פירוש
אביך כפשוטו ורמזו הוא לאביך שבשמים, שכן אמרו חז''ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומוסר אביך שבשמים הוא מה שאמרו מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו
תתנהג תמיד מהא דלא קאמר תתרגל, משמע שאינו הרגל, היינו דלא שייך בזה הרגל, דבכל פעם שבא מעשה לידי האדם הגורם לו לכעוס, מתחדש בו הרוגז וצריך לבולמו [וכ''ן לענ''ד מדברי החינוך מצוה רל''א] ומלשון תתנהג משמע שהוא הנהגה וקאמר תתנהג תמיד, והרי בהרגל אי ירגיל עצמו הרי יורגל לתמיד, אבל מעשה שמרגיל עצמו אינו אלא בזמן שמרגיל עצמו, ומשם ואילך הדבר נעשה מכח ההרגל, ומדוייק הלשון תתנהג תמיד עוד יש ללמוד מכאן דאפי' שלא בזמן שמכעיסין * לו ינהיג עצמו לדבר בנחת כדי שתהא נפשו במנוחה מוכנה לכל עת שלא יכעוס כלל, והוא גם מעין הקדמת רפואה למכה [ועי' עוד מה שכתבנו בהערות למגילת איכה פ''א פס''ב]
• פי' דאף בזמן שלא מכעיסין לו כו' [מיהו יש כאן דקדוק בהלשון הקיים לאורויי דבזמן שמכעיסין לו מהות הזמן משתנה [כלפיו] ודו''ק]
תמיד בברכות (דף ל''ב :) ארבעה דברים צריכין חיזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ תורה ומעשים טובים מנין שנא' רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה חזק בתורה ואמץ במעשים טובים תפלה מנין שנא' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' דרך ארץ מנין שנא' חזק ונתחזק בעד עמנו וגו' עכ''ל הגמרא ופירש''י צריכין חזוק שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו דרך ארץ אם אומן הוא לאומנותו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו עכ''ל ופעם שמעתי מחכם אחד דהא דכתב רש''י ז''ל שיתחזק אדם בהם תמיד בא להשמיענו דבזה אין יומא דפגרא לעולם וכן הכא גבי כעס שצריך להתנהג תמיד לדבר בנחת למען יעקור הכעס מלבו, דכי לא ידבר בנחת איזה פעם הא אכתי [עדיין] לא נעקר הכעס מלבו וואם נעיין בה נחזי דאף בלאו האי טעמא דיומא דפגרא יתחזק בה תמיד, שמשום שכל התכלית הוא עקירת כעסו, לולי הרצף התמידי לא יעקר לעולם, דכל שהרים קולו איבד מנוחת נפשו [ואפש' דהא בהא תלי, דאין בזה פגרא, ומטעם המבואר]
תמיד כו' ובכל עת כיון שאמר תמיד למה חזר ואמר בכל עת אלא לפי שתמיד היינו פעולה תמידית ובעל עת היינו ששיעור זמן ההתמדה יהא בכל עת [וראי' דתמיד היינו פעולה המתמדת עיין ריש פרק אלו דברים דנ''א ב' וברש''י שם סוף העמוד] ומכאן יש ללמוד שענין עבודת המדות אינו השגה בעלמא, אלא אע''פ שהשיג צריך לעבוד ע''ז כל חייו וכן מה שאמר הסבא מסלבודק'ה שבכדי לתקן מדה אחת צריכין שבעים שנה כן נראה מבואר בספה''ק ארחות יושר (ס''ס ב) שכתב דלעולם יש נסיון, ואחר שנתגבר עליו כמה פעמים לא יכבד עליו כ''כ, ואע''ג שישנו נסיון, הרי שלעולם צריך שיתמודד, ואע''פ שכבר קנה קנין המדה וכן הוא בספה''ק קריינא דאגרתא שכתב כן וכמו שאמרו בגמרא מרעיבו שבע כו [ואע''ג דדברי הקריינא דאגרתא איירי לענין החטא ההוא דוקא, מ''מ הענין שכתב הוא אף ענין להשאר וכמו שמבואר מדברי סה''ק ארחות יושר, ומה שהבאנו מדבריו אינו אלא לעני''ז שלעולם צריך לעבוד אע''ג שמרעיבו שבע וכבר השביעו (ע''י שהרעיבו איזה זמן ודו''ק)] והנה אשר בא לידו איזה כעס אחר זמן מרובה שכבר (נדמה לו ש)הסיר כעסו מנפשו, אל יאמר לא עשיתי מאומה בעמלי, אלא אדרבה יחזק ויתאמץ שאינו אלא נסיון ומהגאון ר' יהודה עדס שליט''א שמעתי בזה דיש להליץ בזה את הפסוק''אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח'' דהיינו אם עלה עליך רוח למשול באחרים ולכעוס עליהם מקומך אל תנח, היינו שאל תהי' סבור שהפסדת מעלה שרכשת, אלא יתכן להיות בעל מעלה וקרה לו מכשול [ומיהו ראיתי לגמרא פ''ק דיומא [ד''ז ב'] דאיתא התם פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון [גבי ציץ הכה''ג] בסיכתא [פי' יתד רש''י היינו שהניח הציץ על יתד] וילפינן לה מקראי דר''י בר על מצו ונשא ור''ש סבר תמיד לרצון לפני ה' וקפריך מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא כו' משמע מזה להדיא דתמיד הוי התמדה גמורה דבכל עת דאי תימא דתמיד היינו פעולה המתמדת מאי קפריך מהא דבעי למיעל לבית הכסא ולמינם הלא קושיא מעיקרא ליתא כיון דהאי תמיד לאו אזמן דבית הכסא קמיירי, אע''כ דתמיד היינו תמיד דבכל עת וסותר למה שכתבנו בס''ד כאן וצ''ע לא די בזה אלא שלעיל בריש הס''ק כתבנו בסוגרים דראי' דתמיד היא פעולה המתמדת מריש פרק אל דברים בברכות דנ''א ע''ב ואם הראיה לאמתה נמצא סתירה מפורשת וצ''ע בזה]
לדבר כל דבריך בנחת יש מתמיהין לכאורה מאי ענין דיבור בנחת למנוחת נפשו אבל עכ''פ מדברי הרמב''ן ז''ל חזינן להדיא דאין צריך ליגש אל מפריעי מנוחת נפשו, והיינו משום שענין הדיבור הוא מהרוח, וכאשר מניח הדיבור הרי מניח נפשו מיד, שאינו נוגע במפריעי מנוחת נפשו להסירם, אלא בנפשו עצמה והנה בשעה שעומד האדם להוציא איזה דיבור מפיו יש לו כח הבחנה למצב נפשו באותו הרגע, ואם הוא חש בעצמו שעומד להוציא דיבור שלא בנחת הרי שנפשו איננה במנוחה, על כן עצת הרמב''ן ז''ל שיפנה אל תוך עצמו וע''י שכלו שנתן בו השי''ת יקבע בעצמו שהוא מעונין להרגיע רוחו, וברגע שקובע לעצמו שכעת מדבר בנחת, אזי משקיע כח להניח נפשו וכיון שהשקיט רוחו דיבורו ינוח, ודו''ק
לכל אדם שאם לאדם אחד ידבר בנחת ולאדם אחר שלא בנחת, הרי להאדם שמדבר בנחת הוא מנוחה מדומית, שהרי הוא עצמו כועס אלא שעתה [כביכול] אינו כועס, אבל התכלית הוא לבוא לידי מנוחה לעצמו, וכשאינו מדבר בנחת מצד עצמו אינו במנוחה, ולא נעקר הכעס מעצמו ויש שהמשילו זה לחבית מלאה נפט שכעת הוא שקטה אבל כאשר יזרוק איזה שלהבת קטנה לתוכה מיד תדלק כולה, כן הוא האדם בעל המנוחה המדומית, אבל הוא שעקר כעסו מעצמו הרי הוא כחבית מלאה מים שכל שלהבת שתזרוק לתוכה תכבה
הכעס שהיא מדה רעה הנה הכעס מדה [ודעה] רעה היא מאד כמ''ש בשו''ע הרב סימן קנ''ו סעיף ג , ועיין רמב''ן פרשת חקת (פרק כ) ופרשת האזינו (פרק ל''ב), ועיין ברמב''ם בפרק ב' מהלכות דעות א הכעס מביא לידי חילול שבת ח''ו שאשתו מדלקת נר לראותו מפני שמתיראת הימנו כמ''ש בגיטין (דף ז) ב עוד שם (גיטין דף ז) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה בתוך ביתו ובקשו להאכילו אבר מן החי והיינו שימציאו לו מאכל של איסור כל שאין בידם מאכל של היתר להאכילו, והוא מפני שמתיראין הימנו ועובר בכל האמורין כאן על לפני עור לא תתן מכשול ג עוד מבואר שם שיכול שיכשל באיסור נדה, שאשתו יראה לומר לו שלא טבלה ד ע''י הכעס בא לדבר לישנא בישא כי הכעסן אין לו תקנה כלל (עיין בח''ח בפתיחה) וכמ''ש הרמב''ם (בפרק ז' מהלכות דעות) ובפסחים (דף קי''ח) מבואר שעובר בזה על ל''ת ע''ש וגם יבא לקבל לשון הרע ורכילות, כי כשכועס על חבירו חפץ בגנותו ועל זה אמרו חז''ל (שם) כל המספר לשה''ר וכל המקבל ראוי להשליכו לכלבים והכל יביא במשפט על כל דיבור ולא נאבד אפילו דיבור קל ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כלו (ועיין לעיל בסס''ק ד''ה להחטיא בני אדם) כמאמר חכמינו ז''ל (תוספתא פאה פ''א),''אלו דברים שאדם אוכל וכו' ולשון הרע כנגד כולם'' ומה לי להאריך בזה העון החמור מכל העברות ''כל עמל האדם לפיהו'' (קהלת ו', ז') אמרו חכמינו ז''ל שכל מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו ''מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם וכו' (חולין פ''ט) וידביק שפתותיו כשתי ריחים וכו' וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו וכל זה בדברים יתרים אבל בדברים האסורים, כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים * ומחלוקות וקללות, ובפרט בבית הכנסת ובשבת ויום טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זוהר ח''ג דף מ''ו :
ודף קכ''ו :), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב בעלי גדפין הולכין תמיד אל כל אדם ואדם,ואין נפרדים ממנו, וכותבין כל דיבור ודיבור,''כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפים יגיד דבר'' (קהלת י', כ') ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף'' וגו' (שם ה', ה') ובכל אשר צריך לך, תקח הכל על ידי שליח, ואף אם הוא פעמים ושלוש ביוקר,''היד ה' תקצר'' וגו' בס''ד (במדבר י''א, כ''ג) השם יתברך זן מקרני ראמים עד ביצי כינים (עבודה זרה ג') ונותן לכל אחד ואחד די מחסורו ובשבת ויום טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאוד,וגם בדברים הנצרכים למאוד תקצרו מאוד, כי קדושת שבת גדולה מאוד,''ובקושי התירו לומר שלום בשבת'' (ירושלמי שבת סוף פרק ט''ו, וכן בתוספת שבת דף קי''ג) ראה, בדיבור אחד כמה החמירו [אגרת הגר''א] וכן עלול שידבר בשבת ג''כ דברים בטלים ואמרו חז''ל (שבת דף קי''ג) שלא יהא דבורך בחול כדבורך בשבת *עיין בחינוך מצוה ת''ו ד''ה ואפילו ה עוד אמרו בנדרים (דף כ) כי הבועל אשתו בעל כרחה בניו יוצאין מורדין ופושעים, וכמבואר ברמב''ם (בפכ''א מהל' איסורי ביאה הלכה י''ג [י''ב] ועיין עוד בפט''ו מהלכות אישות הלי''ז) ו גם ע''י שכועס יבא להכות חבירו ובהכאת ישראל עובר בב' ל''ת שנאמר בפרשת מלקיות (דברים כ''ה) לא יוסיף פן יוסיף (סמ''ע ריש סימן ת''כ) ועיין קיצוש''ע סימן קפ''ד ועיין ספר החינוך מצוה נ (ד''ה משרשי מצוה זו) ז עוד שע''י שכועס יבא לידי איסור דלא תרצח, כי יבא להכות חבירו עד שיהרגנו ועי' ספר החינוך מצוה נ (ד''ה משרשי) ח ובעוד אופן יכול שיעבור על איסור דלא תרצח, שמלבינו ובתוס' סנהדרין (דף? ד''ה?)
מבואר בדבריהם שהמלבין לא גרע מרוצח חבירו וגם מבואר שהי' ס''ד בדבריהם ז''ל דשרי לרצוח המלבין ט ובעוד אופן יכול שיעבור על לא תרצח, שמקלל חבירו, וכתוב בזוה''ק (פרשת קדושים) שכל שמקלל לחבירו בפניו נקרא מלבינו, והמלבין פני חבירו ברבים לא גרע מרוצחו, כמבואר באות הקודם ע''ש י ובספר חסידים (אות תרע''ה) ע''י כעסו הוא מתקוטט ומריב לפעמים עם גבר אלם ורוצח וכיוצא, וקם עלי והורגו ועובר בזה על ל''ת שגרם לעצמו מיתה, כדכתיב (דברים כ''ב) ואך את דמכם לנפשתיכם [ועיין בחינוך מצוה תקפ''ט] י''א אמרו חז''ל (ראש השנה דף ט''ו) פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לש''ש יורד לגהינום ואין עולה משם לעולם י''ב ובספר צדקת הצדיק [מהגאון הקדוש ר' צדוק הכהן מלובלין] (בסימן קע''ה) וז''ל צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה כמ''ש (ב''ב דף ח') על כל לוחציו אפי' גבאי צדקה, ואדונירם על המס דשלמה המע''ה לחצוב אבנים לבנין בית המקדש דאין לך מצוה גדולה מזו נענש מדה כנגד מדה שרגמו בו אבן כו' עכ''ל י''ג אמרו חז''ל (פסחים דף פ''ז) שע''י הכעס יבא לגרש אשתו לבית אביה י''ד וכבר אמרו חז''ל (ארחות צדיקים) כי הכעס מביא לידי אכזריות, [ומבואר בקיצוש''ע בסימן קצ''א ס''ס א' שראוי לימנע מן האכזריות שהוא מגונה מאד], וא''כ ימנע מלגמול עמו חסד וכן מזה אינו יכול לקיים מצות צדקה ט''ו כאשר יכעוס על חבירו אפשר שימסרנו ביד עכו''ם, וכתוב בקיצוש''ע (סימן קפ''ג סעיף ד) ונראה לענ''ד שמבטל מצות עשה של כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (ועיין ביו''ד סימן קנ''ח) ט''ז באבות (פרק ב משנה ה) ולא הקפדן מלמד וברמב''ם (פרק ד מהלכות תלמוד תורה) שאר התלמידים אינם מבינים מפני עומק הענין מפני שדעתם קצרה לא יכעוס עליהם ושם הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז כו' י''ז שם (פרק ו מהלכות ממרים הלכה ז) עד היכן הוא כיבוד אב ואם כו' לא יכעוס עליהם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק י''ח באבות (פרק ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות, והרי הכעסן אינו מכבד להבריות י''ט בפרי מגדים (או''ח סימן קנ''א באשל אברהם סק''א) מבואר שאיסור חמור הוא לבזות בתי כנסיות, כדכתיב בויקרא (י''ט) ומקדשי תיראו, וכ''מ שנאמר מקדש הוי נמי מקדש מעט כדכתיב ביחזקאל (י''א) ואהי לכם למקדש מעט, ודרשינן במגילה (דף כ''ט) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכן אסור לדבר בהם דברי חול אפילו לצורך פרנסה והרי הכועס מתוך כעסו לא יבלום פיו ויבא לעבור על איסור זה ח''ו כ באבות (פרק ב) אל תדון חברך עד שתגיע למקומו כ''א בקידושין רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ובספר חסידים (אות קמ''ה) מבואר שהמקבל יסורין באהבה הם לו לתועלת גדולה, והרי הכועס היאך יקבל כ''ב לקמן כתב הרמב''ן ז''ל והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה כו' והנה ע''י הכעס מטריד מחשבתו מלכוין בתפילה ובק''ש בס''ד (ולדעת הרמב''ם ז''ל וסמ''ג וסמ''ק כוונה בתפילה הוא מצו''ע, ובטור?
כתב שאם לא כיון לא יצא), וכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואמרו חז''ל במסכת תענית (דף ב) איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, ועיקר התפילה היא בלב שכן תלה הכתוב זה בלב, וכן בברכהמ''ז שהוא מצות עשה דאורייתא דכתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת, וכן בברכות התורה דכתיב (דברים ל''ב) כי שם ה' אקרא, והעיקר בזה היא הכוונה (ובכוונת ברכות התורה עיין בב''ח או''ח ריש סימן מ''ז), ואפילו בברכות דרבנן מי שאפשר לו לכוין ואינו מכוין ענשו גדול כמו שכתוב בספר חסידים (סימן מ''ו) וזהו שאמרו חז''ל בברכות (דף ל''א) אין עומדין להתפלל כו' ולא מתוך כעס, וכן מבואר הענין ממה שאמרו חז''ל בעירובין (דף ס''ה) ר' חנינא ביומא דרתח לא הוי מצלי, פירושו ביום שהיה כועס כ''ג הרמב''ן ז''ל בדבריו לקמן כתב כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים כו', ושרש הכעס גאוה, כמבואר לקמן בס''ק ד''ה וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה, וכתיב אנכי ה' אלקיך (שמות פרק כ) כ''ד עוד מחמת האמור באות הקודם עובר בלא תעשה דכתיב (דברים י) את ה' אלקיך תירא, וזהו שכתב הרמב''ן ז''ל מורד הוא במלכות שמים, והכל נכלל בזה וזהו שאמרו בנדרים (דף כ''ב) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, והבאנו הדברים בזה לעיל בס''ק ד''ה עקב ענוה יראת ה', עיין שם בביאור בעזה''י שהכעס סתירה להיראה] כ''ה הכעסן מחמת שהוא עסוק בכעסו וטרוד במחשבתו מתבטל הימנו זמן רב, ואמרו חז''ל כדבר ה' בזה זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ואמרו (ריש ברכות) מי שיש בידו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב''ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו [ארחות יושר (סימן ב)] כ''ו עי' באות הקודם, ולא עוד אלא שהוא מדבר בדברים בטלים, והחמירו רז''ל בדיבור דברים בטלים דאמר רבא (יומא דף י''ט) השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו) ודברת בם ולא בדברים אחרים רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שאמר (קהלת א) כל הדברים יגעים ולא יוכל איש לדבר כ''ז ידוע מה שכתוב בספר חרדים (תנאי המצוות) שהאריז''ל גילה לאיש סוד הצלחתו שזכה כ''כ ברוח הקודש ובחכמה הוא בזכות מה שהיה עושה כל המצוות בשמחה והנה הכעסן אינו יכול להיות בשמחה מחמת ששרש השמחה הוא לבלתי ישום ליבו לכל מציק ומעיק [אל לבו], אלא יניחו בצדו, כאשר נתבאר לעיל היטב בעזה''י, ולא יוכל להיות בשמחה, ומבואר בעזה''י כ''ח מבואר בגמרא (יומא דף פ''ח) כי איש ציבור המוחזק כיר''ש והוא כועס הרי זה מחלל את השם מאד ואמרו חז''ל איזהו חילול השם שאין עליו כפרה אלא יום המיתה זהו תלמיד חכם שהולך ארבע אמות בלא תורה והנה הכעסן לא די במה שהוא מבטל זמן [שכבר נתבאר לעיל בעזה''י באות כ''ה שהכעסן מבטל זמן], אלא הוא גם מחלל את השי''ת והוא לאו מן התורה דכתיב בויקרא (פכ''ב) ולא תחללו את שם קדשי כ''ט עוד שבספר מאור עיניים כתב וז''ל כל העבירות שעושה אדם ח''ו במזיד בא ע''י הכעס כי בודאי בכל א' יש ניצוץ הקדוש חלק אלוק ואיך ימלאנו לבו לעבור במזיד להמרותו ית' אך מפני שבא קודם לכלל כעס ואז אפי' השכינה אינה חשובה כנגדו ומסתלק ממנו החלק הקדוש ולכן נקרא מזיד לשון ויזד יעקב נזיד מלשון הרתחה שהוא מדת הכעס ורתחנות והוא מדתו של עשו זוהמת הנחש כי כעס הוא טבע הנחש ל בספר מעלת המדות כל הכועס יצה''ר מתגרה בו וגורם לו לחטוא כענין שנאמר (משלי כ''ט) ובעל חמה רב פשע ל''א עוד נראה כי ע''י הכעס יבא לידי הפסד ממון, שכן נפסק להדיא בשו''ע הרב (חו''מ דיני גזילה ואבידה סעיף י''ט) וז''ל, וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח ביתו אינו גזל ומותר ליהנות בו וללוקחו מהמלך או ממי שנתנו לו שכן משפט המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם וכן אם גזר מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה אינו גזל ומותר ללוקחו וליהנות ממנו, עכ''ל לעניננו ל''ב גם יש ראיה ברורה מדאמרו במד''ר (ס''פ בראשית) ונח מצא חן בעיני ה', שנח איש צדיק הי' וזכה למצוא חן בעיני ה' בזכות שהי' סבלן ומתנהג תמיד בניחותא וכמו שאמרו חז''ל בברכות (דף י''ז) העונה רך ומשיב חמה הוא אהוב למעלה וזהו בס''ד שאמרו חז''ל (ר''ה דף י''ז) המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו [והנה כתב האר''י ז''ל (הובא בבן איש חי דרושים, פרשת במדבר ד''ה ואתכם) ליישב הא דאמר קרא (ר''פ נח) אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דלכאורה קשה הכפילות שאמר ב' פעמים נח, [והא דכתיב בבראשית (כ''ב, י''א) אברהם אברהם, כבר תירצה רש''י ז''ל לשון חיבה הוא שכופל את שמו, עכ''ל, והכא איירי שקרא לו המלאך, כדכתיב ויקרא לו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני אבל כאן (בר''פ נח) דכתיב ב''פ נח (ו) [ש] אינו בקריאה [אלא לומר תולדותיו] מאי שייך לומר לשון חיבה כהא דאברהם אברהם] וכתב האר''י שלצדיק ישנם ב' נשמות האחת נשמתו שבו והשנית נשמה שמשפיעה עליו אור לנשמתו הפנימית, [ובזה יישב הבן איש חי (שם) עוד קושיות ע''ש) , והשתא נראה לישב בעזה''י הא דכתיב ב''פ נח, משום שנח לשון מנוחה הוא, ומנוחה ענינה סבלנות, וזהו דקאמר קרא אלה תולדות נח שפירושו אלה תולדות הסבלן, והיינו שאלו התולדות נולדים מחמת הסבלנות, כדוגמת נח (ש)איש צדיק תמים היה בדורותיו ל''ג במדרש תנחומא (פר' חיי שרה ב) הזקנה קופצת על האדם מפני כעס בנים ל''ד ברבינו בחיי (שמות לד, ו) כתב אף וחימה מלאכי חבלה הם, כי הכעס הוא בחינת מלאך חבלה המסבב אותו [ועיין לקמן ס''ק ד''ה רעה מבשרך וע''ע לקמן ס''ק ד''ה להחטיא בני אדם] ל''ה וראה בפסחים (דף קי''ג) ג' הקב''ה אוהבן וא' מהן מי שאינו כועס ועוד שם הרתחנים חייהם אינם חיים ל''ו ובקידושין (דף ע''א) שם בן מ''ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שאינו כועס ל''ז ובשבת (דף ק''ה) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע''ז ועוד מבואר בגמרא (שם) לא יהא בך אל זר שלא תהא נח לכעוס ל''ח ובעירובין (דף ס''ה) בג' דברים אדם ניכר בכעסו ומזיק לגוף ולנשמה ל''ט ובברכות (דף כ''ט) לא תרתח ולא תחטי מ בארחות צדיקים (שער הכעס ד''ה ואתה רואה) מבואר שהכעסן א''א שינצל מחטאים גדולים ע''ש וכן שם (ד''ה הכעסן אין) מבואר שהכעסן אין לו חן בעיני הבריות ואפילו יש בו תורה ומעש''ט וכן שם (ד''ה הכעס מביא) מבואר שהכעס מסלק החכמה מלבו של אדם מ''א הכעסן אינו מקבל תוכחה כלל (מארחות צדיקים שער הכעס ד''ה כללו של דבר)
להחטיא בני אדם שהכעס מביא לידי חטא [בעה''ט פ' יתרו פ''כ פסי''ז] ונראה שהוא מביא לידי חטא במה שכאשר (הוא) כועס על בנ''א גורם להם שגם המה יריבו עמו ויתקוטטו ויכעס, ממילא יבואו גם המה לידי המכשולים המסתעפים מן הכעס, ועובר בזה על ל''ת דכתיב (ויקרא י''ט) ולפני עור לא תתן מכשול [ועיין ס''ק ד''ה הכעס שהיא מדה רעה] ובמגיד מישרים כתב דהכעס הוא מסטרא אחרא, והיינו שקליפות הטומאה גורמות לו והא דהוא גורם להחטיא בני אדם, שכן הכועס לא גרע משתוי יין שאין דעתו עמו ואינו שולט בעצמו, [כמבואר בחינוך (מצוה ע) שבשעת הכעס אין דבריו אלא שטות גמור], וכבר כתב המסילת ישרים שצריך שיהא מתבונן על מעשיו כל הזמן למען ידע להבחין מהו הרע האמיתי שירחק ממנו ומהו הטוב האמיתי שיתדבק בו, ועוד כתב שיהא חזק לבל יתפסהו היצר ויטביעהו בים התאוה, וממרן הגאון הצדיק ר' דב יפה שמעתי הכלל'עירנות מונעת אסון' גם לעני''ז, ובעצם כבר כל הענין מבואר במסילת ישרים בפ''ב ועיי''ש והנה שמעתי ממרן הגאון הצדיק ר' דב יפה שמי שאינו יכול לאמר'לא' לאדם גם אינו יכול לומר'לא' ליצרו, שהרי אם ישנו צורך לומר'לא' ואינו אומר גם כשיש לו צורך לומר נגד טענת יצרו לא יאמר ח''ו וכבר ידוע מה שאמר הגאון ר' יעקב גלינסקי שליט''א לרמוז על מה שאמרו חז''ל ומותר האדם מן הבהמה אין, שפירושו לפי מדרשו ש'אין' בזה האדם מותר מן הבהמה, שאין פירושו'לא', שהאדם יכול לומר לא, משא''כ הבהמה וכל הענין מבואר במסילת ישרים פרק ב וזהו שכתוב בספה''ק ארחות צדיקים (שער הכעס ד''ה הכעס גורם) שהכעס גורם עזות לאדם ואמרו חז''ל באבות (פרק ה משנה כ) עז פנים לגהינום ועוד כתוב בספר ארחות צדיקים שכשכועסים אין משימין לבם על מה שעושים ועושים הרבה בס''ד ענינים בכעסם מה שלא היו עושין בלא הכעס כי הכעס מוציא שכל של האדם מקרבו ולכן א''א שינצל הכעסן מן החטאים הגדולים
כל הכועס כל מיני גהינום שולטין בו בנדרים (כ''ב) אמר רבי שמואל בר נחמני כל הכועס כל מיני גהינום שולטין בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גהינום שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו שנאמר ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות ופירש''י לב רגז היינו כעס בשביל לב רגז יהיה כליון עינים עכ''ל
הכועס כל מיני גהינום שולטין בו הטעם משום שהכועס הוא מעורר המרה שהוא שורש הדין ולכך כל מיני גהינום שולטים בו מפני שמעורר הדין משרשו דכתיב (דניאל ז) נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי ובחוטמא דזעיר שם שורש לדינא כדכתיב (דברים ל''ב) כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ומקום יציקת נהר דינור הוא בגהינום על ראש רשעים יחול, כמבואר בגמרא (חגיגה דף י''ג), וזהו טעם אומרו בתיקונים (תיקון מ''ח) שהכועס כאילו הדליק אשו של גהינום [ר''ח (שה''ע פ''ב)] ובספר שמירת הלשון כתב הטעם והפירוש בזה כן, דהנה לכל עוון בפנ''ע יש עונש בגהינום המיוחד לו, וע''י שכועס האדם הרי בא האדם כמעט לכל מיני עבירות [כמו שמבואר לעיל בס''ק ד''ה הכעס שהיא מדה רעה ועיין גם בס''ק ד''ה להחטיא בני אדם] וזהו שאמרו כל מיני גהינום שולטין בו ועיין לעיל ס''ק ד''ה כל הכועס כל מיני גהינום שולטין בו, מה שהבאנו מגמ' בנדרים שאמרו כל הכועס כל מיני גהינום שולטין בו
כל מיני גהינום כו' נראה מדקדוק לשון הגמרא דקאמר כל מיני כו' דמיני אש של גהינום מרתחי ביה כי הכעס מתולדת אש ולכך נקרא חימה ובת''ח אמרו חז''ל (תענית ד''ד) אורייתא הוא דקא מרתחא ביה שנאמר (ירמיהו כ''ג, כ''ט) הלא כה דברי כאש גו' [מהרש''א בח''א, נדרים כ''ב] ופירוש זה כי בעצם התורה מעצמת ומגדלת מה שיש בתוככותו של האדם ובפנימיותו [הגר''א במשלי פכ''ד פסל''א וע''ע בפי''ט פסט''ו ובפכ''ה פס''ד], וכי יש בתוכו כעס הרי התורה היא דמרתחא ביה גם מ''ש מהרש''א דהכעס כאש, נראה כי זהו שאמרו (שמואל (ב) כ''ב, ט) עלה עשן באפו, כי עשן עולה מן האש, וכיון שהכעס אש הוא עולה עשן ממנו, וזהו עלה עשן באפו והנה הרב המהרש''א נראה שעמד על ענין החום, שע''י הכעס מתחמם הגוף, שכן נראה ממה שהביא שהכעס מתולדת אש, ומה שאורייתא מרתחא ביה, אבל מה שכתבתי לפי עניות דעתי ומיעוט השגתי הוא אינו ממוקד על ענין החום אלא על ענין האויר, והאמת כי הכל ענין אחד וזה יש להביא מדברי רש''י ז''ל שכן כתב להדיא בפרשת ניצבים וז''ל, ע''י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו, ואע''פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ ואם ישאל השואל דלכאורה יש כאן תרתי, האחד מה שגופו מתחמם, והשני מה שכאשר האדם כועס יוצא ממנו רוח מנחיריו, וזהו ענין עלה עשן באפו, ולכך לא הביא הרב המהרש''א פסוק זה, ויש להוכיח מדברי רש''י ז''ל (פרשת בשלח) שכתב בזה''ל כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עלה עשן באפו (תהלים יח, ט), וכן ומרוח אפו יכלו (איוב ד, ט), וזהו שאמר למען שמי אאריך אפי (ישעיה מח, ט), כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה, עכ''ל לעניננו, והרי לכאורה מבואר שהוא מענין הרוח שיוצא אין לומר כן, דכבר כתב רש''י ז''ל בהמשך הדיבור וז''ל שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון, מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר וחמתו בערה בו (אסתר א, יג), הרי שהוא ענין אחד, ובאמת קצ''ע למה לא הביא הרב מהרש''א פסוק דעלה עשן באפו ומ''מ דברי מהרש''א שכתב דלכן הכעס נקרא חימה שהוא מלשון חמימות נכון לקיים מדברי רש''י אלו ועיין נועם אלימלך פרשת שלח לך, ד''ה ויהי באכלכם מלחם הארץ חלה כו' בס''ד
מיני גהינום שולטין בו עיין לקמן ס''ק ד''ה רעה מבשרך והנה עיין לעיל בסס''ק ד''ה להחטיא בני אדם, מה שמובא מהא דשנינו עז פנים לגהינום מעתה מתבאר שהגהינום האמור כאן לאו דוקא להגהינום המפורש בס''ק ד''ה רעה מבשרך, אלא היינו דמשום שהכעסן עז פנים, ואמרו חז''ל באבות (פרק ה משנה כ) עז פנים לגהינם, הרי שהכועס מיני גהינום שולטין בו מעתה, שנחתם עליו גז''ד לגהינום ר''ל מיהו פשטות הלשון מיני גהינום שולטין בו נראה כמבואר בס''ק ד''ה רעה מבשרך, שבכך המה שולטין בו ע''י הכעס, אבל לפי המבואר כאן דהיינו משום עזות הפנים דעז פנים לגהינם מהו שולטין בו, הא הוא גזר דין שיכנס לגהינם
והעבר כו' כי ע''י שתסיר הכעס מלבך תעביר רעה מבשרך וכתב בספר מדרש פנחס (מהרה''ק ר' פנחס מקאריץ ז''ל) שע''י כעס בא לידי ראיית קרי ר''ל, ורמז לזה בפסוק (קהלת י''א) יהסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ומכשול קרי ר''ל נקרא רעה כדכתיב (בראשית ל''ח) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' ושם היה חטא הוצאת ז''ל, גם מפסוק (קהלת ז) כעס בחיק כסילים ינוח [ועיין לעיל בסס''ק ד''ה להחטיא בני אדם] ומועתק בספרי רפואה שהרגיל בחטא הידוע ר''ל נעשים עצביו מתוחים ואינו יודע מעצמו מנוחה והכל ענין אחד הוא שכאשר לא יכעס כלל יוכל להתבונן בעצמו לבל יחטא, כאשר כתב הרמב''ן ז''ל בהמשך האגרת ותנצל מן החטא והנה מה שאין האדם מצליח להסיר מכשלות מעצמו הוא משום שאין נפשו במנוחה, כי בזה המצב כל קושי יתערה בתוך נפשו, ופירושו שכל סיבה מפריעה מהווה חלק מנפשו, אבל כאשר נפשו במנוחה אין ההפרעות מהוות חלק מנפשו, אלא דבר בפנע''צ חוץ להנפש ויוכל להסירם בנקל והנה כאשר תנוח נפשו כבר יש בידו איזה כלי מלחמה שיוכל להלחם בקשייו, כי גם ידע להגדיר בבירור חלק הסיבה המפריעה אותו ומעכבתו מתזוזה, כי כבר אינה נסבכת תוך נפשו , והנה עצם הגדרת הסיבה המפריעה בדיוק מסיר קושי ועול רב, כי בדמיונו הוא מצייר שזוהי בעיה גדולה מאד, והוא כאשר יחוש האדם כאב מטריד ויחשוש מאוד (כ) [ו] סבור שהוא דבר מסוכן עד כי מתברר לו שהוא איזה דבר קטן, וכמובן שהכל מהשי''ת אבל בדרכי הנס התמידי שהוא הטבע שע''י עשה השי''ת כאב זה מוצאו שהוא הי' איזה מונע קטן (ועיין בספר חוסן יהושע פרק א) ויש להסמיך בזה מה שאמר מרן הח''ח זצוקללה''ה להמשיל בעה''ב שהזמין איזה מזוודה מן הספינה שהגיעה מעיר רחוקה, והי' בה כמות מרגליות שוות ביוקר, ובאותה ספינה הי' עוד איזה מזוודה שהי' בה אבנים באותו שווי המרגליות וע''כ שהיתה כבידה מזו שבה המרגליות, והנה המתין בעה''ב זמן מרובה יתר על המדה לקבל המזוודה דיליה, וכאשר חזה כי הסבל מתעייף מסחיבת המשא שעל גביו כ''כ עד שעומד לפני יאוש, אמר לו בעה''ב למה קשה עליך המלאכה כל כך, אמר לו מעולם לא עלתה בידי מזוודה כבידה כשלך, אמר לו אם כבידה היא אינה שלי, ע''כ, ולנ''ד יש לבאר בעזה''י שאם האדם הולך בדרך נכון כאשר כתב הרמב''ן ז''ל עד כי נפשו במנוחה אמיתית לא יוקשה עליו קשאיו כל כך, אלא [כביכול] יקח המזודה האמיתית שאיננה כבידה כההיא ויצלח בידו בעזה''י ויסוד הנ''ל נראה להדיא מדברי רש''י ז''ל (ר''ה י''ז ע''א) שכתב המעביר על מדותיו שמניח מדותיו והולך, עכ''ל, הרי מבואר בדבריו ז''ל דהאדם יש לו נפש ומדות, וכ''א דבר וחלק בפנע''צ, כאשר תנוח נפשו יהיו מידותיו חוצה לנפשו ויוכל לתקן כל פגם ולהסיר כל מכשול כאשר יחזה מהיכן הוא בא ומאיזה מדה שרשו ויש להביא כאן דבר יסודי מאד מה ששמענו ממרן הגר''י עדס שליט''א דרצון ההישגים להסיר מנוחת נפשו הוא תרתי דסתרי אהדדי, כי רצון ההישגים הוא היפך ממנוחת נפשו, כי עצם ענין מנוחת הנפש הוא מה שהנפש עומדת במחצבתה ומקורה האמיתי, ותכליתה כעת הוא ביטול אל השי''ת גרידא ותו לא מידי
רעה מבשרך ואין רעה אלא גהינום הגהינום הזה לאו היינו הגהינום כפשוטו מה שמבואר בספר שער הגמול (אות י''א) אלא שעצם הכעס הוא רעה לבשרו ורעה זו היא הגהינום המדובר כאן והגהינום שמבואר בדברי רבינו הרמב''ן ז''ל בספר שער הגמול (שם) שענין הגהינום הוא מה שנפשו בס''ד נשרפת שם מן האש הדקה המכלה אותו [ודלא כדעת הרמב''ם ז''ל בפה''מ ר''פ חלק, דעצם צער החטא הוא הגהינום] מיהו גם לשיטת הרמב''ן ז''ל עצם צער החטא הוא כבר התחלת התשובה, [אע''פ שעצם צער החטא אינו מכפר, שהרי אינו הגהינום], שכן כתב בפרשת שמיני (פרק ט פסוק ז, ח), שהקשה אהא דאמר משה לאהרן קרב אל המזבח וכתב בזה''ל, וטעם קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח וישחט כו' אבל בת''כ (שמיני מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח ויקרב אל המזבח, בזריזות וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת כהנים (שמיני מלואים ג) והאחרונים כתבו ללמוד מדברי הרמב''ן אלו דאדם אשר יש לו חטאים אל יאמר איני כדאי והגון להתפלל לפני השי''ת או ללמוד תורתו הקדושה, שאני חטאתי ונטמאתי מכבר, אלא אדרבה יחזק ויאמץ שעצם זה שיודע מחטאיו שאין זה הגון הוא כבר התחיל לשוב אל השי''ת ונראה לבאר זה ע''פ מה שאמרו בגמ' [סוף יומא דפ''ו] דאמר רב הונא העובר עבירה ושונה בה הותרה לו ופריך הותרה לו ס''ד ומשני אלא נעשית לו כהיתר , ולכאורה קשה למה נשתמש הש''ס בלשון הותרה לו כיון דאכן אין האמת כן שהרי הש''ס פריך ע''ז, ומאי סבר הש''ס בהס''ד , ואמר בזה בעל האבני נזר [דרך רמז] דהותרה לו היינו שניתר הקשר בינו לבין השי''ת , ולפי דברים אלו עולה שכל שלא שנה בעבירה לא הותר הקשר בינו לבין השי''ת * , ומדברי מסקנת הש''ס מבואר שכל שלא שנה בעבירה לא נעשית לו כהיתר ובזה יש להבין דברי הרמב''ן ז''ל שאם האדם יודע מחטאיו שמעשים מגונים הם, ע''כ שלא שנה בהם, והוא פתח להתשובה שהרי עדיין לא ניתר הקשר בינו לבין השי''ת ונחזור לעניננו, הרי דהרמב''ן ז''ל [דפליג עליה דהרמב''ם ז''ל] מודה שעצם הצער של החטא הוא תחילת התשובה מעתה יש ליתן סיוע למה שכתוב בסה''ק קריינא דאגרתא שכתב לאיזה בחור שנכשל ר''ל, אל דאגה כי עצם הצער של החטא הוא כבר התעוררות לתשובה, ואדרבה חזק ואמץ כו' עוד יש להביא בעזה''י שלהדיא אמרו בפ''ק דברכות (דף י''ב ע''ב) אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו שנאמר למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך אשר עשית נאם ה' אלהים, וכתב רש''י ז''ל למען תזכרי ובושת סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית עכ''ל , והדברים מתבארים לנכון בעזה''י ממה שכתב בספר ליקוטי מוהר''ן (סימן רס''א וכ''כ בספר משיבת נפש באריכות) ש (ה)התרחקות תחילת התקרבות, וכל המבואר למעלה מבאר זה היטב בעזה''י גם בספר ארחות יושר (ערך יראת חטא, בסופו) כתב שהאמת היא שעצם החטא עצמו הוא מכלה האדם ועיי''ש שהביא מקורים לזה ונראה לענ''ד כי הוא [הענין שהעבירה מכלה] להדיא ברמב''ן (פרשת כי תשא פרק ל''ב פסוק ז) שכתב היה הכעס בכולם לכלותם ועיין לקמן ס''ק ד''ה ממנו ומן החטא אח''כ ראיתי לנכון לשלול התמיהה המתבקש כאן דאי תימא דלאו היינו הגהינום שאחר מיתת האדם א''כ למה תלה הרמב''ן ז''ל הגהינום ברשע דוקא דכתב ואין רעה אלא גהינום שנא' וגם רשע ליום רעה, הלא הצדיק נמי שייך ביה האי גהינום שאם יכעוס כבר מיני גהינום שולטין בו , ואמנם בס''ד אי''ז קושיא כלל ועיקר משום דהלא כל הכועס כבר גרע מצדקותו דו''ק בזה בעה''י [ובספר שלי גינת אגוז ריש פרשת שמיני דיברתי מענין דבריש הס''ק ועיין]
• ובזה פירשתי בס''ד הא דארז''ל סור מרע ועשה טוב, הא דבעינן להקדים סור מרע לעשה טוב, היינו משום שאם לא יסור מן הרע לעולם לא יוכל לבא לידי עשה טוב שהרי הקשר לא יוכל להתחבר לעולם
מבשרך ולא מנפשך הרי דזה לא קאי אכעס, שהרי הכעס הוא רעה להנפש ולא לבשרו ופירושו שמשום שכועס נעשין עצביו מתוחין ואינו רגוע, הרי הוא רעה לבשרו, וזהו הגהינום עבור הכעס כמבואר בס''ס קטן הקודם
ואין רעה אלא גהינום שנאמר וגם רשע ליום רעה במהרש''א (נדרים כ''ב) כתב לפרש ע''פ מ''ש בפ''ק דב''ב (ט''ז ע''א) שאמר איוב בראת צדיקים בראת גן עדן בראת רשעים בראת גהינום כו', שהרהר אחר בריאתו של הקב''ה דלא הי' לו לברוא הרשעים ולעומ''ז הגהינום, ואמר שלמה כל פעל ה' למענהו ולהודיע גדולתו והוא לבטל דעתו, וזהו וגם רשע ליום רעה שהוא הגהינום היינו פעל למענהו להודיע גדולת משפטו שכל זה קילוסו
שנאמר וגם רשע ליום רעה שמוכח מכאן שהרעה הוא הגהינום וזהו הגהינום האמור למעלה וכמו שפירשנו דהיינו גהינום הכעס שהוא עצמו גהינום והא דמביא ראיה מרשע היינו משום שהרשע בכל ימיו אינו נח [וכמה שכתוב בישעיה פנ''ז פס''כ, והרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו], והרי הפסוק אומר וגם רשע ליום רעה היינו כל ימיו הם יום אחד שהרי מה שמספיק הצדיק לעשות ביום אחד אין הרשע עושה בכל ימיו, הרי שכלפי הצדיק כל ימיו קרויים יום אחד, וזהו שאומר הפסוק וגם רשע ליום רעה, דקאי על ימי הרשע והמתבונן יראה כי בעצם עולה מכאן שהכועס מיקרי רשע, והוא מבואר [ועיין ס''ק ד''ה מבשרך]
וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שכל שכועס הרי ישנו סתירה להענוה שהרי שורש הכעס גאוה [כדלעיל בס''ק ז' אות כ''ג], וביאור הענין שהרי הגדרת הכעס הוא ההפרש בין המצוי לשאינו מצוי, והרי הקב''ה ממציא כל נמצא (עי' רמב''ם ריש הלכות יסודי התורה) ואם הוא כועס על מציאות העכשיו הרי שאינו מסכים עם מציאות שהביא הקב''ה, ועל כן הוא סתירה להאמונה, שיש בזה מהות כוחי ועוצם ידי, כמובן, וא''כ היאך יעלה על ליבו בכהאי גוונא מדת הענוה, שהרי אינו חש בכל צורך להשי''ת כלל על כן כשיסיר הכעס מלבו, יוסר ממנו הגאוה ואזי לא יהא לו מונע מלהביא הענוה אל לבו שתשתרש בו והא דקאמר תעלה על לבך, לאו דוקא תעלה, שהרי אינו בא מאליו, אלא כוונתו שכל שכועס אינה יכולה לעלות על ליבו, וכאשר אינו כועס יכולה לעלות על ליבו אבל עומק הענין כי אין כאן ג' מצבים, שהאחד הוא כעס שהוא מצב גאוה והשני הוא ללא כעס שהוא מצב ענוה, והשלישי ביניהם שאין בו לא כעס ולא גאוה ולא ענוה, אלא שעצם הענוה הוא מה שאין בו גאוה, כי בעצם זה האדם ומכאן נלמד בירור מדת הענוה שאין הפירוש שיאמר כלום אני מי אני מה חיי אני עפר ואפר, ו [ידעתי] ממיעוט ערכי גם תדבק לשוני לחכי וכיוצא, אלא שצריך האדם לידע ערכו, ואין לו להוסיף ע''ז יותר וכן מוכח ממעשה שאירע בשכיב מרע שהי' לו נכסים הרבה ואמר מקנה אני כל נכסי לאדם שהוא'גדול הדור', בא מרן הגאון רעק''א ואמר'אני הוא'גדול הדור' ו (בדין הוא ש)מגיע לי הכסף', ולכאורה יבוא השואל ויתמה הא הגאון זצוקללה''ה הי' מופלג במדת הענוה, אבל אין הפירוש שענוה הוא שיאמר אני אין בי מאומה, אלא ידע ערכו כו' כנ''ל, והגאון זצ''ל שאמר אני גדול הדור הוא משום שידע ערכו, ותו לא הוסיף בזה מידי [אחר זה יש לבאר ביפה מה שעושין ב' ימים ליל הסדר בחו''ל, כי הנה שמעתי מהרה''ג ר' בניהו שמואלי שליט''א דכתיב בזוה''ק שלא יכעוס האדם בליל הסדר משום שהאור משפיע לכל השנה כולה והנה אמרו בגמרא (נדרים כ''ב) קא תמה רבי יוחנן מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב א''ל ההוא בס''ד שעתא לא עברנא ירדנא ופירש''י עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א''י עכ''ל [וכמו שכתב מהרש''א (בנדרים שם) דהיצה''ר שולט בחו''ל יותר מבא''י והא הכעס הוא ממדות היצה''ר, ובזה ביאר כוונת הכתוב (בדברים ל''א) כי ידעת את יצרו אשר הוא עושה בטרם אביאנו אל הארץ גו' דר''ל אחרי שידעתי את יצרו ואת אשר הוא עושה היום במדבר בטרם אביאנו גו' ואין לי ליתן להם עונש מרובה כל כך אבל כאשר יבואו לארץ ישראל, באם יעשו עוד רעות כאלה ראוי לענשם טפי מאחר שאין היצה''ר שולט בהם כ''כ כבחו''ל] [ו] מבואר שבחו''ל ישנו כעס מרובה על ארץ ישראל מעתה יש לומר מה שעושין ב' ימים ליל הסדר, כיון שבאם כועס הרי משפיע לכל השנה, הרי אם לא יכעס ישפיע לכל השנה, ובחו''ל צריך השפעה יתירה על הארץ שהרי הכעס מרובה שם יותר על א''י [והענין מתבאר לפי מה שאמרו חז''ל פסח חג האמונה הוא, והיינו כיון שהכעס הוא סתירה להאמונה וכמשנ''ל, הרי כשכועס סותר מהות החג, היאך תהא השפעתו לטוב] מיהו יש לדחות דשמא כוונת הזוה''ק דכל שכועס משפיע השפעה רעה, וכל שאינו כעס אינו משפיע השפעה זו, אבל לא שמשפיע השפעה טובה]
תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה ריש ברכות (ו ע''ב) אמר רבי יוחנן בשעה שבא הקב''ה בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה ושם (ז ע''א) וא''ר יוחנן משום רבי יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו דכתיב פני ילכו והניחותי לך אמר לו הקב''ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע חד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמנים ושמנה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב''ה כועס והיינו דאמר להו נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי למען דעת צדקות ה' א''ר אלעזר אמר להם הקב''ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקא''ל בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם וכמה זעמו רגע וכמה רגע א''ר אבין ואיתימא רבי אבינא רגע כמימריה ומנא לן דרגע רתח שנא' כי רגע באפו חיים ברצונו ואב''א מהכא חבי כמעט רגע עד יעבור זעם כו' עכ''ד הגמרא לעניננו, והנה מכאן שהקב''ה כועס ולדידן י''ל דמש''כ הרמב''ן ז''ל שלא יכעוס כלל לאו היינו כלל, אלא כמדת הקב''ה, ותו לא ובריש תומר דבורה [להרמ''ק] כתב בזה''ל, האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, עכ''ל לעניננו, [ושם מבואר דהיתלקת ממנוינו להתדמות לספירת הכתר], וע''כ דזהו רצונו יתברך שנתקרב אליו נתדמה לו, ואע''ג שיתדמה לו לאו היינו שלא יכעוס כלל וכלל, אלא כמשנ''ת בגמרא וכן מבואר מכתבי הגר''א (בספר פנינים משלחן הגר''א ס''פ בהעלותך) שכתב ליישב הא דשנינו (סוטה פרק ט' משנה ט''ו) משמת רבי בטלה ענוה ובגמ' (שלהי סוטה מ''ט ע''ב) אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ולכאורה קשה הא בזה שאמר דאיכא אנא דענו אני הרי גאוה איכא ביה ח''ו, והיאך אמר דאיכא אנא ולא בטלה ענוה, ועיי''ש שכתב ליישב בתרי אנפי, חדא דיש אמורא בירו' ששמו אנא וע''כ לא אדנפשיה קאמר, ועוד כתב ליישב דבר אחר דאחז''ל (בסוטה ד''ה ע''א) שהת''ח תהי' בו גאוה של חלק שמונה משמינית, והיינו אחד מששים וארבע, וביאר שם דכיון שהוא פחות מששים לית לן בה, [ומפירש''י (שם בסוטה) נראה דא''א לו' כתי' ראשון שכ' הגר''א דפי' (בד''ה דאיכא אנא) וז''ל דאיכא אנא שאני ענותן עכ''ל, וק''ל] עכ''פ מבואר מדבריו דהגר''א ז''ל דבעינן שיה' בהצדיק איזה חלק גאוה, ולאו היינו שלא תהא בו אלא ענוה גרידא והנה לעיל נתבאר (בס''ק ד''ה וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה) כי עצם הכעס הוא סתירה להענוה, ועצם הענוה הוא סתירה להכעס, בס''ד א''כ כי קאמר דיהא בו איזה חלק של גאוה, הרי שגם יהא בו איזה חלק קטן דכעס, שכן מבואר, והענין מבואר היטב בעזה''י אחר מאי דאיתא בברכות דהקב''ה בעצמו כועס, וכתב הרמ''ק בריש תומר דבורה כי צריך האדם להתדמות להקב''ה הרי שגם האדם אשר ידמה להקב''ה יהי' באיזה כעס שהרי הקב''ה כועס, והוא חלק הגאוה נמי דקאמר הגר''א, ודו''ק והנה מצאתי בספר מסילת ישרים פי''א שחילק הרבה דרגות שיש בכעסן ע''ש והב' אחרונין המה הא' שיש בו רק התעוררות של כעס רגע ומדתו של הלל הזקן עולה על כולן שאפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו ע''ש ולמה שכתבתי לכאורה יפלא חדא מה בצע במה שהלל לא הוה אפילו התעוררות של כעס שבזה יעלה מדתו על כולם הלא אדרבה מי שיש בו התעוררות של כעס רגע הנה נתדבק במדת הקב''ה ומה לו יותר, ועוד מה גריע מי שזועם רגע ממה דנהי שיהא נקי רק לא יהא עולה על כולן ומ''ש יותר, ובעצם ב' הקושיות כאחת ומכח הקושיא העצומה הזו ודאי שצריך לדחות הכל כי ראשית מה דכתיב הדבק בדרכיו היינו לגבי החלק הטוב מה שנראה לפי השכל של בני האדם, וזהו שכתב רבנו ברפ''ג ובסופו שיתבונן בשכלו תמיד והיינו לפי שיעור שכלו וכן בפכ''ג שיצייר בשכלו כו' הרי להדיא שהשיקול תלוי בהשכל, א''כ כ''ז הוא לפי שכל האדם ולא מה שיסתרנו, וז''פ ולכך נמי לא תמצא בשום מקום בדברי חז''ל שכתבו מה הוא רוגז רגע אף אתה כי זה סתירה להשכל ממש, וזהו שהאריך החינוך במצוה תרי''א מה הוא רחום כו' והיינו רק במדות טובות ועיין שם ודע דמה שמובא בש''ס ריש ברכות דזעם הקב''ה רגע י''ל דהיינו כעס שהוא נצרך אבל האי רגע דאיירי באדם הנה פעמים שימצא כעסו על דברים שאינם מן הנכון לכעוס בעבורם ואמנם אל יבא האדם ויאמר כי אם יכעס ככעס השי''ת שרי, כי הדבר ברור שאינו כן הא משל למה הדבר דומה לאם מן השוק שבא וסתר על לחיו של ילד בא אחר וזעם בו למה תכה רעך אם ישיב לו בני הוא זה מוטב ואם לאו יגער בו עוד כי המרים יד על חבירו נקרא רשע, כן הדבר הזה הנה בנ''י בנים להשי''ת ראה כי נהי שתקרא לזה כעס ולזה כעס ותרווייהו שוין בשמן מיהו כ''א לגופו, ונמצא כי אין ענין כעס אצל האדם כלל וכלל עד שיעקר ממנו לגמרי והא דקתני בסוטה שהצדיק תהי' בו גאוה א' משמונה שבשמינית ונת' דשרש כעס גאוה, הנה לאו היינו שאם יהא גאוה בהכרח שיש כעס אלא שכאשר ישנו כעס הוא הכרח לשיש בו גאוה, אבל אם יש בו גאוה לא בהכרח שיבא לידי כעס ואמת שאי''צ לזה כי בפשטות י''ל נמי דכיון שהוא פחות מא' בשישים לית בו ממש כדי שיעורר כעס [גם אם נימא דלו הי' א' מששים הי' מעורר], ודו''ק בזה והוא הנכון ויה''ר שלא תעלה שום תקלה מתחת ידי ושנזכה לכוין תמיד לאמתה של תורה ולרצון הבורא ית''ש באמת
תעלה על לבך מדת הענוה משמע דאחר שיהיה במנוחה שלימה תעלה על ליבו מדת הענוה, הרי שהמנוחה הוא מעין הכנה להענוה אמנם ראיתי כתוב בכתבי מרן הגר''י עדס שליט''א וז''ל והגעתי להרגשה דמנוחת הנפש היא היא הענוה, ולא כמו שכתבתי במאמר ח' אלול דמנוחת הנפש היא הקדמה לענוה והישגים הם תולדה מבכח האחר שהוא רוח גבוהה ומרידה ועליה נאמר בזוה''ק ככלבין דצוחין הב מחילה, ולאמור צווחין נמי הב התעוררות, ואילו רצון הנפש היא''אשגח על צער השכינה'' אשר רצון הבורא ומטרת בריאתו אינו מקויים, הנפש רוצה לקיים עכ''ל והנה יש לקיים דברי מוהר''ר שליט''א עפמש''כ הגר''א [הבאנו בעזה''י לעיל בס''ק ד''ה תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה] דת''ח תהי' בו גאוה כו', ועיין לעיל בביאור [בס''ק הנ''ל] ולאור זה הדברים מבוארים היטב בעזה''י מיהו ק''ק לענ''ד מדאמרינן בתפלת אלוקי נצור ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, לכל ענין בקשה בפנ''ע ומשמע מבואר דהמה ב' ענינים אחד ענוה שהוא ונפשי כעפר לכל תהיה והשני מנוחת הנפש שהוא ולמקללי נפשי תדום, א''כ היאך שייך לומר דמנוחה''ן היא היא הענוה וצ''ע שוב שדרתי אליו מכתב בעני''ז ולא השיבני זה עתה
מדת הענוה עיין לעיל ס''ק ד''ה וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה בס''ד
עקב ענוה יראת ה' בפסחים (דף ס''ו) כל אדם שכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, [ושם כל המתיהר אם חכם הוא מסתלקת ממנו] ובריש פרק ארבעה נדרים (דף כ''ב) אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו ר' ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנאמר (קהלת ז) כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת רב נחמן [בר יצחק] אמר בידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו שנאמר (שם כ''ט) ובעל חימה רב פשע ופירש''י כגובה אפו שש לו חרון אין אלהים כל מזמותיו במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו יפרוש אולת שמשתטה עכ''ל ויש להעלות מן הגמרא דבר ברור אשר אמרו כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, הרי שהכעס מסיר [האמונה וממילא תוסר ממנו] היראה, אבל כאשר ידבר בנחת ויסור הכעס תעלה על ליבו מדת הענוה, ועקב הענוה תבא היראה שהרי שכינה חשובה כנגדו שהרי אינו כועס, והכל ענין אחד גם בספר פתגמין קדישין כתב בשם הגאון ר''ר העשיל ז''ל סברא שמה שנענש משה על הכאת הסלע במי מריבה לא היה רק עבור הכעס ולענין מה שאמרו בגמרא שהכועס משכח תלמודו עיין במדרש רבה (פרשת שמיני) שאמרו בג' מקומות כעס משה רבינו ע''ה ונתעלמה ממנו הלכה, ואמרו (שם) דברים ק''ו ומה מרע''ה שעליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא וברחמנות נהג עם עם ישראל ונתן נפשו עליהם ואמר ואם אין מחני נא כשכעס שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה הדיוטות על אחת כמה וכמה וזהו שכתוב בנדרים שהכועס משכח תלמודו ועיין לקמן בס''ק ד''ה הכעס שהיא מדה רעה באות כ''ט
ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה כו' והוא כפי המבואר לעיל (ס''ק ד''ה וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה, וכן בסס''ק ד''ה עקב ענוה יראת ה') שהגאוה הוא סתירה להאמונה, וכי יסיר הגאוה כאשר ביאר הרמב''ן ז''ל ויעלה על ליבו מדת הענוה בעזה''י כאשר כתב הרמב''ן ז''ל ממילא לא ימנע ממנו להעלות על לבו מדת היראה, ופשוט ודע דהנה אחז''ל (אבות פ''ג מ''ט ועיין בתוי''ט שם ונראה כי דבריו נובעים מדברי הרמב''ם בפרקי משה ד''ה ואם באנו) כל שיראת קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, והנה המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו שכן אמרו בפסחוים דף ס''ו, והלא זהו ענין דהכא וענין דאחז''ל כל שיראתו כו', כי הענין פשוט שבלא אמונה לא יוכל לבא לידי יראה כי ממי יש לו לירא, והנה אחר ונתבאר שהגאוה סתירה להאמונה א''כ המתיהר שיש בו גאוה [מחמת שמתיהר] כבר נסתלקה ממנו האמונה מעיקרה וא''כ היאך יהא בו יראה וממילא מובן שיראתו נסתלקה ממנו ומעתה עליו נאמר כל שאין יראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, והבן [ומה שחדשה הגמרא דפסחים יתר מן המשנה כי במשנה מבואר שמלכתחלה אין חכמתו תתקיים ובגמרא מבואר שאפילו היתה לו חכמה והיתה יראה קדומה לה אעפ''כ אם יתהפך הסדר דהיינו שהיראה לא תהיה קדומה להחכמה החכמה תסתלק]
מדת היראה היראה האמורה כאן לאו היינו יראת חטא ש [הרי] יראת חטא מביא רבינו הרמב''ן ז''ל לקמן שאמר ולהתפחד ממנו [יתברך] ומן החטא (ועיי''ש בביאור בעזה''י ועיין בס''ק ד''ה תתנהג במדת הענוה להתבושש מכל אדם כו', ששם הענין הזה מבואר) ומדת היראה הוא תכלית בריאת העולם שנעבדו בכל לבב, שאמרו (ילקוט דברים אות תתנה) אין לו להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים ואמרו (בית עולמים קל''ב :) אין לו להקב''ה בעולמו אלא ד' אמות של יראת שמים ואמרו (קהלת רבה פרשה ג' סימן י''ח) גדולה היא היראה ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות הבריאה, כל הבריאה כולה לא נבראה אלא בשביל היראת שמים ובליקוטי מוהר''ן (ח''ב סי' כ''ה) כתוב שההתבודדות היא עליונה מהכל, ועי''כ משיג היראת שמים ושם (חלק א' סימן ס''ב) באמת אם היה האדם מאמין שהקב''ה נמצא לידו ושומע כל דיבור ודיבור בודאי הי' מדקדק מאד על דיבורו, ומחמת שאינו זוכה לזה ממעט לדבר אליו יתברך ולכן צריכין אנו לבקש גם ע''ז מהשי''ת בס''ד שיסייענו לחוש תחושה זו וזהו שאמר דוד המלך בתהילים (פרק ל''ד פסוק י''ב) לכו בנים שמעו לי יראת הוי''ה אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, ואומר, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, דהיינו מיהו האדם שחפץ בחיים האמיתיים הנצחיים, הוא הנוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, ובזה הוא סר מן הרע, ואז יש לו עוד עבודה שהוא העשה טוב, דהיינו אחר שהוסרו המניעים מלראות את השי''ת בקירוב יוכל לעשות הטוב, כאמור מעתה יש לבאר מה שאמר החכם (משלי י, כ''ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, שמי שהוא ירא השם באמת הרי הוא דואג לחייו ועי''ז יבקש להוסיף ימים שעי''ז יוכל לקנות לעצמו זכויות שבהם יקבל חיים נצחיים לעד [וכמאמר החכם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, ופירשתי מכבר בעזה''י דקאי אחיי העוה''ב, דסוף דבר פירושו הדבר שמקיים בעולם הזה ואפילו בסתר, הכל נשמע, פירושו אפילו מה שעשה לשם השי''ת או בהחבא הכל נשמע, ויקבל שכר ע''ז, וכן העונש על דברים הרעים ח''ו, ועל כן אמר החכם, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם, פי' דזה חובת האדם בעולמו כמבואר ברפ''א במסילת ישרים, וזוהי תכלית בריאת האדם (וזהו תכלית ירידת הנשמה לעולם כמבואר במגיד מישרים)]
כי תוכל ליתן אל לבך תמיד כו', כי אם יהי' גאותן היאך יחשוב בעצמו מאין בא, הא לא יוכל לזה, כי הריקן מענוה לא יראה מאומה אודות חייו ר''ל [ועיין בס''ק ד''ה ולאן אתה הולך, ותבין זה בעזה''י]
תתן אל לבך תמיד מאין באת כו' חזו''א ריש אמונה ובטחון, מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש, אם אדם הוא בעל נפש, ושעתו עת השקט חפשי מרעבון תאווני כו' לאור המבואר לעיל ביאור דבריו בא על נכון מאד, ובל''נ אביא הביאור להלן בעזה''י, קודם לשונו הטהור ואח''ז הביאור בעזה''י האמונה היא נטיה דקה (א) מעדינות הנפש אם אדם הוא (ב) בעל נפש ושעתו (ג) שעת השקט (ד) חפשי (ה) מרעבון (ו) תאווני כו' עכלה''ק והביאור בעזה''י (א) מעדינות הנפש הנה עדינות הוא היפך מגסות, וגסות פירושו גסות הרוח שהיא רוח גבוהה החפצה ומתנשאת למלוך ולהיות שולטת, הרי זה ההיפך מנטית האמונה, [וכמבואר לעיל בס''ק ד''ה וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה] (ב) בעל נפש פי' שלא נסמכה בנפשו הרוח הגבוה ושארי מפריעים, ואזי נפשו''נפש'', הרי שהוא בעל נפש (ג) שעת השקט הוא המנוחה האמורה כאן (ד) חפשי מרעבון תאווני שרוח התאוה המסתבכת בנפשו גורמת שתהיה נפשו הרוחנית כהנפש הבהמית כביכול (ה) רעבון תאווני לא די שהוא תאווני אלא שהוא רעב לו (ו) תאווני לעצמו, ולא לרעבון לקיים רצון השי''ת
תמיד עיין לעיל ס''ק ד''ה תמיד
מאין באת ולאן אתה הולך באבות (פ''ג מ''א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עכ''ל המשנה ופי' רע''ב, מטיפה סרוחה טפת שכבת זרע ואע''פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה עכ''ל בס''ד
ולאן אתה הולך שמעתי מתמיהין בשלמא מאין באת לא יובן לו אלא כאשר יעלה על ליבו כל הני, אבל ולאן אתה הולך הא מעשים בכל יום נפטרים ונולדים, ורואה האדם לאן הולך חבירו וגם הוא אינו שונה ממנו *, א''כ אמאי צריך לכל הלין וע''כ מוכח מכאן דהאדם הריקן מענוה אפילו מה שבמציאות אינו רואה [כן שמעתי מהגר''ח שיפמן שליט''א] ונראה קצת דרך אחר כי אפילו רואה המציאות אין ביכולתו להסכים עמה, ודו''ק [נ''ב ויש מי שתמה ע''ז דלכאורה אינו ענין לענוה אלא לוהשבות אל לבבך ובאמת נלע''ד דהמקשה כן טועה כי ודאי דוהשבות אל לבבך אכן הוא מענין זה רק שהכונה בזה כי כל שיהא ריקן מענוה גם לוהשבות אל לבבך לא יגיע, ובאמת לא זכיתי לירד לעומק דעת המקשה בזה ועכ''פ עיין בשבחין אסדר שהבאתי בעזה''י מדברי רבותינו המפרשים בפירוש והשבות אל לבבך]
• ועיין במדרש תנחומא בפרשת תרומה סימן ג' אות ג' ששם מוכח כן מן המעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא למה הקב''ה שונא אותנו א''ל למחר אני משיב לך למחר א''ל איזה חלום חלמת היום א''ל שני כלבים ראיתי אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא [זה הי' שם אשתו של טורנוסרופוס] מיד כעס א''ל לא קראת שני כלביך אלא כשמי ושם אשתי א''ל ר''ע וכי מה בינך לביניהם אתה פרה ורבה והם פרים ורבים כו', ע''כ לעניננו ועיי''ש, ולעניננו מוכח דכל שיש איזה נקודת הדימוי הוי כוותיה דהמדמה למדומה, ומובן בעזה''י
ואף כי במותך מוכח ממשנה שם, דקאמר התנא ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה
הנה השמים וכו' אמנם באר שלא תחשוב שישיבת השי''ת על הארץ כמחשבת המון, שזה דבר בטל כי הנה השמים שמי השמים לא יכלכלוך כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומכ''ש שלא ישכון בבית בנוי בידי אדם אלא שישיבתו על הארץ הוא כינוי להשגחתו שם בקביעות לשמוע תפילות ולהשגיח בהשגחה פרטית על צרכי עמו [לב מלכים] וכמו שכתוב לשמוע אל הרנה ואל התפילה במקום שיש רינה שם תהא תפילה [ברכות דף ה] והיינו שיש שם רנה שהעם מרננים שם שירות ותשבחות [רש''י שם] ובעצם הוא דבר פלא כי אפילו השמים ושמי השמים לא יכילו הודך ורוממות מדרגתך והנימוס המושכל והמושקף לך מהם כי זה בלתי מושג לזולתך כי גבהה מאד מדרגת המושקף לך מהם [רלב''ג] ועכ''פ זה שהשי''ת שוכן בבית הזה ושומע התפילה יותר הוא משום שהתחנן שלמה לפניו, דאע''פ שכל המקומות הוא רצונו אל הצועק אליו בלב שלם לשמוע אל תפילתו, בקש שלמה מהאל שיהיה המקום הזה הנבחר מסייע המתפלל בתפילתו כאילו הבית הזה היה מלאך מליץ ותשמע תפלת כל המתפלל בבית הזה בקירוב יותר משיתפלל במקום אחר [רד''ק] כענין שאמרו כל המתפלל במקום הזה בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, כן המתפלל בבית השי''ת
לא יכלכלוך לא יכילוך [רש''י ורלב''ג, ומדויק גם ממצודות שם]
הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' עיין בחגיגה (פ''ב מ''א) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי שלא בא לעולם, ופירש רע''ב שעובר עבירה בסתר ואומר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני וע''ז אומר ראוי שלא בא לעולם, כי היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' (בתמיה) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא כו' וכמשנ''ת מדברי המפרשים ולאור האמור כאן הוא מבואר בעזה''י, שהרי כיון שהקב''ה מלא כל העולם ובכל מקום נמצא, כל שעובר עבירה בסתר ואומר אין אלהים הרי אין מקומו להתקיים כלל בעולם, שכן אמרו הקב''ה נקרא מקום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וק''ל
תירא מבוראך כו' פי' ממילא תירא מבוראך וממילא תשמר מן החטא ולדרך זה עולה דמעצם עצמותו שנתירא מבוראו נשמר מן החטא בעצמותו והאמת כי המשדל עצמו להמנע מן החטא ולהתקרב אל השי''ת הקב''ה מונע ממנו הנסיונות, וכאשר כתב הגר''א דהיצה''ר בפני הקב''ה ככלב ביד בעליו, כי כאשר יחזה בעל הכלב לפי ראות עיניו את אשר הוא מסוכן להבריות יקצר גודל בס''ד השלשלת, והכל לפי סכנת הכלב לסביבתו שהבריות נמצאין שם, כן היצה''ר בידי הקב''ה כי כאשר אין האדם יוכל לעמוד בפני הנסיון לא יתן לו הקב''ה אותו נסיון ועיין מה שכתבתי בעזה''י בספר דרך ישועה בבה''ס ד''ה ממיטב, ובס' גינת אגוז בריש פרשת תרומה מה שהעלינו סוד כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו
ותשמר מן החטא בענין יראת חטא נתבאר לעיל בס''ק הקודם בעזה''י, וכן לעיל בסס''ק ד''ה רעה מבשריך בעזה''י ועיין גם לעיל בס''ק ד''ה והעבר כו' והנה כאן נוסיף בעזה''י ע''ז עוד חטאים כהנה הנגרמים מן הכעס ואין לי ידיעה על כולם, אבל מה שידי משגת עתה אכתוב בל''נ בעזה''י
תירא מבוראך ותשמר מן החטא לכאורה צ''ב אי תירא מבוראך ע''כ שתשמר מן החטא גם קושיא זו יש להקשות על ענין יראת חטא וכי מן החטא הוא מתירא הלא ממי שצוה שלא לחטוא הוא מתירא והאמת כי עצם החטא הוא מכלה את האדם, כי אש היא עד אבדון תאכל, כמש''כ מרן הסטייפלער בס' חיי עולם שחילול שבת הוא כמול מחלת סרטן ר''ל (כמו שמסופר על הגר''א שבהיותו בגיל שש שנים נגע במוקצה בשבת ונתעלף) [ארחות יושר סוף ערך יראת חטא] וכן כתבתי לקמן בעזה''י בס''ק ד''ה ממנו ומן החטא ובזה נוכל להבין מ''ש המפרשים במגילת איכה פ''ג פסוק ל''ד מי זה אמר ותהי לא צוה, ופירשו מי זה גזר גזירה רעה זו, ה' לא צוה אותה אלא עוונותינו גרמו זאת כי ממנו לא יצא רע וטוב אלא לפי מעשה האדם, ע''כ, ולהאמור מובן היטב בעה''י כי באמת עצם החטא בעצמותו גורם הרעה להאדם, וכשמו כן הוא דלכך נקרא יראת חטא וכנ''ל דאכן אין היראה ממי שצוה שלא לחטוא אלא מן החטא עצמו וכמ''ש המפרשים הנז' בהדיא
ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך הנה ענין השמחה הוא בלא שום נקודת עצב כאשר ביאר הגר''א הפסוק שאמר דוד המלך ע''ה בתהלים (פרק קי''ט, צ''ז, קס''ה) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, דקאמר שש ולא קאמר שמח, דשמח היינו לגמרי אבל שש הוא אינו לגמרי, פי' שיש לו גם איזה עירוב נקודת עצב עמו והמשיל זה למלך שאמר לעבדו עשה כך וכך ואם תצליח כנס לאוצרי וקח משם משך זמן שעה אחת מה שתחפוץ, והנה עלה המלאכה בידו דרך צלחה, ועשה המלך כדברו והכניסו לאוצרו, והנה העבד ממלא בשקו מה שידו משגת, והנה כעת יש בלבו שמחה, אבל אינה שמחה שלימה, שיש עמה נקודת עצבות שכביכול אומר לעצמו'למה אינני ממלא יותר', וז''ש דוד שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, דהיינו שש אני שכביכול (מצטער אני)'למה אינני אוסף יותר זכויות', וזהו כמוצא שלל רב והנה כתב הרמב''ן ז''ל ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך, ודייק לומר בחלקך, כי אם לא תשמח בחלקך תהי' בבחינת מפוצל דיש לו מנה רוצה מאתים, ודו''ק והנה אמרו חז''ל תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ופירשו בעלי המוסר תחת כו' היינו בזה שאי אתה עובד את ה' אלוקיך בשמחה ע''כ שיש לזה גורם, והיינו מה מסתתר תחת מה שאינך עובד את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב וזהו שבא הרמב''ן לאפוקי, שע''י מדות אלה יוכל ליצור אצל עצמו שמחה בחלקו, וכמו שנתבאר לעיל בס''ק ד''ה והעבר כו' בסופו שכאשר אין נפשו במנוחה לא יוכל להסיר מכשולות מעצמו, כאשר נתבאר שם באריכות בעזה''י, וכאשר יתקן נפשו שתהא במנוחה כמ''ש הרמב''ן ז''ל עד כה, אזי יוכל לשמח עצמו שיהא שמח במידתיו, ואזי'לא יצטרך לחפש מה מסתתר תחת אשר לא עובד את ה' אלוקיו בשמחה'
שמח אחר שניצל מן הכעס בא זה, כמו שנתבאר בעזה''י בס''ק הבא, כי הנה הכעסן אינו יכול שיהא בשמחה, ועיין לעיל בס''ק ד''ה הכעס שהיא מדה רעה, באות כ''ז, ששם נתבאר הענין בעזה''י
שמח בחלקך מתני' באבות (פרק ד משנה א) איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ''ח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ופירש רע''ב איזהו בס''ד עשיר הראוי לו להתהלל בעשרו זהו השמח בחלקו ובגמרא (תמיד דף ל''ב) איזהו עשיר השמח בחלקו, ופירש''י במה שנותן לו המקום וברש''י (שבת דף כ''ה) נחת רוח בעשרו שמח בחלקו אם מעט אם רב ולעניננו, כאשר ישמח במדותיו בחלקו, יוכל להתהלל בהם ויתעלה בעזה''י [וכן בפ''ו משנה ד' תנן אשריך בעולם הה וטוב לך לעולם הבא, והוא יאמר על כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי הנה הענין שוה כי השמח בחלקו יוכל לבא לידי דרכה של תורה האמורה כאן כאשר נבאר בעזה''י הנה כתב הגר''א לופיאן לבאר הא דהוא דרכה של תורה, דלכאורה הנכנס לארמונו של מלך הלא ימצא שם דשאים רעננים ופרחים מרובים וכן כיוצא בזה, א''כ הבא בדרכה של תורה, כן יהא וכתב דכאשר חי האדם חיי תורה אזי דרך זה נמתקת בעיניו טפי מדרך לארמון המלך והרי בדברי הרמב''ן כאן מבואר כי אם לא ישמח במדותיו לא השיג תכלית מדותיו, וכבר כתב החזו''א בקובץ אגרות שהתורה בלא מדות אינה מתקיימת, וזהו שפעמים אין האדם מבין לימוד התוה''ק, משום שאין בו מדות טובות, ובספר במחיצתם של גדולי התורה (לר' שלמה לורינץ) הביא בשם הגרא''מ שך זצוקללה''ה שאדם בלא מדות לעולם לא יהא גדול בתורה, [ויש להביא ראיה להא דתורה בלא מדות אינה מתקיימת, כי אמרו בגמרא (שבת דף ל''א) למדני כל התורה כולה על רגל אחת אמר לו ואהבת לרעך כמוך, עכ''ד הגמרא לעניננו, והרי ואהבת לרעך כמוך היא מדה קשה עד מאד, ע''כ אמר לו אם תקיים זה ע''כ שאתה מושלם במידותיך וא''כ תורה תתקיים בך, וזה שלמדו כל התורה כולה על רגל אחת], והרי כאשר יהא מושלם במידותיו יוכל לחיות חיי תורה אמיתיים אשר ימתיקו לו הדרך אל התורה, וזהו שאמר התנא הכא (נמי) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא וק''ל ויש לקיים ביאור זה בעזה''י ע''פ דברי רש''י ז''ל (יבמות דף ס''ג) דכתב כלומר שמח בחלקו ודומה לו כאילו ימיו כפליים עכ''ל הרי מבואר דכי שמח בחלקו כבר ימיו נהי' לכפלים, והיינו מה שביארו בעלי המוסר שהרשע מה שעושה כל ימיו הצדיק עושה ביום אחד, הרי שיש לו חיים כפולים [כלפי הרשע], וזהו שאמרו חז''ל רשעים בחייהם קרויים מתים ואכמ''ל , הרי שהשמח בחלקו צדיק הוא ואזי כל ימיו כפל כפלים כמבואר ומובן בעזה''י [ובנועם אלימלך (פרשת כי תשא) כתב וז''ל איזהו עשיר השמח בחלקו י''ל הפירוש ע''ד שאמרו חז''ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה כו' ואמרו רבותינו ז''ל איזהו עשיר כו' רוצה לומר שיהא בטוח בעושרו שחבירו לא יטול חלקו בגן עדן רק הוא עצמו ישמח בחלקו הטוב ואמר הכתוב העשיר פירוש גם אם במדרגת עשיר שתשמח בחלקך בגן עדן אף על פי כן לא ירבה רוצה לומר לא יחזיק עצמו במדריגה יתירה וגדולה רק שאינו אלא מחצה כנ''ל והדל לא ימעיט פירוש הדל במצוות אף על פי כן לא יתייאש עצמו חלילה לילך שובב בדרך לבו אלא אף על פי כן ישוב לה' לתת תרומת ה']
תתנהג במדת הענוה להתבושש מכל אדם כו' משמע שהוא ציווי נוסף, ולאו היינו כדלעיל שאמר בעבור הענוה תעלה על לבך כו', כי כאן לא יעלה על ליבו בושה אם לא שיתנהג במדת הענוה כשורה וביאור הענין, כי לעיל כתב הרמב''ן שע''י הענוה תעלה על לבו מדת היראה, והרי כל מה שכתב הרמב''ן ודאי שאינו אלא אם ינהג במדת הענוה כשורה, ואל''ה הרי לא תעלה על לבו מדת היראה והנה היראה שכתב לעיל אינו יראת חטא, אלא יראת השם לכל שאר מילי כמו שביאר הרמב''ן ז''ל שכתב כי תתן אל לבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך, [ועיין שם בביאור בעזה''י] והנה בגמרא (נדרים דף כ) אמרו חז''ל מאי דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה ואומר לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראה , הרי היראה האמורה כאן היא יראת חטא, שכן דרשו חז''ל מן הפסוק שאומר לבלתי תחטאו, שהוא לענין יראת חטא ומכאן אנו רואים בעזה''י כי היראה שהבושה מביאתה היא יראת חטא, ואין זו היראה האמורה באגרת לעיל שהיא יראה כללית [יראה זו פירושה, כי הנה ישנם דינים רבים, ואין להאדם חיוב לקיים בס''ד אלא עיקר הדין, כמו שכתוב בתורה שהם ההלכות והמובן שלפי [ערך] גודל יראת האדם יחמיר בדברים יתירים גם יש ענין נוסף שהוא הרגשים בדברים, כגון ממעשה מהמגיד הגאון ר' שלום שבדרון זצוקלה''ה שראה בישיבה בחור ששרק, אמר לו :''וכי מה אתה שורק, מה אתה '' ובידוע לרבים שהגאון ר' שלום זצוקללה''ה הי' שואל ממרן החזו''א הנהגות ושאלות רבות, והנה לעניננו, הבחור תמה היכן כתוב איסור שריקה כו', הלך הגאון הנזכר ושאל למרן החזו''א בענין אמר לו מרן זצוקללה''ה,''תשמע, יש (נם) דברים שאי אפשר לדעת (ם) צריך להרגיש (ם)'' * , והנה ענין ההרגש הוא לפי גודל [מעלת] יראת האדם כך תגדל רמת הרגשותיו] והנה זאת היראה האמורה כאן [יראת חטא], היא באה מחמת הבושה, וכמו שמבואר מדברי הגמרא שהובא בעזה''י, שכן למדו מן הפסוק שאומר לבלתי תחטאו וזהו שכתב הרמב''ן ז''ל כא להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו ומן החטא, שהאחד מביא השני כמבואר, גם זהו שכתב הרמב''ן ז''ל בכאן ציווי נוסף, שמזה אין בא כהיראה שכתב למעלה, [שהיראה שכתב למעלה בא מן הענוה כאמור, והיראה שכתב כאן שהיא יראת חטא באה מן הבושה כמבואר בעזה''י], ודו''ק
• אמנם ק''ק ממ''ש תוס' ספ''ב דברכות [די''ז] אהא דמרגלו בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה, ופי' התוס' כלומר יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע, משמע מזה דלכאו''א יש לו לב להבחין ומה מועיל מה שהשיבו החזו''א הלא הי' לו להבחור ההוא להרגיש נמי היות ויש לו נמי לב להבחין וי''ל דהלב להבחין מיתלא תלי וקאי וכל שאין רוצה לא יועילוהו כל המוסרים [כמ''ש הרב ר''י בשערי תשובה ש''ב אות כ''ו] והוי כאינו לענין שאין לתובעו ע''ז כלל דמאי איכפ''ל שיש בו הבכח היות ואין רוצה
להתבושש מכל אדם כי הנה זה ענין הענוה שמתבושש מכל אדם, וראיה לזה שבשו''ע הרב (סימן קנ''ה סעיף א) צירפן יחד, וז''ל חוץ מן הגאוה והכעס שבהם אין ראוי לילך במדה בינונית אלא להתרחק מגובה הלב והכעס עד קצה האחרון וכמו שאמרו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח בפרק ד' דאבות משנה ד' יע''ש בפירוש הרע''ב ובפי' המשניות להרמב''ם שהאריך בזה וכן בענין הכעס וכמו שיתבאר לקמן סימן קנ''ו ס''ג, עכ''ל לעניננו וזהו שאמרו (באבות פ''ה מ''כ) עז פנים לגהינום ובושת פנים לגן עדן (ועיין לעיל ס''ק ד''ה מיני גהינום שולטין בו) וזהו שכתב הרמב''ן ז''ל לקמן תקרא האגרת הזאת כו' לקיימה וללכת בה תמיד אחר השם יתברך למען תצליח בכל דרכיך ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים כו' והנה הענותן תכנס בו התורה כי הוא שפל, וזהו שאמרו (אבות פ''ד מ''ד) מאד מאד הוי שפל רוח, וזהו שהמשילו רז''ל התורה למים כי המים מטבעם נופלין מטה, א''כ הגאותן שהוא למעלה לא תכנס בו התורה הקדושה ובזה מובן מה שאומרים אנו בתפילה ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך כו', כי בעצם יש לבאר ענין הסמיכות שלהם, אבל מעתה הוא מבואר בעזה''י כי אחר שתהא נפשו כעפר ויהא שפל רוח תוכל להכנס בו התורה וא''ת הא אמרו באבות לא הבישן למד, והשתא ביארנו כי הבושה היא הענוה והענוותן יוכל לקבל אך הדברים סותרים מיניה וביה כיון שאמרו לא הבישן למד האמת דאין זו קושיא כלל ועיקר, שמה שאמרו לא הביישן למד היינו לענין שאם יתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו ישאר תמיד בספיקותיו כדפירש רע''ב, אבל הבושה האמורה כאן היינו התבטלות כמבואר, ולאו היינו בושה לשאול שאלות וכן הוא מבואר להדיא ברמב''ם (פרק ד' מהלכות דעות הלכה ה), ועוד מבואר שם (בהלכה ד) שאפילו לימד הרב ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז אלא יאמר להם תורה היא וללמוד אני צריך דעתי קצרה, הרי שלעולם ישאל ולא יתבייש
מכל אדם ואפילו הוא קטן ממך בין בחכמה ובין בשנים [רמב''ן ז''ל לקמן] בס''ד
ממנו ומן החטא וא''ת כיון דנתפחד ממנו יתברך שצוה שלא לחטוא ודאי שמתפחד מן החטא ועוד קשה בהא דאמר תתפחד מן החטא וכי מן החטא הוא מפחד והלא ממי שלא צוה לא לחטוא הוא מפחד והאמת שבקושיא זו עמד בספה''ק ארחות יושר (ערך יראת חטא) [הבאנו דבריו בעזה''י לעיל בס''ק ד''ה תירא מבוראך ותשמר מן החטא], ושם כתב דכבר כתבו בסה''ק דאין העבירה והעונש ב' ענינים אלא הכל אחד, כי העבירה הוא שמכלה ומשחית את האדם, וכמו שאמרו שאפי' שוגג צריך כפרה, וחסד הוא מן השמים שע''י הקרבן נמחק לו העבירה, והוי כסם המות ממש, וכמו שאמרו שאפי' ארע לו באונס צריך כפרה, והביא בשם אאמו''ר זצללה''ה שכתב בספר חיי עולם שהמחלל שבת הוא כמו מחלת סרטן ר''ל , וזהו ענין יראת חטא שזה מראה שיש לו אמונה מוחשית, שמפחד מן העבירה שהיא כמו אש השורפת ומכלה [כמו שמסופר על הגר''א ז''ל שבהיותו ילד נגע בלא כונה במוקצה ונתעלף] , והנה לפי גודל שמירת האדם ע''ע מזה כך ישמרוהו מן השמים, וכמו ששמענו ע''ז הרבה מגדולי ישראל עד הדור הזה, ועל כן מי שלא שומר עצמו הרי לא ישמרוהו מן השמים ח''ו, הכל לפי המידה, וא''כ היאך יהא ירא שמים וחכם אם מניח עצמו מלישמר מן החטאים והנה [ביבמות (דף ע''ט) שלשה סימנין יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנין דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ואמרינן עלה] (בנדרים דף כ) (אמרו) תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני הרי מבואר להדיא כי הבושה מביאה לידי יראה ועיין לעיל ס''ק ד''ה רעה מבשרך