דרך חוקיך· רבי מנחם מנדל הרטמן
דרך חוקיך [אות תיז]
ם:
שלא להתאוות בלב דבר שהוא לרעהו שנאמר ולא תתאוה כו'. בחי' לפי שקביעות המחשבה בתאוה בלב יהי' סיבה לעשות תחבולה לקחת של חברו בלי רצונו ע"י מקח או ע"י חליפין או בחזקה והוא כמ"ש הרמב"ם בסה"מ דלא תחמוד הוא שלא לעשות מעשה לקנות מה שיש חברו בלי רצונו ולא תתאוה מזהיר אף בלב ובמכילתא מנין שאם התאוה סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד ומנין שאם חמד שסופו לגזול שנאמר וחמדו שדות וגזלו עכ"ד. ויש לרמוז ענין זה בם עפמ"ש בס' רז"מ מ' פתוחה מעשה מ' סתומה מחשבה וסוף מעשה במחשבה תחלה רק שנתהפך כחותם עכ"ל ור"ל אף דמחשבה הוא תמיד קודם למעשה שמתחלה חושב ואח"כ עושה והמם פתוחה הוא קודם למ"ס כזה מם לז"א סוף מעשה במחשבה תחלה דבאמת הוא תחלה במחשבה רק שנתהפך כחותם המתהפך בהנחתם לכן נכתב מם מ"פ קודם מ"ס. ובזה יש ליישב גם המכילתא הנ"ל מנין שאם התאוה סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד כו' הרי בתורה נכתב תחלה לא תחמוד. אך לפי הנ"ל דבכל מקום סוף מעשה במחשבה תחלה אך המעשה נכתב תחלה כמו מם כן נכתוב לא תחמוד שהוא מעשה קודם תתאוה שהוא מחשבה אף שהוא במחשבה תחלה. ועוי"ל עפמ"ש בס' הנחמד דרך פקודיך דהמתאוה את שאינו שלו הוא כמו האדם המתאוה להיות בצורת שור או גמל אשר בודאי לא יתאוה לזה לעולם כי יודע אשר הש"י בראו בתכונה שלו לטובתו כן המתאוה למה שאין לו. כ"א הי' ראוי לו בודאי הי' לו כי הקב"ה יודע איך להטיב לכ"א בתכלית הטובה ולא לאדם בו"ד להבין דרכו בזה לכן יסתפק במה שיש לו וישמח בחלקו הטוב לו וע"ש באריכות. ונרמז באות מ"ס עפמ"ש בפליאה מ"ס רומז למלכות שאינה מטיבה כ"א לטובים ע"פ הדין ע"ש ורומז מצוה זו שלא יתאוה האדם לאיזה טובה שיש לחברו כי בודאי אם הי' מגיע לו טובה זו הי' לו ואם אין מגיע לו ע"פ הדין למה לו להתאוות לזה:
ואת: