ הבן הדברים. וז"ל החסיד רבינו יונה בשערי תשובה ואם עבר על ל"ת ועשה תשובה ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליוה"כ למען יתרצה להשי"ת כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר עכ"ל בין והתבונן הדברים. דרצ"ל אחר אשר יבין כי רצונו ית' הוא חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר יקושר בכללות אהבת ישראל במקורם הקודש ותעשנה ידיו תושי' מעין סגולת יוה"כ וכ"ז יורה השי"ת לאדם בשובו אליו בכל לב (הג"ה. סייעתא לדברינו מדברי זוה"ק ויקרא ט"ז אר"י אימתי איתקרי תשובה כד אימא מתכסייא וקיימא בחדוה דכתיב אם הבנים שמחה יתבא בקיומא ומאן דהוה סגיר תב לאתרי' וכולהו תבין חד לחד ומתברכאה כל חד וחד וכדין אתקרי תשובה שלימה תשובה סתם לאכללא כולא. אר"י כד מתכשר עלמא כולא כחדא כתיב כי גדול מעל שתים חסדך מעל שמים דסלקא לעילא מאתר דאתקרי שמים ר' יהודא אמר דייקא דכתיב מעל שמים אלמלא כתיב על שמים משמע ההוא אתר דקיימא על שמים כיון דאמר מעל השמים משמע ההוא אתר דקיימא לעילא לעילא ומאן איהו איהי אימא והיינו דאקרי תשובה תאנא בההוא זמנא דמתכשרין עובדין לתתא ואימא בחדותא אתגליא עתיקא קדישא.) ובאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד.
הנה אמר ר' מתיא שלא תוגמר הכפרה רק ע"י יסורין. הנה ג"כ יעלה מורך בלב אנוש שבין כך וכך רשע יתקרי וג"כ יירא ויפחד מפחד היסורין ומי יודע אם יוכל לקבלם מאהבה תדע ידידי הרבה (ותב נהורא לז"א וכדין כלא בחדוותא כלא בשלימן כלא אשתכחן בברכאן ורחמין זמינין ועלמין כלהו בחדוותא הה"ד ישוב ירחמנו מאן ישוב ישוב ע"ק לאתגלייא בזעירא ישוב לאתגליא דהוה סתים בקדמייתא וכלא אתקרי תשובה עכ"ל. ע"כ הג"ה) ריווח והצלה לפניו ית' להחפצים בקרבתו הנה אמרז"ל היכי דמי יסורין אפי' הושיט ידו לכיס ליטול פרוטה וכו' ואפי' ארגו לו בגד ולא מתקבל עליו וכו' הנה המרחם על בריותיו ייסרהו ביסורין קלין הכל לפי ערך תום לבב השב אבל עוד מרפא ארוכה לו להנצל מן היסורין בהתייגעו בתורה ועבודה ומצות ביגיעת הגוף תעמוד לו במקום יסורין ותיכף בתשובתו כשיקבל ע"ע שלימות העבודה להכניס את צווארו בעול התורה ומצות סר ממנו מרירות תואר רשע וראי' לדבר שתיכף בקבלת המעשה הוה כאילו עשה כמ"ש בדניאל מיום שנתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך וכן דרשו רז"ל מוילכו ויעשו ב"י וכו'. וז"ל החסיד ר"י ז"ל ואם עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורין כו' יכין לבו לעשות מצות המגינות וכו' כמו מצות הצדקה וכו' ומי שאין לו וכו' ידבר טוב על העני ויהי' לו לפה ויבקש מאחרים להטיב עמו וכו' וכן יעסוק בג"ח וכו' וכן ידבר על לב העני ויכבדהו וינחמהו וכו' וכן יעסוק במצות בק"ח וקבורת מתים ותנחומי אבילים ולשמח חתן וכלה וכו' וכנגד כולן מצות ת"ת לש"ש וכו'. ואמרז"ל עובר אדם על כריתות ומיתות ב"ד אם היה רגיל לקרוא פרק אחד יקרא ב' פרקים וכו' ומשני פנים תגין עליו התורה מן היסורין האחת כי אחז"ל ת"ת כנגד כולן. והשנית כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה ואשר תדד שנתו מעיניו עולה במקום יסורין עכ"ל הנך רואה שהתורה ומצות הם במקום יסורין וכבר הוכחנו שתיכף שמקבל עליו באמת לעשות מיחשב כאילו עשה א"כ סרה מעליו מרירות תואר רשע תיכף לתשובתו: אבל מי שיש בידו חילול השם כולן תולין ומיתה ממרקת הנה ע"ז יתפעל האדם ויתמרמר ברוב יגונו כי הרבה ענייני ח"ה ישנם כמבואר בגמ' אשר כמעט אין אדם נקי מזה כאשר אמרו גם האמוראים על עצמם ברוב ענוותנותם. והנה לא תוגמר הכפרה עד בוא יום פקודתו ובין כך וכך חלילה רשע יתקרי (הג"ה. בזוה"ק פ' במדבר דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והאי יהיב גרמי' ודאי למותא (שם מיירי כשאומר בידך אפקיד רוחי ומוסר גרמי' וכו' עיי"ש) ומסר נפשיה להאי אתר לאו בפקדונא כמה בלילא אלא כמאן דאתפטר מעלמא ודאי ותיקונא דא בעי בכוונה דלבא וכדין קוב"ה מרחם עלוי ומכפר חובי' וכו' עיי"ש עוד. ע"כ הג"ה:): הנה מקודם אעתיק לשון החסיד רבינו יונה זצ"ל וז"ל גם לחלי הזה אעפ"י שאין לו מרפא ע"ד שאר העונות ימצא לו מרפא אם יעזרהו השי"ת לקדש תורתו נגד בני אדם ולהודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו וסר עונו וכו' עכ"ל הנה החסיד הנ"ל אמר דבריו כענין הלכה למשה מסיני ולא הביא ראי' לדבריו רק כהלכתא בלא טעמא ועקבותיו לא נודעו. אבל תדע ידידי שדברי הקדוש ז"ל מיוסדים על אדני פז כי ענין המיתה הוא מסירת נפשו לי"י כאשר יקבל ע"ע מס"נ באמיתיית כאשר יגיע אליו מכריח להכריחו לעבור על התורה ח"ו אזי מוכן בעצמו לקבל ע"ע כל מיני מיתות ולא יעבור את פי י"י הנה בקבלה האמיתית הלזו נחשב לפני הבורא עולם כאלו כבר מת בעבור קדושת שמו וז"ש כי עליך הורגנו כל היום היינו במס"נ באמיתית בכ"י בפסוק ראשון שבק"ש והנה הראי' האמיתיית אם רוצה באמת למסור נפשו לי"י יבחן האדם בעצמו אם ירדוף אחרי קדושת השי"ת וקדושת תורתו לקדש שמו ית' לפני באי עולם הן אם יחרפוהו ויבזוהו ויפסידו נכסיו ומה לי קטלי' כולא ומה לי קטלי' פלגא בזה יכיר כי מוכן באמת לקבל ע"ע גם מסירת כל נפשו עבור קדושת שמו ית' והנה בעת ורגע התשובה כשמקבל ע"ע כ"ז לקבל בכל פעם ענין מס"נ ולהודיע לבני האדם גבורותיו ית"ש נחשב כאילו עשה וכמש"ל וסרה מעליו תואר הרשע והנה תדע ידידי שזה הי' ענין הקרבן בזמן המקדש להתבונן בענין מס"נ שהוא בעצמו היה ראוי לקבל ענין המיתות האלה שעושין לבהמה רק שהשי"ת לא צוהו. ומקבל ע"ע כאשר יארע מקום הניווי דהיינו כשיכריחוהו מכריח לעבור על התורה יקבל המיתה באהבה וזאת הכוונה תועיל גם היום באין מקדש בעוה"ר בקריאת פ' הקרבנות ונשלמה פרים שפתינו. ידידי הקורא. הגם שכל דברינו אלה נכונים ואמיתיים בעצמם. נוסף לזה מצאנו להם סמיכות בפ' התשובה דהושע פ' שובה ישראל והוא שאמר. שובה ישראל עד וכו' כ כשלת וכו' קחו עמכם וכו' ואמרו אליו וכו' וקח וכו' ונשלמה פרים שפתינו דהנה הספיקות רבו. א' אומרו קח"ו עמכ"ם דברי"ם מהו כוונתו אם הכוונה מ"ש אח"כ כל תשא עון וקח טוב ונשלמה וכו' הרי חזר לומר ואמר"ו אלי"ו. ב' מ"ש ושובו אל י"י הרי כבר אמר שובה ישראל עד י"י ג' כ"ל תשא עון אין לו ביאור ובעלי הפשט פירשו כאילו נאמר כל עון תשא אבל לא נדע למה לא נכתב כן ולא דבר רק הוא. ד' מהו וקח טוב: ולדעתי רמז הנביא בכאן כל ענייני ארבע חלוקי כפרה וכמש"ל. דהנה התחילו שובה ישראל עד י"י אלקיך היינו בכל יום יותר כמש"ל כי כשלת בעונך והחטא מסמא ומעור עיני האדם ולא נודע לך אתמול מגדולת בוראך כמו היום אחרי שובך יאירו עיניך ותכיר כי תשובתך אתמול לא הי' עד י"י היינו בערך גדולתו ורוממותו ותשוב אליו היום ביותר בהכירך מגדולתו יותר מיום אתמול והנה לפי"ז יאמר האדם קשה מאד התשובה כי גדלו עונותי מנשוא בחטאו לפני מלך גדול. לזה אמר כל ארבעה חילוקי כפרה וכולם הם בפיך ובלבבך לעשותו. והתחיל קחו עמכם דברים ושובו אל י"י זהו החלק הראשון של התשובה היינו בעבור שעברו על מ"ע. הנה התשובה הוא תיכף בהתחרט האדם ובהתוודות לבורא עולם על העבר וקבלה על העתיד תוגמר התשובה עד י"י ז"ש קחו עמכם דברים (בלבד ותיכף) ושובו אל י"י זה חלק א' והנה יש חלק ב' היינו עבירות ל"ת לא תוגמר התשובה עד בוא יוה"כ אמר גם לזה יש סגולה היינו ואמרו אליו כל תשא עון. רצ"ל אמרו להש"י אתה הוא כ"ל היינו הכולל והשורש מקור נשמתינו ואני כולל א"ע כל ישראל החצובים ממקור הקודש ובחושבו דבר זה ובפרט באמירתו במו פיו הקול מעורר הכוונה נעשה מעין דוגמת יוה"כ שמאיר אור התשובה אם הבנים מקור הקדש להכלל כל נשמות ישראל בחזרתם למקורם אשר נפרדו לפי שעה ח"ו ושבו למקורם להכלל בחיי עולם זה חלק ב'. והנה יש חלק ג' הוא בעבר על כריתות ומיתות ב"ד שלא תוגמר הכפרה רק ע"י יסורין אזי יאמר להש"י וק"ח טו"ב אין טוב אלא תורה וכן טו"ב הוא המע"ט היינו טרחותינו ויגיעות גופינו בתורה ומע"ט יוחשב במקום יסורין זה ח"ג. והנה יש חלק ד' הוא חילול השם ח"ו אשר לא יכופר עד בוא יום הפקודה לזה אמר גם לזה יש תקנה כי ונשלמה פרים שפתינו והוא כמ"ש שבמס"נ באמת בכח כבר נחשב כאילו מת בפועל וענין מס"נ הי' בזמן המקדש בקל לצייר באמת בעת הקריבו קרבן לי"י מהבהמה שהי' מהראוי להעשות בו בעצמו המיתות הללו בעבור חטאו אך הש"י חס עליו וצוהו להקריב קרבן מהבהמה. אבל מקבל ע"ע בעת הזדמן עשות מס"נ בפועל עפ"י התירה מסכים בנפש חפיצה. ולזה צוה הקב"ה להקריב קרבנות לצייר בנפש ענין מס"נ. והתחילה התורה פ' קרבנות אד"ם כי יקריב מכם (דייקא) קרבן לי"י. דהיינו בהקריבו את זבחו יקריב את עצמו ג"כ במחשבתו. וכהיום שאין לנו קרבן אמר נשלמ"ה פרים שפתינ"ו. דהיינו בקריאת פרשיות קרבנות וגם בק"ש במס"נ בכח יוחשב כאילו נעשית בפועל וא"כ כל אלו העניינים יוכל לפעול תיכף ברגע התשובה וכמש"ל: היוצא מכלל דברינו שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ועיקר התשובה בלב ופה חרטה. עזיבה קבלה וכמש"ל. והש"י יסייעהו תיכף להתכפר כל העוונות אפילו כריתות ומיתות ב"ד וח"ה ותיכף בשובו סר מעליו תואר רשע ונשתנה שמו שינוי לטובה. וכאשר זכינו לזה הנה נחזור על הראשונו' דודאי כל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רש"ע לא ירצה לקרבן וכו' ואדרבא וכו' כמ"ש הנביא נירו לכם ניר ולא תזרעו אל הקוצים. ואם תקשה א"כ יתבטל האדם ח"ו מתורה ומצות עד אשר יתקן הכל כפי הנקצב עליו לכל חטא ועון כמו שהקשינו לעיל. זה איני כי עיקר התשובה בפה ובלב. ע"כ קודם כל עסק התורה ותפלה ומצות יהרהר בתשובה ויתוודה במו פה לפרקים את אשר זוכר אז ולא יקרא לו תואר רש"ע ויקובל תורתו ומצותיו ועבודתו לפני היוצר כל הוא אלקינו (הגם דלעיקר מצות תשובה צריך זמן רב לתקן עכ"פ את אשר חטא ולפרט כל עון ועון ולצייר בדעתו כל מש"ל. ולהתבונן בגדולתו ית"ש ובשפלות האדם המכעיס עכ"ז לפני כל תורה ומצוה ותפלה אם יעשה כזאת תורתו מתי נעשית ע"כ יקבע לעצמו זמן לעסוק בעיקר מצות התשובה כנ"ל ועל קוטב ויסוד הזה אשר יוסד בלבבו בעת היצר לו על רוב עונותיו. והקבלה אשר יתקע בלבו אז על היסוד הזה יסוב מחשבתו בקיצור לפני כל תורה ועבודה באומרו חטאתי עויתי פשעתי לפניך סלח נא מחל נא כפר נא וכדומה והמ"י): אי לזאת שמנו אל לבנו הלא עכ"פ בזמן התשובה הגמורה צריך לידע את אשר חטא והעוה ועל מה ישוב ומבלעדי זה אין שורש ויסוד לתשובתו. וא"כ לא די אשר ח"ו לא יוסר ממנו תאר רשע אלא שגם כל תפלתו ותורתו ומצותיו יהיו ח"ו כזורע אל הקוצים. ע"כ שמתי אל לבי לציין לנפשי ולבני גילי כל התרי"ג מצות כסדר עם ענפיהן אשר קבלתי מפי סופרים ומפי ספרים ואת אשר העיר הש"י את רוחי בכל מצוה ומצוה. ואת אשר מצוי בעוה"ר לעבור את פי י"י בכל מצוה הן בעשין הן בלאוין. ויהי' הדבר מסודר לי ולב"ג לעיין בכל עת בקונטרס הלזה. ומה שאראה שאין פעלי מסכים עם דבורי אזי אתבע את נפשי לשוב אל י"י ולקבל קבלה אמיתיות בלב ונפש לקיים בכל הכתוב בספר יה"ר לפני הבורא כל הוא אלקינו יעזרנו ע"ד כ"ש לשוב אליו באמת ובתמים ולעבדו באהבה ויראה ושמחה ויחננו כימי עולם: ועתה הבוא נבוא בעזר הצור להקדים איזה הקדמות הנצרכות לקיום המצות כדת של תורה. והש"י יהי' בעזרינו:
א הקדמה א' מצות צריכות כוונה. תדע ידידי לרוב הפוסקים אפי' בדיעבד אינו יוצא י"ח במצוה דאורייתא בזולת הכוונה הא ודאי לכל הפוסקים לכתחילה בעינן כוונה אפילו במצוה דרבנן. רק בדיעבד יוצא בדרבנן בלא כיון (עיין בפרמ"ג באשל אברהם סי' ס' כתב דבסימן ר"ט משמע דגם בדרבנן בעינן דוקא כוונה) אבל בדאורייתא אינו יוצא י"ח וצריך לחזור ולעשות המצוה עיין במג"א סי' ס' בלבו"ש דפסק דבדאורייתא ודאי בעינן כוונה. ולזה הסכימו כל האחרונים:
ב נסתפק הפרמ"ג אם הכוונ' היא בחיוב מה"ת או רק מדרבנן והנה לדעתי אם נאמר דהוא רק מדרבנן לפי מה שנסתפק הפרמ"ג בפתיתה הכוללת. אם גזרו חכמים לעשות המצוה באופן היותר נאות. והוא לא קיימה רק באופן המחוייב בתורה דהיינו חז"ל גזרו שלא לסכך בנסרים והוא יצא י"ח בסוכה כגון זו אם צריך לחזור ולברך בסוכה כשירה גם לחז"ל. והנה העלה דבמזיד לא יצא י"ח כלל (דיש כח בחכמים להפקיע מצותו שלא תחשב לעשי' כלל) משא"כ באונס יצא י"ח המצוה של תורה (עיי"ש בפתיחה פ"ג אות ז' ח') הנה לפ"ז חם נאמר דחיוב הכוונה הוא רק מדרבנן אם לא כיון באונס כגון שבלבלו דעתו וכיוצא יצא י"ת המצוה של תורה אבל בלבוש סי' ס' משמע דמקרא יליף הכוונה הגם שלא ביאר מקום המקרא ובישר לנו להודיע בסי' תקפ"ט. וגם שם לא ביאר ולדעתי יש כמה פסוקים בתורה מורים ע"ז בפ' תבא היום הזה י"י אלקיך מצוך וכו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך הנה ל"ב ונפ"ש הוא כוונת המחשבה וכן במלאכת המשכן ויעשו ב"י ככל אשר צוה י"י את משה כ"ן עש"ו הנה כ"ן עש"ו מיותר. אך לדעתי ע"פ פשוטו דאילו הי' אומר רק ויעשו וכו' ככל אשר וכו'. הי' משמע שמשמיענו רק את אשר עשו כל הבנין והכלים בלי גירעון אבל כשחזר לומר כ"ן עש"ו מורה לנו אשר ג"כ כ"ן עש"ו בשעת עשייתם עשו בכוונה כאשר צוה י"י את משה היינו לצאת י"ח המצוה. לזה כוונו ועוד לנו פסוקים רבים מורים ע"ז. ע"כ אומר אני דעכ"פ הדבר הזה ספיקא דדינא דכיון דהכוונה מחוייבת מדאורייתא אפילו בנאנס ולא כיון לא יצא וצריך לחזור ולעשותה רק לענין ברכה נראה דלא יברך בנאנס ולא כיון דהדבר בספק מספיקא לא מברכינן דספק ברכות להקל נ"ל:
ג הא ודאי לדעתי אם לא כיון בברהמ"ז. ואכל כדי שביעה דהוה דאורייתא צריך לחזור ולברך. ולא אמרינן בזה ספק ברכות להקל כיון דהברכה הזאת היא היא המצוה של תורה כנ"ל רק מסתפקנא באם לא אכל כדי שביעה ובירך בלא כוונה. די"ל כיון דעכ"פ המצוה דאורייתא היא ונראה שאין לברך ועוד נדבר מזה באיכות מצות שבדיבור:
ד ענין הכוונה הוא שצריך לכוין הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת ידי חובת מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו זהו עיקר הכוונה המחוייבת אשר בלעדה לא תתכן המצוה:
ה הנה זה הוא ברוב המצות שבתורה שאין מבואר אצלה טעם בתורה אבל במצוה שמבואר בה טעם אינו יוצא בכוונה הנ"ל בלבד רק צריך לכוין ג"כ לטעם דהיינו הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת י"ח מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו מטעם פלוני ופלוני ולזה תמצא בש"ע בציצית יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם והיות טעם המצוה מפורש בתורה וראיתם אותו וזכרתם את כל וכו' וכן בתפילין (עיין בפרמ"ג או"ח סי' ח' ובב"ח ריש ה' סוכה. ואנחנו נעורר בכ"מ כאשר יזכנו הש"י) ובזולת כוונת הטעם אינו יוצא י"ח המצוה והענין הוא דהנה בוודאי כל המצות יש להם טעמים עד א"ס ואין חקר ואעפי"כ טעמיהם לא פורש בתורה ובמצות פרטיות פירש בהם הש"י טעם על כרחך זאת הכוונה שבזולת טעמיהם לא יצא י"ח. והוה כנוטל לולב בלא ערב"ה וכיוצא דאם לא כן יקשה לנו למה נכתבה דוקא זאת המצוה בטעם (ומזה ג"כ לכאורה יש לנו ראי' דהכוונה היא מחויבת מן התורה דהרי במצוות שיש בהם טעם. נתבונן שזאת כוונת התורה בפרישת הטעם בכדי לכוין הטעם. וא"א לנו לומר שהטעם יהי' בחיוב מ"ה וכוונת המצוה בעצמה לעשותה כאשר צונו י"י אלקינו אינה בחיוב מ"ה נ"ל):
ו הא דמצוות צריכות כוונה ובזולת הכוונה לא יצא דווקא מצות שאין בהם הנאה לגוף אבל מצות שיש בהם הנאה יצא בדיעבד גם בזולת הכוונה. ע"כ פסק בטוש"ע בסי' תע"ה אנסוהו לאכול מצה יצא ידי חובתו כיון דנהנה רק בתנאי שידע שהוא מחוייב בזה היום במצוה זו. והיא המצוה המחוייב בה כאשר ביאר שם בש"ע בתנאי שידע שהיום פסח ומחוי"ב לאכול מצה והדבר הנתחב לו בגרונו היא היא מצה המחוייבת בזה היום (עיין בפרמ"ג בפתיחה הכוללת) ומזה יצא לנו טוב טעם למ"ש בגמרא יבמות. היו לו בנים בגיותו (ואח"כ נתגייר) קיים מצות פ"ו. והוא תמוה דלו יהי' דעשה המצוה הרי לא כיון וצריך לחזור ולקיים. ולפי האמור ניחא. דבמצוה כזאת כיון שנהנה יוצא בדיעבד בלא כוונה ואין לחוש דילמא לא ידע בעת העשיי' שהיא המצוה המחוייבת באותו היום וכנ"ל דכל הגוים יודעים שהציווי הוא לקיום המין ובודאי ידע שזאת היא אשה אשר המצוה נגמרת על ידה והגם שכיון להנאתו לית לן בה הן אמת בש"ע אה"ע סי' א' משמע דצריך כוונה דז"ל חייב אדם לישא אשה כדי לפרו"ת ולרבו"ת ומדכתב כד"י לפרו"ת לרבו"ת ולא כתב בסתם לישא אשה ולהוליד ממנה משמע דמחוייב לכוין בנשואיו כד"י לקיים מצות פ"ו. והנה לפי הנ"ל נראה דיוצא גם בלא כוונה. וא"ת דעכ"פ לכתחילה צריך כוונה זה הדין הוא בכל המצות אפילו דרבנן. ולמה משמיענו זה בזאת המצוה. ואפשר לומר דמשמיענו דסד"א דבנשואין א"צ לכוין כלל כיון דאין זה עיקר המצוה דהמצוה שבתורה פר"ו ורב"ו נאמרה ולא נאמר בתורה קח לך אשה. וה"א דגם לכתחילה א"צ כוונה בנשואין. קמ"ל דצריך לכתחילה לכוין בנשואין כיון דנאמר בתורה לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר נפקא לן להשתדל להיות לו עזר. ואפקי' בלשון פר"ו ורב"ו. להורות דבשעת לקיחת העזר יכוין לטעם פריה ורביה אבל בדיעבד יוצא גם בזולת הכוונה וכמש"ל זה מה שנ"ל:
ז יש מצות שקיומם רק במחשבה. כגון אנכי י"י אלקיך כאשר יבואר במקומו (והנה לדעתי ודאי צריכין כוונה לצאת י"ח המצוה. אפילו למ"ד מצות א"צ כונה זהו דוקא מצוה התלוי' בעשי'). מיהו לדידן אין נ"מ דקי"ל בל"ז מצות צריכות כוונה במצוה דאורייתא ובדרבנן לא אשכחן מצוה במחשבה). והנה יש מצות התלויים בדבור. עיין בב"י או"ח תקפ"ט שכתב בשם רבינו שמואל דגם למ"ד מצות א"צ כוונה דוקא מצוה שיש בהן מעשה שעשייתן עשי' מיקרו גם בזולת כוונה משא"כ מצות התלויות רק בדיבור שאין בהן עשיה גמורה לכ"ע צריכין כוונה. וכתב הפרמ"ג בפתיחה הכוללת דנ"מ גם לדידן דס"ל מצות צריכות כוונה אעפי"כ במצות דרבנן קיי"ל דא"צ כוונה היינו דוקא בתלויות במעשה משא"כ התלויות רק בדיבור כגון הל"ל (ובל"ז הסמ"ג ס"ל הלל דאורייתא) וברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה. וברכת הנהנין (ואפשר גם ברכת המצות) צריך לכוין מקודם שעושה כדי לקיים מה שצוהו חז"ל כאשר נצטוינו בתורה לא תסור וכו', ובזולת הכוונה לא קיים המצוה. והי' לפי"ז מהראוי לחזור ולברך. אך להיות דהפרמ"ג פקפק בזה ורוצה להביא ראי' דגם אותן התלוים בדיבור א"צ כוונה בדיעבד ע"כ מסתפינא להקל בספק ברכה הא ודאי בהל"ל יחזור ויאמר בלא ברכה דבל"ז יש סברא דהוא מדאורייתא. וגם אי דרבנן יש לחוש לסברת רבינו שמואל. ולכתחילה ודאי צריך לכוין כנ"ל אליבא דכ"ע. ובברהמ"ז בלא אכל כדי שביעה יש להביא עצמו לידי חיוב כדי שיחזור ויברך נ"ל:
ח לעיל כתבנו במצוה שיש, בה הנאה מהני בדיעבד גם בלא כוונה. לפי"ז נדה שטבלה בימי הקור דאין הנאה לגוף. לכאורה ודאי צריכין כוונה לכוין לצאת י"ח כיון דהוא מ"ע דאורייתא ובזולת זה לכאורה אינה יוצאת (דבשלמא בימי החום הוה הנאה לגוף י"ל דיוצאת אבל בזמן הקור קשיא) והי' מן הצורך להודיע זה לנשים דלכאורה בזולת הכוונה אין יוצאים. ונ"ל ללמד זכות דא"צ כוונה רק מה שהוא ממנין תרי"ג מצות דאורייתא. משא"כ הטבילה אינה ממנין תרי"ג רק ממנין תרי"ג הוא שמירת ימי נדה וזיבה. והטבילה הוא עצה מן התורה לתקן ולטהר אשה מטומאתה לבעלה. ובאם לא תטבול. אעפי"כ קיימו המצוה בשמירתם. יוצא לנו מזה לדעתי בדרך אפשר. דהנידון כזה דבר שאינו מגוף המצוה ממנין תרי"ג יוצאין י"ת בלא כוונה. ואעפי"כ אין בכחי להכריע בזה מדעתי. ולדעת המשכיל ע"ד ילמד בזה גם לב"ב בעסק טבילת נדה לכוין לצאת י"ח: עוד זאת אדרש לבני ישראל בענין הג' תפלות שבכל יום שהם מדרבנן. והנה לפימ"ש לדעת רבינו שמואל דמצוה שבדבור גם בדרבנן אינו יוצא בלא כיונה ודאי צריך לכוין מקודם לקיים מצות חז"ל כאשר נצטוינו לא תסור וכנ"ל, אלא גם לפי מה שפקפק ע"ז הפרמ"ג ג"כ נ"ל דצריך לעיין בדבר דהנה עיקר התפלה מ"ע מדאורייתא ממנין תרי"ג ולעבדו בכל לבבכם עבודה שבלב היא תפלה. רק המ"ע דאורייתא הוא שיתפלל אדם בכל יום לבוראו איזה ענין המצטרך לו בכל אופן שיהי'. וחז"ל הסדירו התפלה על הסדר וג"פ בכ"י דוקא. והנה לפי"ז הם אמרו שאינו יוצא בבקשה בעלמא. והוה כמו דמדאורייתא מסככין בנסרים. וחז"ל החמירו שלא לסכך רק באופן היותר נאות דמסתפק הפרמ"ג ונוטה דעתו דבישב בסוכה פאת לא יצא גם י"ח המצוה דאורייתא דיכולין חכמים להפקיע לגמרי מצותו כאילו לא עשה כלל. כ"ה הענין בכאן. לא מיבעיא אם לא ביקש עדיין בזה היום במו פיו איזה בקשה הנה התפלה הראשונה היא במ"ע דאורייתא אלא אפילו אם כבר ביקש איזה ענין וגם אם כבר התפלל תפלה אחת ביום הנה חז"ל תיקנו שאינו יוצא י"ח המצוה רק בג' תפלות דוקא. הנה כלם נכללים בכלל המ"ע דאורייתא ולעבדו בכל לבבכם. וצריך לכוין בכלם לקיים המ"ע ולעבדו וכו' עפ"י תקנת חז"ל. ובזולת זה לא יצא י"ח לפי סברא הלזו. והמ"י. וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק ממאמר רז"ל בכ"מ בש"ס תפלה דרבנן ואקילו שם בכמה עניינים הדבר הזה צריך ביאור רחב. אכ"מ יפורש במ"א אם ירצה הגוזר. ומה שפסקו הפוסקים דבדורות הללו אין חוזר ומתפלל בשביל חסרון כוונה היינו כוונת התפלה לכוין פירוש המלות בכוונת הלב. אבל בחסרון כוונה לקיים המצוה ודאי חוזר. כן נראה לדעתי ודי בזה:
פרק ב
א הקדמה ב' בענייני מצות לא תעשה. הנה עד כה דברנו בענין מצות עשה שבעשיית המצוה יכוין לקיים מצות בוראו. והנה מה נעשה בל"ת תדע ידידי דגם בל"ת אינו יוצא בזולת כוונה. והנה נקדים הקדמה הנצרכת לי ולבני גילי. דודאי מהפסוק שכתבתי לעיל. חיוב הכוונה מן התורה מוכח ג"כ חיוב כוונה בל"ת דכתיב ושמרת ועשית אותם בכל לבבך וכו'. הנה כתבנו ל"ב ונפ"ש הכוונה על המחשבה בלב ונפש. לשם מצות הבורא. והנה כתיב ושמר"ת. שמירה הוא בל"ת. ומצאתי לשון מהר"ח ויטא"ל וז"ל אין אדם מקיים מל"ת כתיקונה אלא בבוא דבר עבירה לידו ונמנע ולא עשאה מפני מצות המקום אבל ביושב ובטל לא מיקרי קיום מל"ת עכ"ל, וכ"כ מרן האריז"ל בל"ת במצות פאת הראש. וז"ל כשהוא מסתפר יכוין שאינו מניח לשחת לו פאת הראש מב' צדדיו וגם פאת הזקן עכ"ל. הנה תראה שכתב שיכוין זה כשהוא מסתפר שאז הדבר עבירה בידו לעשותה ונמנע מגזירת היוצר בזה מקיים המצוה (ובאמת כ"ה המשמעות בדברי רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה דוקא בבוא דבר עבירה לידו) והנה באתי להתעורר בטעם הדבר. דהנה הנשמה היא חצובה מתחת כסה"כ. והיא שיעור קומה רוחניות רמ"ח איברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים. ולמה באת אל העוה"ז להיות שצריכה להאיר כל אבריה וגידיה ע"י עשיה בעוה"ז שהוא עולם העשיה בעשות כל רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח אבריה ושס"ה ל"ת נגר גידיה אזי בכל מצוה תאור אבר אחד ידוע לאלקינו ית"ש כל מצוה נגד איזה אבר רומזת וכן הלאוין נגד הגידין וע"י קיומה כ"ז יברא לה גוף רוחניי הוא לבוש חלוקא דרבנן אשר תתלבש הנשמה בג"ע כלול מרמ"ח ושס"ה כנ"ל ואז תתראה לפני המלך בלבוש מלכות אשר פעלה ועשתה בעולם העשי' וכיון שידענו כ"ז הנה באת הנשמה לעשות דוקא. והאיך צודק לה עשיה בלאוין הלא שב וא"ת הוא וזה הי' לה ג"כ בג"ע. והאיך יאירו הגידים בהנשמה והאיך יתהוו בהחלוקא דרבנן. ע"כ צ"ל בהזדמן העבירה להאדם ויש בכחו עשותה מבלי מונע וחוסם תאוותו באהבת היוצר עשיה מיקרי וזה לא אפשר בג"ע קודם ביאתו לעולם שאין שם יצה"ר ואין שם עשיי':
ב והנה איכות הכוונה היא ג"כ כמו במ"ע אני מניח עשות זאת העשיה מחמת מצות יוצרי עלי בתורתו מצוה פלונית ופלונית ובזולת זאת הכוונה לא יצא י"ח:
ג וממוצא הדבר ג"כ נדע אשר גם במל"ת אם מפורש בה טעם בתורה צריך לכוין גם הטעם דחד טעמא הוא כמי במ"ע דלמה פירשה התורה הטעם דוקא במצוה הזאת ולא באחרת ע"כ כדי לכוין הטעם וכנ"ל:
ד ומעתה נתבונן הנה זה במל"ת המצוייה והי' ביכולת האדם לעשיתה ונמנע עשות מגזירת היוצר הנה קיים המצוה אבל מה נעשה במל"ת אשר אין ביכלתו עשות גם בזולת גזירת היוצר מחמת בושה כי יהי' לבוז ולחרפות וגם מיראת עונש המדיני ממלך ושרים כגון על גזל וגניבה וניאוף אשת רעהו האיך תתכן ממנו העשיה בשב וא"ת והנה לא עשה כלום דזה לא מיקרי באה דבר עבירה לידו כי הגם שהם מצויים בסמוך אשת רעהו ונכסי רעהו אין ביכלתו עשותם והוא לדעתי באופן זה דכיון שמגלה האדם תעלומות לבו ותיקון מעשיו באשר ימנע עשות מה שביכלתו עשות מהעבירות המזומנות מבלי מונע ואין בושה ואין עונש המדיני כגון לה"ר ורכילות וענייני מו"מ שלא באמונה והוצאת ז"ל בסתר והוא מונע מכל זה מהאהבת היוצר הנה יעיד עליו היודע תעלומות אשר גם שאר הלאוין ביותר מונע א"ע מחמת מורא שמים ממה שמונע א"ע ממורא ובושה מהבריות. וז"ש הרמב"ם ויעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא דלכאורה מה הוא העדות של היודע תעלומות ולפני מי יעיד אבל לדעתי הוא הוא עפ"י האמור דהנה מי שחטא ומתוודה ומקבל ע"ע שלא יחזיר עוד לחטוא מי יודע מה הוא סיבת חזרתו באפשר מחמת בושה או ממוראו פן כאשר ישוב עשות יפול ברשת עונש המלך ושרים אבל היודע תעלומות הבוחן לבות וכליות הוא יודע בהתמרמר האדם מלב ונפש אשר ביותר תיקר בעיניו כבוד אלקי עולם ועיקר קבלת המניעה הוא מיראתו ית"ש. אבל בהיפך ח"ו היינו כשיש ת"י עבירות שעבר עליהן ואין בהם בושה וכלימה ועונש המדיני ובפרט אותן אשר אין יצרו תוקפו כ"כ הנה במכש"כ אשר הי' עובר על העבירות אשר היצר תוקפו בגזל ועריות ומה שלא עבר זה אינו מיראתו ית"ש רק מיראתו מעונשים ממלך ושרים ומבושה הנה לא קיים כל אלו הלאוין ואינם נכנסים במנין מצותיו ולא השלים חקו ולא האיר גידי הנפש וחלוקא דרבנן השייכים לקיים שמירת הלאוין הללו. (וזה הענין צריך השב אל י"י לידע בשובו אל י"י מהעבירות שבידו לבקש עתירה מהש"י ולהתמרמר עד שיעיד עליו היודע תעלומות כנ"ל. ואז יוחשב גם שארי הלאוין לקיום דבזולת זה לא יאירו אלו חלקי הגידין כנ"ל) וזהו נוכל לפרש שובה ישראל עד י"י אלקיך רצ"ל גם על אותן עבירות שלא עברת עליהן. הנה היות במוכן לעבור ולא היתה המניעה מחמת י"י אלקיך רק מחמת סיבה אחרת. וצריך אתה לשוב. עד שתדע שהמניעה תהי' בסבת י"י אלקיך. וא"ת מהיכן נדע שהמניעה היתה מסיבה אחרת ולא מיראת י"י. הנה אמר כ"י כשל"ת בעונ"ך אשר אין בהם מונע מזה נודע הענין. וזה צריך השב לשים אל לבו. (עיין נא ידידי מ"ש בספרי אגרא דכלה בפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות אשר נתחבטו המפרשים מהו כל המצוה ומהו תשמרון לעשות. שמירה נופל בלאוין. ולעשות בעשין. אך הוא אשר כתבנו כ"ל המצו"ה דייקא אשר אנכי דייקא מצוה אתכם היינו מחמת ציווי תשמרון לעשו'. רצ"ל אז תהי' השמירה נחשבה לעשי' בשמרך כ"ל המצוה. בינה זאת ידידי. כי אכ"מ להאריך): אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת. מן הצורך לנו לדעת דהגם דכל המצות צריך לקיים במחשבה ודבור ומעשה כמו שיתבאר אי"ה. ביותר צריך עשות זה במצות שאינם מזומנות לו כגון שתלויים בסיבה והסיבה נמנעת ממנו כאשר יתבאר אי"ה וביותר במצות ל"ת ובפרט אותן המל"ת אשר בזולת צווי הבורא הי' מונע א"ע מעשות מחמת בושה ויראת עונש המדיני. הנה המניעה אתה נחשבת ממנין מצותיו עכ"פ צריך ללמד את כל דיני המצוה בדבור. וקבלה במחשבה שימנע עשות זאת המעשה אפילו שתזדמן המעשה הזאת לידו בלא שום מונע. אעפי"כ ימנע א"ע מגזירת היוצר:
פרק ג
א הקדמה ג בענייני מצות התלויות בסיבה כגון יבום ופדיון הבן. אשר אם נמנעת ממנו הסיבה לא יוכל לקיימם. והנה בהכרח לקיימם בכדי להשלים החלוקא דרבנן להשלמת אור נפשו כמש"ל ובהעדר אפילו אחת מהמצות יצטרך להתגלגל או להתעבר כאשר יתבאר הנה בזה אעתיק לך הקדמה מספר הגלגולים ממרן האריז"ל וז"ל (בפ"ד מספר הנ"ל) כל המצות שיש יכולת ביד האדם לקיימם בגלגולו כמו תפילין וכיוצא בו צריך האדם לרדוף אחריהם וכו' ואם לא קיימם מוכרח להתגלגל ולקיימם עכ"ד וכו' ואם לא באו לידו (היינו מצות התלויים בסיבה כנ"ל ונמנעת ממנו הסיבה) אין צריך להתגלגל אלא מספיק לו שיתעבר בסוד עיבור באיזה אדם שיהי' משורשו המתייחס אליו כנ"ל בגלגול וכשיבא לידי אותו אדם מצוה שחסרה לו לזה יקיימנה על ידו ויסתלק אח"כ משם עכ"ל (הג"ה וכדי שתדע ההפרש בין גלגול לעיבור אעתיק לך דברי ספר הנ"ל בפ"ה וז"ל דע כי גלגול הוא שבצאת הולד ממעי אמו נכנס הנשמה בגוף ההוא והיא סובלת כל הצער והיסורים הבאים על אותו האדם מעת שיצא לאויר העולם עד שימות ואין ברשותה לצאת עד יום המיתה. אך העיבור הוא שבאה הנשמה בעוה"ז בהיות האדם נולד כבר בעולם והוא גדול אז נכנסת נשמה אחרת ודומה האדם ההוא לאשה עוברה שיש לה ולדות בתוך מעיה ולכן נק' עיבור כך זה האדם מלבד הנשמה העיקרית שלו שנכנסת בו בעת צאתו לאויר עולם נתעברה בו נשמה אחרת זולתה עכ"ל:) הנה אתה הראת לדעת שהמצות שהי' ביכלתו לקיימם ונתעצל ולא קיימם מן ההכרח הוא שיתגלגל גלגול ממש רק אותם שנמנעת ממנו הסיבה אז הוא השלים חקו והש"י ישלחהו אח"כ מג"ע לפי שעה שיתעבר באדם שיקיימם ואח"כ ישוב למכון שבתו בג"ע בלי שום צער. אבל תדע שתנאי הוא הדבר דהנה האדם צריך לקיים כל המצות במחשבה ודיבור ומעשה כמו שמבואר ג"כ בס' הנ"ל בפ' הנ"ל בתחלת הפרק וז"ל ולא עוד אלא כל התרי"ג מצות צריך שיקיימם האדם במעשה ובדיבור ובמחשבה וכו' ואם חסר איזה ניצוץ נשמה אפילו חלק א' מאלו ג' שהם מעשה דבור מחשב' הוא בהכרח שיתגלגל עד שיקיים כלם עכ"ל הנה לפי"ז תשכיל ותתבונן דאפילו אותן המצות שתלויים בסיבה ונמנע ממנו הסיבה שא"צ להתגלגל רק להתעבר זהו דוקא כשקיים בזאת המצוה כל מה שאפשר לו לקיים דהיינו מחשבה ודבור בזאת המצוה דהיינו לימוד משפטי המצוה על בורי' ולצפות במחשבה מתי תבא לידי ואקיימנה ולהתבונן דבר מת"ד בטעמי המצות כפי אשר חלק לו הש"י בבינה דכל זה הי' סיפוק בידו עשות הגם שנמנעת ממנו עשיית המצוה בפועל. אבל כשלא קיים המצוה במחשבה ודיבור שהי' סיפוק בידו בודאי מן ההכרח הוא שיתגלגל ע"כ בזאת תדע שאין לך שום מצוה בעולם שלא יצטרך האדם ללמוד כל משפטי דיניה וחקיה עד גמירא ולהתבונן בה כל מה שאפשר לו בשכלו ובינתו ואי"ה נדבר באיכות המחשבה ודבור ומעשה הנצרכים לכל מצוה. וכעת די בזה למבין. עוד קבלתי שכל מצוה שנמנע ממנו עשייתה בעת אשר רואה הזדמנות המצוה הזאת לחבירו יסייע לו בעשייתה הן בגופו הן בממונו. והנה כל ישראל כגוף א' ובפרט אם נשמותיהם הם משורש אחד, ובפרט כשחברו מכוין בעשותה בשם כל ישראל כנוסח הנהוג לומר לשיקובה"ו בשם כל ישראל אזי יחשב כמעט כאילו עשאה בעצמו ויש סמוכות לזה מדברי קדמאי ובתראי ואין מן הצורך להאריך:
ג עוד יש תקנה דהנה כל מצוה כלולה מתרי"ג מצות ע"כ יאמר קודם כל מצוה המזדמנת לו שמכוין לקיים התרי"ג מצות התלויים בה וא"כ יש איזה תקנה גם לאותן מצות שלא נזדמן לו סיבתם ובפרטות יזדרז מאד להיות זהיר וזריז באותן המצות שאחז"ל שהם שקולים ככל המצות דהיינו כגון ציצי"ת שאחז"ל ציצית בגימ' ת"ר ח' חוטין ה' קשרים בגי' תרי"ג להורות ששקולה כתרי"ג מצות וכן יהי' זהיר בשמירת שבת בסל הפרטים ודקדוקים וכן בסוכה. ויכוין לצאת גם ידי אותן המצות שלא נזדמנו לו:
ד עוד קבלתי שישתדל מאוד בקיום המצוה הראשונה. והאחרונה שבתורה דהיינו הראשונה היא מצות פ"ו בקדוש' והאחרונה היא כתיבת ס"ת דמקובל הדבר ביד חכמי ישראל. ביש לאדם איזה מניעה בלימוד איזה ספר לגמרי ע"כ מצד ההכרח הוא רק מתחיל ומסיים ויחשב לפני הבורא כאילו למד הכל ע"כ המנהג הנהוג בכל תפוצות ישראל בליל מתן תורתינו להתחיל ולסיים מכל ספרי התנ"ך ומשיתא ס"מ. בכדי שיחשב לפני הקב"ה כאילו למד כל התורה כולה בכתב ובע"פ וא"כ לפי"ז הה"ד בנידון דידן כיון שמקיים המצות שהן התחלות התורה וסופה יוחשב המעט לפי הבורא. כאילו קיים הכל מחמת שאין המניעה ממנו:
ה ותדע ותתבונן עוד שכל מצוה ומצוה יש לה ענפים רבים והוראות ואזהרות רבות יוצאים ממנה לפי הטעמים המקובלים מקדמונים. ולפי הטעמים אשר מתבונן האדם בכל עת כי אין סוף לטעמיהם ומוסרים רבים והנהגות רבות יוצאים מכל מצוה ומצוה וא"כ לפי זה הגם שנמנע ממנו עיקר ישתדל לעשות מה שבכחו מענפי המצוה הנמנעת והמוסר והנהגה היוצא ממנה לפי טעמים המקובלים ולפי תבונת שכלו והשם יראה ללבב ויחשב לפניו ית' כאילו קיים בפועל עיקר המצוה ועיין בהקדמה ה':
פרק ד
א הקדמה ד' כל המצות צריכין לקיימם במחשבה ודיבור ומעשה. כמבואר בס' הגלגולים הנ"ל שהבאתי לעיל. מחשבה נ"ל הענין הוא דצריכות כוונה לכוין לצאת י"ח המצוה (גם מזה נראה לכאורה דמדאורייתא הוא הכוונה אבל אינו מוכרח כ"כ) גם לכוון טעמי המצות באם הטעם מבואר בחורה בודאי אינו יוצא בזולת זה וכמש"ל אבל גם במצות שאינן מבואר טעמם בתורה עכ"ז לכלם יש טעמים כמוסים עד א"ם וחקר. ומחויב האדם הנלבב לחפש במושכלות טעמיהם (והא דפסקינן אין טעם למצוה. היינו שאין לסמוך בדיניהם על הטעם ולומר כיון שהטעם הוא כך א"כ במקום שאין שייך הטעם הזה יפטור מהמצוה חלילה לומר כך כיון שהטעמים אין להם סוף ומי יכול לבוא על מחשבתו של יוצר בראשית אבל אעפ"כ מהראוי להתבונן בטעמי מושכלות כל מה דאפשר ויהי' שכרו אתו ופעולתו לפניו). ועוד חיוב המחשבה במצות שיהיו ברורים לו דיני המצוה במחשבתו ויקיפם בשכלו כל מה דאפשר שיהיו ברורים לו כאחותו וכו' גם חיוב המחשבה לצפות במחשבתו מתי תבא לידו ויקיימה.
ב דבור אינו יוצא במחשבה והרהור במשפטי המצוה רק ילמוד החוקים והמשפטים במו פיו ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך לדבר בם ולהגות בהם בכל עת בכל מצוה ומצוה ולברר הלכה למעשה ולהבין דבר מתוך דבר. ולהוליד במחשבתו ודבורו בכל פעם דינים מחודשים. ודדי' ירווך בכל עת מה דד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם חדש כך ד"ת בכל פעם יוכל להוליד דינים מחודשים:
ג מעשה הוא עשיית כל מצוה בכל כחו ובכל אבריו. לא דרך ארעי כמבואר בדברי הקדמונים. וגם לא דרך מצות אנשים מלומדה. וגם לא דרך קבע באומרו חוק קבוע עלי מתי אעשה ואפטר ממנה רק בהכנה דרבה בתשוקה ונפש שוקקה כי זה כל האדם הנשלח לעולם העשיה לעשות את בל משפטי התורה הזאת:
ד והנה יש מצות התלוים במחשבה בלבד כגון מצות אנכי ה' אלקיך. ואעפ"כ שפיר יצוייר בהן הדבור ללמוד במו פיו אופני המחשבה. והיאך יצוייר בהן המעשה. נ"ל בעת עוסקו באיזה עסק מענייני העולם היינו בהולכו בין אנשים בענייני מו"מ וכיוצא והוא מתרחק להם בכדי לפנות מחשבתו ולהתבודד בזאת המצוה. הנה תנועת גופו והילוכו יחשב למעשה:
ה והנה יש מצות התלויות בדבור. כגון ברהמ"ז יצוייר בהן המעשה ג"כ כפשוטו העקימת שפתיו הוה מעשה. הגם דזה מחלק הדבור אעפ"כ זה ענין אחר דחיוב מחלק הדבור הוא ללמוד משפטי המצוה האיך יאמרנה ובאיזה מקום נוהגת וכיוצא משא"כ חלק המעשה הוא בעת אשר יאמר המצוה כתיקונה וגם תנועת אבריו באמירתו יחשב למעשה ממש כשיאמר בהרגש אבריו ועצמותיו:
ו אחרי הראנו י"י אלקינו את כל אלה. הנה להיות כוחינו ושכלינו קצר (חסר). מי הוא זה ואי זה הוא אשר יצא י"ח בידיעת כל המצות על בוריים בכל משפטי דיניהם עכ"פ מהראוי לכל אדם ללמוד בספרי מוני המצות כגון ספר הסמ"ג ומי שדעתו קצר גם לזה ילמוד בדברים הקטנים מוני המצות כגון ספר אלה המצות למהר"מ חאגיז. וספר מצות השם חובר מחדש מאחד מחכמי הזמן. וכ"א יראה לחדש בשכלי כפי אשר חננוהו מן השמים איזה דינים מחודשי בכל מצוה ומצוה. ואיזה טעם בכל מצוה ותחשב לו לצדקה. ויחשב לפני היוצר כל כאילו גמר ולמד כל דיני המצוה בש"ם ופוסקים כי אחד המרבה ואחד הממעיט ורחמנא לבא בעי ולא עליך המלאכה לגמור. ובכל עת יוסיף אומץ. הנה לזאת הסיבה ג"כ אשר העירוני רעיוני לציין לי ולבני גילי התרי"ג מצות. בביאור הטעמים אשר למדתי מפי סופרים וספרים. ואת אשר העלתה מצודתי עפ"י הקדמות מרבותינו נ"ע לפי קט שכלי כי כ"א יש לו חלק בתורה. והנני רוצה לצאת י"ח לפלפל איזה דין מחודש בכל מצוה ומצוה כאשר יהי' הש"י בעזרי. והש"י יעזרנו לקיים כל התרי"ג מצות וענפיהן במחשבה ודיבור ומעשה. ואגב ציינתי בכל מצוה מה שנ"ל ענפים למצוה זאת. וטהר ידים יוסיף אומץ יהיו לרצון אחרי פינו:
פרק ה
א הקדמה ה בעסק המצות שא"א לקיים בזה"ז כגון התלוים בביהמ"ק שיבנה ב"ב ובעסק המצות התלוים במשפחה. כגון בכהנים ולוים. ובאיש מן האישים כגון במלך. והנה כ"ז הוא ממנין תרי"ג המצטרך להשלמת הנפש עם החלוקא דרבנן. לכ"א וא' מישראל. הנה ז"ל ספר הגלגולים ממרן ז"ל אפילו כמה מצות מתרי"ג מצות שתלויים בבנין ביהמ"ק ויש כמה מצות שא"א לשום בר ישראל לעשותם לפי שהם ממנין תרי"ג מצות מי שלא קיים איזה מצוה מהם נשמתו חסורה מאותו האבר הנוגע לאותה המצוה וכו' וא"כ ודאי שמוכרח לומר שיחזור ויתגלגל עד אשר יבא בגלול כהן ובבנין ביהמ"ק כדי להשלים כל אבריו דאל"כ ח"ו ימצאו ב"י בעלי מומין וחסרים מכמה איברים. כמנין מצות הנתונים לכהנים. ויש מי שבתחלה בא כהן ואח"כ ישראל ויש להיפוך. ומצוה הנוגעת למלך שא"א לכ"י לקיימם הנה המלך כולל כל בני דורו ובעשיית המצות שנתחייב בהם נשתלמו כולם כל הכלולים בו עכ"ל והנה לכאורה פליאה דעת ממני למה יצטרך להתגלגל בגלגול ממש בזמן המשפט ולא די לו בעיבור. לו יהיו המצות הללו כמצות הנמנעים ממנו בהעדר הסיבה המחייבת אשר לא יצטרך להתגלגל עליהם. וי"ל משום דארז"ל כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו וא"כ הוא הי' הסיבה ג"כ שלא נבנה ביהמ"ק בזמנו ע"כ הוצרך להתגלגל ממש. וגם בזמן המקדש לא איכפת לי' בגלגול כי לא יחי' ביסורין כי כימי העץ ימי עמי:
ב והנה צריך להתבונן. הצדיק שהשלים חקו וקיים כל מה שאפשר לו לקיים. והלך למנוחתו בזה"ז. היאומן כי יסופר שישב בג"ע מחוסר באיבריו. עד אשר יבנה ביהמ"ק ב"ב. ויחזור אל העולם הזה וישמש בכהונ' וכיוצא (וכן יקשה זה ג"כ במצות הנמנעות בסיבה האם ישב מחוסר אבר עד אשר יזדמן לו התעברות באיזה נפש אך לזה י"ל שהש"י מזמין לו תיכף אחר פטירתו התעברות באיזה איש העושה מצוה הנחסרה לאותו הצדיק) ע"כ נ"ל לפי מ"ש בהקדמה ג'. דמן הצורך ודאי לקיים כל המצות מה שאפשר לו לקיימם דהיינו במחשבה ודבור. ולעשות כל ענפים היוצאים מכל מצוה וגם לכלול א"ע עם כ"י ולעשות המצות הכלולים מכל התורה כגון ציצית ושבת וכיוצא ואז יושלמו כל איברי נשמתו וחלוקא דרבנן. כיון שקיים כל מה דאפשר בזמן חיותו אך בהתחדשות הזמן כגון כשיבנה ביהמ"ק ב"ב הנה בא העת והעונה של המצוה העיקרית וא"כ לפי הזמן המתחדש עדיין לא קיים המצוה אזי ישוב לשבת בארץ בעוה"ז לעשות עיקר המצוה. והבן זה מה שנ"ל. ע"כ ממוצא הדבר שאין לך שום מצוה שלא יהי' באפשרי לקיימה בצד מה בכל זמן. ע"כ זאת עצתי גם בספרי הלזה להמציא בכל מצוה איזה עבודה בהשכל ודעת בכל זמן ועידן גם במצות התלויות בביהמ"ק. והתורה נצחית הוא:
ג בכדי שיהיו הדברים מוטעמים עפ"י התורה נעתיק לך בקיצור מ"ש בספרנו אגר"א דכל"ה פ' תבא. בפסוק היו"ם הז"ה י"י אלקי"ך מצו"ך לעשו"ת את החוקי"ם האל"ה וא"ת המשפטי"ם ושמר"ת ועשי"ת אות"ם בכ"ל לבב"ך ובכ"ל נפש"ך. הספיקות הם א' מהו היום הז"ה דוקא. ב' למה לא אמר בקיצור מצוך לעשות החוקים והמשפטים בכל לבבך וכו'. ג' התחיל בעשיה וסיים בשמירה ועשיה. ד' למה השמיט בכ"ל מאד"ך (הגם שכבר כתבנו לעיל בפסוק הלזה דנלמוד ממנו מצות צריכות כוונה עיי"ש עכ"ז עוד טעמא בעי ליישב כל הספיקות) אך הוא לדעתי כפי מ"ש דצריך לקיים כל התרי"ג מצות בכדי להשלים החלוקא דרבנן ומה יעשה במצות שא"א לקיימן בזה"ז או אשר לא נזדמנו לו סיבת חיובם כפדיון הבן למי שאין לו בן בכור וכיוצא הנה ישתלמו בטוב כאשר ילמוד וישכיל להלכה פרטית פניהם ויצפה אימתי יבואו לידי ואקיימם בזה יחשב כעת לפני הבורא ית' כאילו קיימם והנה בסיום מצות בכורים וידוי מעשר נשלמו כל המצות אשר הם תלויות בארץ כי אין אח"כ בתורה רק ג' מצות היינו הליכה בדרכיו ומצות הקהל וכתיבת ס"ת. והנה אלו נוהגים בכל עת (כי גם מצות הקהל הגם שעיקר בזמן הבית עכ"ז גם בזמנינו מצוה לדרוש ה' חג בחג וכו' וגם הוא מצוה התלויה עיקר למלך. ואין ליחיד להתגלגל ע"ז כי המלך כולל כל העם וכמ"ש מרן הבאתיו לעיל) והנה אמר הכתוב בסיום המצות האלו שלא היו נוהגים במדבר בהעדר סיבתן שלא היו בא"י. אמר אל תאמר שכעת נעדרים ממך המצות האלו. רק היום הזה י"י אלקיך מצוך לעשות וכו'. הגם שלא באת אל הארץ והאיך יצדק זה לזה אמר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך וכו' רצ"ל ושמרת תצפה עליהם. עי"ז ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. רצ"ל זה יוחשב לעשיה מה שיהיו תקועים בלבך ובנפשך לעשותם והבן כי קצרתי וסמכתי על המשכיל. להבין דבר מתוך דבר. העושה כזאת יזכה להשלים החלוקא דרבנן גם היום עד אשר יזכהו הש"י להשלים בפועל כל המצות ודי בזה:
ד וכיון שבאנו לכלל זה אדברה וירוח לי בפרט הזה ענין הקרבנות שאינם נהוגים בעוה"ר בזה"ז. הן קרבנות הציבור הן קרבנות היחיד המתחייב ע"י מעשיו הנה קרבנות הצבור. הוא ודאי שהבטיח הש"י לנו ונשלמה פרים שפתינו. ודאי דבר בעתו מה טוב לומר בכל פעם הפרשה של אותו הקרבן. כגון בכ"י פ' התמיד בבקר ובערב. וערב פסח פ' קרבן פסח וכן כל המוספים בזמנם. והנה זה הוא דוקא למי שלא חלק לו הש"י בבינה. אבל מי שהוא בעל דעה והשכל יעסוק בדיני הקרבן שכן אמרז"ל כל העוסק בתורת עולה וכו', ומאומרם כל העוסק וכו' ולא אמרו כל האומר פ' עולה וכו' משמע דוקא עסק ועיון. ועכ"פ יעסוק בקיצור דיני הקרבנות הנדפסים בספר מצות השם וכן אמרז"ל בפסוק ובכ"מ מוקטר ומוגש לשמי. אלו ת"ח העוסקים בה' עבודה. הא ודאי מי שאינו בר הכי יאמר הפרשה. ורחמנא לבא בעי.
ה ונ"ל עוד. הגם דדבר בעתו מה טוב. ועיקר המכוון לעסוק בכל קרבן דוקא בזמנו. עכ"ז גם שלא בזמנו בעסוק האדם באיזה דיני הקרבנות בנות כגון בסדר קדשים יאמר יה"ר שיהא העסק הזה חשוב כאילו הקרבתי קרבן פלוני בזמנו בביהמ"ק דנ"ל דמה שהבטיח השי"ת לאברהם כל העוסק בתורת וכו' היא אפילו שלא בזמנן דלא בעינן דומה בדומה בזמן דא"כ גם מקום ניבעי שיאמרו ויתעסקו דוקא במקום המקודש. וזה ודאי לא בעינן דהרי דרשו מפסוק בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי אלו ת"ח העוסקים בה' עבודה בכל מקום מעלה אני עליהם וכו'. וג"כ כהן לא בעינן דהרי סתם אמרו ת"ח העוסקים וכו' ונ"ל דכן הוא דעת הטור או"ח סי' א' דכתב פ' הקרבנות טוב יותר לאמרם ביום ולא כתב אלא טוב יותר וכו' דודאי דבר בעתו מה טוב. אבל אם יאמר גם בלילה יוכל לומר יה"ר (אבל מרן בש"ע נראה דלא ס"ל הכי דכתב לא יאמר אלא ביום ועיין בתב"ש ויש בידינו הרהורי דברים בזה נכתב אצלינו במ"א):
ו וזאת לדעת בקרבנות היחיד באם עבר ח"ו על עבירה שחייב עלי' חטאת או עולה (בהרהור עבירה) או אשם ודאי ותלוי. יאמר הפרשה ויעסוק בדינים עכ"פ בקיצור הנדפסים. ואם יש בידו ב' עבירות ח"ו יאמר ב"פ הפרשה ועסק הדינים. כפי מספר העבירות שעשה כן ל"ל הפרשה. עיין בתב"ש:
ז ונ"ל עוד כשעבר אדם ח"ו איזה עבירה בזה"ז. הגם שאמר הפרשה ועסק בדיני הקרבן המחויב לכפרת העבירה. הנה הגם שהבטיחנו הש"י ונשלמה פרים שפתינו. (וכן הבטיח הש"י לאברהם) עכ"ז נ"ל דזאת הכפרה לא תספיק רק עד יבנה ביהמ"ק ב"ב וכשיבנה ביהמ"ק ב"ב יחוייב להביא כל קרבנות שנתחייב (ותראה שהרי הרב אומר כן גם בקרבנות צבור. הוא ניהו הרב הרמ"ע בעל ע"מ. אומר שם שבמהרה בימינו נצטרך להביא כל התמידין ומוספין שחסרנו בגלות החל הזה עיי"ש. ועפ"ז אמרנו דלהכי תקנו אנשי כה"ג בנוסח תפלת המוספין. "את מוסף יום השבת הזה". או חג פלוני הזה. דתיבת הזה הוא שפת יתר ולפי האמור יונח דבאמת נצטרך אי"ה להקריב קרבן מוסף השבת הזה. המחוייב בזמן שאנחנו עומדים בו בעת ובזמן ההווה) ע"כ נ"ל לחוב גמור מי שעבר ח"ו איזה עבירה. מחוייב לכתוב על פנקסו כזאת וכזאת עשיתי ולכשיבנה ביהמ"ק אביא קרבן פלוני המחוייב. וראי' לדברינו מר"י בן אלישע שהטה את הנר בשבת וכתב על פנקסו וכו' כדאי' בשבת וכי ס"ד שר"י בן אלישע לא אמר הפרשה ועסק תורת דיני חטאת. אלא על כרחך דזה לא מהני רק עד בנין ביהמ"ק. ולכשיבנה ביהמ"ק החיוב במקומו עומד להביא קרבן המתחייב ולפי דעתי לא ממדת חסידות נגע בה ר"י לכתוב על פנקסו. דנ"ל דחיוב הוא הדבר מדינא דגמ' והוא ביומא (דף פ') אמר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין וכו' דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול ופירש"י האוכל כזית בינוני אל יכתוב מחוייבני חטאת אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי שמא יבא ב"ד ויפטרנו מקרבן ונמצא מביא חולין לעזרה הנה נראה מזה שחובה הוא על האדם לכתוב על פנקסו מדאמרו צרי"ך שיכתוב וכו' מלשון צריך משמע דחובה הוא ודבר פשוט שהדין כן רק דמשמיענו שצריך שיכתוב שיעור ואין להאריך (הג"ה כיון שבאנו לכלל זה יש מזה ראי' לדברינו שכתבתי לעיל שגם כל המצות שאינן נוהגין בזה"ז אעפי"כ לא יחסר המזג כשמקיים כל מה שיש באפשרי לקיים מה דהיינו במחשבה ודבור הנה ישלים נפשו והחלוקא דרבנן ולא יהי' בעל מום עד אשר יבנה ביהמ"ק ב"ב ישיב לשבת בארץ ויקיימם בפועל כמו שהוא הענין בקרבנות שבעת תוגמר הכפרה בדיבור. וכשיבנה ביהמ"ק ב"ב יצטרך להביא שוב הקרבנות בפועל והבן הענין:)
ח עוד כתבנו במ"א דנ"ל דבזה"ז יכופר בקריאה גם עון מזיד ונ"ל כן מלשון הגמ' בפ' בני העיר (דף לא) שאמר הקב"ה לאברהם כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כ"ז שקוראין בהם מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיה' עון מזיד הוא ובפרט שבלשון שאמר אברהם אמר לשון חטא שמא יחטאו לפניך. וחטא שוגג והש"י סיים בלשון עון. משמע דהש"י הבטיח לו לא מיבעיא דיכופרו השגגות אלא אפילו הזדונות יכופרו בקריאת הקרבנות רק דמשמע לי מלשון הגמ'. דלכפרת הזדונות צריך לומר כל סדר הקרבנות שהן סדורין בתורה דכן הוא לשון הגמ' כבר תקנתי להם סדר הקרבנות סד"ר דוקא וכל הקרבנות דוקא. והנה במ"א אמרו בגמ' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכו' הנה לדעתי ב' עניינים הם דמי שחטא בשוגג איזה חטא ונתחייב באיזה קרבן עפ"י התורה הנה בעוסקו בתורה אותו הקרבן יוחשב בזה"ז כאילו הקריב הקרבן בפועל אבל לכפרת הזדונות שאין בזה חיוב קרבן עפ"י התורה הנה הוא בדרך הסגולה לתשובה ולכפרה העסק בסדר כל הקרבנות כמו שהבטיח השי"ת לאברהם זה מה שנ"ל ותעיין עוד דהנה אברהם אבינו אמר שמא יחטאו לפניך ותעשה להם כדור המבול וכו' הנה חט"א שוגג הוא והנה יש להתפלא איך חשש אברהם אבינו שמא יחטאו בשוגג ותעשה להם כדור המבול ומי חשיד קוב"ה להעניש את ישראל ח"ו כ"כ כדור המבול על חטאם בשגגה וכי דור המבול והפלגה נתענשו על שגגתם זה דבר אשר לא יכולהו הרעיון ונ"ל דאברהם אבינו בודאי על הזדונות ביקש רק שאמר בדבריו להקטין הענין להיות דעצמיות ישראל טוב הוא מחלק אלקי ממעל וא"כ בהזדמן לפניהם איזה חטא ועון אפילו במזיד לשוגג יחשב כיון דעונם הוא רק במקרה לא בעצם (ע' בדברי מרן הגו"א בס' הנצח ותראה פלאות בזה) ובפרט כל ימי היותינו בגלות המר הזה בגודל יסורין ועול מדהבה וביטול התורה ואין חזון נפרץ כל העונות המזידים בודאי לשגגות יחשבו אף הם וז"ש אברהם אבינו מובטח אני בבני שאין נפשם מוכן לעבור עבירות בשאט בנפש רק באפשר יעברו לכולם בשם יקרא חטא"ם בשוגג כי אנוסים המה ושמה ח"ו תדין אותם כמזידים להיות שאינם שוגגים ממש לזה השיב השי"ת דגם הזדונות יכופרו בקריאת סדר הקרבנות הנה לפי"ז זה מה שנ"ל בקריאת כל סדר הקרבנות לכוונת כפרת כל העונות וזדונות לא יאמר יה"ר שיהא זה חשוב כאילו הקרבתי וכו' דעל הזדונות אינו מחוייב להביא קרבן רק יבקש להש"י שיקבלהו בתשובה שלימה לפניו ויכפר לו על כל הפשעים ועונות ולפי"ז יתורץ קושיות המג"א מה דהקדים בש"ע לומר עולה קודם חטאת ונקטינהו כסדר שהם כתובים בתורה ויהיו בסגולה גם לכפרת הזדונות זה מה שנ"ל:
ט אי לזאת שמנו אל לבנו להיות דודאי מהראוי לומר כל סדר הקרבנות בכ"י עם הקיצורי דינים עכ"פ בכדי לכפר על כל עונותינו אבל להיות דאין הזמן מספיק ובפרט בגלות החל הזה ובפרט אם ת"ח הוא תורתו מתי נעשית וכמ"ש הרב בתב"ש הנה עכ"פ מהראוי ומחויב לכל ירא שמים לקבוע לעצמו זמן מיוחד לומר הפרשיות כסדרן בתורה ולעסוק בהלכותיהן כנ"ל ואנחנו בעניינו ביררנו לעצמינו יום מיוחד בימי שנה (מיוסד עפ"י מנהגי ותיקין הקדמונים) הוא יום השמיני מעשי"ת (נק' בפי כל יום י"ג מדות) ואנחנו קורין בצבור בכנופיא כל סדר הקרבנות בתורה עם קיצור הדינים הנדפסים בס' מצות השם וטעם לשבח יש בידינו ביום הנבחר הלזה דהנה יום הזה הוא יום התחלת חינוך בית המקדש הראשון בקרבנות בימי שלמה והנה עד היום הזה מעולה לא הי' העולם בטל מקרבנות הן במשכן או בבמות כי גם במשכן שילה שנאסרו הבמות הנה אחר החורבן חזרו להיתרן כנודע מרז"ל וא"כ לא הי' בשום פעם העולם בטל מקרבנות משא"כ כשנבנה בית עולמים נאסרו הבמות לעולם וא"כ תפלת אברהם שאמר תינח בזמן שביהמ"ק קיים וכו' והשיב הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנות וכו' הענין הזה התחיל להתעורר באותו היום שנאסרו הבמות לעולם וביום הזה התחיל התעוררות של הבטחת הקב"ה שסדר הקרבנות תועיל לכפרה דעד היום ההוא לא הוצרכו לכך כיון שלא הי' העולם בטל מקרבנות ע"כ היום הזה מסוגל לקריאת סדר הקרבנות:
יוד הא ודאי אם יודע בעצמו מאיזה חטא שנזדקר לפניו מהראוי שיאמר תיכף סדר הקרבנות והטוב וסלח יכפר בעדו.
יא הנה על כל קרבן שמביא האדם על כל חטא ועון צריך להתוודות כנודע בכן גם בקריאת פ' הקרבנות מהראוי להתודות מקודם על כל פרטי חטא ועון וכן מנהגינו ביום הנבחר הנ"ל:
פרק ו
א הקדמה ו' יש כחה מצות שנקראו עדות והאדם העושה אלו המצות מחוייב לעיין שיהי' כשר לעדות דאם אינו כשר ח"ו אין עשייתו עשי' ואחת מאלה המצות היא שמירת שבת הוא עדות כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וכו' יש מאין. ואמרז"ל שבאמירת ויכולו בשבת מעיד על הקב"ה שברא מ"ב ונחשב כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ובאם ח"ו פסול לעדות אין אמירתו ושמירתו נחשבת עדות וכן ק"ש פעמיים בכ"י מעיד על יחודו ואחדותו ית"ש (מש"ה אותיות עד רברבי בפסוק ראשון) ובאם פסול לעדות ח"ו אין קריאתו נחשבת למצוה וכן כמה מצות שנק' עדות הנה קודם עשיית אלו המצות מחוייב האדם לעיין ולפשפש במעשיו אם הוא כשר לעדות מן התורה ומדבריהם פשפש ומצא יעשה תשובה היינו חרטה על העבר ועזיבת החטא וקבלה על העתיד כמו שהקדמנו (הגם שהוא דבר הנהוג בכל המצות עכ"ז המצות שנק' עדות רבוי יתירא אית להו מדינא ולא ממילי דחסידי וכמעט קט ח"ו יהי' פסול לעדות כאשר יתבאר להלן ע"כ נרשום איזה דברים פרטים הנוגעים לפסולי מדות בכדי שיהיו לזכרון וכל העם ישמעו וייראו ובטרם עשותם המצות יעיינו אם הם כשרים לעדות ודי בזה למשכיל):
ב פסולי עדות מן התורה הם מי שעבר ח"ו על כריתות ומיתות ב"ד או עבירה שיש בה מלקות ופסולי עדות מדבריהם הם החייבים מכת מרדות מדבריהם והנה מלקות מן התורה אינו חייב רק בהתראה אבל מכת מרדות מדבריהם גם בלא התראה ואף באיסור דרבנן א"צ למכת מרדות התראה ובעבר אדבריהם יש כח ביד הדיין או להכותו או לנדותו ובין כך וכך מיפסל לעדות מדבריהם כי כמו במלקות של תורה קראתו התורה רש"ע והי' אם בן הכות הרשע כן כשמחוייב הכאה מדבריהם נקרא רשע מדבריהם והתורה אמרה אל תשת רשע עד:
ג לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הגם שאין לוקין עליו עכ"ז פסול לעדות דרשע מיקרי (והא דאין לוקין עליו משום דאין לו כפרה במלקות מחומר העון גם לאו שניתן לעשה לאם לא קיים העשה) הגם דאין לוקין אעפי"כ פסול לעדות (דג"ז הוא מחומר העבירה אין לו כפרה במלקות רק בקיום ואם לא קיים העשה הוכפל עונו) וגם לאו שניתן לתשלומין הגם דאין לוקין פסול לעדות (דג"ז מחומר העון כיון שחסה התורה עליו שלא ילקה רק ישלם והוא לא שילם הוכפל עונו ורשע מיקרי) כ"ז לקטתי מפניני הכוללת באו"ח עי"ש באריכות:
ד עבר אעשה הגם דאין לוקין מדאורייתא מחייב מכת מרדות מדרבנן ופסול לעדות מדרבנן וג"כ אלאו שאין בו מעשה מכין מרדות מדרבנן וא"כ מיפסל מדרבנן ג"ז שם (ונ"ל דאלאו שאין בו מעשה אפשר דפסול מדאורייתא דהא דאין לוקין באפשר משום חומר העון) ג"ז עיין בהנ"ל וכן עשין שאין בהם מעשה מכין מרדות מדרבנן ומיפסל מדרבנן גם בעבר אלאוין ועשין דרבנן לוקין מרדות מדרבנן ומיפסל גם מ"ע שמתן שכרה בצידה לוקין מ"מ דרבנן ומיפסל ג"ז שם.
ה עבר אעשה דרבנן בשב ואל תעשה הוא מחלוקת הראשונים אם לוקין מכל מקום ממילא הוא ספק אם פסול לעדות ג"ז שם (ונ"ל דהמוחזק יכול לומר קים לי דהיינו כשרוצים להוציא ממון מיד המוחזק ע"י עדות איש כזה שעבר אעשה דרבנן בשוא"ת יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד דמלקינן לי' מ"מ ופסול הוא לעדות נ"ל).
ו עבר על ספק תורה יש להסתפק אי לוקה מ"מ (ונראה לי דלכתחילה אין מוציאין ממון בעדותו מיד המוחזק ואם תפס התובע אין מוציאין מידו) גם יש להסתפק בעשה במזיד מעשה שהי' חושב בדעתו שהוא עבירה ואח"כ נודע שהוא מותר כגון שהי' לפניו חתיכה והי' סובר שהוא חלב ואכלה במזיד ואח"כ נודע שהוא שומן דדינו הוא דצריך כפרה כנודע אם לוקין ע"ז מ"מ (והוא ג"כ ספק פסול כנ"ל ודינו כנ"ל):
ז המחוייב ממון ומ"מ משלם ואינו לוקה ואעפי"כ מיפסל לעדות ג"ז שם:
ח עבר עבירה שיש בה מלקות דאורייתא ומרדות דרבנן נראה דגם דלקי אדאורייתא לא מיפטר ממרדות דרבנן והוא ספק גז"ש (ונ"מ. גם בזה"ז בעשה תשובה אדאוריית' ואם כשר לעדות מדרבנן):
ט דבר שניתקן במנהג כגון ערבה דאין מברכין עליו דלא שייך לומר וצונ"ו ואינו בכלל לא תסו"ר וכיון שכן הוא אין לוקין ע"ז מכת מרדות (וא"כ לא מיפסל לעדות ג"כ) והנה לכאורה קשה מיו"ט שני דהוא מנהג ומברכין וי"ל כיון דאינו אימר וצונ"ו יכול לברך. אך קשה מליל ב' דפסח דמברך וצונ"ו על אכילת מצה (ונ"ל כיון דיו"ט שני התחילו לנהוג משום ספק תורה אז בודאי הי' שייך לומר וצונ"ו והנה כעת הגם דבקיאין בקביעא דירחא הרי שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היינו בכל אופנים שנהגו אבותיכם קודם הבקיאות שאז היו אומרים וצונ"ו וגזרו אומר שינהגו כעת בכל האופנים שנהגו אבותינו וא"כ נוכל לומר ג"כ שהמנהג הזה בכלל לא תסור וחייב מרדות ומיפסל מדבריהם נ"ל) וצ"ע על הלל דר"ח למה מברכין וצונ"ו:
יוד דברים שאמרו חז"ל משום מוסר ודרך ארץ אינם בכלל לא תסור ואין מכין. עליהם מרדות ולא מיפסל לעדות (ונ"ל מה שנזכר בדבריהם לשון אסור מיקרי באפשרי עבריין ופסול מדבריהם נ"ל) כ"ז העליתי מפניני אמרותיו של הפרמ"ג עם קצת תוספת כאשר נתבאר:
יא הנה לפי הנחות הנ"ל כל שעובר על לא תסור מיפסל לעדות מדבריהם דרשע מקרי מדבריהם כל שחייב מרדות דהתורה אמרה והי' אם בן הכות הרש"ע משמע דאינו רשאין להכות שום אדם מישראל אם לא שנקרא רש"ע והנה לפי"ז כל שציוו חז"ל להכותו על כרחך ובודאי כינוהו בתואר רש"ע והתורה אמרה על תשת רשע פ"ד ממילא נ"ל לפי"ז כל שכינוהו חז"ל בשם רש"ע אפילו לא חייבוהו מרדות מיפסל לעדות מדבריהם כיון דרשע מיקרי כגון כל המתפלל אחורי בה"כ ואינו מחזיר פניו לביה"כ דקראוהו חז"ל רש"ע וסמכו דבריהם אקרא סבי"ב רשעי"ם יתהלכון העושה כן פסול לעדות הגם דנ"ל דאינו לוקה מרדות דהוא רק דבר הנאסר משום דרכי מוסר כדו בר קיימת וכו' ונראה ככופר וכו' ובאמת אינו כופר אעפי"כ כיון דקראוהו חז"ל רש"ע פסול לעדות כמו שפסק בש"ע בהמגביה ידו על חבירו להכותו דפסול לעדות כיון דנקרא רש"ע הגם דלא מצינו לזה חיוב מרדות מדבריהם:
יב וכן האוחז באמה ומשתין באופנים שאסרו חז"ל עיין בפוסקים הנה קראוהו חז"ל רש"ע באמרם מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה אחת רש"ע וכו' (ואעפי"כ הנני מסופק בזה דאפשר באמרם שע"ה אח"ת הכוונה דאינו מיקרי רש"ע רק באותה שעה אבל אח"כ כיון שלא אירע לו דבר רע באוחזו לא יכונה לרש"ע וצ"ע):
יג וכן ענ"י (לאו דוקא דה"ה עשיר עיין בפוסקים) המהפך בחררה ובא אחר וקנאו רש"ע מיקרי לדברי חז"ל:
יד וכן לוה רש"ע ולא ישלם אפילו באופן דאין מכין אותו מ"מ דכשיודעין הב"ד דיש לו ואינו משלם מכין אותו מרדות עד שתצא נפשו כמו פשה סוכה ואינו עושה (דג"ז מרדות מיקרי כאשר יתבאר אי"ה) אלא אפילו כשאין יודעין הב"ד שיש ט דאינן מכין מ"מ אעפי"כ העד המעיד עמו אם יודע שיש לו ואינו משלם אסור להצטרף עמו וכן הוא בעצמו שיודע שבשעת ראיית העדות הי' בכלל לוה ולא ישלם הנה הי' אז רשע ואסור להעיד ועוד יתבאר אי"ה הפרט הזה דבשעת ראיית העדות. את הנלפענ"ד:
טו מסתפקנא בהקורא לחבירו רש"ע ובאמת אינו רש"ע דקיי"ל כל הפוסל במומו פוסל אם יופסל לעדות דנהי דלא מכריזין עליו כדמשמע בקידושין בהך עובדא דר"י ור"נ אעפי"כ למיחש מיהא מיבעיא כדמשמע שם ונראה דודאי נהי דהב"ד אין מחמירין לחוש לזה אבל העדים בעצמם ודאי צריכים לחוש:
טז עוד אדברה וירוח לי דנ"ל דאפילו במקום שלא חייבוהו חז"ל מ"מ וגם לא קראוהו רש"ע הנה יש מקומות ופרושים שיפסל לעדות דהנה לפי הנחות כנ"ל דבכ"מ דמיפסל מדאורייתא כשנקרא רש"ע מדאורייתא הנה בכיוצא בזה מיפסל מדרבנ"ן בעברו אמילי דרבנן והנה מן התורה אינו מפורש שיקראו לו רש"ע רק במחוייב מלקות והי' אם בן הכות הרש"ע ובמחוייב מיתות כגון כריתות ומיתות ב"ד אשר הוא רש"ע למות. אבל בזולת זה לא יקרא לו רש"ע והנה חזינן גם בלאוין שאין בהם מעשה ולא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא מצינו לו בתורה בתואר רש"ע ואעפי"כ מיפסל לעדות מכח כש"כ ממחוייבי מלקות (והטעם דהתורה פוטרתו ממלקות הוא משום חומר העון כמש"ל בשם הרב הפרמ"ג) וא"כ בכיוצא בזה נלמוד במילי דרבנן דיש כמה דברים דחז"ל לא חייבוהו מרדות אבל נראה מדבריהם שם בגמ' דהוא משום חומר שהחמירו בזה מאד וא"כ מיפסל לעדות ואציג לך פרט אחד בזה כגון הא דאמרו חז"ל בברייתא ברכות כדי שלא יבא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעה וכו' ואישן קמעה ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבה"כ או לבהמ"ד אם רגיל לקרות קורא וכו' וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה הנה נראה דלא חייבוהו בזה מרדות וכן נראה דעת הרמב"ם דלא הוה שתיק מלפרשו והטעם נ"ל כיון דפירשו בכאן חז"ל ואמרו כ"ל העוב"ר עד"ח וכו' נראה דלא הספיק לו עונש מרדות רק החמירו בדרבא מיני' וזה הוא באפשר קושיות הגמ' לשם דהקשו מאי שנ"א בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' רצ"ל ולמה לא תסגי לי' במרדות ותירצו שאני הכא דאיכא אונס שינה וכצ"ל פ"כ החמירו בעונשו דלא יכופר עונו במרדות עד שישוב א"ל י"י וירחמהו ויחייהו עיי"ש ותבין הדברים ממילא לפי זה מכש"כ דמיפסל לעדות הגם דלא חייבוהו מרדות ולא קראוהו רש"ע. הבן הענין:
יז הנה המשכיל ע"ד יראה כי זעירין אינון הכשרים לעדות גם מדבריהם והן אמת הבית דין בבוא לפניהם עדים אינם מחוייבים לחוש שמא פסולים הם כי כ"י בחזקת כשרות לאוקמוה אחזקתייהו. זולת כשיתוודע להם בבירור איזה פסול אבל אדם המעיד כשיודע בעצמו שחטא חטא אשר על ידו מיפסל לעדות הגם שיודע שאמת הדבר אשר הוא מעיד. אם יוציאו ממון בעדותו כל זה מיקרי אבק גזל כיון דיוציאו על ידו ממון שלא כתורה הוה כמפסיד את חבירו בחנם הא למה זה דומה לאדם כשר המעיד עדות אמת ויודע שחבירו המצטרף עמו ג"כ יודע מהעדו' ומעיד באמת רק שיודע שחבירו זה הוא רשע ופסול לעדות דאסור לו להצטרף עמו. כמבואר בש"ס ופוסקים ומכש"כ הדבר כשיודע האדם בעצמו אשר הוא רשע ופסול האיך יעיד אפילו אם אמת נכון הדבר הוה כמפסיד את חבירו:
יח אי לזאת בודאי כשיזדמן לאדם שמזמינין אותו להעיד הנה צריך לשוב אל י"י כל הפרטי עניינים אשר זוכר ולקבוע בלבו עיקרי התשובה הנ"ל היינו חרט"ה עזיב"ה קבל"ה כנ"ל. זולת החטאים שבין איש לרעהו גזל וכיוצא מחוייב להחזיר ולפייס. ולקבל ע"ע כנ"ל:
יט אבל זאת אני מסופק אם בשעת ראיית העדות לא נתן אל לבו לשוב אל י"י ויודע בעצמו שיש בידו עונות הפוסלים אותו. וכעת מזמינים אותו להעיד באם לא יגיד ונשא עונו. הן אמת שהגאון בעל הש"ך זצ"ל דעתו כיון ששב כעת בתשובה הגם שהי' רשע בשעת הראיה כשר להעיד אבל יש חולקים בזה עיין בבה"ט של מהרז"מ זצ"ל הנה העני הזה מה יעשה אם לא יעיד הנה קם לי' באם לא יגיד וכו' לדעת הש"ך ז"ל (ואפילו לדעת החולקים מה יעשה אם יאמר איני יודע התורה אמרה מדבר שקר תרחק ובאם יאמר פסול ורשע הייתי אין אדם חשים א"ע וכו') ובאם יעיד הנה יוציאו ממון בעדותו שלא כתורה לדעת החולקים על הש"ך ונראה דהירא את דבר י"י בודאי מחוייב לחשוך א"ע מלהעיד בענין כזה בכל מה דאפשר. אבל אם הב"ד מזמינין אותו באליו"ע הנה מחוייב לומר שלא הרהר בתשובה קודם הראיה רק שהוא מוכרח להגיד מחמת גזירתם את אשר יודע וכעת יהרהר בתשובה כנ"ל הנה הב"ד יעשו כתורה שהם מחוייבים להחזיק אותו כישראל כשר והוא את נפשו הציל. הבן זאת: