דרושי הצלח· רבי יחזקאל לנדא
דרוש כה - ליום א' דסליחות
ליום א' של סליחות
(א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו:
המדה טובה שאין למעלה ממנה בשבח, היא השפלות והכנעה, וישח אדם וישפל איש להיות עניו מאוד, והיא המדה שנשתבח בה אדון הנביאים בתורה, והאיש משה עניו מאוד, והמדה המגונה שאין מגונה ממנה היא גסות הרוח ורמי הקומה, ותועבת ה' כל גבה לבב, והנה הענוה מביאה לידי יראת חטא, כדאית' בשלהי פ"ק דע"ז, ולהיפך הגסות מביאה לידי כל המעשים רעים כי שרש כל התורה כולה מה דסני לך לחברך לא תעביד, והעניו יש לו חבר, אבל הגבה לבב אומר מי דומה לי להיות נחשב לי לחבר דלא עבידא לי' מה דסני לי, וגם מביא לידי גזל ועריות וכל תועבות כי הגבה לבבו מה שיש לו הכל מעט בעיניו, ולאפס ותהו הוא בעיניו, ואם דרך כלל אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ק"ו לגסי רוח וחומד וגוזל ועושק ובכל אינו מספיק, משא"כ העניו כל מה שיש לו הכל רב בעיניו כי לשפלותו מספיק לו דבר מועט מאוד ובאמת על גסי רוח נאמר כל ימי עני רעים, כי תמיד הוא עני בעיניו ועושרו של קרח לא יספיק לו, ועדיין הוא אץ להעשיר יותר, ועל השפל רוח נאמר וטוב לב' משתה תמיד, שתמיד שמח בחלקו ושבע במה שיש לו, וא"כ שטות גדול הוא להיות גס רוח שהוא דבר שאין לו קצבה, ומעולם לא ישיג חפצו לא בכבוד ולא בעושר, בשלמא אם הי' לתאות האדם גבול וסוף, א"כ אם הי' מגיע לסוף הגבול הי' מספיק לו, ולא הי' נחשב כל כך שוטה רשע כשלא הגיע לקצה הגבול, אם הי' חומד, וכן אם הי' מתגאה בעשרו, כאשר הגיע לסוף גבול הגדולה והעושר, אבל כאן שהאדם אף שקרוץ מחומר אין סוף וגבול לתאותו, והוא מקוה דבר שאי אפשר להגיע אליו, א"כ הגס רוח הוא שוטה רשע, ואולי לזה רמז ר' לויטס איש יבנה באבות פ"ד מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה, והנה כמה נלאו המפרשים לפרש איך תקות אנוש רמה, ואני אומר אל תקרי רמה בחירק אלא רמה בקמץ, ולומר שמה שהאנוש מקוה הוא רם ממנו, ולעולם לא יוכל להשלים תאותו וא"כ למה התגאה טוב להיות שפל רוח, ותספיק במועט וטוב לך, אי נמי שתקות אנוש רמה עפ"י שארז"ל במס' שבת דף קנ"ב ע"ב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים וכו', והנה ע"י הרקבון בא הרמה כידוע דמסרח. והדר גבול, והנה מי שיש לו קנאה תמיד מקוה להיות לו מה שיש ביד חבירו וזה גורם לו רמה שיהי' נרקב:
(ב) אי נמי תקות אנוש רמה, הנה תקוה הוא לשון חוט וחבל הקשור, כמ"ש ברחב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון, ואמר שתקות אנוש החוט וחבל הקשור באנוש הוא הרמה, ורמז להעדר הכרוך ששום אדם לא ינצל מלהיות רמה ותולעה אחר מותו והמיתה קשורה באנך, ומוכנה לו בכל עת ואין למות התמהמה, ואין אדם בטוח בחיים אפילו רגע, ואיש אשר אלה לו איך יתגאה, ואיך לא יהי' שפל רוח, ועל דרך זה נוכל לפרש ג"כ רמה בקמץ, שתקות חוט חבל קשירת האדם היא רם ונשא וגבוה מאוד, שנשמתו חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא כבודו וצריך לשמור שלא יופסק החבל. וע"י הגאוה כביכול הקב"ה אומר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו כדאית' בריש סוטה, וא"כ הוא נפסק ממקורו, ועל זה כתיב ורמי הקומה גדועים שהמה גדועים וקצוצים משרשם העליון, וכיון שע"י הגאוה מוכן ליפול משרשו, ראוי לחוס על נפשו להשאירה במקום שנעקרה ולהיות שפל רוח, וא"כ תקות אנוש רמה, כולל השפלות והחשיבות רמה ותולעה, ורם ונשא שיחוס שלא יפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, והוא ע"ד שפירש המדרש שמואל דברי ר"ע, הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת וכו', מאין באת מטפה סרוחה, שפירש כחל הדברים הראשון לחשיבות והשני לשפלות, דע מאין באת שנשמתו של אדם באה ממקום קדוש וכו' עיין שם:
ועוד נראה דע מאין באת משלשה אבות וארבע אמהות וי"ב שבטים כלם משורשים בשרשי הקדושה, והקדושה ירושה לך מאבותיך, וכדרך שאמר הכתוב, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי גפן נכריה, ועוד דע מאין באת שעל אלו ב' בחינות שזכרתי דהיינו שהנשמה חלק ה' ממעל, וגם שורש האבות יש ביד היצר לדחות, ומה אעשה והנשמה עתה בגוף חומר עכור, ועל שרש האבות ידחה ויאמר, כבר הזקינו הדברים, ונפסקו כמה דורות לכן אמר מוסר יותר קרוב, שהאדם במעי אמו נר דולק על ראשו, ולומד כל התורה, וצופה ומביט עד סוף העולם, ועל זה אמר דע מאין באת מבטן אמך, ואיך היית שם במעלה גבוה מאוד, ואיך תוריד נפשך עתה לשאול, ועל זה אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שהרי בבטן היית בטפה סרוחה, שאין לך דבר סרוח ממקור האשה חמת מלא צואה ופי' מלא דם, ואעפ"כ היית מקושר למעלה גבוה, וק"ו עתה שאתה במקום טהרה, ושמא תאמר שם הי' אסור בבית האסורים והי' אימת בית האסורים עליו, ולכן אמר ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, אך שאול תרד, אל ירכתי בור, ואין לך בית הסוהר דחוק מזה, ואיך לא יהי' אימת בית הסהר הזה יותר עליך מאימת בטן אמך, ושמא תאמר שם הי' יודע שעתיד לעמוד לפני המלאך המשביעו טרם צאתו מבטן, והי' בוש כי לא יוכל לומר לפני המלאך כי שגגה היא ולכן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ואוי לאותה בושה ומעשיו יוכיחו אותו בדין:
(ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי וכו' הנה בעו"ה עולם הפוך ראיתי, מהפכים הקערה על פיה ונתרבו בדורנו האפיקורסים המאמינים בטבע, וכופרים בהשגחה, והם מינים ממינים שונים, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק בהבל פיהם ולהכניס טינא בלב בני אדם בעסק האמונה, וכל עסקיהם שכופרים בהשגחה, ומניחים הכל ביד הטבע, ומותר האדם מן הבהמה אצלם אין, כמות זה כן מות זה, ואין שום השארות אחר מיתה, כנר שכבה שלא נשאר משלהבת הלהב מאומה, והנה אמונתנו העקרית שהבריאה היא יש מאין האפס המוחלט, והמיתה לא ישוב לאין, כי אם נשאר השארות הנפש לטובים ולרעים, א' מהם לא נעדר, רק הפרש גדול אלה לחיי עולם ואלה לדראון לכל בשר, אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות, והפילוסופים הנקראים עתה בלע"ז מטרליסטין המה מהפכים הדברים, ואומרים שאין הבריאה יש מאין, אלא כך דרכו של עולם, מעולם ועד עולם יש מיש, אבל סוף הכל במותם לאין הגמור האפס, והנה המדרש שמואל דקדק באמרו מאין באת ולאן אתה הולך הוה לי' למימר מאין באת ולאין אתה הולך, או מאן באת ולאן אתה הולך, ואני אומר כוונת התנא לעקור מחשבת הפילוסופים, ולכן אמר דע מאין באת ביאתך נבראת יש מאין הגמור והמוחלט אבל הלוכך מן העולם אינו לאין המוחלט כדעת הפילוסופים, רק תדע כי על כרחך תלך ותבוא למקום יש, אבל יש דרכים לפניך הג"ע והגיהנם, ולכן אמר ולאן אתה הולך שבודאי אתה הולך לאיזה מקום, אלא שאינך יודע איזה מקום, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לא כדברי האפיקורסים שאומרים שאין הקב"ה משגיח על מעשה התחתונים, וכן אמר רבינו הקדוש הסתכל בשלשה דברים וכו', דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת, וכל ויך בספר נכתבים הכל בהשגחה הפרטית, ובמדרש דדי' ירווך בכל עת, מוטב לך לחבק דדים של תורה, שמביאה אותך לידי זכות מלחבק חיק נכרי', שמביא אותך לידי חובה, ואם תאמר אין הקב"ה רואה מה אני עושה, ת"ל נוכח עיני ה' דרכי איש מכאן אמרו דע מה למעלה ממך, ודקאמר דע מאין באת אתמהה, וכי האדם בא מאיזה מקום, והלא בריאתו יש מאין, ואם לעת עתה הבריאה כבר יש מיש, האדם מטפה זרעית, עכ"פ תחלת בריאה הוא מאין והוה ליה למימר מאין נבראת, ועוד אומר ולאן אתה הולך וכי הולך אדם אל בית עולמו, והלא מוליכין אותו ובמוטות ישאוהו, ועוד איך אמר אתה הולך לשון הוה, והיה לו לומר ואנה תלך או ולאן תלך לשון עתיד, ונראה דעל נשמות המגולגלים מדבר שכבר היו בעולם, ואמר דע מאין באת דלא תאמר שזה תחלתך בעולם אלא מאין באת מעולם הזה עצמו באת, ואתה גרמת לך אשר לא השלמת נפשך בגלגול הראשון, וא"כ מה יהיה בסופך, ולאן אתה הולך בכל יום ויום אתה הולך לשוב לעוה"ז, כיון שאתה מאבד זמנך בהבלי העולם, ושמא תאמר שלא תקבל עונש רק על הגלגול האחרון, לא כן הוא אלא אתה עתיד ליתן דין על כל מה שנשארת חייב בגלגול הראשון, וע"ז א"צ חשבון שכבר הי' החשבון בפעם ראשון וכאשר תקבל דינך על הראשון אח"כ תתן חשבון על השני:
(ד) דע מאין באת מטפה סרוחה, הנה אמרו מלאך המות כלו מלא עינים, וחרבו שלופה בידו, וטפה של מרה תלוי' בה וזורקה לתוך פיו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות ולכן אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שכבר טעמת טעם מיתה של מלאך המות ע"י טפה סרוחה, ובודאי טפה סרוחה היא שהרי ממנה מסריח, וכיון שכבר טעמת טעם מיתה וסבלת עונשי המיתה מביתו עד הקבר רחמנא ליצלן, ושוב באת מחדש לסבול אוי לאותה בושה, כיעור לעבד שחוזר לרבו ראשון, הוא היצה"ר שאחר מיתה עבד חפשי מאדוניו, ועתה נתגלגל שנית, ובא לידי אדון קשה, ושמא תאמר א"כ שהוא מגולגל למה יעבוד הגוף חנם על הספק בין לענין שכר ובין לענין עונש, מי יודע אם איזה גוף תקנה הנשמה לקבל שכר, וכן לענין העונש תאמר בדעתך שהגוף בלא הנשמה הוא פגר מובס, ואינו מרגיש שום עונש, וא"כ למה יסגף הגוף עצמו בעוה"ז על הספק, ולכן אמר לא כן הוא גם הגוף סובל עונשים קשים ומרים, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה וכמאמר חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ובשרו עליו יכאב:
ונחזור לדברי ר' לויטס, מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה, הנה כפל הלשון מאוד מאוד. ואמרו בפני כל אדם מיותר, ולגרוע אתי בפני כל אדם הוי שפל רוח, ובפני עצמו יהי' גבה רוח, ואין לך גאה כזו שעושה עצמו עניו בפני הבריות, כדי שישתבח גם במדת הענוה, וכבר הביא במדרש שמואל דאית דלא גרסי בפני כל אדם ועיין בתוס' יו"ט:
(ה) ואומר אני האדם נקרא אדם לשני בחינות, האחת מצד רוממותו וחשיבותו מצד נשמתו, כי היה חצובה מתחת כסא כבודו, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ולכן נקרא האדם אשר נשמתו משם חצובה בשם זה אדם, אדמה לעליון כביכול, הצדיקים מדמים הצורה ליוצרה, והבחינה השנית נקרא אדם מצד שפלת חומרו, כי לוקח מן האדמה ונקרא על שם האדמה אשר לוקח משם, ומעתה יש מקום לומר שהאדם מצד אחד ראוי להיות שפל ונבזה מצד גופו, וכי לוקח מן האדמה שהכל דשים עליה, כן ראוי להיות האדם נפשו כעפר, ומצד ב' יש מקום לטעות שהאדם ראוי להיות גבה רוח, מתנשא מצד נשמתו שהיא ממקום גבוה, אבל באמת לא כן הוא, גם מצד נשמתו וישח איש וישפל אדם, כי היא הנותנת כיון שנפשו חצובה מכסא הכבוד כל מעשיו לא יספיקו לעשות כפי המוטל עליו ועוד שאם מתגאה הרי הוא משרשו וכמו"ש למעלה והקב"ה אומר אני את דכא, וגבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וזה כוונת ר' לויטס איש יבנה מאד הוא אותיות אדם, וכפל דבריו ואמר מאד מאד מאיזה הצד הן מהגוף הן מהנשמה, הוי שפל רוח בפני כל אדם, באיזה פנים שאתה דורש שם אדם, אם לשבח מצד הנשמה, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ואם לגנאי מצד החומר האדם מן האדמה, הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה כמו"ש רמה בקמץ, מצד הנשמה רם ונשא, וצריך לירא שאם יתגאה יפול מאיגרא רמה, ותקות לשון חוט הקשר, וכמו כן שתקות אנוש רמה ותולעה הוא קשור במות, ואין למות התמהמה, איך יתגאה ציץ נובל, וא"כ שייך שפיר בפני כל אדם, כלומר באיזה פנים שתדרוש שם אדם:
(ו) והנה הענוה מביא לידי יראת חטא, לכאורה אדרבה יש מקום לומר שע"י הענוה נקל בעיניו לחטוא, אבל הענוה שפירשנו מחמת שיודע שנפשו קשורה במקום חוצבה, וע"י הגאוה תפול ממקום גבוה, וא"כ ענוה כזו בודאי מביא לידי יראת חטא, ועוד ע"י הענוה נוח לו לסבול הכל ובעו"ה כמה פרצות באים ע"י גסות הרוח, וגסות הרוח שבירבעם היא טרדתו מן העולם, ואנו רואים במופת שע"י הגאוה אם יבוא עליו איזה פחד על מעשה שעשה כבר, יקשה בעיניו שירד מגדולתו, ע"י זה הוא כופר בדת היהודית לגמרי, ויוצא מן הכלל, וזהו אמרם עבירה גוררת עבירה, ומלבד שגם מצד הפשוט הוא כן, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו', עד שאומר לו כפור בעקר, ולכן יש לזהר מן הקלות, וק"ו מן החמורות, ופגם הברית מביא לידי כפירה, ובנות מואב עם פעור יוכיחו ואם זה הי' בדור המדבר, אשר שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך, איך צריך זהירות בדורות הללו, ואם יאמר האומר אותן שבמדבר לא מלו, ולא הי' חותם קודש בבשרם, לכך נמשכו גם לכפור, אף אני אומר לו הלא בענין זה נמשך ערלתו כמאמר רז"ל, ואפילו אברהם אבינו על פתח גיהנם אינו מכירו, אוי לאותה בושה, ובזה תדעו שמעולם לא יצא יהודי מכלל ישראל, ואם תשאלו הלא כמה יצאו, תדעו שבעת צאתם כבר לא היו יהודים, כי כבר הוסר מהם חותם קודש ע"י דבר ערוה שנמצא בהם, וכל מקום שאתה מוצא השחתה אינו אלא ג"ע וע"ג שניהם צמודים יחד, זה מביא לידי זה:
ובזה אמרתי פירוש הפסוק, וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו, אמר וישמן ישורון וע"י זה ויבעט, בעט בבורא אלא שלכאורה איך נהפכו תכף לסורי גפן נכרי', ולכן אמר מתחלה שמנת עבית, כי זולל וסובא הוא עסק ביש, ועל ידי רדיפת התענוגים בא לידי עריות ומתוך כך כשית שערלה כסה הברית ונמשכה ערלתו, אוי לאותה בושה וכלימה, אוי לנו מיום הדין, היום ההוא בוער כתנור, והי' לנו בטחון יש לנו אבינו אברהם, והוא יושב פתח האוהל כחום היום שהוא יום הדין, ועכשיו ע"י פגם הברית הלא זרים נחשבנו לו, כי לא מבשקר לנו ויטש אלוה עשהו, ואיך נהייתה הרעה הזאת, ואמר וינבל צור ישועתו, הנה כתיב ותקח צפורה צור, ותכרות ערלת בנה, וביהושע כתיב עשה לך חרבות צורים ודרכם הי' לימול בצור, והנה הצור הזה הוא לנו צור מעוז וישועה ביום תוכחה של גיהנם, כמבואר לעיל שאברהם אבינו מציל הנימולים, ואמר הכתוב כי מתחלה וינבל צור ישועתו, שנבלה עשה בברית הקדש להתערב באינו מינו, ובזה מצינו לשון נבלה, כאשר ענה שכם את דינה כתיב כי נבלה עשה בישראל:
ובזה נלע"ד פירוש הפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך, אמר שחת לו לו לעצמו, ע"י גילוי עריות ופגם הברית קודש, שחת לעצמו בגופו ונמשכה ערלתו, ולא נשאר חותם ברית קדש, ומתוך כך עבירה גוררת עבירה, וכופר בעקר ולא בניו מומם שהמום שלהם שהוא להם לשמצה בקמיהם שהם לא בניו, והנה ככל העו"ג בית יהודה, אלא שאם שמו אוזן למוכיח, לא היו נופלים מרעה אל רעה, כי היו חוזרים בתשובה, או אם היו עוסקים בתורה, המאור שבה הי' מחזירם תכף מן הקלות, ולא היו נופלים בחמורות, כי גם בעריות לא יפול האדם בבת אחת אבל נופל ממדרגה למדרגה, עד דיוטא תחתונה שבשאול, ותחלת הכל הוא ראיית העינים, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ובעו"ה לא די שמסתכלים בפנויות, אלא גם בנשים היושבות תחת בעליהן נותנים עיניהם להסתכל, ושוב הלב מהרהר בעבירה, והרהורי עבירה קשים מעבירה, כי הוא מתמיד בזה זמן רב, ונטבע בלבו כטבע, ואח"כ ידים עסקניות בכמה מיני משמושים וחיבוק ונישוק, ואח"כ נכשל בעבירה, וכל השנה כמה כרוזים יוצאים לאסור השחוק והטיול ואין שומע. ואמר מתחלה דור עקש שמתעקש מלשמוע דברי חכמים וגזירת הבית דין, ושוב ופתלתול שהוא הוא דבר הגדול, וכפול כחבל שכפול ומוקף כמה פעמים, וכן הוא מאמר הנביא, הוי מושכי העון בחבלי שוא, וכעבות העגלה חטאה, שמתחלה הוא חבלי שוא עבירות קלות, ולבסוף עבירה גוררת עבירה, ונעשה כעבותות העגלה, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הנה אם בעוד הקב"ה מתנהג עמכם במדת הרחמים, הוא פליאה נשגבה, איך תהיו כפויי טובה, ולכן אמר הלה' בלשון תימה בעודו מתנהג במדת הרחמים, שעל זה מורה שם הש"י ב"ה תגמלו זאת והוא פליאה, אבל יותר פליאה מזה עם נבל הרמב"ן כתב נבל מלשון נופלת, כמו עלה נובלת עלהו לא יבול, כמו לא יפול ונקראת המיתה נבילה, כי היא נופלת לארץ:
ואמר עוד יותר תמי' על תמיה עם נבל עם נופל, כמו אנו בדורנו עם עני ונבזה, בכל יום המפלה גדולה יותר, ואנחנו בבור השבי והגלות ישמעאלית גלה כבוד מישראל, אין לך עם נבל יותר ממנו, אעפ"כ ולא חכם אין בנו חכמה ליתן אל לבנו, על מה עשה ה' ככה, ומה חרי הוא כל זה בשביל רוב פשעינו, והי' ראוי לשוב בתשובה, עכ"פ מתוך יסורים שהיא המדרגה היותר פחותה ובכל זה אין בנו חכמה לעשות תשובה:
(ז) הלא הוא אביך קנך, הנה גם צפור מצאה בית ודרור קן לה נאמר על בה"מ שם הוא קן של הקב"ה כביכול קינן שכינתו שם והנה ע"י העריות מטמאין הארץ, ושכינה מסתלקת, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ובמקום שפרוצים בעריות הקדושה מסתלקת, וא"כ תימה מאוד איך אתם מאבדים קן הזה אשר בעו"ה בגלות הזה כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו, ואמרו במדרש יש שינוי בין היונה ובין הצפור, היונה נוטלין גוזליה ואעפ"כ היא חוזרת לקנה, שנאמר כי יונה פותה אין לב, אבל הצפור אינה כן, אם ילדה במקום הזה ונטלו גוזליה, אינה חוזרת משם לעולם, כך משלו רשעים את הקב"ה וישראל כצפור ומחרפים אותנו ואומרים כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה ומחרפים אותנו אין הקב"ה חוזר לבית הזה לעולם וכן הוא אומר נודי הרכם צפור, אמר להם הקב"ה גם צפור מצאה בית, עיין במדרש שהאריך, והענין כי הרשעים סברו שנסתלקה השכינה בשעת החורבן לגמרי, אבל לא כן הוא כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, ובכל לילה על כל משמר הקב"ה יושב ושואג כארי, על היכלו ועל שכינת עוזו, ועל חלול כבודו ומתוך כך מצוה לקום לראש אשמורת, ודבר גדול תקנו כאן להחזיק משמורות, ובעו"ה הדבר פוסק לאחדים כי המה מתעצלים מלבוא, ואותן שאינן מתעצלים לגמרי שולחים נערים קטנים, אוי לאותה בושה, וראוי להתאמץ מאוד להחזיק דבר זה, כי זה עקר ויסוד בטחונינו בגלות הארוך הזה, אשר כמעט אבדה תקוה מקטני אמנה, אבל באמת. יש לנו לבטוח ואין אריכת הגלות מעכבת כלל כי לא מאס את יהודה, ולא געלה נפשו בציון אם יתמהמה חכה לו וכשם שהקב"ה לא נתייאש מתשובתינו, ובכל יום מצפה לתשובתנו ואף כי הרבינו לפשוע ונתננו כתף סוררת מלשוב זה אלף תר"ב שנה, כי קע"ב שנה קודם כלות אלף הרביעי חרב הבית, כדאיתא בפ"ק דע"ז, ועתה הוא כבר תק"ל שנה אחר אלף החמישי, ועדיין לא שבנו והנה קדמונינו יסדו בהוידוי צרות רבות סבבונו, קראנוך ה' כיי אלקינו, רחקת ממנו בעונינו, ואנחנו לא נוכל לומר קראנוך ה' אלקינו, כי אין קורא בשם ה' באמת מתעורר להחזיק בו, וכבר אנו משוקעים בגלות הזה אלף תר"ב שנה, ועלינו הדור הזה דור יתום, אני קורא מאמר משה איש האלקים בתפלתו תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, הנה משה רבינו כאשר נתן לב על אריכת הגלות והתפלל ענינו, הנה הזכיר גודל חסדי המקום עמנו מעולם, והזכיר נגד זה קשיות ערפנו זה זמן רב, ועם כל זה עדיין לא זז הקב"ה מחיבתנו, ורוצה בתשובתינו, והתחיל אז מעון אתה היית לנו המקדש נקרא מעון, וכמו שאמר רשב"ל המעון הזה, ואמר הרועה הנאמן, כי לא על עצים ואבנים שמנו בטחונינו, רק מעון אתה היית לנו, שאתה היית שורה במקום הזה בדור ודור, והזכיר קדושת המקום ושכבר נתקדש קודם שנברא עולם, בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ שהוא ארץ הקדושה, ביחוד מקום המקדש, ואח"כ ותבל כי מקום המקדש הוא אך עפרות תבל, ושמא יאמר האדם כי הקב"ה השרה שכינתו עלינו הי' צורך גבוה, כי הוא ח"ו צריך אצלנו, לא כן הוא, ה' מלך עד לא עשה ארץ, וזהו אמרו ומעולם ועד עולם אתה אל, ואמרו אתה אל רמז על חסדו שלא היינו ראויים לזה כלל, רק מעולם ועד עולם אתה אל, מתנהג עמנו בחסד, וחסד אל כל היום שהשפעת עלינו גודל חסדך שהיינו מלאים כל שפע טוב:
(ח) ומעולם ועד עולם אתה אל, הנה משה רבינו כאשר רצה להזכיר כל הצרות העתידים לבוא על הדור האחרון כמו אנו היום, כמו שהזכיר במזמור הזה, כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו וגו', כל ימינו פנו בעברתך וגו', מי יודע עוז אפך וגו', אשר בכל הפסוקים הללו נזכר התנהגו עמנו במדת הרוגז והדין המוחלט ושלא יעלה על לב כי זה דרכו של הקב"ה, להתנהג במדת אכזריות ולא ברחמים, לכן הודיע מקודם כי לא כן הוא, ואין זה דרכו רק הרשעים מהפכים מדותיו הרחמים נדין, והוא על דרך מאמר הנביא מיכה קאפיטל ב' האמר בית יעקב, הקצר רוח ה', אם אלה מעלליו, הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך, ואתמול עמי לאויב יקומם, ממול שלמה אדר תפשיטון, מעוברים בטח שובי מלחמה, והדברים כפשוטן הנה הקב"ה זה דרכו להאריך אף:
והנה מי שכועס ומלא חרון אף, ואין מעצור ברוחו להאריך אפו נשמתו קצרה, ואין יוכל להאריך בנשימה, ויש לו קוצר רוח, וזה ההיפך מן המדה של ארך אפים, וישראל כאשר ראו גודל הפורעניות הבא עליהם תכופות וצרות זו לזו, תמהו ואמרו הקצר רוח ה', כלומר כביכול בטלו י"ג מדות הרחמים, שאחד מהם ארך אפים, אם אלה מעלליו להתנהג באכזריות ובמדת הדין הקשה, והמה מתרעמים על מדותיו של הקב"ה, והם אינם שמים על לב כי המה קלקלו, עד שהפכו מדת הרחמים למדת הדין, ולכן הנביא משיב להם, הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך, וא"כ היך נהי' דבר הזה ואתמול עמי אויב יקומם, והודיעם הנביא גודל רשעם ממול שלמה אדר תפשיטון, מעוברים בטח שובי מלחמה, הנה אמת שזה דרכו של הקב"ה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אלא שעם כל זה כבר אמרו רז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אלא מאריך רוחו וגבי דיליה:
ולכאורה דבר זה נפלא, א"כ איזה מדת הרחמים הוא זה מה שמאריך רוחו, כיון שלבסוף גבי דיליה, אלא שהדבר פשוט, שהקב"ה צופה לרשע וחפץ בהצדקו, ואם אולי יעשה תשובה, א"כ שוב לא יגבה, ואם כבר הי' גובה תכף חובו מה הי' מועיל התשובה, וכל זה למי שיש לחשוב עליו שלא ידח ממנו נדח ויעשה תשובה, אבל מי שפקר כולי האי עד שאין לחשוב עליו שיעשה תשובה, אין תועלת לו באריכת אפים, אלא שאיזה רשע יהי' שלא יקוה שישוב, אומר אני כי החוטא עושה למלא תאות יצר הרע לפי שעה. ולכן הרשעים מלאים חרטה, והנה החוטא יש לו יצה"ר מה שהוא עתה, אבל אין לו יצה"ר על מה שכבר נעשה, שהרי אין הנאת עולם הזה רק תענוג לפי שעה, וא"כ כל רשע אפילו היותר רשע, אם נזדמן לו שרצה לחטוא, ולא הי' יכול לחטוא או שאירע שמתגבר על יצרו ולא חטא, אחר זמן הוא נהנה מאוד במה שנצול מן החטא, כי עכשיו אחר זמן כבר הי' הנאה כלה ועבר, והעבירה היה נשאר וק"ו יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ועושים מצוה רבה מה שצריך התגברות גדול על יצרו, וקשה מאוד בשעת מעשה, מ"מ אחר שכבר גבר על יצרו נהנה מאד, שהצער שהי' לו כבר עבר והמצוה קיים לו, אמנם כשנמצא רשע שתוהא על הראשונות מה שכבר עשה, וכמו שארז"ל בשלהי פ"ק דקידושין דף מ' ע"ב רשב"י אמר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ומקשה בגמרא שם נהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות, אמר ר' בתוהא על הראשונות, נמצא שזה שתוהא איבד כל זכיותיו, ומעתה אני אומר בשביל ב' סיבות רחוק זה מאוד מן התשובה, חדא בשלמא כל רשע שעושה רק לתאות לבו, א"כ איכא למימר כשכבר עבר התאוה והתענוג ישוב, אבל זה שמתחרט עתה על הראשונות, איזה תענוג יש לו עתה מזה, שנאמר שעושה לתיאבון, הא ודאי שזהו רשע להכעיס, וכבר נמכר לעקר, ולא נשאר בו שום חלק טוב, ועוד בשלמא כל רשע אפילו ריקנין מלאים מצות כרמון, וכל מצוה יש לה שורש בקדושה, ואף שגברה עליו הקליפה עד שרבו פשעיו, ועונותיו עצמו מספר מ"מ כיון שיש לו גם זכיות, ובכל מצוה בורא מלאך קדוש מליץ יושר, וזו הקדושה תגבור ותחזירהו למוטב, אבל בתוהא על הראשונות, א"כ איבד כל הראשונות, ולא נשאר לו שום חלק אחיזה בקדושה זהו רחוק מן התשובה מאד ולזה האריכות אפים ללא צורך והנה ביהושע בן יהוצדק כתיב הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות, וכבר ידוע בכל ספרי המוסר שע"י העבירות עושה הלבושים צואים לנשמתו וע"י המצות לובש מחלצות, והנה במס' סוכה אמרו שיצה"ר לצדיקים נדמה להר, לפי שבכל כחו מתגבר היצר עליהם והמה נלחמים בכל כחם נגדו, ומעתה נשוב לדברי הנביא מיכה, שישראל תמהו הקצור רוח ה', ובטלה מדת ארך אפים, עד ואתמול עמי לאויב יקומם, ופירש להם הנביא הטעם ממול שלמה ממה שקויתי שתסירו הבגדים הצואים ללבוש שלמה מחלצות, ותעשו תשובה ובתחבולות תעשו מלחמה, שאם עשיתם חבילות עבירות תרבו לעשות חבילות מצות, ואתם לא די שלא לבשתם שלמה חדשה אלא גם אדר (הוא בגימטריא הר] שהיא המצות שכבר עשיתם והגיע אליכם כמעשה הצדיקים שנלחמים בכל כח ביצה"ר והתגבר על יצרו וזכה להאדר היקר עתה אותו אדר תפשיטון כי הייתם תוהים על הראשונות ואבדו את הראשונות:
(ט) מעוברים בטח שובי מלחמה, הכוונה בזה מעוברים בטח ממה שכבר עבר עליכם בטח שכבר כבשתם את היצר הרע ועשיתם את המצוה בשלמות, עתה חזרתם שובי מלחמה, ששבתם להלחם עם היצ"ט, ואתם מצטערים אשר לא עשיתם העבירה, או על שקיימתם איזה מצוה, וא"כ אין לקוות שום תשובה מכם ולמה יאריך אפו על חנם והרי עכ"פ סוף גבי דילי', ממול שלמה אדר תפשיעון, מעוברים בטח שובי מלחמה, הנה ודאי יש מקוה שישוב הרשע בתשובה, אם הוא יודע שעובר עבירה, ויודע שיש משגיח עליו, הרואה כל סתריו, וכמ"ש רמ"א בהגהה ריש אורח חיים, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים וכו', כשישים האדם אל לבו, שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו"ש אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד עכ"ל:
אבל מי שימיר טוב ברע ורע בטוב, ואומר שהעבירות המה מצות שבזה יפיק רצון הבורא זה לעולם לא ישוב בתשובה, וכמו כן מי שכופר בהשגחת הקב"ה בתחתונים, ואומר ה' עזב את הארץ וכופר בשכר ועונש פשיטא שזה לא ישוב בתשובה, ואלה השתי כתות המה לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק לכל מי שקרב אליהם, ושומע דבריהם, והמה ב' כתות ושכיחים בזמננו כת א' כת שבתי צבי שחיק עמיא אלו הם האומרים לרע טוב וכל העבירות אצלו מצוה והמה משוקעים בעמקי הטומאה, וכת השני' הפילוסופים בזמן הזה שאומרים על הבורא כי דרכיו גבהו מאד, רם ונשא למעלה, ואינו משגיח בתחתונים, ואצלם הכל ביד הטבע, וכבר פירש האלשיך פסוק אשר יומרוך למזימה, נשוא לשוא עריך, פירש עריך הם שונאי השם, הם מנשאים אותו לשוא, כי עבור זה המה מצאו דרך לבעוט בכל התורה והמצות, באומרם אין תורה מן השמים, וכופרים בנבואת משה רבינו ע"ה, ובכל האותות לקרב הכל אל הטבע רחמנא ליצלן מההוא דעתא והנמשך אחריהם מאבד עולמו בשאט נפש:
(י) ועל אלו ב' כתות רמז הנביא, נגד כת הראשונה אמר ממול שלמה אדר תפשיטון, הנה בקיום המצית לובש מחלצות וע"י העבירות פושט בגדי אור ולובש בגדים צואים, ואמר ממול שלמה ממה שיזכה ללבוש שלמה שהוא אצלנו קיום המצות ושמירת נפשו מטנוף העבירות, כאשר אמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אצלם כשרוצים לזכות לזה, המה עושים ההפך, אדר תפשיטון עושים עבירות מאוסות, עריות ומאכלות אסורות, ואין לך הפשטת אדר היקר יותר מזה, ובזה הם מחשבים להיות עוטה אור כשלמה, כי זה אצלם למצוה יחשב, אוי להם ולנשמתם ולכל המחזיק בידם, ונגד הכת השני' אמר מעוברים בטח, כי אפילו הרשע היותר מנוול ברשע, אפילו רשע לכל התורה כולה. אין לו מנוחה ולבו נוקפו ומתיירא מאימת הדין, ואינו עובר העבירה בטח, אבל אלו הרשעים שכופרים בהשגחה, וכופרים בתורה מן השמים, אלו עוברים העבירה בנפש שביעה, ובטח בלי שום פחד ודאגה, ואפילו חרדת יום הדין אין עליהם, וזהו מעוברים בטח שובי מלחמה, כאנשי חיל בשובם ממלחמה ונצחו את האויב שאין עליהם שום אימה:
ואלו השתי כתות לא ראי זה כראי זה, כת הש"ץ אין אמון בהם, כופרים באמונה העקרית ביחידו של עולם, וכת הפילוסופים הם שלמים באמונת היחוד, ונפלו בבור שחת ע"י שאומרים גבהו דרכיו יתברך מלפעול בהתחתונים, ורוצים לשלול מהבורא מה שקשה בעיניהם בההנהגה האלקית, והנה זייפו התורה והאמונה, והעלו חרס בידם, כי יפלו בקושיות יותר עצומות והכל מה שמתחכמים בזה נופלים בכמה רשתות של קושיות עצומות וספיקות גדולות ותיפח רוחם דורשים במופלא מהם במה שלעולם לא ישיגו, והן נשמתם אשר בתוך גופם נלאו כל הפילוסופים לחקור מהותה, ואיך יחקרו בגבוה מעל גבוהים, ועל זה הוכיח הנביא משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, פירוש משוכבת חיקך היא נשמתו של אדם, כמו שדרז"ל ממנה תקח מוסר וק"ו אם בזאת הנשמה שהיא שוכבת חיקך אין לך השגה, א"כ שמור פתחי פיך מלחקור בהנהגת הבורא, וקבל האמת מפי המקבלים דור אחר דור, מפי משה רבינו מפי השכינה ושתי כתות הללו נפרדים בעסק היחוד, ועכ"פ כת הפילוסופים עדיפא מכת ש"ץ שפוגמים באמונת היחוד, אבל בעסק התורה והמצות שניהם שוים עוקרי תורה ומצות לגמרי:
(יא) וכאשר נדקדק מה שאמר דע מה למעלה ממך עין רואה וכו' למה אמר דע וכבר אמר הסתכל והיה די באמרו הסתכל בג' דברים מה למעלה ממך עין רואה וכו' וגם ממך אין לו שום פירוש, ופשיטא שהרקיע הוא למעלה מן האדם, והיה די באמרו דע מה למעלה, וגם מה מיותר ג"כ, ואין לו הבנה והי' ראוי שיאמר דע כי למעלה עין רואה, ולמה אמר מה שמשמע ששואל מה למעלה ואח"כ משיב לעצמו:
(יב) והנלע"ד שרבינו הקדוש הודיע כי כל מה שנעשה למעלה בגבהי מרומים הכל הוא מאתנו, ממעשינו ומלמוד תורתנו ותפלתינו, הכל צורך גבוה ואין בכל תורתנו דבר אחד גזירה בלי טעם, ואם נעלם מאתנו כל החוקים, הם רק בגדר ידיעתנו, אבל באמת הכל במשפט, ולכן אמר רבינו הקדוש שדע מה למענה שתדע שכל מה שנעשה למעלה בגבהי מרומים הכל ממך ומכוחך נעשה הכל ואינו סולם המוצב ארצה וראשינו מגיע השמימה ולכן אנחנו האומה הישראלית צריכים לשמור עצמינו מכל סיג וחלאה של שום עון אפי' קל, ואמר עין רואה וכו', הנה פרי כל הנעשה למעלה דרך כלל הוא ב' בחינות נקראים מיין דכורא ומיין נוקבא ואם הדברים גבוהים מאוד וסודות עמוקות הנעלמים ממנו, אם כל זה אסבור לכם ע"פ נגלה הנה יש משפיע ויש מקבל שפע המשפיע נמשל לזכר והמקבל שפע נמשל לנקיבה ושורש כל כוונת האר"י שצריך מתחלה מיין נוקבין ואח"כ מיין דוכרין, הנה העולמות כלם נשפעים מלמעלה והשפע נמשך למטה ממדרגה למדרגה ומעולם לעולם שתחתיו עד הנוגע אלינו ומתחלה צריך שיענה התעוררת מלמטה למעלה, וזהו ע"י תפלתינו ומעשינו הטובים ועי"ז מתעורר השפע מלמטה למעלה אור חוזר ואור ישר:
(יג) והנה יש הפרש מן ראיית העין לשמיעת האוזן, כי ראיית העין אינו דבר הנראה נכנס לתוך העין אלא הראיה יוצאת מן העין נחוץ ורואה, ולכך אי אפשר להביט למקום רחוק כיון שכך מתפזר כח הראות וזה פעולת בתי עינים לקבץ הפיזור אבל בשמיעת האוזן הוא להיפך שאין השמיעה יוצאה מן האוזן לחוץ, אלא דבר הנשמע נכנס הקול ההוא לתוך האוזן, וזה פשוט לכל משכיל, ולכן ראיית העין רומז על ירידת השפע מלמעלה למטה שהוא בסוד מיין זכורין, ושמיעת האוזן רומז להתעוררות הבא מלמטה למעלה הנרמז בסוד מיין נוקבין, ולכן סוד העין יותר גבוה משמיעת האוזן כמבואר בעץ החיים בשער שעין רומז לטעמים ואוזן לנקודות:
(יד) ולכן אמר רבינו הקדוש אחר שאמר כל מה שלמעלה הכל הוא ממך אמר עין רואה ואוזן שומעת, שבין התעוררות שלמטה למעלה ובין השפע היורד מלמעלה למטה הכל הוא ממך, ועם כל זה אין אתה צריך לכוין רק כל מעשיך בספר שהם הספירות נכתבים ממילא, ואם זה יהי' שמור בידך אי אתה בא לידי עבירה, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עני עשב, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו:
הנה כבר רמזתי שלש כתות חלוקות וכל כת מאלו מתנשא במדתו לשם שמים, כאשר כבר אמרתי אפי' כת הש"ץ הם אומרים ששמים חושך לאור תיפח רוחם, וכאשר אני רוצה להוכיח אדם שבדעתו אינו חוטא, לא יכנסו דברי באזניו וצריך התעוררת גדול ממוכיח מדבר קשות, וזהו האזינו השמים ואדברה קשות ותשמע הארץ הם כללות עם ישראל כמונו היום הנשמרים ממינות הפילוסופיא וממינות השבתי צבי, וגם דעתנו קצרה ומעולם לא באנו בסוד ה' שנצטרך מוכיח שלא לכוין כוונות וכל עקר התוכחה לנו ולכיוצא בנו על עבירות גסות חומרות שאנו נכשלים בהם גזל ועריות ולשין הרע והשחתת הזקן בתער ולבישת שעטנז שאין לנו שום אמתלא לומר שלא חטאנו, אלא היצה"ר גבר עלינו, אוי לנו מיום התוכחה שאפי' בתוכחה קשה ראוי לנו להתבייש מאוד במעשינו, ובפרט בפגם הברית אשר הרבינו לפגום מאוד בכמה מיני פגמים, אוי כי גמלנו לנפשנו רעה והורדנו נפשנו היקרה החצובה ממקום רם ונשא לשאול תחתי', ובפרט מי שחטא בחייבי כריתות, ובפרט באשת איש אוי לנו וי לנו אהה עלינו מה נאמר ומה נדבר ביום הדין הנורא הבא בסמוך, וכל מעשינו בספר נכתבים וראוי לנו להרבות בכי כתנים, לספוד מספד מר, ואין צריך לנו לשמוע קשות ממוכיח, ודי באמירה רכה, ולכן אמר ותשמע הארץ אמרי פי, ולא תאמר שאין תקוה, יש ויש תקוה:
ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, יערוף כמטר לקחי נגד ג' כתות הראשונים שקשה להם כמטר, תזל כטל אמרתי לאנשים כיוצא בנו בשמעינו בשורת התשובה שלא נתייאש כשעירים עלי דשא, הנה רש"י בפ' בראשית בפ' תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, לא דשא לשון עשב וכו', דשא הוא כולל כל המינים כשהארץ מלאה ועשב כל מין לעצמו נקרא עשב:
והנה שעירים פי' רש"י לשון רוח סערה, והנה אלו ב' כתות פילוסופים ושבתי צבי אלו כופרים בכללות התורה, ולכן התוכחה של המוכיח אצלם כרוח סערה קשה עליהם מאוד, וזהו כשעירים עלי דשא, אלו שכפרו בכלל כל המצות והתורה, וכרביבים הוא טפי מטר שהוא יורד בנחת עלי עשב אנשים כמונו שפגמנו במינים אחדים, במצות אחדים עריות גזל לה"ר רכילות השגת גבול שקרים מדות ומשקלות שבועות שוא ונדרים, הסתכלות בעריות מאכלות אסורות וכיוצא בהם שנמשל לעשב השדה, מתקבל התוכחה כרביבים, וראוי לנו להתמרמר בבכי ולשוב בתשובה, ויש ב' מיני תשובה א' ע"י מוכיח. ות' התעוררות ע"י עצמו וטובה מרדות בלבו של אדם, ובפרט מעונים ומדוכים ושפלים בתחתית דיוטא מה לנו צורך למוכיח ובירה תוכיח, חורבן בה"מ עונות אבותינו החריבו לשעה, ועונותינו מאריכים קצו זה זמן רב, והנה יש הפרש בין השב מעצמו, למי שאינו מתעורר מעצמו, מבואר בספר בינה לעתים שהעון הוא דומה לחולאת, והתשובה לרפואה., והנה החולאת הוא מחמת ארס שיש בגופו, וצריך להקיאו לחוץ, ולפעמים הטבע מעצמו גובר בכח הדוחה, לדחות הארס לחוץ, וזהו רפואה שאין למעלה ממנו, כי הטבע עושה הכל במדה ומשקל, לדחות עד שגורם הקאה להחולה, ואז יוצא הארס כלו לא נשאר ממנו מאומה, אבל כשאין כח בטבע בעצמה לדחות וצריך ע"י תמרוקי סמים מהרופא, אף שיוצא הארס בכח, מ"מ נשאר מעט ממנו וצריך שמירה שלא יחזור לחליו, כן המתעורר מעצמו זה תשובה גמורה מאהבה וזדונות נעשו זכיות לא נשאר רושם, אבל מי שצריך מוכיח ולהזכירו עונשי החטא, ולהפחידו עד שיעשה תשובה, זה דומה לתמרוקי הסמים, והן אמת שעבירה נדחית אבל נשאר רושם, וזדונות נעשו שגגות עיין בדבריו שהם דברי טעם, והנה מצד מדה"ד נפש החוטאת תמות, א"כ אף שנשאר רק שוגג אין לו קיום בדין, וצריך לעורר מדת הרחמים אבל אם מתעורר מעצמו, וזדונות נעשו זכיות, זה תשובה מועלת אפי' במדת הדין, וזהו דבר הפסוק, כי שם ה' צריך אני לעורר מדת הרחמים, שזה מורה שם הוי' הוא כאשר אקרא אני לתשובה ולא תתעוררו מעצמיכם אבל הבו גודל לאלקינו הבו הוא לשון הזמנה כמו שפירש רש"י בפ' שמות בפסוק הבה נתחכמה, וכן אמר כאן הבו אם אתם תזמינו עצמיכם מעצמיכם לתשובה, אז גודל לאלקינו תוכנו להתקיים אפי' במדת הדין:
(טו) הנה הארכתי מעסק לעסק, עד שיצאנו מכללות הדבר שאנו בו, שהם דברי משה רבינו, וחסד ה' מעולם ועד עולם אתה אל, כבר כתבתי כאשר רצה משה רבינו להזכיר גודל הצרות הנזכרים בסוף המזמור, שלא יאמרו ישראל כי דרכו של הקב"ה, להתנהג במשפט גמור בלי רחמים, לכן הודיע כי לא כן הוא, רק דרכו להתחסד, וחסד אל כל היום, ולכן אמר ומעולם ועד עולם אתה אל, כלומר מתנהג בחסד אל כל הימים, ועתה זה כבר אלף שבע מאות וב' שנים אשר אנוש עד דכא, דהנה ד' שמות יש לאדם, אדם גבר איש אנוש, חשוב שבכולם אדם, ועל הכסא דמות כמראה אדם ולשון אדם אדמה לעליון, ופחות שבכלם אנוש לשון נחלה ושבר, אנוש לשברך אנושה מכתך, וזהו בגלות המר הזה, אנו שפלים ונבזים במדרגות אנוש, ומדוכים בכל מיני גליות ויסורים צרות צרורות מיעוט שפע ועוני וחוסר כל, וידל ישראל עד דכא, מדוכים עד דכדוכא של נפש, לא נשאר בלתי גויתנו, ובכל זאת אף שתשובה מחמת יסורים פחותה מאוד, אעפ"כ ותאמר שובו ותזכו להיות במדרגה גבוה שהוא בני אדם, והנה אמר משה רבינו זה נגדנו, אנחנו הדור הזה הלוואי שנהיה בגלות הזה הדור האחרון, ובימינו תושע יהודה וירושלים, והרגיש משה רבינו בעצמו שאמר תשיב שהם תשבית שנים אנחנו מדוכים, והיכן הוא האלף והלא זה אלף תשב שנים שאנו בגלות, והנה אלף שנים נגזר עלינו גלות ולא היה סגי בלאו הכי ואחריתה כיום מר יום של הקב"ה אלף שנים כל היום דוה, ולכן אין לחשוב רק הנוסף על אלף, שזה אנחנו מאריכין הקץ במריינו, וזה שאמר משה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, והנה אחיי ורעי מה יהי' בסופינו כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, לכו ונשובה אל ה' והנה עתה הוא שנת השמיטה וראוי להזכיר לעשות פרוזבול בערב ראש השנה ועכ"פ כתיב ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, וגם הקב"ה ברחמיו ישמיט ידו לגבות חובותינו, ובמוצאי שביעית בן דוד בא, ויהא רעוא שנזכה לשוב בימים הללו באמת, ובזכות תשובתינו תתקרב שנת גאולתנו ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: