אור ברסלב
דרך חיים פרק ג

דרך חיים· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ג

פרק ב

משנה א

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

'עקביא אומר הסתכל בשלשה דברים וכו". יש לשאול, מה הוצרך לומר כל שלשה דברים, כי בזה שיחשוב שעתיד ליתן דין וחשבון לא יבא לידי עבירה, ומה צריך 'מאין באת, ולאן אתה הולך'. ועוד קשה, וכי אם יחשוב שבא מטפה סרוחה לא יעשה עבירה, דאין זה טעם כלל שלא יעשה עבירה. וכן 'לאן אתה הולך' אין סבה שלא יעשה חטא, רק מה שעתיד* ליתן דין וחשבון הוא סבה בודאי שלא יבא לידי חטא. ולא עוד, כי כאשר יחשוב האדם שאינו כלום, והוא בריה פחותה, יתייאש עצמו שעל כל פנים לא יגיע אל מעלה, ויבא לידי חטא, כי יאמר נואש למעשיו. ואף כי שאלה זאת יש לשאול גם כן בדברי רבי, שאמר (למעלה פ"ב מ"א) 'הסתכל בשלשה דברים וכו", והיה די כשיאמר 'וכל מעשיך בספר נכתבין' (שם), כי* שם יש להשיב כי שם אמר לך כי על ידי עין רואה ואוזן שומעת בשביל זה* המעשים בספר נכתבין, אבל כאן קשה. ועוד, כי אם האדם הולך אל מקום רמה ותולעה, איך יתן דין וחשבון. ועוד, לשון 'לידי עבירה' שאמר, והיה לו לומר 'שאין אתה עושה עבירה'. ולשון 'מאין באת ולאן אתה הולך' שאמר, ולא אמר* 'מאין ולאין', או שהיה לו לומר 'מאן ולאן' לשון אחד. ועוד, למה זכר כאן דברי עקביא בן מהללאל, שהיה אחר שמעיה ואבטליון, כדאיתא בעדיות (פ"ה מ"ו), והיה ראוי להזכיר אותו קודם זה, בפרק ראשון.

יש לך לדעת, כי התחיל הפרק בדברי עקביא בן מהללאל, לגודל המוסר שנזכר בדברי עקביא; 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', לכך* שם דבריו ראש הפרק. ומה שלא הזכיר אותו בפרק שני בתחלתו, כי דברי רבי יותר כוללים כל דרך טוב, שאמר (למעלה פ"ב מ"א) 'איזה דרך שיבור לו האדם', שהם המדות הטובות. וגם המעשים הטובים (שם) 'והוי מחשב וכו". וגם כולל סלוק* החטא, כמו שאמר אחריו (שם) 'והסתכל בשלשה דברים וכו". ולכך דברי רבי יותר ראוים ראשונה, כמו שהתבאר שם.

ועוד כי ראוי לחבר דברי רבי עם אבותיו שנזכרו לפני זה. כי אחר שהשלים הזוגות שהיו מקבלים, לא זכר רק זרע הלל. שאף על גב שלא היו מקבלים זה מזה כמו הזוגות, באה התורה מזה לזה. כמו שאמרו ז"ל (ב"מ פה.) "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם" (ישעיה נט, כא), שכיון שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מזרעו. לכך מזכיר אותם זה אחר זה, עד בנו של רבי, ולא יבא זר ביניהם (עפ"י איוב טו, יט). ודבר זה קרוב לקבלת הזוגות, כי הקבלה הזאת מן השם יתברך גם כן, כמו קבלת הזוגות. ובזה יש לתרץ מה שלא הזכיר רבן יוחנן בן זכאי, שקבל מהלל גם כן, כי לא הזכיר רק זרעא דבית הלל. ומפני כי לא היה אפשר להזכיר דברי עקביא עד אחרי דברי רבי ובנו, קבעו כאן בפרק שלישי, ושם דבריו ראש פרק, כי דבריו כוללים גם כן, כמו דברי רבי, ודבר זה מבואר.

והנה עקביא בן מהללאל בא ללמוד האדם שיסיר ממנו סבת החטא, שכל זמן שלא יסור* הדבר שהוא סבה אל החטא, הוא בא לידי חטא. והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השם יתברך באדם, והוא הגורם החטא אל האדם. ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא, ואינו משגיח בעתיד להיות. ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע, אשר הוא סבה אל החטא. ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב. וכל תאוה וכל קנאה וכיוצא בו מן הדברים אשר הם גורמים שיבא לידי חטא, מתחדשים מכח גבהות הלב. וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד. לכך אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדריגה עליונה מאד, ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל אותו ומאבד אותו לגמרי. אבל כאשר רוחו ולבו נשברה בקרבו, אין כאן יצר הרע שיהיה מסית את האדם להפילו ולאבדו, כאשר* אין לו מציאות חשוב בעצמו ובעיניו, והוא דבר שאין ממש*. ודברים אלו ברורים, רמזו חכמים בכמה מקומות שאין היצר הרע באדם רק מכח מדה זאת.

כמו שאמר* בפרק קמא דנדרים (ט:), אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא אחת. פעם אחת בא אדם אחד מן הדרום, ראיתי אותו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ואמרתי לו, בני, מה ראית להשחית שערך זה נאה. אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש* לטרדני מן העולם. אמרתי לו, רשע, מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רמה ותולעה. העבודה, שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתי על ראשו, ואמרתי לו, בני, כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב) "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", עד כאן. הרי לך כאשר ראה עצמו יפה ונאה, מיד היה יצרו מתגבר עליו. ואמר שלכך היה יצרו מתגבר עליו, כדי לטרדו מן העולם. כי זה ענין יצר הרע, שמבקש להשחית הבנוי*, לא אשר הוא הרוס, שלא שייך בו אבוד. ומפני זה אמר שיגלח אותו לשמים, להסיר גבהותו ממנו.

ולכך אמר כמו זה ירבו נזירות בישראל, ועליך נאמר (במדבר ו, ב) "להזיר לה'", לשם ה'. כי שאר נזירים שנודרים מחמת שבאו לידי חטא, ובשביל כך הם נודרים, ולבסוף אפשר שיהיו מתחרטים כאשר ימי הנזירות ירבו עליהן, אין זה לשם ה', שהרי מתחלתו היה גם כן בעל חרטה ושנוי, שהיה משנה עצמו מעבירה לפרישות, כך אפשר שיהיה אצלו שנוי כשירבה* עליו ימי הנזירות. אבל זה שמתחלה לא נתחרט כלל מעבירה, וזה נקרא לשם ה'. ועוד, שלכך אמר שהיה בא מן הדרום, שהוא דרך רב, והוא יודע מתחלה שצריך שילך לירושלים להקריב קרבנות, ובודאי מעתה לא יתחרט. ואין זה דומה לימי נזירות, כי יחשוב שלא יצטער מן היין, אבל זה יודע רבוי הדרך.

ואמר שהיה רועה בעירו לאביו, כי היצר הרע דרכו שיבא מחמת הבטלה, ואם היה בא יצרו עליו מחמת הבטלה, היה הוא מגרה היצר הרע בעצמו, ולא יקרא "נזיר לה'", שהרי מחמת עצמו היה. ולכך אמר שלא היה בעל בטלה, כי רועה היה. ויותר מזה, שהיה רועה לאביו, ומצוה עשה, ולא הלך אחר יצרו. ועוד אמר שהיה רועה* בעירו, כי היה מורא אביו עליו. ואם רחוק היה ממקום אביו, היה פורק מעליו עול אביו ויראתו, והיה כאן גבהות לב, והיה הוא הגורם ליצר הרע, ולא היה זה "להזיר לה'". אבל מפני שלא היה מגרה יצר הרע בעצמו, רק בפתע פתאום כאשר נסתכל בבבואה שלו, פחז יצרו עליו לגרות* בו שיראה יופי והדר שלו, דבר זה בודאי לא היה הוא הגורם, רק יצר הרע בלבד, ושייך בזה "להזיר לה'". וכאשר יצרו פחז עליו ובקש לטורדו מן העולם, היה נודר בנזיר לגלח שערו. ומזה תראה כי היצר* הרע בא לאדם מחמת גבהותו, ואז מבקש לטורדו מן העולם, כי זהו ענין היצר הרע שמבקש לטורדו מן העולם.

ולפיכך אמר בפרק קמא דברכות (ה.), אמר רבי לוי בר נחמני אמר ריש לקיש, לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "אמרו בלבבכם". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת* שמע, שנאמר (שם) "על משכבכם". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) "ודומו סלה", עד כאן. וביאור ענין זה, שיש לאדם להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע. ואם כל כך גובר יצרו הרע* שלא יוכל לו, אז יקרא קריאת שמע. וזה כי מצד השם יתברך שהוא אחד (דברים ו, ד), ראוי להיות מסתלק היצר הרע, שהיצר הרע* הוא כנגד היצר טוב, עד שיש באדם כחות הפכיים מחולקים; היצר טוב והיצר הרע*. ומצד השם יתברך אשר הוא אחד, אין ראוי להיות נמצא היצר הרע, שזה נחשב שניות*. ולכך לעתיד שיהיה (זכריה יד, ט) "ה' אחד ושמו אחד" לגמרי, אז יסתלק יצר הרע לגמרי. ומכל מקום אחדות השם יתברך הוא סבה להסתלקות היצר הרע, שהיצר הוא השניות.

ואם כל זה אינו מועיל לו שיסתלק יצר הרע, וזה בשביל כי דוקא לעתיד יהיה זה, כי אז נאמר (זכריה יד, ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ולפיכך עתה בעולם הזה אין כאן הסתלקות יצר הרע, כי הסתלקות יצר הרע בודאי מחמת אחדות השם יתברך. לכך אמר שיעסוק בתורה, כי התורה חירות מן היצר הרע, ואין יצר הרע שולט בתורה, דכתיב (שמות לב, טז) "חרות על הלוחות", ודרשו ז"ל (שמו"ר לב, א) 'אל תקרא חרות, אלא חירות מן מלאך המות', כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ה.). והוא מלאך המות הוא יצר הרע, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (טז.). וזה כי למעלת ומדריגת התורה, אין מגיע שם כח יצר הרע, וכדאיתא בפרק קמא דקדושין (ל:).

ועוד בארנו לך פעמים הרבה מאוד כי היצר הרע הוא השטן, אינו דבק רק בחומר, שלכך לא נאמר סמ"ך בכתוב עד שנבראת האשה, שנאמר (בראשית ב, כא) "ויסגור בשר תחתינה*". כי האשה היא שנוטה אל החומר, ובה דבק השטן, והוא היצר הרע. ודבר זה בארנו פעמים הרבה. אבל התורה היא חירות מסולק מן זה השטן, שהוא ההעדר הדבק בנבראים. ולכך אמר שיעסוק בתורה.

ואם עם כל זה לא יסור היצר הרע מן הגוף, שכל כך שולט היצר הרע בגוף, יזכיר* לו יום המיתה, שישוב הגוף אל העפר. והרי עיקר היצר הרע המחטיא את האדם, כדי לטורדו מן העולם, וכאשר אצל האדם ולנגד עיניו* יום המיתה, מסתלק ממנו יצר הרע. כי כבר התבאר שאין היצר הרע רק השטן, והוא מלאך המות, והוא המסית את האדם להביא אותו אל העדר. ולפיכך אם מזכיר לו יום המיתה, כאילו כבר קבל העדר, והרי אין לו כח עוד, ובזה מסולק היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המות.

וכבר התבאר מענין זה למעלה (פ"ב מ"ב) אצל 'שיגיעת שניהם משכחת עון' באריכות הרבה, שאין היצר הרע שולט באדם רק כאשר האדם מחשיב עצמו שהוא במעלה ובשלימות. ועוד יתבאר בנתיבות העולם ענין זה באריכות יותר שאין יצר הרע רק מכח גבהות, מפני שיצר הרע מבקש האדם לטורדו מן העולם להביא אליו העדר, וכדאיתא בפרק קמא דע"ז (ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", עד כאן. הרי מפני כי לבו היה חלל בקרבו אין ראוי לשלוט בו יצר הרע.

וזה שאמר כאן 'הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה*'. כי כאשר מסתכל מאין בא, מטפה סרוחה, שמצד התחלת האדם אינו נחשב לכלום. ולאן הוא הולך, שמצד סופו אינו כלום גם כן, שהרי הולך למקום עפר רמה ותולעה. וכאשר מצד תחלתו וסופו אינו נחשב, הרי מבטל גבהותו לגמרי כאילו אינו דבר. שאילו היה נחשב מצד תחלתו, אף שלא היה נחשב מצד סופו, וכן אם היה נחשב מצד סופו, אף שלא היה נחשב מצד תחילתו, היה בו חשיבות מה. אבל כאשר מצד תחילתו וכן מצד סופו אינו נחשב לכלום, כאילו אינו דבר לגמרי. ומפני זה יש סלוק יצר הרע לגמרי, כי אין יצר הרע לאדם רק כאשר יחשוב* עצמו בריאה חשובה, וכאשר אין נחשב לעצמו בריאה, אין שולט בו יצר הרע.

ואל יקשה לך שאם יחשוב בעצמו שהוא טפה סרוחה, יתייאש מן עשיית הטוב. דזה אינו*, כי בשביל שנברא מטפה סרוחה לא יאמר נואש לעשות המצות, כי אדרבה, יעשה המצות, ובזה יהיה בריאה חשובה עליונה. ומה שאמר דוד (תהלים נא, ז) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", אין זה התנצלות, רק אם חטא כבר, שעל זה אמר כי בשביל שבעון חוללתי ולכך האדם בא לידי חטא, ואין ראוי שיהיה מדקדק השם יתברך עמו במשפט. אבל שיהיה זה התנצלות שיחטא, דבר זה אינו, כי אדרבה, בשביל שבא מטפה סרוחה יעשה מצות, ויקנה לו מעלה, ולא ישאר בשפלותו. וכן איוב שאמר (איוב יד, א) "אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז וגומר", כל זה שאם בא לידי חטא שלא יהיה השם יתברך מדקדק עמו וירד עמו לעומק המשפט, אבל אין זה התנצלות שיחטא בשביל שהוא ילוד אשה, וחס ושלום שיהיה זה התנצלות שיחטא האדם, רק התפלל שלא ידקדק עמו בעומק הדין.

ועוד לפי מה שפירשנו כי הכונה פה שיסתכל באלו שלשה דברים שיהיה ניצול מן יצר הרע, כמו שהתבאר, והוא סבת החטא, וכאשר אין כאן יצר הרע אל החטא* אם כן מעצמו הוא ניצל מן החטא, כי בסלוק יצר הרע אין כאן חטא כלל. ומה שאמר 'מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום רמה ותולעה', היינו הגוף, שבו יצר הרע, והוא מבקש החטא. ולכך כאשר מסתכל שזה הגוף, שהוא בעל יצר הרע, אינו כלום נחשב, מסתלק ממנו יצר הרע בודאי. ומה שאמר 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', הוא עתיד לזמן התחיה, מכל מקום הגוף המחטיא הזה בעודו בחיים חייתו הוא בא מטפה סרוחה.

ויש לך לדעת, כי המקום שבא משם הוא בלשון "מאין", ושאלת המקום שיבא לשם בלשון "אנה", כמו (ר' תהלים קלט, ז) "אנה אלך מפניך ואנה מפניך אברח". ומקום שבא ממנו בלשון "אין*", כמו (יהושע ב, ד) "מאין באו האנשים וגו'". ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה (שופטים יט, יז) "אנה תלך ומאין תבא". והטעם כי האדם כאשר רואה שאחד הולך למקום אחד, ועל זה שייך לומר "לאן", כלומר הליכתך שאתה הולך, לאנה הוא, שעל הליכתו שעדיין לא באה אל הגמר ואל הסוף שואל לאיזה מקום אתה הולך ומתנועע, ואנה היא הליכתו ותנועתו. אבל הביאה לא שייך לומר בזה 'מאנה', כי לשון זה לא שייך לומר, בפרט כאשר שואל על ביאה שכבר עברה, לא שייך לומר בזה 'מאנה באת*', כי "אנה" שייך על דבר שאלה שלא נגמרה, ואילו לשון "אין*" שייך על דבר שנגמר, וכבר בא אל סוף ההליכה, שואל "מאין באת". ואפילו לא בא עדיין אל המקום שהלך לשם לגמרי, מכל מקום בזה המקום שעומד ובא לשם עתה - סוף הליכה הוא, ושייך בזה לומר "מאין באת", כלומר ממה היה ביאתך שכבר באת. ולכך לא אמר 'מאין אתה הולך', וכן לא שייך לומר 'לאין אתה תבא'. כלל הדבר; כי ההליכה היא תנועה, וכל תנועה עדיין לא נגמרה, ושייך לשון "אנה", לאיזה מקום התנועה הזאת. ולשון ביאה הוא על דבר שכבר היה, ושייך לשון "מאין", לא "אנה". ומה שאמר (בראשית לז, ל) "אנה אני בא", זה מפני שעדיין לא היה גמר הביאה הזאת, ושייך בודאי לשון "אנה אני בא". אבל לשון 'באת' הוא לשון עבר, שכבר היה הביאה הזאת, לא שייך לשון "אנה" על ביאה שנגמרה, כי הביאה שעברה אינה עוד תנועה כלל, ושייך בזה "מאין", לא "מאן", שהוא משתמש על התנועה של הליכה, ודבר זה מבואר.

ועוד דלשון "מאין באת" נאמר אף שלא על מקום, כמו כאן שאמר "מטפה סרוחה", ואין הטפה סרוחה מקום. אבל לשון "אנה" נאמר על מקום דוקא. ולפיכך אמר בכאן "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה".

ומה שלא אמר כי האדם יהיה רמה ותולעה ויהיה עפר. שכך אמר הכתוב (בראשית ג, יט) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ורוצה לומר, אף על גב שאין האדם עפר לגמרי, מכל מקום הוא שב אל עפר גמור ורמה ותולעה, ועל ידי שהוא שב אל עפר, נחשב האדם עפר לגמרי. ואין לעוות הלשון, שהרי מקרא מלא הוא, כדלעיל.

וכן בלשון 'ואין אתה בא לידי עבירה', שהיה לו לומר 'ואין* אתה בא לעבירה'. והוא הלשון בכל מקום כאשר יבא האדם אל הסבה הגורמת, כי הסבה נקרא 'לידי' מפני שהידים הם ראשונים להביא הדבר אל האדם, וכן הסבה של החטא הגורמת החטא נקרא 'ידי עבירה'. וכך פירושו; הסתכל בג' דברים ואין אתה בא* לידי עבירה, היינו הסבה הגורמת החטא לאדם, והוא גבהות הלב, שהוא סבה אל החטא. ואם אמר 'ואי אתה בא לעבירה', היה משמע שאם לא יסתכל הוא בא לעבירה בודאי, ואין הדבר כך, שבשביל זה לא יבא בודאי לעבירה, רק 'לידי עבירה', רוצה לומר דבר שהוא סבה לעבירה. וכן (ברכות ס:) 'אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עוון' כך פירושו, שאל יביא אותו לסבה הגורמת החטא.

ומפני שעדיין אף שאין כאן יצר הרע, מכל מקום יחטא אם היה חס ושלום אומר 'לית דין ולית דיין' (ויק"ר כח, א), כי למה לא יחטא. וכנגד זה אמר 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', שכאשר יודע כל אלו דברים ביחד, בודאי לא יבא לידי חטא.

גם יש לפרש כי מה שאמר 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', לומר כי האדם אינו נחשב מצד כל שלשה בחינות; אם מצד התחלתו, שעל זה אמר 'מאין באת'. ואם מצד סופו, שעל זה אמר 'ולאן אתה הולך'. וגם מצד עצמו כאשר הוא נמצא אינו נחשב לכלום, ועל זה אמר 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', כלומר שכל המעשים אשר האדם עושה כל זמן שהוא נמצא יש לו לתת עליהם דין וחשבון, ומוטב לו* שלא נברא. ומפני זה האדם אינו נחשב לכלום מכל צד, וזה נכון.

ויש שואלין, שהיה לו לומר 'חשבון ודין', שהרי החשבון קודם לדין. ואין זה קשיא, כי "דין" פירושו שיעמיד אותו הקב"ה בדין על זה, ולא יאמר שאין כאן דין כלל על זה. וכשיעמיד אותו בדין, אם כן יש כאן דין, ואז* יתן חשבון, ותחלת* דין קאמר, לא גמר דין. ומה שאמר 'ליתן דין', כל דבר שמתחייב מן האדם, כמו הדין, שכאשר יעשה חטא מתחייב מזה דין, שייך לומר שהוא נותן הדין. כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין, ולכך אמר 'ליתן הדין'. וכן מה שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (עג:) גבי תרי* אווזי 'עתידין ישראל ליתן הדין עליהם'.

ויש לך לדעת עוד, והוא עיקר הפירוש; דע כי האדם הוא עלול מן השם יתברך, שהוא עלה אליו. וכאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול, ויש לו התדבקות בעלה, אינו בא לידי חטא. כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה, ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה. ולפיכך אמר 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', שהוא הסרה מן השם יתברך. ואמרו 'דע מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה', כל הדברים כמו שאמרנו, שאין האדם נחשב מצד עצמו כלל. שאף אם לא היה נחשב מצד התחלתו שבא מטפה סרוחה, והיה נחשב מצד סופו, דהיינו מצד שלא היה הולך למקום עפר רמה ותולעה, נחשב האדם דבר מצד עצמו, ולא היה תחת רשות העלה. ואף אם לא היה נחשב מצד הסוף, והיה נחשב מצד התחלה, עדיין היה נחשב האדם דבר מצד עצמו. אבל כאשר מצד התחלתו ומצד סופו אין נחשב לכלום, הנה האדם בזה הוא עלול לגמרי, כאשר אין נחשב הן מצד התחלתו הן מצד סופו. ועדיין אם אין מסתכל שיש לו עלה, לא היה נכנס תחת רשות העלה. אבל בזה שמקבל עליו השם יתברך לעלה, שיודע שיתן לעתיד דין וחשבון לפניו, אז ידע שהוא יתברך העלה, והאדם הוא עלול לגמרי. ובכל הדברים האלו האדם נכנס תחת רשות העלה, ואינו בא לידי חטא, שיהיה חס ושלום סר מן השם יתברך שהוא העלה, ואז אין שולט היצר הרע. ופירוש נכון הוא זה, והוא הפירוש הראשון, כאשר תבין דברי אמת, כי על ידי שיסתכל בשלשה דברים אלו אין לו הסרה מן השם יתברך, לא לימין, ולא לשמאל, והוא מקושר עם השם יתברך, ובזה אינו בא לידי חטא. והבן הדברים האלו מאד.

וזה אמרם במדרש (קה"ר יב, א), עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי* אתה בא לידי חטא; דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. רבי יהושע בן לוי דסכנין אמר, שלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת; (קהלת יב, א) "וזכור את בוראך", בארך, בורך. 'בארך' זו ליחה סרוחה, 'בורך' זו רימה ותולעה, 'בוראך' זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, עד כאן. ותבין דברים אלו ממה שפרשנו פה, כי הכל נרמז במה שכתוב "בוראך", ובזה נרמז גם כן 'בורך' ו'בארך'. כי מצד שיש לאדם עלה, הוא השם יתברך שבראו, הנה האדם הוא עלול. והעלול יש לו התחלה של אין, שאם לא כן, לא היה* עלול מצד ההתחלה שלו, וזהו 'בארך'. וכן במה שיש לאדם עלה והאדם הוא עלול, יש לאדם סוף של הפסד, שאם אין לאדם סוף ותכלית, אין האדם עלול לגמרי, שהרי מצד הסוף דומה אל העלה.

ולפיכך מפני שכתוב "וזכור את בוראך", כאילו אמר זכור שהשם יתברך ברא אותך, והוא עלה לך. ולא כתיב 'וזכור את אלהיך', רק את "בוראך", כי מפני שהוא "בוראך" אם כן* האדם הוא נברא והוא עלול. ומפני שהאדם הוא נברא, הרי יש לו התחלה של אין, והוא הבאר, ויש לו סוף של הפסד בסוף, והוא הבור*. ולפיכך נרמזו כל שלשתן בלשון "וזכור את בוראך". כי מצד הבורא יתברך שהוא בורא את הכל, יזכור את שלשתן. וכאשר האדם נכנס תחת רשות העלה לגמרי, הוא מסולק מן היצר הרע. והוא הדבר אשר פרשנו למעלה, כי מצד השם יתברך הסתלקות יצר הרע לגמרי, וכמו שרמזו עליו חכמים (ברכות ה.) שאם היצר הרע גובר באדם יקרא קריאת שמע, כמו שהתבאר למעלה. והדברים האלו עמוקים מאוד מאוד.

ובדברי עקביא גם כן יש להקשות, כמו שבארנו בפרק רבי אומר (למעלה פ"ב מ"א), שאמר שיסתכל בג' דברים, ולא אמר שידע מאין בא, ומה שייך לשון 'הסתכל'. גם אין בטוח שיקבל מוסר זה שיסתכל, יותר מאילו היה אומר לאדם שלא יחטא. דאם לא יקבל זה אם היה אומר שלא יחטא, גם כן לא יקבל זה שיסתכל בג' דברים. וכבר בארנו למעלה כי נמצא שנוי בריאה באדם מה שלא נמצא בכל הנבראים, שהולך בקומה זקופה. ודבר זה אינו במקרה. אבל מפני שהאדם בעל חטא, וקרוב אל החטא, כמו שאמרנו למעלה, שלכך אמרו (ברכות כח:) הלואי שיהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם, כי האדם אין כנגדו מורא שכינה. ולפיכך אמר הסתכל כמו שברא השם יתברך את האדם כדי להרחיקו מן העבירה, וברא אותו בענין זה שיסתכל האדם מאין בא, שהרי הדבר שממנו האדם בא, דהיינו האבר שיוצא ממנו הטפה סרוחה, הוא כנגדו. וזה לא תמצא בשום בעל חיים כמו האדם, שהדבר שממנו בא הטפה סרוחה הוא כנגד האדם. וכל זה שיסתכל מאין האדם בא. וכן האדם מסתכל למטה גם כן, שידע לאנה ילך. וכן האדם מסתכל כלפי מעלה, שידע לפני מי יתן דין וחשבון. לכך אמר שיסתכל האדם באלו ג' דברים, כמו שבראו הקב"ה בענין זה. וכאשר כך יסתכל, לא יבא לידי חטא. אך כי לא קשה כל כך, ועיין למעלה בפרק רבי אומר (פ"ב סוף מ"א).

משנה ב

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כח) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

רבי חנינא סגן הכהנים אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. יש לשאול בזה, מה ענין מאמר רבי חנינא סגן הכהנים אל מאמר עקביא בן מהללאל (למעלה משנה א). ועוד, אף כי דבר הגון וראוי להתפלל בשלומה של מלכות, אבל מה שאמר 'שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו', ולא היה די לומר שאלמלא מורא מלכות אין הבריות יכולים לעמוד.

ופירוש זה כי* כאשר תתבונן בענין הבריאה, תמצא האדם שיש לו שנוי בבריאתו, מה שלא נמצא בשאר הנבראים. שכל שאר נבראים נבראו הרבה ביחד, והאדם נברא יחידי*. ויותר מזה, שאף הנקיבה שלו, שהיה ראוי שתהיה נבראת בפני עצמה עם האדם, ולא היה זה, רק נברא האדם יחידי.

ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז.), תנו רבנן, לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו אבד את כל העולם. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולה. ומפני [שלום] הבריות, שלא יאמר [אדם לחבירו] אבא גדול מאביך, ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים. [ו]להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים טובע כל אחד בחותמו של אדם הראשון, ואחד מהם אינו דומה לאחר. ולפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, עד כאן.

ולפי הנראה כי הטעם הוא, כיון שמאדם אחד יצא כל העולם, אם כן המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד כל העולם כולו. ואם הטעם כך קשיא, כי אין זה הוכחה כלל, שהרי משמע אם לא היה נברא האדם יחידי, לא היה נראה שהאדם הוא כל העולם, שהרי גם מן השני יצאו. ואם כן עכשיו שאין האדם נמצא בלבד, רק אחרים גם כן, למה נחשב המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם. ועוד, סריס וזקן למה נחשב כל העולם.

אבל פירוש הדבר הזה, כי לפי מציאות העולם וציור החכמה, לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד, ולא יותר. וכשם שראוי לפי ציור החכמה שיהיו שאר המינים הרבה, כך ראוי שיהיה נברא האדם יחידי. כי האדם הוא מלך בתחתונים, כמו שאמר הכתוב ביצירת האדם*, ודבר זה ידוע כי ראוי שיהיה המלך אחד, כי אין ראוי שיהיו שני מלכים. ודבר זה נתבאר בדברי חכמים שאמרו (חולין ס:) אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. ומפני שהוא מלך בתחתונים, הנה מצד צורת העולם שכך מסודר מן השם יתברך, ראוי שיהיה האדם יחידי. ולפיכך המקיים אדם אחד כאילו קיים כל העולם, וכן המאבד אחד כאילו אבד כל העולם.

ועוד כי האדם הוא צורת העולם, ומשלים אותו, ובשביל האדם נבראו כל התחתונים. ובבריאת העולם ובסדר שלו האדם נברא יחידי, כי כך ראוי מצד ציור העולם, כי הצורה היא אחת בלתי מחולקת, ולפיכך נברא האדם יחידי. ולפיכך אדם אחד נחשב כל העולם כולו, והמקיים אחד מישראל כאילו קיים כל העולם כולו, והמאבדו כאילו אבד כל העולם כולו. וכל זה מפני חשיבות האדם, שהאדם יחידי הוא כל העולם.

וקאמר מפני [שלום] הבריות וכו'. ואף כי בלאו הכי גם כן קצת כהנים וקצת לוים וקצת ישראלים, ואם כן מה היה יותר אם היה התחלת האדם יותר מאחד. כי אין דבר זה קשיא, כי מפני שיש התחלה אחת, אף על גב שהם מחולקים בצד מה, ההתחלה שהיא אחת מאחד אותם ומקשר אותם עד שהם אחד, ולא יפול ביניהם גרוי. אבל אם היה להם שתי התחלות, היה נופל החלוק והגרוי ביניהם.

וקאמר עוד מפני המינים שלא יאמרו שתי רשויות. וזה כי על ידי שכל התחתונים הם נתונים תחת רשותו, והאדם משלים את כולם, בשביל זה העולם הוא אחד, כמו שבארנו למעלה גם כן. לפיכך אף אם הרבה נבראים בעולם, כיון שהאדם משלים כל הנבראים, ובאדם* אחד נחשב העולם כולו שהוא אחד. ואם היו שנים, אם כן היה העולם מחולק ולא אחד, והיו אומרים כי מן הפועל שהוא אחד, לא יצא רק פעל אחד. ולפיכך היו אומרים כי ההתחלות הם יותר מאחד, שלא יצא עולם מחולק מפועל אחד. לפיכך נברא האדם יחידי, שעתה מורה העולם, שהוא עולם אחד, על פועל אחד.

ואמר עוד להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים וכו'. ואין הפירוש שבשביל כך נברא יחידי כדי להגיד לך גדולתו של הקב"ה, כי אפשר שהיה נראה גדולתו של הקב"ה מצד אחר. אבל פירוש הדבר הזה, כי אם לא היה נברא האדם יחיד, לא היו הבריות הנולדים* דומים עד שכולם יש להם צורת אדם הראשון, ועם זה מתחלפים שאין האחד דומה לאחר. כי כך ראוי שיהיו בני אדם דומים בצורה אחת, ויהיו עם זה מתחלפים בצורתם. שאם לא כן, לא היה מכיר עם מי היה מדבר בראשונה, אם היה רוצה לחזור ולדבר עמו. ולפיכך ראוי שיהיו מתחלפים בצורתם. ומפני שנברא אדם הראשון יחיד, והתולדות הם מתרבים, לכך אינם דומים בצורתם לאדם הראשון, כי אדם יחיד היה, ובתולדותיו יש רבוי. ומפני התרבות שלהם מיוחד כל אחד ואחד בצורה מיוחדת, שכל אחד רבוי בפני עצמו, כי על זה יקרא 'ראשון', ועל זה 'שני', ועל זה 'שלישי', וכן לעולם, והרי בכל אחד מה שלא היה קודם בריאתו. מה שלא היה כך אם לא היה נברא האדם יחידי, שלא היה כאן התרבות. אבל כאשר נברא האדם יחידי, ויש כאן תוספות על היחיד, והתוספות הוא מה שלא היה קודם, כי יש התחלפות בין אחד ובין שנים, וכן עד לעולם, ודבר זה גורם התחלפות בצורה*, ויש כאן שנוי. ועוד, כי כאשר נברא האדם יחיד, יש סגולה זאת לכל התולדות שיצא ממנו, שיהיה יחיד כל אחד גם כן בצורתו. והנה מצד שכולם נכללים בשם 'אדם', הקב"ה טובע כל הבריות בחותמו של אדם הראשון. רק מפני שהיה אדם הראשון יחיד, היה כל אדם דוגמתו בזה, שהיה יחיד בצורתו. ובודאי דבר זה שלא כמדת בשר ודם.

ואמר (סנהדרין לז.) 'לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם'. וזה שמצד ציור העולם ראוי שיהיה האדם נברא יחידי, אם כן אדם אחד הוא כל העולם. ולא כמו שאר הנבראים, שאין בכל אחד הכל, כמו שהוא אצל האדם.

ועל זה אמר בכאן, כיון שכל אדם הוא כל העולם, עד שמצד העולם היה די לעולם באדם יחידי, ואין צריך לזולתו, ולפיכך אם לא היה מורא מלכות, כי המלך הוא מקשר ומאחד הכלל, כי זהו ענין המלך שהוא מקשר ומאחד הכלל, כי מפני שגוזר טבע העולם שיהיה האדם יחידי בעולם, אם אין מוראו של מלכות 'איש את רעהו חיים בלעו', עד שיהיה האדם כפי ציור* העולם. שכך הוא* הבריאה, שהרי כל אדם אומר 'בשבילי נברא העולם', והוא בלבד ראוי בעולם, ולכך היה בולע את רעהו חיים, עד שהוא נשאר בלבד*. ולכך אמר 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מורא מלכות', שהוא מקשר האנשים הפרטים עד שהם מתחברים. ואם לא היה זה, כל אחד בולע את רעהו חיים, כי כל אחד כל העולם, ולכך היה האדם נמשך אחר זה, והיה בולע רעהו חיים, שלא יהיה נמצא רק הוא.

וקבע דבר זה כאן, כי אמר (למעלה משנה א) שיסתכל האדם 'מאין בא ולאן הולך ולפני מי עתיד ליתן דין וחשבון*, לא יבא לידי חטא', ורצה לומר כי צריך האדם מאוד מאוד שיסתכל באלו ג' דברים, כי לפי טבע הבריאה האדם יש לו גבהות, עד שמפני גבהות שלו 'איש את רעהו חיים בלעו'. ולפיכך סדר אחריו דברי רבי חנינא סגן הכהנים*, שאמר 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו", כלומר לב האדם תמיד נוטה אל הגבהות, ואלמלא מוראה של מלכות וכו' היה כל כך לב האדם נוטה אל הגבהות, עד שכל אחד רוצה שיהיה הוא הכל, ולא יהיה נמצא בריה בעולם, עד שהוא יהיה יחידי. וכל זה מפני גבהות* לב האדם, שלא ירצה להיות אחר* עמו בעולם. ודבר זה בשביל טבע הבריאה כמו שאמרנו, שהסדר נותן כך שאדם יחיד הוא כל העולם. ולכך בא המאמר הזה אחריו, לומר לך שצריך לאדם הסתכלות גדול, ואם לא יסתכל, בשביל גבהות לב האדם בעצמו, שהוא נברא יחיד, בשביל שיש בו סימן מלכות, שהמלך הוא יחיד, יש לחוש שלא יבא לידי רום לב, מאחר שהוא מלך יחידי.

אי נמי, מפני שאמר עקביא 'הסתכל בג' דברים וכו", שמפני גבהות לבו של אדם הזהיר את האדם שלא יבא אל החטא, וקבע דברי רבי חנינא אחריו, שגם הוא אמר 'הוי מתפלל בשלומה וכו", שמפני גבהות לב האדם 'איש את רעהו חיים בלעו', אלמלא מורא מלכות. וכל זה פירוש אחד הוא, שנסמך המאמר הזה להודיע גבהות האדם עד שאיש את רעהו חיים בלעו.

אבל הפירוש שנראה ברור, כי נסמכו יחד, מפני כי עקביא בן מהללאל ורבי חנינא סגן הכהנים היו בזמן אחד, ולכך הוקבעו ביחד. וכן נראה שקבע אחר זה (המשך משנתינו) דברי רבי חנניא בן תרדיון 'שנים שיושבים וכו", מפני שאלו היו בזמן אחד, או קרוב לזמן. ומְסַדֵר דבריהם ביחד, כמו שסִדֵר דורות הקבלה זה אחר זה. וזה עיקר הטעם כאשר תמצא דברים בלתי מקושרים ביחד, הוא בשביל סבה זאת, שהיו בזמן אחד, או קרוב לזמן אחד, ומסדר דבריהם ביחד.

שנים שיושבין וכו'. יש לשאול, הראיה שהביא מן (תהלים א, א) "ובמושב לצים לא ישב", שאינו נזכר בזה שהוא אינו עוסק בדברי תורה, ובאולי הוא כמשמעו שהוא מתלוצץ. ועוד קשה, דהוי ליה להקדים 'שנים שיושבים ועוסקים בתורה', ולמה התחיל ב'אין ביניהם דברי תורה'. ועוד קשה, מה שהביא ראיה שהקב"ה קובע שכר לאחד שיושב ועוסק בתורה, שנאמר (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום כי נטל עליו", שלא נזכר שם שעוסק בתורה, גם לא נזכר קביעות שכר. ועוד קשה, שאמר תחלה 'אין ביניהם דברי תורה', ואצל אחד אומר 'ועוסק בתורה', והוי ליה לומר אצל שנים גם כן 'ואין עוסקים בתורה', או הוי ליה לומר אצל אחד גם כן 'ועוסק בדברי תורה'.

ופירוש זה שבא לומר 'שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה', רק שהם מדברים דברים בטלים, כדרך בני אדם שיושבים ומספרים דברים מענין העולם, והם דברים של מה בכך. כי אי אפשר כאשר שנים יושבים יחד, שלא יהיה ביניהם איזה* דברים. ועל זה אמר כי זה הוא מושב לצים, כי אין ההתלוצצות רק דברי שחוק ודברי התול, ואין בהם ממש. ולכך דבר זה שהוא יושב ומספר עם רעהו הם דברים שאין בהם ממש, ולכך דבר זה הוא 'מושב לצים'. אף על גב שאם היה אדם אומר לחבירו דברים שאינם דברי תורה, רק ספורים שאין בהם ממש, לא נקרא זה 'לץ', מפני כי הלץ הוא שנמשך אחר דברי שחוק, שהאדם נהנה מאוד בדברי שחוק. וכאשר יאמר לחבירו דבר, אין זה שחוק שהוא נהנה בו. אבל אם שנים שיושבים יחד ומספרים דברים של הבאי שאין בהם ממש, אף האדם נמשך אחר זה, והוא כמו דברי שחוק והתול שהאדם נמשך אחריו מפני הנאתו. [כי] כאשר שני בני אדם יושבים ומדברים דברי הבאי, דבר זה הם דברים שאין בהם ממש, שהאדם נמשך אחר זה כמו אחר שחוק שהאדם נמשך אחריו ביותר. ולפיכך כל ישיבה של שנים שהם מדברים יחד, ואין זה דברי תורה, הוא מושב לצים.

ועוד כאשר ראוי לדבר דברי תורה, וזה כאשר הם שנים ביחד, כי אז ראוי להם לדבר דברי תורה, כי בשנים הם דברי תורה ביותר, כמו שיתבאר, וכאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה כאשר ראוי להם דברי תורה, נחשב דבר זה בערך התורה מה שהם יושבים ועוסקים בשיחה - "מושב לצים" לגמרי, כאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה אשר ראוי להם.

ומביא ראיה ממה שכתוב (תהלים א, א) "ובמושב לצים לא ישב", שהיה לו לומר 'ועם לצים לא ישב'. שאינו דומה אל מה שאמר (שם) "בדרך חטאים לא עמד", שהדרך הוא שהולך עליו לחטא, והוא התחלת החטא. וכיון שהוא התחלת החטא, אמר הכתוב "ובדרך חטאים לא עמד", שכך פירושו, שכיון שהחוטא הולך על הדרך לחטוא, אין לעמוד בדרך ההוא, שההליכה היא התנועה אל החטא. אבל הישיבה אין זה מעשה נחשב כלל אל הליצנות, ואם כן למה אמר "ובמושב לצים לא ישב". אם אין פירושו כמו שאמר ש'שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים', ודבר זה תולה בישיבה, כמו שאמרנו.

ומפני כי שנים הם כאשר הם מדברים דברי תורה היא תורה גמורה, שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה, וזה נקרא תורה גמורה. וזה שייך בשנים, שצריך להוציא הדבור בפה. אבל אחד, אפילו אם מוציא מן הפה, הרי אפשר שיהיה בלא דבור, לכך אפילו אם מוציא הדבור בפה, לא נקרא זה דבור של תורה כלל. ופעמים הרבה אינו מוציא מן הפה, רק בעיון בלבד בלא דבור, ולפיכך אין הדבור עיקר, רק המחשבה. רק כאשר הם שנים, שאי אפשר בלא דבור כלל, זה נקרא 'דברי תורה'. ולפיכך נקרא זה 'עוסק בדברי תורה', ולא נקרא כאשר הוא ביחיד, שהרי תמצא (בראשית יז, יז) "ויאמר בלבו", (ש"א א, יג) "וחנה היא מדברת על לבה", ואין זה דבור ממש, וזה מפני כי אצל היחיד הדבור והמחשבה שוה. ולפיכך לא נקרא זה 'דברי תורה', רק כאשר הם שנים, שאז נקראו 'דברי תורה'. ולכך אצל שנים אמר 'שנים שיש ביניהם דברי תורה', ואצל אחד אמר 'אחד שיושב ועוסק בתורה', לא קרא למוד של יחידי רק עסק בלבד. ומפני זה הטעם תקנו בברכה 'לעסוק בדברי תורה', ולא 'ללמוד בתורה', וזה מפני כי הברכה נתקנה על יחיד, ולא נקרא זה 'למוד בדברי תורה', רק 'עסק בדברי תורה'. ועוד יתבאר ההפרש שיש בין שנים ובין אחד.

ולפיכך אמר ש'שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה שרויה עמהם'. כי כאשר הם שנים, וכבר* אמרנו כי התורה שלהם נקראת 'דברי תורה', לכך השכינה עם התורה. ודבר זה מבואר בתורה, כי תיכף ומיד שנתנה תורה לישראל צוה לעשות המשכן, וכתיב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ובמדרש (שמו"ר לג, א) "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, א), משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד ובקשה מן המלך, ונטלה, בקש ללכת אל ארצו וליטול אשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לפי שהיא יחידית. אל תטול אותה, איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור ביניכם. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור ביניכם, עד כאן.

פירוש מה שהתורה נקראת 'בת', כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו, כך התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך, ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"א פ"ז), והביא ראיה מן (ישעיה ב, ו) "בילדי נכרים יספיקו", ופירש הוא כי הכתוב רצה לומר שמספיקין בדעות ובתולדות אשר יולידו נכרים. בין כך ובין כך המושכל נמשל לתולדה*, וזהו הבת.

ואמר שהיא יחידה, כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, ומפני כך דברי תורה מיוחדים. וזה הטעם שהתורה היא אחת, וכמו שיתבאר בפרק שנו בסופו. ואמרו במדרש כי לכך התורה התחלתה באל"ף "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב), לומר שהתורה היא אחת. רוצה לומר שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיה* כך, ולא אפשר שיהיה בענין אחר כלל. וזה מעלת התורה על העולם, כי העולם יש כאן עולם שני, עולם הבא, ולכך העולם נברא בבי"ת. אבל התורה היא אחת, כי אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחויב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואז לא היתה התורה אחת, דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אין* זה מיוחד. אבל דברי תורה מחויבים שיהיה כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, והמחויב הוא מיוחד, וזהו הבת היחידה.

ומפני כך אי אפשר להפרד מן התורה, מאחר שיש אל השם יתברך צירוף מיוחד כמו זה אל התורה, אין לזה הסרה כלל, שהרי הדבר שהוא מיוחד אין נטיה ממנו לצד אחר. וזה שאמר (שמו"ר לג, א) 'להפרד ממנה אי אפשר, אלא כל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור ביניכם'. ודבר זה מורה לך כי השם יתברך עם התורה לגמרי. וזה שאמרו כי 'שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה שרויה* ביניהם', כי השם יתברך עם התורה, לא יפרד מן התורה במה שהתורה מסודרת מן השם יתברך סדר מחויב, ודבר זה אין הפרד והפרש מאתו יתברך.

ואמר 'אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר'. ואף כי הכתוב הזה אינו מדבר במי שהוא עוסק בתורה, רק מדבר במי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים. מכל מקום הכתוב רוצה לומר שהוא מקבל עליו עול שמים, דכתיב (ר' איכה ג, כז) "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו", ואמר אחר כך לפרש העול הזה (שם פסוק כח) "ישב בדד וידום כי נטל עליו". ופירוש הכתוב כי טוב לגבר אשר מקבל עליו עול הקב"ה, והוא "ישב בדד וידום כי נטל עליו", כלומר שנוטל ומקבל עליו גזירת השם יתברך. ואין לך יותר שמקבל עליו גזירת השם יתברך כמו מי שיושב ועוסק בתורה, כי התורה היא גזירת השם יתברך על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה, הרי הוא מקבל עליו גזירת השם יתברך אשר גזר על האדם. ובשאר מצות אין לפרש, כי מצות יש בהם קום עשה, ולא שייך בזה "ישב בדד וידום". רק בתורה, שאין נחשב זה עשיה, והוא יושב ועוסק בתורה.

תוכן העניינים

דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה